סיפור בהמשכים סודות מן החדר

[הודיה לוי.]

וואו. איך שאני הזנחתי את הכתיבה בזמן האחרון...
מישהו עוד זוכר את הסיפור?

 

[קרב]

לייק זה אומר שממש לא שכחנו ואנחנו זוכרים ומחכים... דא?!

 

[ציפור חופש]

וואו. איך שאני הזנחתי את הכתיבה בזמן האחרון...
מישהו עוד זוכר את הסיפור?

לא חושבת שאפשר לשכוח סיפור כזה,
מחכה להמשך!!

 

[סבתא חביבה]

וואו. איך שאני הזנחתי את הכתיבה בזמן האחרון...
מישהו עוד זוכר את הסיפור?

שאלה רטורית, אני מקווה ...
זה אחד הסיפורים המיוחדים שקראתי בתקופה האחרונה!

 

[הודיה לוי.]

ממש ריגש אותי לראות שלפחות תשעים קוראים לא שכחו את אפרת והסיפור. תודה רבה על הזכות. מרגישה לגמרי ברת מזל שהסיפור הזה מקבל כאן את הבמה הראשונה שלו. האמת ששכנעתם אותי: פרק נוסף יעלה עוד השבוע בעז"ה וייתכן אפילו מחר.

 

[אליש:)]

ממש ריגש אותי לראות שלפחות תשעים קוראים לא שכחו את אפרת והסיפור. תודה רבה על הזכות. מרגישה לגמרי ברת מזל שהסיפור הזה מקבל כאן את הבמה הראשונה שלו. האמת ששכנעתם אותי: פרק נוסף יעלה עוד השבוע בעז"ה וייתכן אפילו מחר.

אפרת נגעה לי בלב. יותר מכל סיפור שקראתי בתקופה האחרונה
פעם ב שיש לי זמן אני קוראת את הכל מההתחלה.
תמשיכי לכתוב. בשביל אפרת. בשבילנו
תודה

 

[הודיה לוי.]

פרק ל"א/ רק תגידי מי.

שמחה להעלות את הפרק הכי ארוך בסיפור שלקח לי משום מה מלא זמן לערוך אותו. פרק מורכב מהרבה בחינות וזו הסיבה שגם התעכב. תודה לה' שהצלחתי לכתוב אותו. תודה גם לכם. אשמח לביקורת.


חיפשתי כוכבים כל הדרך מהים. ראיתי אותם, מתכסים בשמיכה עבה של לילה. רציתי גם להרגיש.

נפרדתי מהמורה חיה רק אחרי שהבטחתי לה שאשמור איתה על קשר. וכל המילים היפות שפיזרתי לפני שהשמש שקעה, טבעו במצולות בחדר הישיבות בפנימייה.

אם הבית ישבה מולי, חייכה. שאלה איך אני מרגישה בקשר לחתונה המתקרבת. השפלתי מבט, קצות האצבעות שלי קפאו על הברכיים. אמרתי בשקט: "לא יודעת".

היא ליטפה את הכתף שלי, אמרה: "זה טבעי – את מתרגשת". שתקתי מול מילותיה. ולרגע אחד רציתי לצעוק: למה אמת לא יכולה להיות אמת? למה "לא יודעת" זה מתרגשת. למה "מבולבלת" זה 'עוד לא מעכלת'. למה אי אפשר לחיות בעולם שלא רק שחור ולבן שולטים בו.


"אפרת, אני רוצה לספר לך משהו על אחיינית שלי, שירה," אם הבית נשענה על הכיסא לאחור. ישבתי מולה, ידיי נלחצו קלות על הברכיים, ושרטטו קווים בלתי נראים באוויר.

אם הבית העבירה את אצבעותיה בעדינות על שרשרת דקה שענדה, עיניה מרוכזות בנקודה כלשהי מאחוריי. "שירה היא בחורה מוכשרת ומקסימה", היא התחילה בקול שקט, כמעט מהורהר. "מי שמביט בה מהצד, יכול לחשוב שהיא מושלמת. שהכל אצלה במקום, ששום דבר לא מעיב עליה."

היא הרימה אליי את המבט לרגע — כאילו מוודאת שאני מקשיבה — ואז המשיכה, הפעם בקצב איטי יותר, כמעט בולעת מילים: "אבל יש בה גם משהו שבור, משהו שאף אחד לא רואה". היא שתקה לרגע, נשמה עמוק והמשיכה:
"שירה יצאה לשידוכים כשהייתה בת תשע עשרה. בדיוק בגיל שלך. כולם היו בטוחים שהיא תתארס עם הבחור הראשון. מקסימום השני או השלישי". היא הרימה כתפיים קלות ואז נאנחה. "אבל שירה הרגישה אחרת. הלחץ סביבה היה כבד, והלב שלה — הוא לא מצא מנוח."

אם הבית סובבה את הטבעת שעל אצבעה והוסיפה: "השנים חלפו. הבחורים הלכו והגיעו, אבל שירה נשארה לבד. מחפשת משהו... שלא היה ברור לה מהו." קולה נשבר מעט. "ועכשיו, כמעט בת שלושים, היא עדיין מחפשת בית".

הבטתי בה, מנסה להבין לאן השיחה שלנו דוהרת.

"את יודעת, אני לא סתם מספרת לך על שירה", חיוך עצוב נמתח על פניה. "כשאני מסתכלת עלייך — אני חושבת על ההבדל. שירה עדיין מחפשת בית. מחפשת מקום שבו גם הלב שלה יוכל לנוח. ואת? את כבר כאן. עם חדר, עם שייכות, עם עתיד ורוד וחופה באופק.

