הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
תמיד ידעתי שאני לא ילד סטנדרטי. מאיפה ידעתי? ידעתי. הלא סטנדרטיים יודעים שהם כאלה.
אפילו שנולדתי ילד שלישי במשקל 3.300 ביום שלישי, זה עדיין לא אומר.
התחלתי את החיים במעון שגרתי במודיעין עילית, אחד מתוך יללנים רבים. אבל הרגשתי את הייחודיות מפעפעת לי מהבקבוק.
בגיל ארבעה חודשים ההורים שלי שכחו לקחת אותי מהמעון, והיות ששכבתי בשקט גם המטפלת לא שמה לב. רק בשעה שש בערך אמא שלי קלטה שהיום היא נחה יותר מידי טוב. מיד זיהיתי את הצרחות שלה שהגיעו מהרחוב הסמוך. אחרי כמה דקות כבר הייתי בבית, מוגן היטב. הפרשיה כאילו נשכחה אחרי כמה ימים. אבל לא ממני.
באותם שעתיים שהייתי אובד עצות, היה לי הרבה זמן להרהר על משמעות החיים. הגעתי למסקנה שאדם לא יכול להיות תלוי באחרים. למען בטחוני האישי, התחלתי לעבוד על פיתוח האישיות, חוסן, העצמה, ועוד כל מיני מילים יפות שכתובות בכל מיני מודעות של כל מיני מאמנים. אבל אני לא הייתי צריך לשכנע את עצמי ש"יש לי את זה". פשוט הייתי כזה.
בהתחלה זה התבטא בנקיטת יוזמה באירועים מאתגרים. אירוע כזה יכול להיות למשל אויפרוף שלא תפסתי בו מספיק סוכריות. כדי לפתור את הבעיה הייתי הולך למקום שבו היו סוכריות, כמו כיס תפוח שהיה בסביבה, ולוקח. לפעמים זה לא מצא חן בעיני מבוגרים מסוימים, והייתי נאלץ להיפרד מהשלל. אחר כך למדתי שאין צורך לחכות לשבוע שחל בו אויפרוף. יש סוכריות במכולת כל השנה. זה עבד, עד שזה הפסיק לעבוד. אני לא יפרט למה. עד היום כואב לי להיזכר בזה. אבא היה קונה רק מעור אמיתי.
בישיבה קטנה קלטתי שיש דרכים אחרות להשיג דברים. קוראים לזה "כריזמה", ובתרגום מיוונית עתיקה: מתנת חסד. אני לא קיבלתי את המתנת חסד הזו, אבל אין דבר שאי אפשר להשיג בחיים. לא בחיים שלי.
אז איך לוקחים בכח מתנה? זה לא פרדוקס.
מתנות ניתנות למי שראוי להם. אתה צריך רק להיות ראוי, והמתנה אצלך.
פה החל המפנה.
העולם הוא הרבה יותר עמוק ממה שנראה לנו. אני כמובן לא אכניס אותכם לכל העומק שנחשפתי אליו, אבל במילים פשוטות: יש אורות ויש כלים. הכלי מכיל את האור. ככל שיש לך כלי יותר גדול, אתה יכול להכיל יותר אור. האור הוא אינסופי, אבל הכלי שלך לא. אתה צריך להיזהר משבירת הכלים.
הייתי מתגנב לישיבת המקובלים, יושב, מקשיב, בעיקר לא מבין. היתה לי הרגשה שהם לומדים תיאוריה. אני רציתי למעשה. בדרכים שונות הגעתי להיכרות עם אנשים בעלי כוחות על. זה לעומת זה עשה אלוקים. כמו שצדיקים עושים מופתים, רשעים עושים הוקוס פוקוס. הדרך של הצדיקים היתה ארוכה וקשה. הדרך של הרשעים הציעה שימוש מיידי בכוחות. הצצתי ונפגעתי. בחוץ לא ראו כלום, כמובן. אבל בפנים כבר הייתי רקוב לגמרי. לא היה ברור לי לגמרי אם האדם נברא מהקוף או ששניהם נבראו מהמפץ הגדול, יתכן גם שכל העולם שאנו חווים הוא חלום מתוק שנתעורר ממנו מתישהו.
עזבתי את הכולל עקב פגישות עבודה עם מתקשרים למיניהם. השתתפתי בסדנאות, התמחיתי בכל מיני שיטות. השיא היה כשהצלחתי לברוא במקווה מגבת נקיה יש מאין. תמיד היה לי במשנת יוסף מה שהזמנתי. אם היה חסר, אתם יודעים. בשלב הזה האברכים בשכונה החלו לחשוד בי. התחיל אחרי מעקב חצי סמוי.
