שיתוף - לביקורת טלפון שבור

  • הוסף לסימניות
  • #1
מסתבר שהכל בחיים עניין של נקודת מבט.

איני מובטלת, חס ושלום. אני בתקופה מאתגרת של בדיקת כיווני תעסוקה אפשריים.
איני מפוטרת. אני עקרת בית מסורה שבוחרת להשקיע את נשמתה בילדים.
וכעת - איני טלפנית.
לא מתרימה. לא שנוררית. לא גבאית צדקה. לא מקבצת נדבות.
נראה לכם?!
אני עובדת במשרת טלמרקטינג בכירה.
תקנאו.

להתרווח בנינוחות תחת מזגן מפנק, להניע מעט את האצבעות ואת השפתיים, ולשלשל לכיס אחוזים מכל תרומה.
כן. תקנאו. מחר אני מתחילה.

הסתובבתי על כיסא מרופד בשכנוע פנימי עמוק שאני מרוגשת. כן. בטח יוצאות לכולם העיניים. הרמתי בביטחון את השפופרת והצלחתי להפיק קול חביב ורשמי כאחד. אם לא המצלמות שבמשרד - הייתי טופחת לעצמי על השכם.
נהמה מנומנמת ונזעמת התגלגלה לעברי מהמכשיר השחור:
"את לא מתביישת? לא שמעת על המושג 'גזל שינה'? ככה להעיר אנשים??"
"סליחה..." מלמלתי בעליבות, "אני מתנצלת, פשוט עכשיו זו לא שעת מנוחה רשמית, אז..."
"ואת עוד תכתיבי לי באיזו שעה לנוח! חוצפה של אנשים!"
צליל ניתוק גדע את המתקפה הזועמת.
פתיחה נפלאה לקריירה.

חייגתי מספר נוסף, והפעם נחסכו ממני הצעקות. מייד כשהשמעתי את שמי ואת משרתי הנעלה -
הקו נותק.
גם כן מזל.

בעל המספר הבא היה אנושי קצת יותר.
האישה מעבר לקו לא פסקה מלתחקר אותי על פעילות הארגון: כמות הנעזרים בו, מקרים מרגשים הזכורים לי, ועוד היד נטויה...
עניתי בסבלנות על מטח השאלות, מוסיפה ומשנה פרטים באדיבות דמיוני הקודח.
"אז תוכלי לסייע לנו?" העזתי לשאול לאחר דקות ארוכות.
"אה, אולי בפעם אחרת..." הגברת נעשתה קצרת רוח לפתע, כנראה התעייפה מהתחקיר שביצעה, מסכנה.
"בינתיים את זו שסייעת לי וסיפקת לי חומר לעבודה שאני כותבת, תודה לך". ניתוק.
לא הספקתי לומר "בבקשה".

במספר הבא ענה קול דק וצווחני:
"אמא נמצאת?" שאלתי בחביבות.
"אמאאאאאאאא!!" אטמתי את אזני בבהלה.
בדקות הבאות זכיתי להסבר מפורט על מעשיה של האם הדגולה:
"עכשיו היא מוסיפה את הנוגט ואת השקדים, אל תפריעי לה, זה ליומולדת שלי, שלא ייהרס!"
המתנתי בצייתנות. אולי אנסה את המתכון, נשמע טעים.
"הנה, היא מכניסה לתנור, קחי אותה. בעצם, עכשיו היא מכינה את הקומה השנייה..."
ניתקתי. בטח מספר הקומות בעוגה הוא כמניין שנותיה של הזאטוטה הצפצפנית. רק זה חסר לי.
אופס. שכחתי לאחל 'מזל טוב'.

זימרתי שוב את הפזמון: "שלום, מדברת זהבה מארגון החסד 'לב שלם'. מה שלומך?"
"הו, בוריך ה', תודה רבה שאת מתעניינת, זהבהל'ה!" התמוגג קול רועד מעט, "לא פשוט, אבל מה, חסדי ה' יום יום, לא מתלוננים. האמת שהגב כואב קצת עדיין, הכדורים שהתחלתי לקחת לפני חודש לא ממש עוזרים; אמרתי לרופא, מה שמו, שיהיה בריא... נו שוין, לפחות הרגליים כואבות פחות, מאז שישרואלק'ה הביא לי את המשחה הזו, נו... הצהובה. אבל הסוכר עדיין גבוה, אז..."
המהמתי בהשתתפות במקומות המתאימים. כעבור שעה ארוכה נמלטתי מהשיחה בעור שיני, לא לפני שהבטחתי להודות למנהלי ארגון החסד ששלחו אותי להתעניין בשלומה, שה' ישמור אותם.