"לפעמים לא רואים את זה כשנמצאים בפנים, אבל אפרת, תביני איזו דרך עברת. תראי איפה את עכשיו. את זוכה להקים בית, לבנות עתיד חדש. את יודעת כמה בחורות היו מוכנות להתחלף איתך עכשיו?".

רחל עצרה לרגע והביטה בי, מצפה שאגיב. שוב שתקתי, לא מצליחה לעמוד בציפיותיה.

"אני נזכרת בבחורה ההיא שהגיעה לכאן לפני חודשיים וחצי: ילדה בת תשע עשרה בלי בית, בלי מקום. זוכרת שראיתי אותך וכל מה שרציתי לעשות זה לחבק. לא חשבתי שנוכל לעזור לך".

הבטתי בה. תחושת הרחמים שלה חדרה לתוך איבריי, לא נתנה לי מקום. יכול להיות שהיו אלו דמיונותיי, וייתכן שהיו אלו העיניים שלה שאמרו: "את היית ילדת רחוב. מרוקנת מאהבה. צמאה לבית. המשפחה שלך זרקה אותך. אפילו הרחוב הסכים לארח אותך רק לזמן מוגבל."

"אבל תראי אותך עכשיו," היא חייכה בעונג, כאילו עמדה מול ציור מוגמר נוטף אומנות. "תיראי איך המקום הזה בנה אותך, נתן לך שם וזהות."

הנהנתי. פחדתי שגם היא תדע לקרוא את המחשבות שלי. קול שקט מתוכי לעג:' זהות, אמרת?'

"אפרת, עשית עבודה מדהימה. עברת כאן דרך," היא אמרה בעיניים בורקות מאושר. ואז שוב הניחה יד על הכתף שלי

ואמרה: "אני גאה בך."

המילים שלה נחרתו בי, אבל לא הצליחו למחוק את השקט שמילא את הלב שלי.


כשהיא דיברה על החתונה, משהו בתוכי התכווץ. לא הצלחתי להאמין לה. הרגשתי שהיא מדברת על עולם שלא שייך לי. אבל כשהיא הזכירה את הרחוב — את המקום הנמוך שהייתי בו — הרגשתי משהו אחר.

ידעתי שהם באמת היו שם. כשאף אחד אחר לא היה, הם אספו אותי מהקור והשקט. נתנו לי חדר קטן, מיטה חמה, ופינה שאולי אפשר לקרוא לה בית.

אם הבית הסירה את ידה לאט מהכתף שלי, שתקה רגע. היה נדמה שהיא שוקלת אם להוסיף משהו.

"אפרת," קולה נעשה פתאום מהוסס. "יש משהו שהייתי רוצה לבקש ממך"

היא הרכינה את ראשה ואז שוב הביטה בי ואמרה: "לרב יש כמה בתים שהוא עושה בהם המון חסדים. מארח אנשים בשבתות, מעביר הרצאות. נותן להם מקום לשהות בו ואפילו ללון".

הנהנתי בשתיקה.

"ומטבע הדברים, את מבינה שהבתים האלו צריכים תחזוקה."


אישרתי בהנהון נוסף.

"אז... רציתי לבקש ממך עזרה קטנה. אמילי ועמליה החרוצות כבר קמות כל בוקר ועוזרות כמיטב יכולתן. ו... הייתי רוצה

לבקש ממך שתצטרפי אליהן."

"לעזור להן לנקות?" שאלתי רק בשביל לוודא שאני מבינה.

היא חייכה בחיוך קל, ואני מצאתי את עצמי מהנהנת לאט, בלי להוציא מילה.

"אני יודעת שזה לא תמיד פשוט," היא לחשה, "אבל את יכולה."

"בסדר," אמרתי. ידעתי שאני חייבת להם תודה.

"ידעתי שלא תהיה לך בעיה," היא עטפה את כף ידי, "את בחורה אצילית ונהדרת."


שתיקה קצרה חלפה בינינו.


"את יודעת," היא התמקדה בנקודה נעלמת על רצפת העץ. "לא רק אותך המקום הזה הציל". רחל שתקה לרגע, ואז המשיכה: "הייתי אלמנה טרייה כשהכרתי את המקום הזה. מרעיה מאושרת, אם לחמישה אוצרות – הפכתי לאלמנה שבורה".

היא נשכה את שפתיה. ראיתי שהיא רוצה לפרוק, ידעתי שאני לא הכתובת, אבל המשכתי להקשיב.

"יוסף חיים יצא מהבית ולא חזר. תאונה קטלנית לקחה אותו ועוד שלושה אנשים נוספים." היא בלעה רוק, כאילו מנסה להוריד שתיקה חומצית. ישבתי מולה, ולא היה לי מה לומר. הרגשתי איך השתיקה שלה מתפשטת אליי, לוחצת על בית החזה. "אני לא אשכח את התקופה ההיא," לחשה. "אנשים באו והלכו. אף אחד לא הצליח לקחת ממני את הכאב, את הבדידות. אבל היה מישהו אחד שכן הצליח לקחת ממני חלק קטן" .

"הרב?," אמרתי כמעט בלחישה.