בשביל לבלבל את העוקבים בראתי לי כמה כפילים. את הראשון הייתי שולח לכולל שיתנדנד שם ויקום מידי פעם לנייס כדי לא לעורר חשד.
השני היה עושה סידורים נחוצים, קניות, וכל הביטול תיירה. השלישי היה שפן נסיונות. פעם הוריתי לו לומר איזה לחש והוא התאדה במקום. התלבטתי אם לברך הגומל. היה שלב שלא ידעתי כבר מי אני ומי הכפיל. קראתי להם שמות. הראשון היה יששכר, השני היה זבולון, והשלישי אלעזר, דהיינו לוזר.
אפשר לומר שהעסק די זרם, חוץ מעם גרשון. הוא היה אובססיבי לדעת מי אני באמת. החלטתי לעשות לזה סוף. שלחתי את לוזר השביעי לטייל קצת ברחוב. אחרי כמה דקות ראיתי את גרשון מרחרח באיזור. הוא עמד כאילו לעשן, ופקח עין בוחנת על לוזר. שלחתי את זבולון לקנות סכין, נרות נשמה וסיר קטן. גרשון כמובן התבלבל ביניהם וזבולון מסר את החפצים ללוזר שהחל בצעדה מהירה לכיוון קצה העיר כשגרשון מהדס אחריו. אני עקבתי אחרי שניהם ממרחק בטוח. בחורשה שנראתה לי מקום מתאים תקשרתי עם זבולון שיעצור וידליק את הנרות. גרשון עמד ובהה כשחשש גדול בעיניו. הוא הבין שהוא עד לגילוי נדיר של כוחות שלא מהעולם הזה.
לוזר המופעל בשלט רחוק התיישב במרכז שלף סכין חדה וחתך בעדינות את קצה אצבעו. לא ריחמתי עליו. לוזרים לא האריכו ימים אצלי.
גרשון פער את עיניו. דרך עיניו של לוזר יכולתי לקרוא את שפתיו ממלמלות בחוסר אמון: מכשף - - - חנניה מכשף - - -
המשך לא יבוא.
אפילו שנולדתי ילד שלישי במשקל 3.300 ביום שלישי, זה עדיין לא אומר.
התחלתי את החיים במעון שגרתי במודיעין עילית, אחד מתוך יללנים רבים. אבל הרגשתי את הייחודיות מפעפעת לי מהבקבוק.
בגיל ארבעה חודשים ההורים שלי שכחו לקחת אותי מהמעון, והיות ששכבתי בשקט גם המטפלת לא שמה לב. רק בשעה שש בערך אמא שלי קלטה שהיום היא נחה יותר מידי טוב. מיד זיהיתי את הצרחות שלה שהגיעו מהרחוב הסמוך. אחרי כמה דקות כבר הייתי בבית, מוגן היטב. הפרשיה כאילו נשכחה אחרי כמה ימים. אבל לא ממני.
באותם שעתיים שהייתי אובד עצות, היה לי הרבה זמן להרהר על משמעות החיים. הגעתי למסקנה שאדם לא יכול להיות תלוי באחרים. למען בטחוני האישי, התחלתי לעבוד על פיתוח האישיות, חוסן, העצמה, ועוד כל מיני מילים יפות שכתובות בכל מיני מודעות של כל מיני מאמנים. אבל אני לא הייתי צריך לשכנע את עצמי ש"יש לי את זה". פשוט הייתי כזה.
בהתחלה זה התבטא בנקיטת יוזמה באירועים מאתגרים. אירוע כזה יכול להיות למשל אויפרוף שלא תפסתי בו מספיק סוכריות. כדי לפתור את הבעיה הייתי הולך למקום שבו היו סוכריות, כמו כיס תפוח שהיה בסביבה, ולוקח. לפעמים זה לא מצא חן בעיני מבוגרים מסוימים, והייתי נאלץ להיפרד מהשלל. אחר כך למדתי שאין צורך לחכות לשבוע שחל בו אויפרוף. יש סוכריות במכולת כל השנה. זה עבד, עד שזה הפסיק לעבוד. אני לא יפרט למה. עד היום כואב לי להיזכר בזה. אבא היה קונה רק מעור אמיתי.
