שיתוף - לביקורת ליראם

[אינדה]

נכון, אבל אני מדייקת דמות לפי עלילה, ולא עלילה לפי דמות, לכן רוקמת אותה אחרי התקדמות קלה (ותמיד, כמובן, אפשר לחזור ולתקן)

מביך, אבל לא. שניהם עדין לא. ב"ה את הראשון זכיתי למשש שבוע שעבר ויצא לחנויות כנראה באיזור ט"ו באב מקווה, היה אמור לצאת בשבט וההוצאה דחתה שוב ושוב.... השני - גמור בשלב כתב היד, ללא עריכות. ומכיוון שחזרתי לעבוד על וירטואז - יקח לו מינימום שלוש שנים להוצאה, גם אם הטיוטה תהיה גמורה עוד יומיים.

יפה. שיהיה בהצלחה.
איך קוראים לספר ולשם הסופר/ת?

 

[ת.עקבי]

יפה. שיהיה בהצלחה.
איך קוראים לספר ולשם הסופר/ת?

תודה, אמן!
אליסיר, שם הניק.

 

[אבואלה]

זה שם הספר אליסיר?
ואני מבינה שמדובר בסגנון היסטורי מתח?
אני דווקא נזכרתי בבן ליראם...

 

[ת.עקבי]

זה שם הספר אליסיר?
ואני מבינה שמדובר בסגנון היסטורי מתח?

אכן

אני דווקא נזכרתי בבן ליראם...

שוּ?

 

[אבואלה]

הדא: מלווה בריבית מושחת שהלווה לדודו של יוזבד סכום עצום בריבית קצוצה.

 

[ת.עקבי]

הדא: מלווה בריבית מושחת שהלווה לדודו של יוזבד סכום עצום בריבית קצוצה.

לא מאמינה ששכחתי ממנו! אפילו ניסיתי לנחש למי הכוונה והגעתי עד המכשף ההוא שרצה להביא למהללאל מספריים...
טוב, ביוזבד אני פחות מונחת, נראה לי קראתי פעם אחת.
וכבר התחברתי לשם מכדי לשנות עכשיו, אז נשאיר אותו כך.

 

[אש קודש!]

לא מצאתי באקדמיה ללשון אזכור לביטוי, ושוטטות בגוגל גם לא סייעה - אם למישהו יש מידע נוסף ומקורות - אשמח.

שלחתי להם שאלה. אעדכן אי"ה.

לא הבנתי מה קרה כאן.

גם אני לא!!!

ב"ה את הראשון זכיתי למשש שבוע שעבר ויצא לחנויות כנראה באיזור ט"ו באב

מזל טוב
תעדכני שיצא.

 

[ת.עקבי]

שלחתי להם שאלה. אעדכן אי"ה.

תודה!

גם אני לא!!!

ביטוי מחודש ל:מכף רגל ועד ראש, כנראה לא מוצלח...

על ראשיהם קשורים עלים לזר

וכפות רגליהם החשופות

 

[אש קודש!]

אני לא מצליחה לראות קשר בין המשפט שאת מצטטת שוב לבין מה שאנחנו מתכוונים.
אם את רוצה שזה יהיה יותר ברור תכתבי 'מלמעלה עד...' ולא מעלה.
מעלה = מלמטה למעלה.
אם זה מלמטה למעלה זה לא יכול להיות עד לבוהן שנמצאת למטה.
הבנת אותי?

 

[ת.עקבי]

אני לא מצליחה לראות קשר בין המשפט שאת מצטטת שוב לבין מה שאנחנו מתכוונים.
אם את רוצה שזה יהיה יותר ברור תכתבי 'מלמעלה עד...' ולא מעלה.
מעלה = מלמטה למעלה.
אם זה מלמטה למעלה זה לא יכול להיות עד לבוהן שנמצאת למטה.
הבנת אותי?

אנקד: מְעַלֶה עד בוהן מלוכלכת
מובן יותר עכשיו? ומותר לי לשמור על הביטוי, אם כן?