"נכון מאוד," היא הנהנה לאט. "הוא היה שם לאורך כל הדרך. הציע לי משרה בשכר שיכולתי רק לחלום עליו. עזר לי לחנך את ה—" היא קפאה לרגע, ואז דילגה הלאה. יכולתי להבין שהיא מתכוונת לילדים. מעולם לא שמעתי אותה מדברת עליהם קודם לכן.

הרגשתי איך מבוכה דקה גולשת בתוכי, מתערבבת עם חמלה. ישבה מולי אישה – לא רק אם בית נוקשה, אלא אישה שאיבדה הכול וניסתה להמשיך. בלעתי את השתיקה שלי. היה בה משהו שביקש שיאמינו לה. שיאמינו בו.

רחל המשיכה לשתף אותי בסיפור חייה, ואני הרגשתי איך עצב מחלחל לתוך איבריי. שם, בין המילים, יכולתי שוב להאמין שהרב הוא באמת מלאך. שכל חייו רצופים בחסד ואמת טהורה.

ומול המציאות הזו, יכולתי להרגיש את עצמי נקרעת בין אמת לאמת. בין שחור ללבן. ידעתי שב'כן' ו'לא' אין את דרך האמצע.

כששאלתי את עצמי אם טוב לי, אם אני במקום רגוע ושליו – שמעתי את ה"לא" מהדהד בתוכי. חד, צורב. כמו קרע בין ים ליבשה. אבל אז הגיע השקט ואיתו האמת: לא משנה כמה אני כועסת, כמה קשה לי, כמה דברים לא מסתדרים לי בפנים – הפנימייה הזו הייתה המקום הראשון שלא סגר עליי דלת.

אחרי הבית, אחרי הרחוב, אחרי כל הפעמים שבהן לא הייתי שווה בעיני אף אחד – קיבלתי חדר. קיבלתי מקום.
הרב היה שם כשאף אחד אחר לא היה. הוא לא החליף משפחה, אבל כן נתן לי מסגרת.

הזיכרונות שוב לקחו אותי אל הלילה ההוא בכותל. במקום לישון על שלושה כיסאות כתר מכוסים בטל, ישנתי בפנימייה. קיבלתי חדר.


****

בלילה שאחרי הפגישה עם המורה חיה הסתובבתי במסדרונות הפנימייה. משהו בתוכי לחש: 'את חייבת להישאר. לא כי
את רוצה, אלא כי אין מקום אחר שרוצה בך'.


למחרת, בשעה תשע בבוקר, המורה חיה התקשרה. לא עניתי בצלצול הראשון, גם לא בשני. ברגע אחד, נעלמו הרוח

וההתלהבות שהבאתי מהים. במקום זה ענה לה קול צרוד, כזה שצריך סיבוב נוסף בשביל להאמין.

"אפרת, רק רציתי לוודא שאת בסדר", היא ביקשה לדעת.

. "אני בסדר", עניתי. וגם לעצמי הייתי נשמעת קצרת רוח.

"הכל עבר חלק? לא שאלו יותר מדי שאלות?", היא ניסתה להפיח חיים בשיחה שלנו.

"כן. הכל רגיל", עניתי ביובש.

שתיקה סמיכה חלפה ביננו. נתתי לה מקום רגע לפני שאמרתי: "לגבי מה שדיברנו, אני לא בטוחה לגבי כל זה".

"מה זאת אומרת?", היא שאלה. ותהיתי לעצמי איך היא מצליחה לשמור על רוגע, למרות הטון היציב שלי, זה ששוב

ביקש למרוד.

"דיברנו הרבה על הפנימייה, על הרב, על הנזק שהם עלולים לגרום לי, על הסכנה בשבילי לשהות במקום כזה עוד רגע
נוסף".

"נכון", היא אישרה.

"אבל חשבתי על זה היום, אחרי שהגעתי".

"על מה?" היא שאלה. והפעם כן הצלחתי לשמוע חשש מתגנב לקולה.

"מי היה שם בשבילי כשהייתי במקום הכי נמוך בעולם? כשאפילו הרחוב הפנה לי עורף".

"הקב"ה", המורה חיה לא חשבה פעמיים לפני שענתה. "הוא תמיד היה איתך. תמיד יהיה. לא יעזוב לעולם".

"אני יודעת, אבל התכוונתי למשהו אחר עכשיו. דיברתי על המשפחה שלי. דווקא כשהייתי הכי צריכה אותה, היא לא הייתה שם", דמעות התקבצו בגרוני כשנזכרתי שוב ברגע ההוא, בכותל. "מישהו אחר היה שם במקום המשפחה שלי, מישהו אחר הציע בית. הציע גם לב". שתקתי לרגע, מנסה לאסוף לא רק את הזיכרונות אלא גם את הרגשות שנספחו אחריהם. "הייתי חשופה לרוח, צמאה לאהבה. ואיך יכולתי לסרב לבית, איך יכולתי לסרב ללב?"

"אפרת", המורה חיה הגיבה מיד. "אבל את בעצמך סיפרת לי שלא ההורים שלך נעלו בפנייך דלתות. לא הם ביקשו שתעזבי את הבית. זו היית את. זו היית את שבחרת לעזוב את הכל".

"נכון", קולי נסדק. "אף אחד לא גירש אותי מבית ילדותי, אף אחד לא משך אותי אל הרחוב. אבל כשעזבתי, המורה. כשעזבתי – אף אחד לא קרא לי לחזור".

שוב שתיקה. אולי צריך מדי הרבה מילים בשביל לרפא כאב.

