שיתוף תהליך שנים שאני יושבת מולך ורק בוכה

[אסתיאר]

בס"ד

אני לא יודעת איך זה קורה, אבל כל פעם שאני מחליטה ואומרת לעצמי:
"היום – אני הולכת להתבודד. לספר לו הכול. לדבר איתו באמת…"
זה מגיע. אני מגיעה.
אבל... כלום.
משהו חסום.
שלט של "אין כניסה" תלוי שם, ואני עומדת מבחוץ. משותקת. מאוכזבת. בוכה.

ושוב אני רואה אותם – את האנשים שמדברים איתו בפשטות.
הם משתפים, מספרים, שופכים לב.
ואני? הלב שלי יוצא.
אני מבטיחה לעצמי: "הפעם אני אעשה את זה גם".
ושוב – זה מגיע.
ושוב – כלום לא מגיע.
לא בא. לא נפתח.

אני יוצאת מהשיחה מתוסכלת, שבורת לב.
ולא רוצה לדבר יותר.
למה אני כל כך חסומה?
למה כולם יודעים לדבר איתו כל כך טוב, להגיד לו הכול,
ואני רק בוכה מולו כשכואב –
ולא מצליחה כמעט להוציא הגה מהפה?

למה, אבא? למה?

שנים שאני יושבת מולך ובוכה.
שנים שאני מדברת איתך –
אבל הכול בדממה. בזעקה פנימית. בלי קול.

ושוב אני פוגשת אותם –
אלה שמספרים איך הם אומרים לך דברים כל כך פשוטים וקרובים:
"אבא, זאת חדוה, אתה שומע?
עבר עליי יום לא קל…
הילדים אמנם מתוקים, אבל הרגשתי שפשוט נגמר לי הכוח…"

ואני שומעת אותם ושואלת את עצמי:
מה יש להם שאין לי?
למה זה יוצא להם כל כך טבעי, ולי זה כל כך חסום?

אני מחפשת תשובות.
ולא יודעת מה לענות.
אולי אני פשוט לא רוצה מספיק, כמו שאמא אמרה לי כל החיים?
שאני לא מתאמצת באמת?
אז אני מבטיחה לעצמי: היום אתחיל שוב. אתאמץ מחדש.

אבל שוב…
הכאב הזה.
אבא, למה זה חסום לי מולך?
למה אני כבר שלוש שנים לא מצליחה באמת להתבודד?
למה אני לא מצליחה פשוט לדבר איתך?
לספר מה עובר עליי?
למה זה נגמר בבכי – בלי מילים?

וברגע קטן של אור –
הארת לי משהו, אבא.

שאלת אותי פתאום בלב:
"האם אי פעם ידעת לספר?"
"האם מישהו אי פעם באמת שאל?"

כשהגעת מהגן בוכיה, אחרי שהגננת העמידה אותך בפינה סתם כך –
מישהו שאל מה קרה?
שאלו, בלשון חסרת סבלנות לשמוע את הבכי הצורמני...


כשבכיתה ה', הסתובבת שעות ברחוב, מחפשת קשר,
מישהו שאל אותך, קצת יותר מהשאלה, איך עבר עליך היום?
לא ממש.

כשכבר היית נערה, אחרי יום קשה של מבחנים,
מישהו חיכה לך בבית ושאל – "איך היה המבחן באמת, לא רק לצאת ידי חובה?"
לא.

אז מה הפלא, ילדה שלי, שאת לא יודעת לדבר עכשיו?
שאת לא מכירה את השפה הזאת של שיתוף?
של ביטוי רגשות?

הימים עברו, השנים חלפו, והלב נסגר.
רגשות? שיתוף? הקשבה?
מי לימד אותך איך עושים את זה?

אז איך תוכלי לדעת לדבר איתי –
כשאף פעם לא לימדו אותך איך לדבר בכלל?

אני לא יודעת איך משתפים.
אני לא מכירה את זה.
אני לא יודעת מה אומרים.

אבל אבא שלי, אני רוצה.
כל כך רוצה.

רוצה לבוא אליך כל יום, שעה ביום.
רוצה לשבת איתך.
רוצה להיות קרובה.

אבל הדלת סגורה.
אני עומדת מול שער נעול, רוצה להיכנס – ולא יודעת איך.

רוצה לספר לך הכול כמו כולם,
לא רק לבכות.
לספר לך שכואב לי.
לספר שאני – בסך הכול ילדה קטנה שלך,
שמסתובבת עם כאב וגעגוע,
ורק רוצה יד חמה, חיבוק, קרבה.

