שיתוף - לביקורת עוד לא הגיע תורה

  • הוסף לסימניות
  • #1
מוקדש לכל בחורה (וגם אישה) שטרם זכתה להקים את ביתה
ובחג מתן תורה,
מרגישה שעוד לא הגיע תורה


1748544471731.png
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
חייבת לשתף
חברה שלחה לי את הפוסט הזה של @dvory (בעיני חובת קריאה)
אחר כך המילים של השיר פרצו ממני
תודה דבורי!
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
@חוה אייזן ,
חיכינו לעוד שיתוף שלך- והיה שווה לחכות!
הדימויים, המשלב, השיבוצים, החריזה- הכל עם החותמת שלך!

מקווה שבקרוב יזכה כל עם ישראל לבשורות טובות בנושא הזה ובכל נושא!
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
@חוה אייזן ,
חיכינו לעוד שיתוף שלך- והיה שווה לחכות!
הדימויים, המשלב, השיבוצים, החריזה- הכל עם החותמת שלך!

מקווה שבקרוב יזכה כל עם ישראל לבשורות טובות בנושא הזה ובכל נושא!
תודה על תגובה מרחיבת לב!
כיף לקרוא
ולדעת שכבר יש לי חותמת משלי :)

ואמן על התפילה והייחול, אכן נושא כואב!
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
@חוה אייזן את כותבת נדיר!!
המשלב הזה שרק את מצליחה לגעת בו וליצור ממנו מטעמים מדהימים,
משחקי המילים היפים עד גאונות, והאנלוגיות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
  • הוסף לסימניות
  • #12
"מילים דוקרות מציאות".
שמעתי רעיון יפה בנושא:
מרגישה שעוד לא הגיע תורה
שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
ואגב חייבת להעיר עניינית על "אימון לחתונה",
יש עכשיו קבוצה שעושה סטאז' וזה מאוד פותח את הראש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
"מילים דוקרות מציאות".
שמעתי רעיון יפה בנושא:

שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
ואגב חייבת להעיר עניינית על "אימון לחתונה",
יש עכשיו קבוצה שעושה סטאז' וזה מאוד פותח את הראש.
תודה לך!
לגבי האימון- אני מצדי רק סגננתי במילים תחושות של מי שלא זכו
אני חושבת שהתופעה של רווקות באופן כללי גדולה יותר מאימון לחתונה
אפשר לפתוח על זה דיון נוסף
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
עוד לפני היופי המיוחד של הקטע,
הכותרות: עוד לא הגיע תורה
וחתן תורה
פשוט מביעות הכל במינימום מילים.
נדיר!
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
עוד לפני היופי המיוחד של הקטע,
הכותרות: עוד לא הגיע תורה
וחתן תורה
פשוט מביעות הכל במינימום מילים.
נדיר!
זו הייתה הכוונה שלי
תודה לך!!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

🎉🎉🎉🎉🎉🎉🎉
האתר!
האתר המיוחד על סדרת דופליקטים!

מה יש לנו שם?

❓ חידונים

📰 מאמרים

🖼️ תמונות

ועוד׳

האתר אינו פתוח בנטפרי עדיין, אז נשמח אם מישהו יוכל לשלוח לבדיקה!

לשליחת מאמרים : שלחו אימייל מסודר אל <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>

והמאמר שלכם יפורסם ברגע שנוכל! (נבקש לא להטריד בנושא)
לשליחת חידונים

האתר בשלבי הקמה על כן לא כל הפתורים שתראו יעבדו!

וזהו... !
תהנו!!!

אשכולות דומים

קטע שכתבתי בעבר בפורום אחר, מוגש לפניכם עם שיפורים וחידודים .
***

ערב יום הקדוש ביותר בשנה, יום הכיפורים – שניות אחדות לפני תפילת כל נדרי,

שקט השתרר בהיכל בית המדרש, רב בית הכנסת עלה על המדרגות המובילות אל ארון הקודש וקיבל את ספר התורה מהגבאי המסור, אחריו עלה ר' חאצקל, מזקני בית המדרש לקבל גם הוא את אחד משלושת ספרי התורה,

הוא פנה לאחוריו כדי לרדת חזרה אל במת בית הכנסת, אך כנראה שמפאת גילו הוא לא נזהר מספיק, ומדריגה אחת הוא פיספס, מעד והחליק על הריצפה

השקט השתלט על היכל בית הכנסת לרגע אחד בלבד, ולאחריו הוא נבעט החוצה עם הצעקות והויכוחים, "הספר תורה על הרצפה" "הוא כן נפל! אני ראיתי" טען בלהט אחד מאלו שהתירו להתפלל איתם ביום כיפור, "צריך לצום" צקצק בלשונו צקצקן שני.