"אפרת, אני מבקשת שתחשבי על זה שוב", ביקשה המורה חיה בקול כמעט מתחנן רגע לפני שהשיחה הסתיימה.

ואני, כבר לא יכולתי להבטיח לה שום דבר.

ישבתי על המיטה בחדר, והזיכרונות שטפו אותי בגל אחד חרישי. באחד מתאי הזיכרון שלי, הופיעה נערה על ספסל, צופה בכביש שנשקף מולה.

זוכרת שאחזתי בנייד בחוזקה, וחיכיתי לרטט. חיכיתי לקול שיבקע ממנו – כועס, אוהב, עצבני או דואג. לא משנה מה. לא משנה מי. רק שמשהו יקרה, שמישהו יגיד: "אפרת, תחזרי".

הכביש המשיך לנוע מולי. אנשים הלכו וחזרו, מכוניות באו והלכו.

והנייד שלי שתק.

 

[סבתא חביבה]

תודה שהחזרת את אפרת לפה!! התגעגעתי לדמות השברירית והעמוקה, נשמה טהורה שעוברת ניסיון לא קל!
ותודה על פרק מיוחד מאד!!!
מדהים איך שאת מתארת את המצב ההזוי של התמסרות טוטאלית לכת, בלי שליטה ובלי רציונליות.

 

[הודיה לוי.]

תודה שהחזרת את אפרת לפה!! התגעגעתי לדמות השברירית והעמוקה, נשמה טהורה שעוברת ניסיון לא קל!
ותודה על פרק מיוחד מאד!!!
מדהים איך שאת מתארת את המצב ההזוי של התמסרות טוטאלית לכת, בלי שליטה ובלי רציונליות.

@סבתא חביבה תודה על התגובה. תמיד כיף לקרוא את המילים שלך.

ותודה לכולכם על הדירוגים - כיף אמיתי לראות שהפרק נגע.


אני אשמח גם לקצת יותר פירוט : ) פרקים מהסוג הזה דורשים המון זמן ורגש. והייתי רוצה לשמוע מה אהבתם? מה פחות? מה הרגיש אולי ארוך מדי או מיותר? מה כדאי להאריך, להעמיק או לשנות? ואיך הרגיש הקטע עם ניקיון הבתים של הרב והשיחה עם אם הבית? יעזור לי למקד את עצמי בהמשך בעז"ה.

 

[S.]

ואווו
פשוט סיפור נדיר!
חיכיתי שתמשיכי!!!
לא הרגיש לי מידי ארוך, היה לי בול במקום.

ממש בקטנה-
זה טיפה לא מתיישב לי טוב בתוך שיחה...

"הייתי חשופה לרוח, צמאה לאהבה. ואיך יכולתי לסרב לבית, איך יכולתי לסרב ללב?"

מחכה כבר לפרק הבא
פליזזז מהר

 

[סבתא חביבה]

אז רק בגלל שביקשת כל כך יפה, ובלי לגרוע מהכתיבה המעולה שלך, בבחינת מדקדקים עם צדיקים כחוט השערה. כמובן שזו דעה אישית שלי.
1. היה לי בפרק הזה קצת יותר מידי חזרה על כך שזו הפעם הראשונה שמישהו פתח לה את הבית בחום ובאהבה. גם עם אם הבית וגם עם עצמה ועם המורה חיה, אולי כדאי להפחית קצת, לדלל.
2. אם הבית לא לגמרי ברורה לי, ואם זה בכוונה אז זה דווקא מעניין ומסקרן. האם היא חלק מהנהלת הכת? האם היא מניפולטיבית בעצמה או שהיא נשלטת ומנוהלת ישירות על ידי הרב? כלומר האם היא מהטובים או מהרעים?
3. נראה שאת נזהרת בכתיבת הסיפור הזה לא לתאר סצנות מורכבות מידי, להשאיר את הכת במקום נורמטיבי משהו, לאפשר לאפרת התחבטויות נפשיות ולא נהירה עיוורת אחרי הרב ומחיקת הזהות שלה וגן כל השוטטות שלה ברחוב כהומלסית היתה יחסית עדינה. לא בטוח שככה קורה בשטח.

 

[קשת החיים]

@סבתא חביבה תודה על התגובה. תמיד כיף לקרוא את המילים שלך.

ותודה לכולכם על הדירוגים - כיף אמיתי לראות שהפרק נגע.


אני אשמח גם לקצת יותר פירוט : ) פרקים מהסוג הזה דורשים המון זמן ורגש. והייתי רוצה לשמוע מה אהבתם? מה פחות? מה הרגיש אולי ארוך מדי או מיותר? מה כדאי להאריך, להעמיק או לשנות? ואיך הרגיש הקטע עם ניקיון הבתים של הרב והשיחה עם אם הבית? יעזור לי למקד את עצמי בהמשך בעז"ה.

האמת שלי היה מאוד חסר עיבוד השיחה עם המורה חיה. כלומר, אפרת יושבת מול אם הבית שאומרת לה דברים מאוד מקוממים, מפרשנת את התגובות שלה בצורה לא נכונה, ואיך אפרת לא מנסה להשוות בינה לבין המורה שלה? אז נכון שמדובר בכת ושם הדברים עובדים שונה, אבל דווקא בגלל זה אולי כדאי לכתוב קצת רקע מסביב. לא מספיק שאפרת חושבת על כך שהם נתנו לה בית ולכן היא מחוייבת להם, צריך עוד קצת מהמחשבות של אפרת, אולי מחשבות של הסופר הכל יודע. אולי על הכוונות הנסתרות של אם הבית (מן הסתם היא חייבת לגרום לאפרת להישאר בכת ולכן היא עושה לה מניפולציות רגשיות). הפרק מצוין, אבל השאיר אותי מאוד מתוסכלת. כי היתה לה שיחה טובה עם המורה שלה, אבל נראה שהשיחה לא חלחלה לתוכה, השאיר אותנו קצת עם הלשון בחוץ. חוץ מזה מאוד אהבתי איך שתיארת את אפרת יושבת קפואה מול אם הבית, רק חסר לי כאן מנעד הרגשות שלה בצורה מפורטת יותר.