 

[אש קודש!]

אנקד: מְעַלֶה עד בוהן מלוכלכת
מובן יותר עכשיו? ומותר לי לשמור על הביטוי, אם כן?

לי אישית עדיין לא מסתדר, אבל ודאי שמותר לך

 

[ת.עקבי]

לי אישית עדיין לא מסתדר, אבל ודאי שמותר לך

אם זה לא מובן, אז אסור לי.
בגדול - המרתי את כף רגל בבוהן מלוכלכת ואת ראש - באחד מהעלים הרבים שקשרו על הראש להסוואה.
אבל אם חוסר ההבנה נמשך מעבר לניקוד - כנראה שזה גם לא יעבור עריכה...

 

[אש קודש!]

אם זה לא מובן, אז אסור לי.
בגדול - המרתי את כף רגל בבוהן מלוכלכת ואת ראש - באחד מהעלים הרבים שקשרו על הראש להסוואה.
אבל אם חוסר ההבנה נמשך מעבר לניקוד - כנראה שזה גם לא יעבור עריכה...

את יכולה לכתוב לי בדיוק את המשפט שאת מתכוונת?

 

[ת.עקבי]

את יכולה לכתוב לי בדיוק את המשפט שאת מתכוונת?

"הסכנה טרם חלפה", הוא פוסק. שומט יד ומודד את ליראם מְעַלֶה (מתחת לל' אמור להיות צירה, אבל משום מה אין לי במקלדת, אז מסתפקת לעת עתה בסגול) עד בוהן מלוכלכת. "העקבות שלנו חקוקים בקרקע, והקלף צריך להגיע ליעדו".

 

[אש קודש!]

"הסכנה טרם חלפה", הוא פוסק. שומט יד ומודד את ליראם מְעַלֶה (מתחת לל' אמור להיות צירה, אבל משום מה אין לי במקלדת, אז מסתפקת לעת עתה בסגול) עד בוהן מלוכלכת. "העקבות שלנו חקוקים בקרקע, והקלף צריך להגיע ליעדו".

פדיחות, רק עכשיו אחזתי.
אני חייבת לציין שאהבתי.
הבעיה היא שש"ע עלה ושורש ע.ל.ה מידי קרובים...
וואו, לא יודעת מה להגיד לך.

 

[ת.עקבי]

פדיחות, רק עכשיו אחזתי.
אני חייבת לציין שאהבתי.
הבעיה היא שש"ע עלה ושורש ע.ל.ה מידי קרובים...
וואו, לא יודעת מה להגיד לך.

ואני אחזתי הפוך רק מההתעמקות שלך בשאלה תודה על זה!
דעות נוספות בקהל?

 

[אינדה]

"הסכנה טרם חלפה", הוא פוסק. שומט יד ומודד את ליראם מְעַלֶה (מתחת לל' אמור להיות צירה, אבל משום מה אין לי במקלדת, אז מסתפקת לעת עתה בסגול) עד בוהן מלוכלכת. "העקבות שלנו חקוקים בקרקע, והקלף צריך להגיע ליעדו".

לדעתי היה צריך להיות כתוב: שומט יד ומודד את ליראם "מהעלה שעל ראשו ועד בוהנו המלוכלכת". אבל מה שתחליטי...

 

[אש קודש!]

מהעלה שעל ראשו

הרבה יותר מובן.

 

[ת.עקבי]

שכחו מהעלה (כנראה יבוא בהמשך). הנה - חדש ואקספו להפליא (מקווה, תחוו דעתכם)

*

הסופה פסקה מזעפה כבר בשעות הצהריים המאוחרות, אך גרגרי חולה עוד נותרו לרחף באוויר, מסתירים כל כוכב שהוא בענן אפל ומחניק, משנים צבע מסגרת חלון ומבעירים את גרונו בכל נשימה.

אף אחד לא יוציא את אפו הלילה אל הרחובות, מסיק ליראם, מכווץ בין אצבע ואגודל את שפתו התחתונה. ומחר, אם הסופה לא תחליט להפתיע שוב – הוא כבר לא יהיה פה.