הסקרנים כבר התגודדו סביב הישיש והספר תורה, נהנים מהאקשן, "זה סימן רע לכל השנה!" הכריז "גאון" נוסף, שהוכיח למי ניתנה הנבואה.

מירכתי בית המדרש, קם מתפלל אחד ממושבו, רץ אל עבר ארון הקודש, לא, הוא לא היה מאותם סקרנים מטופשים שנהנו משכחת יום הדין, הוא בסך הכל נגש לר' חאצקל המסכן, הושיט לו יד, ועזר לו לקום מהרצפה הקרה.
הגיע הזמן להתעורר.

השם נתן לנו שתי סטירות.

לא במקרה.

זו גזירת שמיים וזו קריאה ברורה להתעוררות.

לאחרונה הלב נקרע למראה מקרים רצופים של מוות של תינוקות. איך אפשר להישאר אדיש, מול החיים הקטנים שנקטפו כל כך מוקדם, על הקול השקט שלא הספיק להישמע.

בשנים האחרונות נוצרה נורמה חדשה, שקטה אך דרמטית: תינוקות בני מספר חודשים בלבד, מבלים את רוב שעות היום מחוץ למקום הבטוח שהיו צריכים להיות. מחוץ לבית, בידיים זרות. לא של אמא.
ונכון, זה לגמרי לא מתוך בחירה חינוכית עמוקה, אלא מתוך אילוץ כלכלי.

השאלה הקשה אך ההכרחית היא:

איך השתגענו??
איך יכול להיות שאמא שהיא עיקר הבית, לא נמצאת בבית בשם הפרנסה, בשם חובת השעה, בשם "הנורמה"?
האם לשם כך נברא העולם?
האם זו התכלית של הקמת משפחה?
להביא ילדים ולמסור את עיקר גידולם לאחרים עד השעה 16:00?

זהו טקסט שלא יהיה נוח לקריאה.
לאף אחד.
לא לאימהות, ולא לאבות.

אך לעיתים דווקא אי הנוחות היא הסימן לכך שנגענו בנקודה אמתית.
רבים יאמרו:
אין ברירה. נקודה. זה המציאות.
יוקר המחיה, מציאות כלכלית מורכבת, הצורך בפרנסה כפולה.
חייבים לעזור לשם יתברך ולתת לו יד לפרנס אותנו יותר בכבוד)
אך דווקא כאן נדרש בירור עמוק יותר:
האם המציאות הזו היא גזירת גורל, או תוצאה של סדרי עדיפויות שיצרנו בעצמנו?

הרבה אימהות יכולות להזדהות עם התחושה הקשה, להשאיר את הילדים בבוקר עם אבא, בעוד שהן חייבות לצאת לעבודה, לפני שהילדים אפילו פקחו את עיניהם. הלב כואב, הרצון להיות שם, לתת חיבוק, לגעת , לחייך , כל זה נלקח על ידי הצורך הכלכלי.

בעבר הלא רחוק, גם במשפחות של תורה על מלא, יום העבודה של האם הסתיים בשעות הצהריים, סביב השעה 13:30.
אמא הייתה פותחת את הדלת ונמצאת שם עם הילדים, בכניסה וביציאה. נוכחת ברגעים הקריטיים של חייהם.

בואו נגיד את האמת,
אמא שמגיעה הביתה בשעה 16:00, משלמת מחיר בילדים ולעיתים בבן הזוג, שמכורח המציאות לוקח את תפקיד האמא לכל שעות הצהרים.

המחיר הזה אינו נמדד רק בעייפות, בחוסר סבלנות, בכוח או באהבה לילדים, גם. אלא בדור שלם שגדל ללא נוכחות ריגשת של אמא בשנותיו הקריטיות ביותר.
וזה קריטי לכל בעיות הנפש בהמשך החיים שמגיעות ישירות מתחילת החיים.