 

[סבתא חביבה]

האמת שלי היה מאוד חסר עיבוד השיחה עם המורה חיה. כלומר, אפרת יושבת מול אם הבית שאומרת לה דברים מאוד מקוממים, מפרשנת את התגובות שלה בצורה לא נכונה, ואיך אפרת לא מנסה להשוות בינה לבין המורה שלה? אז נכון שמדובר בכת ושם הדברים עובדים שונה, אבל דווקא בגלל זה אולי כדאי לכתוב קצת רקע מסביב. לא מספיק שאפרת חושבת על כך שהם נתנו לה בית ולכן היא מחוייבת להם, צריך עוד קצת מהמחשבות של אפרת, אולי מחשבות של הסופר הכל יודע. אולי על הכוונות הנסתרות של אם הבית (מן הסתם היא חייבת לגרום לאפרת להישאר בכת ולכן היא עושה לה מניפולציות רגשיות). הפרק מצוין, אבל השאיר אותי מאוד מתוסכלת. כי היתה לה שיחה טובה עם המורה שלה, אבל נראה שהשיחה לא חלחלה לתוכה, השאיר אותנו קצת עם הלשון בחוץ. חוץ מזה מאוד אהבתי איך שתיארת את אפרת יושבת קפואה מול אם הבית, רק חסר לי כאן מנעד הרגשות שלה בצורה מפורטת יותר.

אני ראיתי את זה כחלק מהאופי המעורער של אפרת, שהיא לא מספיק יציבה וכל שיחה מעבירה אותה צד.
גם לדעתי קצת חסר בפרק הזה תיאור רגשות, אפילו תיאור הבלבול בין הקולות המנוגדים.

 

[קשת החיים]

אני ראיתי את זה כחלק מהאופי המעורער של אפרת, שהיא לא מספיק יציבה וכל שיחה מעבירה אותה צד.
גם לדעתי קצת חסר בפרק הזה תיאור רגשות, אפילו תיאור הבלבול בין הקולות המנוגדים.

נכון, גם לי עברה כזאת הרגשה, אבל אולי היה צריך להוסיף עוד קצת עזרים עבור הקורא. אולי לא משהו ממש ישיר, אלא עקיף.

 

[הודיה לוי.]

ואווו
פשוט סיפור נדיר!
חיכיתי שתמשיכי!!!
לא הרגיש לי מידי ארוך, היה לי בול במקום.

ממש בקטנה-
זה טיפה לא מתיישב לי טוב בתוך שיחה...


מחכה כבר לפרק הבא
פליזזז מהר

אז רק בגלל שביקשת כל כך יפה, ובלי לגרוע מהכתיבה המעולה שלך, בבחינת מדקדקים עם צדיקים כחוט השערה. כמובן שזו דעה אישית שלי.
1. היה לי בפרק הזה קצת יותר מידי חזרה על כך שזו הפעם הראשונה שמישהו פתח לה את הבית בחום ובאהבה. גם עם אם הבית וגם עם עצמה ועם המורה חיה, אולי כדאי להפחית קצת, לדלל.
2. אם הבית לא לגמרי ברורה לי, ואם זה בכוונה אז זה דווקא מעניין ומסקרן. האם היא חלק מהנהלת הכת? האם היא מניפולטיבית בעצמה או שהיא נשלטת ומנוהלת ישירות על ידי הרב? כלומר האם היא מהטובים או מהרעים?
3. נראה שאת נזהרת בכתיבת הסיפור הזה לא לתאר סצנות מורכבות מידי, להשאיר את הכת במקום נורמטיבי משהו, לאפשר לאפרת התחבטויות נפשיות ולא נהירה עיוורת אחרי הרב ומחיקת הזהות שלה וגן כל השוטטות שלה ברחוב כהומלסית היתה יחסית עדינה. לא בטוח שככה קורה בשטח.

האמת שלי היה מאוד חסר עיבוד השיחה עם המורה חיה. כלומר, אפרת יושבת מול אם הבית שאומרת לה דברים מאוד מקוממים, מפרשנת את התגובות שלה בצורה לא נכונה, ואיך אפרת לא מנסה להשוות בינה לבין המורה שלה? אז נכון שמדובר בכת ושם הדברים עובדים שונה, אבל דווקא בגלל זה אולי כדאי לכתוב קצת רקע מסביב. לא מספיק שאפרת חושבת על כך שהם נתנו לה בית ולכן היא מחוייבת להם, צריך עוד קצת מהמחשבות של אפרת, אולי מחשבות של הסופר הכל יודע. אולי על הכוונות הנסתרות של אם הבית (מן הסתם היא חייבת לגרום לאפרת להישאר בכת ולכן היא עושה לה מניפולציות רגשיות). הפרק מצוין, אבל השאיר אותי מאוד מתוסכלת. כי היתה לה שיחה טובה עם המורה שלה, אבל נראה שהשיחה לא חלחלה לתוכה, השאיר אותנו קצת עם הלשון בחוץ. חוץ מזה מאוד אהבתי איך שתיארת את אפרת יושבת קפואה מול אם הבית, רק חסר לי כאן מנעד הרגשות שלה בצורה מפורטת יותר.