לא נורא. תמיד יש שנה הבאה.

אצבעותיו מתהדקות על הווילון, מסיטות אותו במהירות שמתיזה גרגרים אל פניו. הללו מפליטים שיעול מריאותיו, חנוק וצורב. הילדים מחכים לו, ועבורם – גם דקה בודדה עלולה להימתח עד נצח.

מי כמוהו יודע. כמה ימים ייחל ושאל, כמה המתין וציפה. ימים שהסתכמו באפס, בכלום, באין. בייאוש אחד, גדול.

בסוף אבא הגיע. אבל הוא ישן. ופספס. והחליט שלא שוב. שנה תמימה חלפה מאז אותו לילה, ולעת ערוב היום - נצמד ליראם לחלון, נגס שפתיים ותפס במסגרת כמו הייתה אוכפו של סוס מדבר. אף מדריך לא הצליח להניע אותו משם ורק השמש שזרחה, הטילה צללים ארוכים עד למיטתו של אַרֶהַן, שכנעה אותו להקשיב לדברי המדריכים. לנטוש את החלון, לרחוץ פנים ולצנוח, כפי שהוא, לתנומה מיטיבה.

שנה אחר כך הצטרף אליו ארהן לציפייה הארוכה, גם בזו שעקבה לה. בבאה כבר בגרו שניהם ועם עשר שנותיו הפכו הדמעות למוצר מותרות, כזה שעלול להילעס בפיותיהם של שאר שוכני בית היתומים.

צירי הדלת חורקים כשהוא מושך אליו את הידית, והרווח הנותר, יחד עם גמישות איבריו הטבעית, מאפשרים לו למנוע מהם רטינות נוספות. אבל אם בקומת הבוגרים משתדלים כולם לשמר את השקט, הרי שבקומת הילדים, רק אחת מתחת, הרעש הוא אורח קבע והמהומה היא ידידתו הצמודה.

"ליראם!" מתנשף ארהן, פעור עיניים ושמוט טורבן, להופעתו בחדר השינה האמצעי. לרגע אחד דוממת חבורת המופרעים המקיפה אותו במעגל צוהל, עיניהם נתלות בו. "איפה הי-" הרגע תם לו, ושאגות הקטנים חובטות בארהן עם כריות קש מצומקות.

ארהן זועק לרחמים ועל שפתיו של ליראם מרפרף חיוך. "מספיק", הוא אומר, תופס בכרית מונפת בימין וברגל קופצנית בשמאל. "למיטות. עכשיו!"

כרית אחרונה מתעופפת באוויר, רגל משתחררת אל הקרקע, קש נאסף אל בד גס ובזה אחר זה רצים הילדים אל מיטותיהם, צחוקם מהדהד באוויר.

"איפה היית?" רוטן ארהן, מסלק מחלוקו אניצי קש. "מה זה ככה, לזלזל בתורנות שלך?!"

"מצטער", ליראם יבש, עיניו מטיילות על ילדים סתורי פיאות ועולצי מבט. "אחזיר לך בהזדמנות".

ארהן מושך כתף, פונה ללכת. ליראם עובר בין המיטות, מחליק יד על טורבנים, מסדר שמיכות והוגה לאט קריאת שמע.

הרבה מיטות מכיל החדר. יותר מדי. ועל אף שהוא מנסה להעניק לכל אחד את שחסר לו מאז הניח אותו אביו על סף בית היתומים והלך לו, תמיד ייתכן שילד אחד - עולם ומלואו - יחוש בעצבות. גדולה וחומסת.

"מִישוֹ?" הנה הוא מצא אחד, קבור מתחת לשמיכה בלויה.

עיני כוכבים מציצות אליו, לַחוּת שאינה טל לילה. אגרופים נקמצים סביב יצוע קמוט, גניחה יבבנית מחרידה את הדממה.