בישיבה קטנה קלטתי שיש דרכים אחרות להשיג דברים. קוראים לזה "כריזמה", ובתרגום מיוונית עתיקה: מתנת חסד. אני לא קיבלתי את המתנת חסד הזו, אבל אין דבר שאי אפשר להשיג בחיים. לא בחיים שלי.
אז איך לוקחים בכח מתנה? זה לא פרדוקס.
מתנות ניתנות למי שראוי להם. אתה צריך רק להיות ראוי, והמתנה אצלך.
פה החל המפנה.
העולם הוא הרבה יותר עמוק ממה שנראה לנו. אני כמובן לא אכניס אותכם לכל העומק שנחשפתי אליו, אבל במילים פשוטות: יש אורות ויש כלים. הכלי מכיל את האור. ככל שיש לך כלי יותר גדול, אתה יכול להכיל יותר אור. האור הוא אינסופי, אבל הכלי שלך לא. אתה צריך להיזהר משבירת הכלים.
הייתי מתגנב לישיבת המקובלים, יושב, מקשיב, בעיקר לא מבין. היתה לי הרגשה שהם לומדים תיאוריה. אני רציתי למעשה. בדרכים שונות הגעתי להיכרות עם אנשים בעלי כוחות על. זה לעומת זה עשה אלוקים. כמו שצדיקים עושים מופתים, רשעים עושים הוקוס פוקוס. הדרך של הצדיקים היתה ארוכה וקשה. הדרך של הרשעים הציעה שימוש מיידי בכוחות. הצצתי ונפגעתי. בחוץ לא ראו כלום, כמובן. אבל בפנים כבר הייתי רקוב לגמרי. לא היה ברור לי לגמרי אם האדם נברא מהקוף או ששניהם נבראו מהמפץ הגדול, יתכן גם שכל העולם שאנו חווים הוא חלום מתוק שנתעורר ממנו מתישהו.
עזבתי את הכולל עקב פגישות עבודה עם מתקשרים למיניהם. השתתפתי בסדנאות, התמחיתי בכל מיני שיטות. השיא היה כשהצלחתי לברוא במקווה מגבת נקיה יש מאין. תמיד היה לי במשנת יוסף מה שהזמנתי. אם היה חסר, אתם יודעים. בשלב הזה האברכים בשכונה החלו לחשוד בי. התחיל אחרי מעקב חצי סמוי.
בשביל לבלבל את העוקבים בראתי לי כמה כפילים. את הראשון הייתי שולח לכולל שיתנדנד שם ויקום מידי פעם לנייס כדי לא לעורר חשד.
השני היה עושה סידורים נחוצים, קניות, וכל הביטול תיירה. השלישי היה שפן נסיונות. פעם הוריתי לו לומר איזה לחש והוא התאדה במקום. התלבטתי אם לברך הגומל. היה שלב שלא ידעתי כבר מי אני ומי הכפיל. קראתי להם שמות. הראשון היה יששכר, השני היה זבולון, והשלישי אלעזר, דהיינו לוזר.
אפשר לומר שהעסק די זרם, חוץ מעם גרשון. הוא היה אובססיבי לדעת מי אני באמת. החלטתי לעשות לזה סוף. שלחתי את לוזר השביעי לטייל קצת ברחוב. אחרי כמה דקות ראיתי את גרשון מרחרח באיזור. הוא עמד כאילו לעשן, ופקח עין בוחנת על לוזר. שלחתי את זבולון לקנות סכין, נרות נשמה וסיר קטן. גרשון כמובן התבלבל ביניהם וזבולון מסר את החפצים ללוזר שהחל בצעדה מהירה לכיוון קצה העיר כשגרשון מהדס אחריו. אני עקבתי אחרי שניהם ממרחק בטוח. בחורשה שנראתה לי מקום מתאים תקשרתי עם זבולון שיעצור וידליק את הנרות. גרשון עמד ובהה כשחשש גדול בעיניו. הוא הבין שהוא עד לגילוי נדיר של כוחות שלא מהעולם הזה.
לוזר המופעל בשלט רחוק התיישב במרכז שלף סכין חדה וחתך בעדינות את קצה אצבעו. לא ריחמתי עליו. לוזרים לא האריכו ימים אצלי.
גרשון פער את עיניו. דרך עיניו של לוזר יכולתי לקרוא את שפתיו ממלמלות בחוסר אמון: מכשף - - - חנניה מכשף - - -
המשך לא יבוא.