תודה רבה על התגובות המפורטות, קראתי אותן כמה פעמים והן בהחלט נתנו לי חומר למחשבה.
שמתי לב שכאשר נותנים לביקורת לחלחל ולשקוע קצת לפני שמגיבים, זה עוזר לקבל אותה בצורה טובה יותר — ואני לוקחת את זה לתשומת ליבי.

כנראה הבעיה העיקרית היא, שלי מאוד ברור מי הטוב ומי הרע, ולמי יש כוונות טובות ולמי פחות.
אבל תכל'ס, הקוראים לא אמורים לדעת את מה שאני יודעת בשלב הזה, ובטח שלא לחשוף את זה מוקדם מדי.
אז אשתדל להוסיף עוד רמזים ומידע על זה בפרקים הבאים בעז"ה.


אשמח לשמוע מכם: כמה עוד פרקים אתם צופים לסיפור?

 

[קשת החיים]

אשמח לשמוע מכם: כמה עוד פרקים אתם צופים לסיפור?

זה נשמע כבר הסוף, אז אולי עוד 10 פרקים, למרות שיהיה לי קשה מאוד להיפרד מהסיפור היפה הזה.

 

[אליש:)]

10-15 פרקים...יש הרבה קצוות שצריך לסגור
ולפתוח לה תהליך להבראה מכל מה שהיא עברה ומקום לחוויות אחרות מצער

תודה רבה על התגובות המפורטות, קראתי אותן כמה פעמים והן בהחלט נתנו לי חומר למחשבה.
שמתי לב שכאשר נותנים לביקורת לחלחל ולשקוע קצת לפני שמגיבים, זה עוזר לקבל אותה בצורה טובה יותר — ואני לוקחת את זה לתשומת ליבי.

כנראה הבעיה העיקרית היא, שלי מאוד ברור מי הטוב ומי הרע, ולמי יש כוונות טובות ולמי פחות.
אבל תכל'ס, הקוראים לא אמורים לדעת את מה שאני יודעת בשלב הזה, ובטח שלא לחשוף את זה מוקדם מדי.
אז אשתדל להוסיף עוד רמזים ומידע על זה בפרקים הבאים בעז"ה.


אשמח לשמוע מכם: כמה עוד פרקים אתם צופים לסיפור?

 

[הודיה לוי.]

פרק ל"ח/ שייכת

עוד לפני שבקעה השמש מהשמים, שמעתי את קולה של רחל תהילה קורא לי לקום. מצמצתי אליה ואל החלון החשוך לסירוגין, מנסה להבין מה הסיבה שהיא מעירה אותי בשעה כזאת.

"אפרת. ארבע וחצי לפנות בוקר עכשיו", היא ענתה למבטי התוהה. "אם הבית דיברה איתך על הבתים של הרב, נכון?".

התרוממתי לכדי ישיבה מאולתרת. רק עתה הצלחתי להבין מה היא רוצה.

עמליה יצאה מהמקלחת, מברשת השיניים בידה. "יופי, התעוררת!", היא חייכה אלי חיוך מבריק.

ניסיתי לקרוע את חוטי השינה מעיניי כשאמרתי. "עדיין מנסה".

"תשטפי פנים , זה יעזור", צצה אמילי משום מקום.

הרמתי את ראשי אל התקרה ולחשתי 'מודה אני'. ולא יודעת למה דווקא היום, המילים הללו קיבלו משמעות חזקה מאי פעם. 'רבה אמונתך בי'. בעולם שבו כולם כבר התייאשו ממני, יש מי שבחר להחזיר לי את הנשמה. ולהאמין, שאצליח להחזיר אותה נקייה.

****

האוויר הירושלמי היכה בשמלותינו בשעה שהלכנו סמוך לאבנים העתיקות. לא ידעתי לאן היום הזה ייקח אותי, אבל היה משהו טהור בבוקר ההוא. צלילות שגרמה לי לרצות למצוא מרפא לעולם.

"אתן יודעות את מה זה מזכיר לי, השביל הזה?", שאלה רחל תהילה. לא ידעתי מה מזכיר לה הרחוב הירושלמי. כן ידעתי שהוא מזכיר לה משהו עצוב. היה בכי בקול שלה. דמעות שאולי רק אני יכולתי לזהות.

היא לא חיכתה לתשובה. נתנה לרוח לשאת את המילים שאמרה: "היינו עוברות כאן כל שבת, כל החברות בפנימייה. זוכרת שהרגשתי כל כך לא קשורה: ללימודים, לחברות, לאווירה. חיכיתי שכל זה יגמר. זוכרת את הפינה הזו, את הפיסת שמיים הזאת. חיכיתי ליום בו אברח מכל ההווה הזה. אבנה לי בית על אי בודד.

רחל תהילה לא המשיכה. כולנו זכרנו את הבית שבנתה, התפרק מהר מדי.

שתקנו. כל אחת עטפה את השתיקה שלה בשמלה אחרת. רחל תהילה עמדה בצד, מתבוננת בפינה ההיא כאילו קפאה בזמן.