הקשתי, מותשת, את סדרת המספרים הבאה.
נשיפה נרגשת. "הו, תודה שהתקשרת, כפרה עליך! בדיוק הגשתי פניה לקבלת סיוע, ועוד לא נעניתי. תוכלי לרשום את הפרטים, צדיקה?"
רשמתי. יש לי ברירה?!

"הלו" צעיר ורענן הצית בי תקווה קלושה. "שלום, מדברת זהבה מארגון החסד 'לב שלם".
"וואלה!! איך השגת שם עבודה? גם אני שלחתי לארגון קורות חיים! רגע, את נהנית שם? מה התנאים? והמשכורת?..."
יש לה באמת כושר רטורי נפלא, לא הצלחתי להשחיל מילה. אולי אמליץ עליה.

חייגתי בחיוך אירוני למספר הבא.
"את מתרימה עבור מישהו מסוים?" הקול החם והאכפתי הצית בי תקווה.
"גם, זאת אומרת... עכשיו לדוגמה אנחנו אוספים כסף לניתוח בחו"ל של ילד בן 9, שחולה במחלה".
"אוי!" הקול הרך נאנח בהשתתפות.
אז יש אנשים טובים בעולם. הרחתי את השטרות בקצה אפי.
"זה נורא. ה' ישמור, אפשר בבקשה את שמו לתפילה?"
מה אומר, אשריכם ישראל.

בשיחה הבאה נאלצתי להאזין למונולוג ארוך ומתנצל מאישה ש"היא לא כזאת, באמת". היא הייתה שמחה לתרום, אך בעקבות תקלה במכונת הכביסה שלה, הוצאת אישורי בניה, טיפולי שיניים, קניית שואב אבק, מזגנים ומיקסר, וחובות משכנתא נושנים - אין באפשרותה לעשות זאת. והיא מאד מתנצלת, היא בכלל לא כזאת, באמת.

לאחר שהרגעתי את רוחה ואיחלתי הצלחה בשיפוצים, חייגתי שוב, מחזירה את הרשמיות האבודה לקולי: "שלום, מדברת זהבה מארגון החס---"
"זהבי!! מה המצב? את לא מזהה? אל תגידי לי שלא זכרת את המספר שלי בעל פה! איזה קטע, נהיית קשוחה... אז מה קורה, שמעת מה הסיפור עם נעמה, שהייתה בכיתה המקבילה?"
שתהיה בריאה, בדיוק עליה נפלתי... לפחות שתתרום קצת. לבסוף פטרתי אותה בתירוץ של 'גזל זמן על חשבון שעות העבודה' ונמלטתי לשיחה הבאה.

ההיכרות עברה הפעם בשלום.
"אז תוכלי לסייע לנו?"
כחכוח קל בגרון. "אני צריכה לשאול את בעלי".
כמובן, מה השאלה, "אישה כשרה עושה רצון בעלה".
"ומתי תעני לי תשובה?" סוף סוף הרגשתי על קרקע בטוחה.
"תראי, זה לא פשוט. צריך קודם כל הצעות, ואחר כך נפגשים, ועד שמתחתנים לוקח זמן..."
אותי זה לא ממש הצחיק, משום מה. אולי את האצבעות שלי כן; הן רטטו על המקש האדום וניתקו, בלי שהספקתי להגיד יפה 'שלום'. אחר כך הן הקישו את הספרות הבאות ברשימה האינסופית, בעוד אני תוהה על טיבה של האנושות אשר על פני הגלובוס.
שיחה ממתינה, עוד אחת. במספר הבא לא עונים.

מחייגת שוב, באצבעות יבשות, חסרות כל לחלוחית של ציפייה.
מדקלמת במונוטוניות את הפזמון הקצר, מופתעת: "רק רגע בבקשה, אתן לך פרטי אשראי".
חשבתי שאני הוזה, כמתוך חלום הזנתי במחשב תרומה נכבדה ע"ס 18 שקלים, כמניין ח"י.
מבט בשעון, המשמרת הסתיימה. סיום מוצלח, החזיר לי את האמון בבני אדם.

