הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
את הספר הזה קראתי בעבר, פרקים פרקים, במגזין 'קטיפה'. התעצבנתי לפעמים על הגיבורה (עיינו סעיף 1 ב'חסרונות'), אבל המשכתי לקרוא אותה, כי היא הייתה כל כך נוגעת ללב. לשמחתי, הספר יצא לאור לאחרונה, וזו ההזדמנות לסקור אותו.
במשפט אחד:
זוג חרדי עם ארבעה ילדים עוזבים את הארץ. מתיישבים בניס, צרפת.
האם הם 'מהגרים'? 'עושים רילוקיישן'? 'נוסעים לשליחות'? תלוי את מי שואלים.
מבנה הספר: שולמית בראון, אברכית ליטאית קלאסית - היא המספרת. בגוף ראשון, מלא כנות וכאב, בפרקים קצרים יחסית, היא מתארת חלום שהתנפץ. בעל שהחליט לברוח (זו המילה!) לצרפת, עוקר איתו אשה, ילדים וחיים. הספר כולו כתוב מנקודת מבטה.
עלילה: שולמית אשה כשרה. הולכת אחרי בעלה. סופגת מכל הכיוונים. חמות, הורים, אחיות. אף אחד לא מבין למה היא ככה. למה היא 'נותנת לו'.
בשלב הראשון היא מדמיינת שיהודה ימשיך ללמוד תורה גם בצרפת, בבית הכנסת. עם חברותא.
מהר מאוד היא מבינה שזו לא התוכנית. הוא רוצה ללמוד באקדמיה. להשכיל. להתערות בחברה הצרפתית, בעולם הגדול.
אין דבר שלם מלב שבור, אמר הרבי מקוצק.
ושולמית (האם בכוונה נבחר לה השם הזה? מסמל כמיהה לשלום, לשלמות?) נאלצת לחיות יום יום את השבר. להשלים אותו ואיתו. היא לומדת בדרך הקשה איך שומרים על שותפות, על שבריריות הקיום של בית.
היא מנסה להסתדר בניס עם צרפתית רצוצה שנרכשה בעמל, ובמקביל להוות עמוד שדרה רוחני לבית, כי אין מישהו אחר שיעשה את זה במקומה. יהודה עסוק. הוא מתקדם ומצליח באוניברסיטה, מתלהב מרעיונות סוציולוגיים שמסעירים אותו מאוד, ומתיידד עם המרצה - ד"ר דובואה.
נעצור כאן כדי להמנע מספוילרים, ולא נתאר את כל המהמורות שעוברת משפחת בראון הצעירה בניס. העיקר: 'תכף נשוב' הוא סיפורה של דרך. ושולמית הולכת בה. עד הסוף.
הם לא חוזרים לארץ, ויהודה לא הופך לאברך מתמיד, אבל הוא מוצא את מקומו, והיא גם, ומשהו בה רגוע יותר, מאמין, יודע.
רגע שיא: לאורך הסיפור, שולמית מקיימת קשר טלפוני קרוב והדוק עם המחנכת שלה מהארץ. היא מתייעצת איתה איך להתנהל מול יהודה, איך להגיב, איך לשתוק.
רגע מדהים ופנימי קורה כאשר שולמית מבינה שהקשר עם המורה צריך להסתיים, לטובת הקשר האמיתי. ברגע שהיא מרגישה מסוגלת להכניס את בעלה לאותם מקומות כואבים, לאותו תהליך עמוק שהיא עוברת, היא מבינה שהמורה רוזנברג תצא משם. בהוקרה, בכבוד, בתודה - אבל תצא.
איזה יופי של רגע ספרותי ואנושי.
חסרונות:
1. שולמית קצת מעצבנת בהתחלה. אל דאגה, היא תשתפר.
2. המהירות בה יהודה, אברך ישראלי מדורי דורות, לומד צרפתית מושלמת בכמה שבועות ומצליח להצטיין בלימודים אקדמאים בצרפתית - נראית לא אמינה. ייתכן שהיה עדיף לייצר, לצורך העניין, סבתא בלגית שדיברה איתו בקביעות בשפת אמה, או כל רקע אחר שייתן תחושה מציאותית יותר.
3. למרות כל הדיבורים על אשה כשרה, עדיין יש כאן תחושה של מחיקה. כאילו שולמית, צרכיה ורצונותיה, נמחקים כולם, כי הוד מעלתו - הבעל - מעוניין לעבור לצרפת, או ללמוד באוניברסיטה, או לעשות כל מה שמתחשק לו כדי להרגיע את נפשו הסוערת.
היתה חסרה לי בספר איזו שהיא הצבת גבול יסודית יותר מולו. אמירה של 'לא בכל מחיר'. כי גם לאשה יש נפש, אולי לא כל כך סוערת ולא כל כך רחבת אופקים, אבל נפש. שראויה לכבוד ולהתחשבות.