עמליה הייתה הראשונה ששברה את הדממה: "אני זוכרת את עצמי," היא אמרה, "יושבת בתחנה מרכזית עם מזוודה קטנה ודף קווי אוטובוס שהדפסתי. לא ידעתי איך נראה המקום הזה, לא הכרתי בו אף אחת. רק ידעתי שאני לא חוזרת לעבר שלי. לא משנה מה."

אמילי משכה שרוול על אמת ימין, כאילו מגינה על עצמה. "גם אני לא ידעתי לאן אני מגיעה. אתן זוכרות את היום הראשון שלי כאן? שתקתי שבוע שלם. אפילו 'שלום' לא יצא לי מהפה. פחדתי שכל מילה תשבור אותי."

"וזה עבר?" שאלתי בלחש.

"עבר?", חייכה אמילי חיוך מר. "לא יודעת אם זה אי פעם באמת עבר. למדתי לדבר בתוכי, בעיקר. למדתי לקוות בלי לצפות".

שתקתי שוב. ואז שמעתי את עצמי שואלת, בלי לחשוב: מה עושים כשלא מאמינים יותר? לא בעצמך, לא בדרך, לא בשום דבר?"

שלושתן הסתובבו אליי. המבט שלהן שידר נוכחות שקטה.

"לא מאמינים — אז פשוט נשארים," אמרה רחל תהילה. "מתעקשים להישאר. זו האמונה הכי עמוקה שיש. להישאר גם כשאת לא מרגישה כלום."

אף אחת לא אמרה כלום אחרי המילים של רחל תהילה. נתתי להן להדהד בתוכי כי ידעתי שהן נקנו בעמל רב וניסיון כואב: מתעקשים להישאר. אולי, זו באמת האמונה הכי עמוקה שיש.

המשכנו ללכת. האוויר הירושלמי נע בינינו, כאילו רצה לשאת את הסודות שלנו, לפזר אותם בין הסדקים של האבנים.


***

אף אחת לא אמרה מילה כשנכנסנו לבית של הרב. היינו ארבע בנות. והשקט הרגיש החמישי בחדר.

עמליה לקחה את המגב בלי לחשוב פעמיים. אמילי התחילה לנקות את המשטחים, ואני פשוט שתקתי שם רגע, נותנת לאוויר לחדור לי לריאות.

היה משהו כבד באוויר, משהו חזק יותר מכל הגדרה או תמצית של מילים.

"יש כאן ריח ישן", אמרתי בלחש, בלי להסביר לעצמי למה הרגשתי שאני נחנקת.

אמילי חייכה קלות. "זה בית עם הרבה אנשים שעברו בו. כל פינה מספרת סיפור".

עמליה זרקה לעברה מגבת לחה: "פליזז אל תתחילי עם הפילוסופיה שלך".

התחלנו בשקט. כל אחת התמסרה לאיזה קיר, מדף, זווית נסתרת. הכל הרגיש עמוס — בתמונות, בספרים, בעיניים. לא של אנשים — של הקירות עצמם.

ואז זה קרה.

פתחתי דלת של ארון צדדי, חיפשתי חומרי ניקוי. ידיי נשלחו אוטומטית , אבל משהו עצר אותי — תיק חום, סגור ברוכסן, דחוק בין בדים ישנים.

לא חשבתי. פשוט פתחתי.

תמונה דהויה בצבצה מהכיס הקדמי של התיק המיושן. בדקתי שעמליה ואמילי לא מבחינות בי ושלפתי באיטיות את התמונה.

דמות של בן אדם בשנות השלושים לחיו ניבטה אליי. פאות ארוכות מעטרות את פניו. היה משהו רך במבט שלו, תמים. היה גם כאב שרק אני יכולתי לזהות.

"הכל בסדר?", שאלה אמילי כשראתה אותי מתמהמהת.

"כן. הכל מצויין", העמדתי פנים שאני מנקה במגבון לח את הכיסים הקדמיים והאחוריים של התיק. כמעט החזרתי את התמונה למקומה, אבל אז ראיתי כיתוב מאחורה. "להרחיק מסביבה. סכנה רוחנית. כדאי לסיים את הסיפור".

רעד עבר בי.

ידעתי מה המשמעות. או יותר נכון, לא רציתי לדעת. אבל הלב שלי הרגיש.

יצאתי בסערה מהדלת. רצה מבלי לדעת לאן. אמילי הייתה הראשונה שהבחינה בי. צעקתה נשרכה אחרי: "אפרת".


המשכתי לרוץ. כאילו מבקשת מרגליי למחוק את מה שראו עיניי. לא הצלחתי לנשום.

"אפרת תעצרי", ביקש הקול של אמילי. לא התייחסתי אליו.

אחרי חמש דקות של ריצה, הרגשתי איך כוחותיי אוזלים ממני. פניתי ימינה בסמטה הראשונה שפגשו עיניי.

"אפרת, מה קרה?", אמילי פנתה אחריי.

"אמילי אני צריכה להיות לבד", ביקשתי. לא ידעתי מה קורה לי. כל איבר בי רעד.

"אין בעיה", היא ענתה. קולה מתנשף. "אני אשאיר אותך לבד, אבל קודם תספרי לי מה יש לך ביד".


היססתי לרגע ואז פתחתי באיטיות את כף יד ימין, חושפת את התמונה הקטנה. העיניים העגולות ניבטו אליי מעם התמונה. הן היו טובות כל כך.

"מאיפה מצאת את זה?", השפתיים של אמילי החווירו. "אפרת! את לא אמורה לחטט בדברים שלא שייכים לך".