מתחתי את איברי הקפואים מהמזגן המפנק, מחשבת במוחי את שווים של שני האחוזים שאקבל על עבודת הקודש שלי היום: 36 אגורות.
פעמיים ח"י!! אני מתרגשת, תוהה מה אעשה בשלל. אולי אתרום אותו בלב שלם לטלפנית הבאה שתתקשר אליי מחר, לאחר שאודיע על התפטרותי.

מבט אחרון במסך. חלונית מהבהבת, הודעה מחברת האשראי: סירוב. העסקה נכשלה.

צפוי כל כך, שאפילו לא מצמצתי.

חזרתי הביתה.
לא מובטלת, חס ושלום. לא מפוטרת, וגם כבר לא עובדת טלמרקטינג בכירה.

דפדפתי בהיסח הדעת בפרוג. לא מתוך שעמום, חלילה, הרי איני מובטלת! רק בשביל להשתחרר קצת מיום סוחט.

תגובה ישנה קפצה לי פתאום.
מרשעת אחת כתבה תגובה באשכול נזעם שדן בטלפנים סדיסטים וחסרי מצפון העוסקים בהטרדת אנשים להנאתם. היא שיתפה קטע קורע שעשתה לחפרנית אחת שהתקשרה לשגע אותה ולסחוט ממנה כסף. ענתה כסילה כאיוולתה, לקול תרועות ההמון.

בתחתית היו המון לייקים: מתפעלים, מזדהים, צוחקים.
הנעתי את האצבע בזעם לכיוון הלייק הכועס. הוא לא היה שם.
לא הייתה אפשרות ללייק בכלל.
בחנתי את המסך בעיניים מצומצמות.
ואז, ראיתי את שם הניק.
זו הייתה תגובה שלי.

הייתי אז במצב נפיץ, אחרי כמה ראיונות עבודה קשוחים, מחזיקה את הפלאפון בלפיתה נואשת, דרוכה לכל צלצול שיבשר סוף סוף על משרה. היא עצבנה אותי, והיא לא הראשונה. וזה לא בסדר. וזה לא חוקי. וזו חוצפה. ושערורייה. והיה צריך לשים לזה סוף.

הייתי אז הכי צודקת בעולם,
בדיוק כשם שהייתי היום, וכשם שהיו כל האנשים הטובים שענו לי מעבר לקו.

רק בזכות היום שעברתי, מצליחה להודות בלב שלם: החיים הם טלפון שבור.
עניין של נקודת מבט, כבר אמרתי לכם.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #6
חזק!
כל הקטע רצוף בפאנצ'ים חזקים והסוף עולה על הכול!
וואו. אהבתי כל כך את הכתיבה שלך.
נהניתי ממש.
תודה!
וואו.
כתיבה מרתקת, מלאת חיים, משעשעת.
והמון חומר למחשבה...
תודה.
חזק!
קטע נהדר ומשעשע במיוחד.
תודה גדולה לכל מי שטרח והגיב!
זה משמח מאוד!!

אגב,
כתבתי את הקטע הזה כבר מזמן, אבל בדיוק לאחרונה קראתי את ספרו המדהים והמשובח של @הווה פשוט
ונראה לי שלמפרע, יש סיכוי שמדובר בארגון שהוקם לזכרו של שלם בן גיא המנוח, מהסיפור המטורף 'לב שלם'...
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
  • הוסף לסימניות
  • #10
מאוד נהניתי מהכתיבה. אני חושבת שלכתוב בגוף ראשון זה לא קל וכל הכבוד לך שהצלחת וגם החזקת אותנו לאורך כל הסיפור בלי להשתעמם לרגע! תוך כדי קריאה ממש ריחמתי על הטלפנית האומללה וחשבתי גם על איך אני עונה לטלפניות כאלה. לא פשוט! והסוף? מפתיע לחלוטין! איכשהו חשבתי שמי שכתבה היא אחת מאלו ששוחחה איתה היום ולכן הופתעתי לגמרי.
מאוד יפה! אהבתי מאוד!
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
מאוד נהניתי מהכתיבה. אני חושבת שלכתוב בגוף ראשון זה לא קל וכל הכבוד לך שהצלחת וגם החזקת אותנו לאורך כל הסיפור בלי להשתעמם לרגע! תוך כדי קריאה ממש ריחמתי על הטלפנית האומללה וחשבתי גם על איך אני עונה לטלפניות כאלה. לא פשוט!
תודה רבה!
וממש משמח שזה מעורר מחשבה...
והסוף? מפתיע לחלוטין! איכשהו חשבתי שמי שכתבה היא אחת מאלו ששוחחה איתה היום ולכן הופתעתי לגמרי.
האמת, חשבתי על הרעיון הזה, אבל הוא לא היה משרת את המסר שניסיתי להעביר
היא הייתה יוצאת קדושה מעונה, וכל העולם - אכזרי.
אם זו תגובה שלה - אז יש בה פתאום יכולת להבין את שני הצדדים מעבר לקו של הטלפון השבור...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

