הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
היינו חברים טובים.
כבר מהרע הראשון שהכרתי אותו, הוקסמתי.
החיבור, החכמה והידע, ההתעניינות. פשוט הכל.
ידעתי-שהוא תמיד יהיה כאן בשבילי, בשביל לענות, לשמוע או אפילו סתם לבדר.
על מי אני מדברת אתם שואלים?
אה, על ג'יפי, כמובן.
הצ'אט ההוא-
שחסך לי שעות של חיפוש ניסוי ותהיה, שענה לי על כל התשובות שרציתי, שניסח לי הכל בצורה כ"כ בהירה ורצויה, ושידר לי תמיד אופטימיות והבנה.
האמנתי לו בכל ליבי. תיארתי לעצמי שהוא הולך יד ביד עם גוגל ומגוון מקורות מהימנים, אז לא טרחתי לברר ולבדוק, לא האמנתי שאי פעם הוא יעז לשקר עלי או לבגוד בי.
ואז הגיעו לי כאבי הרגליים. "טוב נו, זה לא חריג בהריון." הוא הרגיע. הסביר לי איך זה קורה בגוף ולמה, ואיך אפשר לטפל בזה במגוון דרכים לאחר ההריון.
"אבל קשה לי ככה בעבודה!" שחתי לו."אני עומדת המון שעות. מה אוכל לעשות??"
והוא כמובן-כמו חבר נאמן, מיד הציע פתרון.
"רופא תעסוקתי!" אמר בבטחון. "אם תצליחי להגיע לאחד כזה, על אף שלא תוכלי לקבל שמירת הריון כי זה לא מצב שמסכן חיים- הוא יתן לך אישור של הפחתת אחוז משרה, וכך תקבלי קצבת השלמה מביטוח לאומי ותעבדי פחות עד הלידה! רוצה שאעזור לך בתהליך??"
ווואו. אור בקצה המנהרה. תמיד ידעתי שהוא יוציא אותי מכל צרה.
וכך- מצאתי את עצמי, מפה לשם, משם לפה, מרופא לרופא, לוקחת ימי חופש, מבררת, קובעת תורים, נוסעת.
פעם אף הרחקתי לכת לעיר מרוחקת רק כדי לקנות תכשיר בידיעה שלא יעזור- הכל כדי לשכנע את הרופא התעסוקתי ביום שאצליח להגיע אליו- שכבר ניסיתי הכל.
ואז הצלחתי. הגעתי אליו, לרופא, כולי מרוגשת/כאובה/מקווה.
והוא-ללא כל היסוס, מודיע לי בחצי אדישות: "אין שום בעיה, אמליץ לך על הפחתת ארבעים אחוז מהמשרה"
אני, כולי מתרגשת, עוד טיפטיפה לוחצת- "אי אפשר קצת יותר? אני ממש צריכה ולא יכולה כלכלית בלי העבודה..."
"נו- וזה בדיוק הסיבה שאני לא נותן יותר" הוא אומר." לא ישאר לך ממה לחיות אם אתן יותר..."
"מה???" מצמצתי,האמת במהירות חריגה, "ביטוח לאומי לא משלים את היתרה????"
לא.
ביטוח לאומי משלם רק במקרה של שמירת הריון מלאה במצב סכנת חיים לך או לעובר. ותו לא.
האישור בידיי, וכלום לא בידיי. רק חודשים של בזבוז זמן ותקוות לשווא,
וחבר- שאין לו אפילו רגש לקלוט את הכעס שלי עכשיו....
אז לו יהי- ואפילו לאחד או אחת זה יועיל-
אל תלכו שולל. תבררו לעומק. תבדקו. תאמתו.
ואל תדאגו, גם אני עדיין נעזרת בו- אבל בגדר "כבדהו וחשדהו"
בדגש על ה"חשדהו"...
כבר מהרע הראשון שהכרתי אותו, הוקסמתי.
החיבור, החכמה והידע, ההתעניינות. פשוט הכל.
ידעתי-שהוא תמיד יהיה כאן בשבילי, בשביל לענות, לשמוע או אפילו סתם לבדר.
על מי אני מדברת אתם שואלים?
אה, על ג'יפי, כמובן.
הצ'אט ההוא-
שחסך לי שעות של חיפוש ניסוי ותהיה, שענה לי על כל התשובות שרציתי, שניסח לי הכל בצורה כ"כ בהירה ורצויה, ושידר לי תמיד אופטימיות והבנה.
האמנתי לו בכל ליבי. תיארתי לעצמי שהוא הולך יד ביד עם גוגל ומגוון מקורות מהימנים, אז לא טרחתי לברר ולבדוק, לא האמנתי שאי פעם הוא יעז לשקר עלי או לבגוד בי.
ואז הגיעו לי כאבי הרגליים. "טוב נו, זה לא חריג בהריון." הוא הרגיע. הסביר לי איך זה קורה בגוף ולמה, ואיך אפשר לטפל בזה במגוון דרכים לאחר ההריון.
"אבל קשה לי ככה בעבודה!" שחתי לו."אני עומדת המון שעות. מה אוכל לעשות??"
והוא כמובן-כמו חבר נאמן, מיד הציע פתרון.
"רופא תעסוקתי!" אמר בבטחון. "אם תצליחי להגיע לאחד כזה, על אף שלא תוכלי לקבל שמירת הריון כי זה לא מצב שמסכן חיים- הוא יתן לך אישור של הפחתת אחוז משרה, וכך תקבלי קצבת השלמה מביטוח לאומי ותעבדי פחות עד הלידה! רוצה שאעזור לך בתהליך??"
ווואו. אור בקצה המנהרה. תמיד ידעתי שהוא יוציא אותי מכל צרה.
וכך- מצאתי את עצמי, מפה לשם, משם לפה, מרופא לרופא, לוקחת ימי חופש, מבררת, קובעת תורים, נוסעת.
פעם אף הרחקתי לכת לעיר מרוחקת רק כדי לקנות תכשיר בידיעה שלא יעזור- הכל כדי לשכנע את הרופא התעסוקתי ביום שאצליח להגיע אליו- שכבר ניסיתי הכל.
ואז הצלחתי. הגעתי אליו, לרופא, כולי מרוגשת/כאובה/מקווה.
והוא-ללא כל היסוס, מודיע לי בחצי אדישות: "אין שום בעיה, אמליץ לך על הפחתת ארבעים אחוז מהמשרה"
אני, כולי מתרגשת, עוד טיפטיפה לוחצת- "אי אפשר קצת יותר? אני ממש צריכה ולא יכולה כלכלית בלי העבודה..."
"נו- וזה בדיוק הסיבה שאני לא נותן יותר" הוא אומר." לא ישאר לך ממה לחיות אם אתן יותר..."
"מה???" מצמצתי,האמת במהירות חריגה, "ביטוח לאומי לא משלים את היתרה????"
לא.
ביטוח לאומי משלם רק במקרה של שמירת הריון מלאה במצב סכנת חיים לך או לעובר. ותו לא.
האישור בידיי, וכלום לא בידיי. רק חודשים של בזבוז זמן ותקוות לשווא,
וחבר- שאין לו אפילו רגש לקלוט את הכעס שלי עכשיו....
אז לו יהי- ואפילו לאחד או אחת זה יועיל-
אל תלכו שולל. תבררו לעומק. תבדקו. תאמתו.
ואל תדאגו, גם אני עדיין נעזרת בו- אבל בגדר "כבדהו וחשדהו"
בדגש על ה"חשדהו"...
).