הפכתי בזהירות את התמונה. האותיות המשורטטות, המדויקות, ניבטו אליי ממנה. 'לסיים את חייו. סכנה רוחנית'.

"אני יכולה לקבל תשובות?", נשאתי אליה מבט מתחנן.

"לא ממני", היא ענתה בקרירות לא אופיינית לה.

"אמילי, אני מתחננת. אני לא אספר לאף אחד. רק תגידי לי מי האיש הזה. האם הוא עדיין חי. ולמה התמונה שלו מופיעה בבית של הרב".


"אמרתי לך, אין לי תשובות בשבילך", היא אמרה לאט. "הייתה רק פעם אחת, ממש בהתחלה, שגם אני מצאתי משהו דומה. אבל החזרתי למקום והמשכתי הלאה".

שתיקה חלפה ביננו. לרגע אחד, עלתה בי מחשבה להמשיך לנסות לדלות ממנה תשובות. אבל ברגע שלאחר מכן החלטתי לנסות לחפש אותן בעצמי.

***


חזרנו אל הבית רק אחרי כרבע שעה. עמליה הייתה הראשונה שזרקה לעברי מבט מחשיד ושאלה "לאן נעלמתן?". רחל תהילה הצהירה אחריה. ש'אין סודות בחברה'. אני ואמילי שתקנו ובכך הבהרנו שאין בכוונתנו להניע את השיחה קדימה.

המשכתי לשאוב אבק, לקרצף שולחנות. להזיז מיטות. משהו בתוכי כבה. המשכתי לסדר את הבית ולהרגיש כמו רובוט המופעל על ידי מנוע.

***


רק אחרי כארבע שעות יצאנו משם. אמילי לא הפנתה ממני את מבטה לרגע, כאילו הייתה האחות הגדולה והאחראית ששלחו ההורים כדי לוודא שלא אסתבך.

הורים. המילה הזו הכתה בי בעוצמה. שנים לא הרהרתי בה באמת.

אם מישהו יספר להם שאני כאן, איך הם יגיבו? לו ידעו שאני מאורסת לציון אפרים – האם ליבם יתמלא בשמחה או בעצב?

ריבונו של עולם, אני קטנה מדי בשביל לשאת את המסע הזה לבד.

הזיכרונות היכו בי פתאום.

היה זה באחד מימי החורף הקרים. נעדרתי מהבית ליום שלם לטובת שופינג עם עצמי.

הסתובבתי בכל החנויות וערמתי בגדים בשקיות צבעוניות. לא חשבתי מה אסור ומה מותר. פשוט קניתי כל בגד בצבע ובצורה שאהבתי.

אמא התקשרה חמש פעמיים ביום ההוא. לא עניתי. אבא התקשר שבע פעמיים. סיננתי. סה"כ שתיים עשרה שיחות שלא נענו. לעגתי להן, לשיחות שלא נענו. למי שעומד מאחוריהן. זוכרת שרציתי להרגיש חופש והרגשתי שהם מונעים ממני לחוש אותו.

חזרתי באחת עשרה בלילה, רגע לפני שמטר כבד הציף את הרחובות הבני ברקים. אמא קיבלה אותי בסבר פנים חמוצות וביקשה לבדוק מה טומנות השקיות שהחזקתי. שלפתי באיטיות את הבגדים. לא בדיוק שינתה לי התגובה שלה.

זוכרת שהיא כעסה נורא על חצאית הסריג הבורדו ועל המעיל הכסוף, המבריק.

"אפרת, איפה הערכים שלך?", היא שאלה אותי אז. "לאן את עוד רוצה להגיע? לאן?!".

לעגתי לכאב שהיה טמון במילותיה. רציתי להרגיש משוחררת, הייתי כלואה כבר יותר מדי שנים. חיפשתי חופש אמיתי. בלי טלפונים. בלי לוחות זמנים ובלי ביקורת על מה שקניתי ומה שלא.


המשכתי ללכת בדרכי אל הפנימייה, נותנת לרוח להחזיר אליי את הזיכרונות.

ופתאום, לא יכולתי להתכחש לגעגוע שהציף אותי. לא יודעת אם זה היה געגוע לאסור ומותר כמו הגעגוע לתחושת השייכות.

עכשיו, כבר לאף אחד לא משנה איזו חצאית אני לובשת. מי החברות שלי לחדר. ובאיזה מקום אני נמצאת בעולם.

אין מי שיגיד לי 'לא'. אין מי שיגיד לי 'כן'.

'זה תמיד היה החלום שלך, לא?', לעג קול מתוכי. את יכולה להמשיך לחיות את חייך ללא שום הפרעה. המשפחה שלך כבר לא צריכה לקחת חלק.

לא השתקתי את הקול הזה, אפילו לא ניסיתי. אני זו שחרגתי מכל הגבולות. אני זו שהתרחקתי ממסגרות. אבל גם לפני התוהו, גם אחריו. כל מה שרציתי זה רק להרגיש שייכת.

 

[מה שניחשת]

איזו התקדמות מטורפת בעלילה!!
אני ממש במתח.. פליז שהוא עדיין חי. אני לא אוהבת אנשים מתים בסיפורים...

 

[קוראים לי #C]

קראתי הכל!!
ואמאלה שההתקדמות הספרותית שלך מטורפת
לא מדברת על העלילה על ההלוך ושוב שאת עושה לנו
כל הכבוד!!