"מה קרה?" לוחש ליראם, ברכיו מתקפלות אל הרצפה. "חיכית לי הרבה, מתוק?"

המתוק מתכווץ. "לא", הוא נושף. "לא. לא. לא".

"לא חיכית לי?" משמיע ליראם פליאה. "אז... שאלך?"

"כן!" מפתיע הקטן בצרימה. "לך! לך רחוק-רחוק!"

אולי הילד שמע משהו. אוזניים גדולות יש לו, כמו ליתר בני גילו. "אני אלך מחר", הוא אומר לאט. "אלך רחוק ואחזור קרוב, בסדר?"

"לא בסדר", זועף אוזניים גדולות. "אם אתה הולך – אל תחזור!"

"אהמממ, גם אם אני מאוד רוצה לחזור?"

"אם אתה רוצה לחזור – פשוט אל תלך!" טוען מישו ברוב חכמה ועיניו נחבאות שוב תחת השמיכה. "מי שהולך לא חוזר. בדיוק כמו שאבא!"

אבא. גם אבא שלו לא חזר. אבל בשונה מאביו של מישו, עוד יש סיכוי שיחזור, יום אחד. "אבל אני לא אבא", מזכיר ליראם, צרידות מתעתעת בקולו. "אני אח, נכון? ואחים כן חוזרים, נכון?"

כוכבים חומקים מתחת לשמיכה, אף, לחיים וסנטר רועד. "בטוח?" שואל מישו. "בטוח-בטוח?"

לא בטוח. המשימה שהוטלה עליו ועל חברי פלוגתו אינה עוד משימת אימונים פשוטה, גם לא מורכבת, אלא טומנת בחובה סכנה מוחשית. "אם תתפלל – אז כן, בטוח".

מישו דומם, עיניו בוהות היישר אליו. "גם על אבא אני מתפלל", הוא פוצה פה, לאט. "והוא עדין לא חזר".

יום יבוא ואביו ישוב, יחד עם שוכני קברים, אבל לא זוהי התשובה שעל בן הארבע לשמוע ברגעים אלו. "אני אח", קולו של ליראם רך, וידו מתרוממת אל הכוכבים, מוחה מהם דמעות. "ואני אחזור, בעזרתו של קל מרום".

מישו תופס בכפו פתאום, מצמיד אותה אל חזהו. אוחז בה רגעים ארוכים עד שנשימותיו הופכות סדירות ורגועות, עפעפיו רועדות ועיניו נעצמות אל החשיכה.

נרדם הקטן. נרדם כשכול רצונו הוא שיישאר בקרבתו. אבל צריכים אותו, הקהילה צריכה אותו, והוא, שבעיניו עולים עוד עשרות כוכבים, לא יכול להשיב בשלילה.

גם אם הוא רוצה לחזור. שלא כמו אביו שלו.

הוא כבר לא שואל למה, כבר מאס בתשובות שקיפצו אל מוחו, הותירו אותו חסר אונים ומתוסכל. לא שואל.

אבל השאלות כולן מתעוררות בו כשהוא חוזר לחדרו עם שחר, מקיץ את ארהן ופִינֶס אל עמל יומם וקופא אל מול הארונית שלו, ממנה כיוון להוציא את תפיליו.

אגרת. קלף צהוב ומעט אותיות. זאב סמור שיערות וחשוף שיניים.

'מזל טוב, ליראם. רק עוד מעט'.

שש מילים, לא יותר.

שש מילים, אינסוף שאלות.

מבטו צונח אל דמות הזאב החקוקה בתחתית האיגרת ולסתו מתהדקת. הוא ישרוף אותה, אין לו ברירה אחרת. אבל לא כעת. הוא צריך לעכל, להתבונן בכתב הפנינים ולנסות להבין מה מסתתר שם, ואיך.

לא כעת. רק עוד מעט.

 

[אש קודש!]

מהמם! בלעה"ר.

כשכול

אל תתפסי אותי על המילה, אבל אני חושבת שהאות ו' מיותרת.
(במילה הכול עם ה' יש ו')