לסיכום: ספר יפהפה, מעניין ומעורר מחשבה.
תכף נשוב - רינה יגר, הוצאת יפה נוף, 358 עמודים.
במשפט אחד:
זוג חרדי עם ארבעה ילדים עוזבים את הארץ. מתיישבים בניס, צרפת.
האם הם 'מהגרים'? 'עושים רילוקיישן'? 'נוסעים לשליחות'? תלוי את מי שואלים.
מבנה הספר: שולמית בראון, אברכית ליטאית קלאסית - היא המספרת. בגוף ראשון, מלא כנות וכאב, בפרקים קצרים יחסית, היא מתארת חלום שהתנפץ. בעל שהחליט לברוח (זו המילה!) לצרפת, עוקר איתו אשה, ילדים וחיים. הספר כולו כתוב מנקודת מבטה.
עלילה: שולמית אשה כשרה. הולכת אחרי בעלה. סופגת מכל הכיוונים. חמות, הורים, אחיות. אף אחד לא מבין למה היא ככה. למה היא 'נותנת לו'.
בשלב הראשון היא מדמיינת שיהודה ימשיך ללמוד תורה גם בצרפת, בבית הכנסת. עם חברותא.
מהר מאוד היא מבינה שזו לא התוכנית. הוא רוצה ללמוד באקדמיה. להשכיל. להתערות בחברה הצרפתית, בעולם הגדול.
אין דבר שלם מלב שבור, אמר הרבי מקוצק.
ושולמית (האם בכוונה נבחר לה השם הזה? מסמל כמיהה לשלום, לשלמות?) נאלצת לחיות יום יום את השבר. להשלים אותו ואיתו. היא לומדת בדרך הקשה איך שומרים על שותפות, על שבריריות הקיום של בית.
היא מנסה להסתדר בניס עם צרפתית רצוצה שנרכשה בעמל, ובמקביל להוות עמוד שדרה רוחני לבית, כי אין מישהו אחר שיעשה את זה במקומה. יהודה עסוק. הוא מתקדם ומצליח באוניברסיטה, מתלהב מרעיונות סוציולוגיים שמסעירים אותו מאוד, ומתיידד עם המרצה - ד"ר דובואה.
נעצור כאן כדי להמנע מספוילרים, ולא נתאר את כל המהמורות שעוברת משפחת בראון הצעירה בניס. העיקר: 'תכף נשוב' הוא סיפורה של דרך. ושולמית הולכת בה. עד הסוף.
הם לא חוזרים לארץ, ויהודה לא הופך לאברך מתמיד, אבל הוא מוצא את מקומו, והיא גם, ומשהו בה רגוע יותר, מאמין, יודע.
רגע שיא: לאורך הסיפור, שולמית מקיימת קשר טלפוני קרוב והדוק עם המחנכת שלה מהארץ. היא מתייעצת איתה איך להתנהל מול יהודה, איך להגיב, איך לשתוק.
רגע מדהים ופנימי קורה כאשר שולמית מבינה שהקשר עם המורה צריך להסתיים, לטובת הקשר האמיתי. ברגע שהיא מרגישה מסוגלת להכניס את בעלה לאותם מקומות כואבים, לאותו תהליך עמוק שהיא עוברת, היא מבינה שהמורה רוזנברג תצא משם. בהוקרה, בכבוד, בתודה - אבל תצא.
איזה יופי של רגע ספרותי ואנושי.
חסרונות:
1. שולמית קצת מעצבנת בהתחלה. אל דאגה, היא תשתפר.
2. המהירות בה יהודה, אברך ישראלי מדורי דורות, לומד צרפתית מושלמת בכמה שבועות ומצליח להצטיין בלימודים אקדמאים בצרפתית - נראית לא אמינה. ייתכן שהיה עדיף לייצר, לצורך העניין, סבתא בלגית שדיברה איתו בקביעות בשפת אמה, או כל רקע אחר שייתן תחושה מציאותית יותר.
3. למרות כל הדיבורים על אשה כשרה, עדיין יש כאן תחושה של מחיקה. כאילו שולמית, צרכיה ורצונותיה, נמחקים כולם, כי הוד מעלתו - הבעל - מעוניין לעבור לצרפת, או ללמוד באוניברסיטה, או לעשות כל מה שמתחשק לו כדי להרגיע את נפשו הסוערת.
היתה חסרה לי בספר איזו שהיא הצבת גבול יסודית יותר מולו. אמירה של 'לא בכל מחיר'. כי גם לאשה יש נפש, אולי לא כל כך סוערת ולא כל כך רחבת אופקים, אבל נפש. שראויה לכבוד ולהתחשבות.
לסיכום: ספר יפהפה, מעניין ומעורר מחשבה.
תכף נשוב - רינה יגר, הוצאת יפה נוף, 358 עמודים.