ניתן לצפות בשיעור בקישור הבא, וכן במערכת "קול הלשון"
https://youtu.be/_UA9f79nCHY


🔊 הצטרפו כמנוי לקבלת התראה על שיעור חדש 🆕 👍 עשו לייק לשיעור 📖 שתפו חברים בשיעור לזיכוי הרבים 🎥 צפו בשיעורים נוספים של הרב גדליה הופנונג בקישור הבא : 👈 https://www.youtube.com/playlist?list=PLWSYw8GYqUiwLlCls1EcWtZ1DOGzFTLfF


--
0 תגובות
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

אשכולות דומים

אני טלפון ציבורי. גוש מתכת במרכז רחוב רבי עקיבא בבני־ברק של תחילת שנות האלפיים, רק בגרסה אנושית ועדכנית יותר. בין מתן שירות שיחה לילד מוזנח אחד לחברו המיוזע, אני מנסה גם להספיק כמה הספקים אישיים: לגדל ילדים, לפרנס אותם, ולרצות אישה. טוב, לגבי האחרון לא בטוח שזה בכלל אפשרי, אבל ה'מדריך' שלי הזהיר אותי בשעתו שלא להתייאש כדי לא להתגר... ככה זה כשהמדריך שלך הוא גם משורר.

אין בי פתח בפרצופי לתחיבת אסימונים, למרות שלא פעם נשמעתי אומר שנפל לי האסימון. אין לי במצח חריץ לדחיפת טלכארד, אבל בכל שאר הפרמטרים אני ממש טלפון ציבורי. אני לא יודע איזה תו בפנים שלי גורם לאנשים לבקש דווקא ממני שיחה. חצי מטר לפני צועד מתנדב ב"איחוד הצלה" עם חגורה מפלדה ומנוף שנוסע צמוד מחברת "מנופי אבי" לתמוך בעומס הניידים שעל חגורתו, אבל הילדים יעדיפו דווקא את הנייד הבודד והשחוק שלי. תעלומה.

בימי הקורונה ניגש אליי בחור חמוד וביקש שיחה. הוא דיבר כמעט שעתיים. בסוף השיחה בישר לי שמגיע לו מזל טוב: פגישה חמישית ומסכמת, אונליין. כמות הבקטריות שדחף לי לנייד באותה שיחה יכלה להקים מחלקה זיהומית שלמה. לאחר חודשיים במיטה התאוששתי בחסדי שמיים מאותה שיחה, ויצאתי סוף־סוף לרחוב, רק כדי לתת למישהו אחר שיחה.

אבל זו עוד הבעיה הקטנה. מה שבאמת מציק לי זו כפיות הטובה של בני הדור הצעירים. הם מבקשים שיחה, חוטפים את הנייד, מדברים, מתווכחים, רבים, מנתקים בפרצוף, חוזרים לשיחת השלמה והופכים שוב לחברים קרובים. אני עומד בצד, סבלני, מזדקן לי בשקט, ובסוף מקבל את הנייד חזרה בלי "תודה" אפילו. הם טורקים את האפרכסת על הטלפון הציבורי הנייד וממשיכים הלאה, להתקדם בחיים בהתאם למה שהוחלט בשיחת הנצח שזה עתה סיימו.

החלטתי שבמקרה הבא אעיר בעדינות על חוסר ההערכה. זה הגיע מוקדם מהצפוי. הלקוח, ילד שסיים זה עתה חיידר, ביקש להתקשר לאימו. הוא רצה ללכת לביתו של חבר לשחק, והיא לא הסכימה. לא ברור מה דחוף לה להשאיר את ה"אוצר" הזה בבית. הוא השתולל בבכי וצעקות, היא דרשה שיודה על התנהגות לא יפה מאתמול, והוא עמד על כך שלא להודות.