ושיהיה ברור,
תורה היא ערך! ערך גדול מאוד
לומדי התורה הם עמוד השדרה הרוחני שלנו, הם נושאים על כתפיהם את עתיד הרוח של עם ישראל. הם עמלים יום ולילה במסירות שאין לה גבול, ללא פשרות, לעיתים בלי תנאים כלכליים ראויים, ללא הכרה אמיתית מהמדינה או מהציבור הרחב. הם אינם עוסקים בתחביב , הם נשאים על כתפיהם אחריות רוחנית כבדה, מגדלים דור שלם של ערכים, מוסר ואמונה, והחיים הרוחניים של כולנו תלויים בהם.
לצערנו, המדינה לא מכירה בערכם.
אנו שמכירים צריכים להיות שם. עלינו להיות אלו שמבטיחים שלומד תורה לא יישאר ללא פרנסה נאותה, שהמאמץ, ההקרבה והעבודה הרוחנית שלהם יזכו להוקרה מלאה. כל אברך שמקדיש את ימיו ולילותיו ללימוד התורה חייב לקבל לא פחות מעשרת אלפים שקלים בחודש – סכום שמכבד את ההשקעה, את המסירות ואת התפקיד המרכזי שהם ממלאים בחיי עם ישראל.
אנחנו, שמכירים בערך האמיתי של התורה, חייבים להרים את הכפפה. אנחנו תומכים בכל הגופים למען עם ישראל – בספרי תורה, בארגוני אוכל, בארגוני הצלה, בהקמת בתי כנסיות, והגיע הזמן שגם אלו שמחזיקים את הנשמות יקבלו את התמיכה שמגיעה להם. הם ראויים להיות מעל לכל ארגון אחר, מכיוון שהם שומרים על הלב הרוחני שלנו, הם הבסיס עליו עומדת האמונה והעתיד של הדורות הבאים.
לכן חייבים להבטיח, לתת, להעניק להם שקט נפשי וביטחון כלכלי , בדיוק כפי שאנו תומכים בכל ארגון תורה אחר.
כי מגיע להם. הם לא צריכים נדבות או קצבה מינימלית, אלא שכר ראוי ומכובד, שמכבד את העבודה הרוחנית והמסירות האדירה שלהם. זהו חוב מוסרי שלנו, חובה שאנחנו חייבים לקחת על עצמנו, כי רק כך נשמור על הלב הרוחני של עם ישראל ועל עתיד התורה והערכים.


התבלבלנו בדרך וזה בטח גם לא רצון השם שהביא אותנו לעולם , ובחר בנו להיות אימהות לילדים שלנו והם צריכים להיות לפני הכל, בלב הבית, בלב חיינו.

יום עבודה שמסתיים סביב השעה 13:00 אינו פינוק, אלא תנאי בסיסי לבריאות נפשית של ילדים. אין תחליף לאמא בעולם למבט, לחיבוק, לשיתוף, להתעניינות, ללב של אמא ולנוכחות שלה בשעות הקריטיות הללו.

אנו נמצאים במשבר מוסרי ורוחני.
השאלה האם נמשיך לקבל את המצב הקיים, או שנתעורר ונפעל כדי להחזיר את האמא לבית, כדי שהילדים שלנו יקבלו את מה שמגיע להם , חום, נוכחות, בטחון ואהבה?

אם באמת מעריכים תורה, אם באמת אוהבים את ילדינו, עלינו להחזיר את האימהות אל המרכז. אל הבית, אל לב הילדים, אל ליבותינו. לא מדובר בנוסטלגיה, אלא באחריות. לא בסיסמה , אלא בעקרון. הבחירה בידינו, והעתיד בידינו.
שיתוף - לביקורת אהבת עולם
ב"ה

בדחילו ורחימו, דבריה של אם

אנחנו רגילים לחשוב שוויכוח הוא זירה של התנגשות.
שצריך להרים קול כדי להישמע, לדבר מהר כדי לא לאבד את רשות הדיבור.
גם כשמנסים להקשיב, זה בדרך כלל רק כדי להשיב.

וגם אני.
כשרציתי לשתף עמדה שונה, חשתי צורך להצטדק עוד לפני שהתחלתי.
כי יש דעות, שלא קל להן להישמע,
ולא בגלל שהן שגויות, אלא כי הן נולדות מתוך כאב עמוק,
וכאב, הוא דבר שקשה להכיל מבלי להישבר.

אני לא אם לחייל.
ילדיי לומדים בישיבות.
אז לכאורה, אין לי זכות דיבור.
מה לי, לעמוד מול אֵם ששולחת את בנה לקרב בעזה או בלבנון?
מה לי, לומר מילה, כשהמסירות שלה זועקת עד לשמים?

אני כותבת את הדברים האלה גם מתוך פחד.
פחד שיישמעו כיומרה, כי מה לי ולכאב האדיר של אם שמוסרת את בנה לקרב?
אני שואלת את עצמי האם מותר לי בכלל להשמיע קול אחר, קול של שקט ושל לימוד?
ואולי כי הקול הזה יש בו אמת, של להחזיק משהו גם כאשר יש אמת נוספת.
ואולי כולנו בכלל כואבים?
ואולי זה בכלל כאב אחד של עם שלם.

אבל דווקא מהמקום הזה של שתיקה רבת־שנים
אני בוחרת היום לומר משהו.
לא כהתנצחות, אלא כתחינה לקשב.
לתת קול גם לצד הפחות נשמע,
הצד שסופג ביקורת ולעיתים גם שנאה.

כי כך חונכתי:
שאין דבר נעלה יותר מלימוד תורה.
שקודשא בריך הוא, אורייתא וישראל, חד הם.
שכל רגע של לימוד מחזיק את הבריאה כולה.

וככה גם גידלתי את ילדיי
לא מתוך כפייה, אלא מתוך אהבה.
אהבת תורה לא כסיסמה אלא כהתמסרות, דרך חיים,
שבה מוותרים על הרבה כדי לזכות בקִרבה.

ובעוד אנחנו השקענו את שנותינו בבניין עולמות של רוח
עולמות שמבקשים לעלות מעלה
חמאס השקיע את כל כוחו בבניית עולמות של חושך, מתחת לאדמה.
אנחנו טיפחנו נשמות,
הם חפרו מנהרות.
אנחנו פנינו אל על,
הם ירדו מטה.
אנחנו חיפשנו גובה של נשמה,
הם חיפשו עומק של הסתרה.

זה לא רק עימות פיזי
זו התנגשות מהותית בין עולמות:
עולם שמקורו בשמי מעלה, שמחבר שמים וארץ,
מול עולם שמבקש לקבור את האור ולחפור אותו באדמה.

והגיעה השעה
ועם ישראל יצא למלחמה של קיום.
ובחורים יקרים, לוחמים, עובדי כפיים ועמלי רוח
נעמדו יחד, כל אחד בכוחו, בגוף או ברוח
להילחם במלחמה של אור מול חושך, של קדושה מול טומאה.

והנה עמל התורה הוא חזית רוחנית אמיתית,
שדורשת כוחות נפש אדירים.
במלחמת קיום, כמו גם בעמל התורה בונים חומה של אור,
שלא נראית בעין אבל מחזיקה את המחנה כולו.

והנה באחד הימים התבהר לי:
מי שנלחם בגופו עוסק בדברי תורה.
ומי שלומד עוסק בדברי תורה.

כי התורה היא שישים ריבוא אותיות,
וכל נשמה בישראל, היא אות חיה בתוכה.
וכל אחד שמוסר את נפשו, בגוף או ברוח
מוסיף אור לאותה תורה.

לקראת חג השבועות עלתה בי תפילה:
שהתורה שנלמדת בבית המדרש
שמילותיה עולות למרום ומקיימות את העולם,
והתורה שמתקיימת בשדה הקרב,
שמזככת ומוציאה לאור את היופי הפנימי של הנשמה
יתאחדו, ויעלו יחד לרצון לפני בורא העולם.

"אֶל-גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל, לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן, הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים..."

הגפן, היא לימוד התורה.
והרימונים, הם מעשי המצוות,
שנעשים בגוף, מתוך אחריות, מסירות ונשמה.

ואם נקשיב זה לזה באמת
אם נוכל לראות גם את הלומד וגם את הלוחם בעין טובה
נוכל להתחיל להתרפא.
ונזכה לקיים את מאמר רבי עקיבא:
"ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה."

אולי לא כולם יבינו אותי.
אולי רבים יחלקו על דבריי.
ואולי גם אני אמשיך לשאול את עצמי שאלות.

אבל יהיו כאלה שיאמרו:
"ניכרים דברי אמת."

אלו אותם האנשים שנפשם מחוברת לשורש הקיום,
שמרגישים עמוק בתוכם את קדושת עם ישראל ואת אחדותו.
אולי הם רבים וטובים,
ואולי רק צריך להסיט את המסך
המסך שיש בעולם,
זה שמסתיר את הלבבות,
מחשיך את האור,
ומעלים את האמת הפשוטה:
שכל יהודי, בעומק ליבו, רוצה לעשות רצון בוראו.
ושבלב כל נשמה, יש נקודה שמעריכה את התורה, גם אם לא בגלוי.

ואולי נתחיל לראות,
שכל אחד ואחד מעם ישראל,
בשלב כלשהו של קיומו
אולי בגלגול זה, ואולי בגלגול אחר
מסר נפש.

ואולי בכי השכינה על צער הגלות
הוא לא רק כאב של יחיד, אלא כאב של אומה.
כאב כללי, עמוק, חובק כל נשמה.
ותרשו לי,
תרשו לי לקחת בו חלק.
מתוך שותפות פנימית.
ותרשו לי לכאוב גם על הפילוג
הפילוג שמנסה לחדור דרך חומות של כאב,
ולבקש לו מקום גם בלב שמבקש אמת.

וכל אחד עושה זאת בדרכו, בעומק, במסירות,
בצורה נשגבת וראויה.

ואולי, אולי הגיע הזמן שנכיר בזה.
באמת.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  10  פעמים
למעלה