רוצה לשתף אותך באמת,
להרגיש אותך איתי.
לשבת איתך, אבא,
ולא לרצות שהזמן ייגמר.

אבל אבא…
הדלת נעולה.
משהו סגר לי אותה מבפנים.

אבא, חדש אותי.
תן לי להתחיל מחדש.
תן לי להחזיר את הימים שהיו חשוכים – אל האור שלך.
תחזיר אותי אל הקדושה, אליך.

תן לי לדעת את הדרך.
לגלות את השביל.
אני כל כך רוצה, אבא.
מתחננת:
תן לי לפגוש אותך מחדש.

 

[Ayala10]

מרגש מאוד ונוגע!!
והכתיבה יפה

 

[דודה]

דמעות בעיניים.
כל כך נוגע ללב.
עוצמתי ומדויק.
תודה!

 

[צביה ר.]

כמה נוגע ללב!

לדבר איתו באמת

קטע שהוא כולו דיבור של אמת.

 

[תילה.]

@אסתיאר !
כמה אהבתי.
כמה הרגשתי את עצמי מדברת את זה, תודה שנתת לי מקום.
הפשטות היקרה הזאת, אוי כמה היא יפה.
אני אוהבת אותה.
תודה על קטע יפיפה.

הרגיש לי שהקשר שלנו עם הקב"ה נובע מפעולות אחרות, לא מחוסר התעניינות של הסביבה.
זה נשמע לי רחוק מאוד משם.
אבל לגמרי מבינה וחושבת שכתבת את זה מתוך רגש, ולעולם לא אחלוק על רגשות.

 

[אסתיאר]

@אסתיאר !
כמה אהבתי.
כמה הרגשתי את עצמי מדברת את זה, תודה שנתת לי מקום.
הפשטות היקרה הזאת, אוי כמה היא יפה.
אני אוהבת אותה.
תודה על קטע יפיפה.

הרגיש לי שהקשר שלנו עם הקב"ה נובע מפעולות אחרות, לא מחוסר התעניינות של הסביבה.
זה נשמע לי רחוק מאוד משם.
אבל לגמרי מבינה וחושבת שכתבת את זה מתוך רגש, ולעולם לא אחלוק על רגשות.

שמחה ממש. תודה על החיזוק

 

[לגדול נכון]

דמעות וצמרמורת...
חיזקת אותי מאוד!!!
תודה.

 

[אפאצ'י]

מדוייק ממש!
תודה על השיתוף

 

[כתב עט]

בדיוק משהי השבוע שיתפה אותי בתחושה הזו.
העברת אותה לכתב מדויק כל כך ואמיתי.
מיוחד.

 

[הבזק של שפיות]

מרגש ונוגע.
ויותר מהכל, מה שתפס אותי זה המקדם נושא של "שיתוף תהליך". אכן, זו הדרך!

 

[ilan p]

בס"ד
אבל... כלום.
משהו חסום.
שלט של "אין כניסה" תלוי שם, ואני עומדת מבחוץ. משותקת. מאוכזבת. בוכה.
מתחננת:
תן לי לפגוש אותך מחדש.

קטע ממש מרגש ומרגישים שמגיע ממקום אמיתי וכל מי שקורא מרגיש שבאיזה מקום יש לו את אותה התמודדות
לפחות ככה אני הרגשתי כתיבה מאוד יפה ונקודה קטנה למחשבה שאולי היה אפשר לקצר כי יחסית הקטע ממש ארוך כי בעצם כבר מהקטע הראשון הרעיון מובן

 

[rrrrrrrrrrrrrr]

וואו @אסתיאר רגשת! מילים שיוצאות מהלב- נכנסות ללב.
האמת שאני לקחתי את המילים שלך לכיוון שכנראה לא דמיינת...
תודה לך!

 

[אש קודש!]

קטע ממש מרגש!
(האמת, אני מסכימה קצת עם @תילה.

מישהו חיכה לך בבית ושאל – "איך היה המבחן באמת, לא רק לצאת ידי חובה?"

נראה לי שהציטוט אמור להיות רק על המילים "איך היה המבחן", לא?

 

[אסתיאר]

וואו @אסתיאר רגשת! מילים שיוצאות מהלב- נכנסות ללב.
האמת שאני לקחתי את המילים שלך לכיוון שכנראה לא דמיינת...
תודה לך!

ואהוו ממש משוב משמח. תודה

 

[אסתיאר]

קטע ממש מרגש!
(האמת, אני מסכימה קצת עם @תילה.

נראה לי שהציטוט אמור להיות רק על המילים "איך היה המבחן", לא?

כן. זה טעות , לא יכולתי לתקן אחר כך.