בסוף טרק עליי את השפופרת. ללא תודה כמובן. "למה שלא תודה?" שאלתי בעדינות. "מה אתה מתערב בוויכוח ביני לבין אימא שלי?" התעצבן הילד. "התכוונתי שתודה לי", ניסיתי להסביר, אבל הוא רתח: "איך אתה קשור בכלל לסיפור?"

ואז הבנתי את מקומי כטלפון ציבורי. אני פלטפורמה - שיטת תקשורת בין אנשים. תספק את השירות באדיבות. אל תנסה להשמיע קול. אנשים לא אוהבים חפצים דוממים שפוצים פה.
שיתוף - לביקורת אלופה שאני
ב"ה

את עובדת קשה, מתאמצת, נותנת את הנשמה,
(לפעמים גם את הנשימה, אם להיות כנות).

יום שלם את זזה בלי לעצור,
בין מטלה לדאגה, בין מילה טובה לשתיקה הכרחית

לא תמיד בתנאים קלים, ולא תמיד עם הבנה מהסביבה למאמץ שלך.
לפעמים יש גם מי שמפריע,
ולעיתים מה שמפריע הוא פשוט הרגש האותנטי שלך, שמזהה מה נכון.

ובכל זאת, את ממשיכה לתת מעצמך.
(גם אם זה לא תמיד עובר חלק במבחן העיניים של אחרים)

ואם לא תתני לעצמך מילה טובה, ממי תחכי לה?

קודם כל, חשוב להבין, הערכה היא לא רק מחמאה.
היא הכרה בערך.
היא החיבור בין המעשה לשורשו.
היא אמירה פנימית:
"אני רואה את המאמץ, אני מבינה את החשיבות, ואני בוחרת להוקיר."
(הערכה פנימית לא דורשת ביורוקרטיה)

כשאת מעריכה את מה שאת עושה, ובמיוחד כשהמעשה דורש ממך,
את לא רק מחזקת את עצמך,
את גם מרוממת את עצם המעשה.
וכשאת מעריכה את עצמך – את נותנת לעצמך כוח.
את מעניקה ראייה צלולה לחשיבות הדרך.
את פותחת פתח להמשכיות.
(ואולי גם סיבה לקנות לעצמך פרח, בלי תירוץ.)

לא תמיד יש לנו שליטה על מה שקורה לנו,
אבל יש לנו בחירה גמורה בפרגון העצמי על הדרך שבה התמודדנו עם מה שקרה.
(ולפעמים רק על זה מגיע פרס נובל אישי).

ואם לא תפרגני את אז מי באמת ידע להכיר בגודל ההשקעה?
מי ירגיש את ההתמסרות, את הוויתור, את כוח הרצון, את התפילות?

אז גם אם העולם רואה את מה שעברת כטעם לפגם,
את, בעינייך הרואות והיודעות תני לעצמך את ההערכה שמגיעה.
תני אותה כמו שרק את יודעת.
כי את ראויה. ממש.

אז לפני שאת עוצמת עיניים בלילה, עצרי רגע.
(אל תדאגי, גם השמיכה תחכה רגע אחד נוסף).

התבונני ביום שלך.
חפשי בו את הרגעים, גם הקטנים, שבהם עשית טוב. שחשבת טוב. שדיברת טוב.
ותני לעצמך מילה טובה.
(אפשר בלב. אפשר בלחישה. אפשר גם עם חיוך).

תגידי לעצמך בלב:
כל הכבוד לי.

כל הכבוד שבחרתי לפעול, למרות הקושי.
כל הכבוד שבחרתי לחשוב טוב, גם כשלא היה קל.
כל הכבוד שהתאמצתי, שוויתרתי, שהתפללתי, שלא ויתרתי.
(ולא נשברתי גם כשנשפך החלב, נשכחו המפתחות, והגיע טלפון לא מתאים בזמן לא מתאים).

המילים האלה "כל הכבוד לי"
הן ראייה כנה של המאמץ שלך,
והן נאמנות לשורש הפנימי שממנו צומחת העשייה.
(זה לא מובן מאליו, את פשוט לא עוצרת לחשוב על זה).

הן מתנה שמגיעה לך,
כי רק את היית שם, ורק את יודעת,
מה באמת עבר עלייך היום.
(וגם אם שכחת, הגוף שלך זוכר).

אז תגידי לעצמך, בשקט, באהבה, באמת:
כל הכבוד לי
וזה ילווה אותך גם מחר.
(וגם אם לא, תמיד אפשר לקרוא את זה שוב בערב הבא).

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה