דרוש מידע הקיר הרביעי/דבורי רנד

ברור שיש אנשים כאלה שמסתובבים סביבינו וקיימים במציאות והם הורים לילדים/ בוסים לעובדים. ובשיטתיות הם גורמים לקרבן שלהם להרגיש פירור, כלום, אפס... אבל ההתמודדות היא גם על ה"אהובים" עליהם, זאת לא באמת אהבה אלא זו אהבה מזויפת ואינטרסנטית שגורמת לבלבול גדול, כי הם אלופים בלגרום למניפולציות רגשיות לקרובים אליהם...
כמה חשוב להיות מודעים לכך שאנחנו לא אמורים לפחד מאף אחד ולחזק את הבפנים שלנו ולהתרחק כמה שאפשר מטיפוסים חולים כאלה. (זו מחלה לכל דבר... הנפש שלהם חולה. והפחד הוא שרובם לא מודעים לזה...)
מכירה מקרוב נערה שהתמודדה כמו בקה, אך היחס המשפיל של אמא שלה שגרמה לכל המשפחה למאוס בה, גרם לה להתמוטטות נפשית והיא לא צליחה לשקם את עצמה...
כמה אחריות יש לנו כהורים לתת חוסן לילדים שלנו, וכאנשים לחפש את ה"בקות" שמסתובבות/ים בינינו ולתת להם חום ואהבה והכי חשוב להחזיר להם את האמון בעצמם!!
מסכימה עם כל מילה, ניתוח מדויק של האמא.
אכן הכי חשוב להחזיר להם את האמון והכבוד שלהם.
חיבוק לכל מתמודד/ת!!
 
טוב
חייבת להגיב כאן ובכלל
@אוראל סולטן -ביקורת מצוינת!
נהניתי מאד
@dvory
קודם כל תודה
על העלאת המודעות
אני בת למשפחה רעילה
וזה קשה ממש! ממש! ממש!
תוך כדי קריאה,
בכיתי ממש
והרבה פעמים הפסקתי לקרוא בגלל הקושי הרגשי
ותודה על בספר המדהים

אבל
אני חייבת לציין
שהתהליך שבקה עברה כאן
היה בסוף קצת לא אמין-כלומר, מניסיון עצוב וכואב
זה לא הוקוס פוקוס
שאבי לקח אותה
ואמר מחול לך בבית החיים
וקצת טיפולים בעבר אצל סילבי
וזה נגמר
אני עושה עבודה קשה
אבל ממש קשה
נלחמת בשיניים ובציפורניים
משלמת הון תועפות לטיפול אצל פסיכולוגית קלינית
אבל הבור הזה
כל כך עמוק
חשוך וכואב!!!
וזה לצערי תהליך ארוךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך
(ממה שבדקתי-באזור שנתיים טיפול!)
וגם מעניין-
שזה לא השפיע על ההורות של בקה
כי אצלי
לצערי
זה כל הזמן קופץ:(
היה לי עוד המון מה להגיב ולכתוב תו"כ קריאה
אבל כמו ש @אוראל סולטן כתב-
כשמתיישבים לכתוב-
המילים בורחות...
ואגב
@בת שבע ו
הבעיה היא עם כל ה"בקות"
שהרבה פעמים-
לא רואים עליהם כלום מבחוץ
הם רק אוכלים את עצמם בלי סוף מבפנים
ושום מילה טובה שתתני להם לא נקלטת
כי האדמה שלהם ספוגה רעל
והרעל דוחה כל מילה טובה-כי אם היית יודעת מי אני באמת...
לא היית אומרת את המילים הטובות/המחמאות
- זו המחשבה הראשונה של המורעלים:(

ותודה למי שקרא עד כאן:)
 
וגם מעניין-
שזה לא השפיע על ההורות של בקה
אני חושבת שדרך ההורות שלה בקה מבינה גם כמה לא הוגן היחס שהיא קיבלה מאמא שלה
מה שכילדה היא לא יכלה להרשות לעצמה להבין
והיא בעצם מעניקה גם לבקה הילדה
אני ממש מסכימה שהסוף עבר לכיוון יותר סיפורי אוטופי
אבל הסיפור עצמו אמיתי וכואב כל כך
 
אני שמה את זה לזכות בעלה והמשפחה היפה שהיא בנתה
ועוד אי אילו אנשים טובים בחייה
והפסיכולוגית המוזכרת בין לבין
וואו עד עכשיו התאפקתי, אבל נשברתי... חייבת להגיב. חייבת את זה לבקה. לבקות.
תקשיבו לי טוב!!! הדרך ה...וואו שבקה עשתה, היתה המון בזכות אבי. המון בעזרת אמא שלו. המון יד ביד עם אמונה. וכן- המון בכח שנתנה בה יסכה. הכל נכון.
אנשים טובים, שאפשר רק לקנא בהם. לנסות, לנסות ללמוד מהם.
אבל!!!
בקות, פליז. אני שמה פה את כלללל הלב שלי...
רק אתן יודעות.
רק אתן יודעות, עד כמה סמיך ודביק הבוץ הזה.
כמה לבדדד הלב מסוגל לשאת, וכמה הוא כבר לא מסוגל...
כמה מילה יכולה לשרוט מבפנים, כמה מבט יכול לשפד במשך שנים, כמה פרצוף (וחצי) יכול ליצור קמט בנשמה. לעולם.
כמה אכזבה היא מדבקת. כמה מרה ההבנה שמבליחה בך, בשבריר שניה. הם צודקים! אני באמת כזאת... כמה היא הולמת בך. צולפת. משתקת.
כמה הנפש צמאה לאהבה, כמה היא מתייסרת כשהיא איננה. כמה היא מאמינה שוב לפאטה מורגנה. נוגעת. נעלם... ("בקה אוהבת לגעת בדברים שלא שייכים לה"???) וכמה היא מאיימת להתייבש אז, הנפש...
כמה שורפתתת האשמה, וכמה היא משכנעת. שתיכן יודעות את האמת. את- כבר לא.
וכמה זה מאבק לא שקול. את חלשה כ"כ. מרוקנת. ואף אחד לא מריע לך ביציע. ואף אחד לא מתפלל לשובך בשלום, לשלום.
וכמה. כמה אכזבות יכול לב אחד לספוג. כמה תקוות יכולות להתנפץ, לזעזע אותו. לטשטש גבולות. כמה רגשות יכולים לסעור בו, מאיימים להטביע. דוחקים בך להביט אל המציאות בעיניים (רטובות) ולהרים דגל לבן.
כמה שהתהום קרובה. וכמה קשה שלא ליפול אליה.

ורק אתן יודעות!!!
רק אתן יודעות, כמה חזקות אתן. כמה לוחמות. כמה טובות!!!
כמה אומץ נצרך, בכדי לראות את המציאות. להסיט את מסך האשליה, להסיר את המגננות, ולהודות לראשונה: היא לא אוהבת אותי. וכמה זה סוף. וכמה זאת התחלה.
כמה עוצמה צריך, בכדי לעמוד מול, לעמוד על. לסרב. למשוך כתף.
וכמה המצפון, משת"פ שכמוהו, חוגג על הדם. את כל כך רעה! בת חצופה! מורדת! וכמה חזק את סותמת אוזניים. ממלמלת באובססיה משפטים שכתבה איתך סילבי. נאחזת בעתיד שתארה לך.
כמה זה לא יאומן, שיש בך כל כך הרבה רגישות. כמה מהר את מזהה עיניים כבויות, כוויות. כמה את נמסה מהן. כמה עדינות ורוך יש בך. ואהבה. כמה טוב.
וכמה מאושר הרגע הזה, שאת מבינה. יש מי שאוהב. תמיד היה. וכמה הוא אוהב! וכמה הוא נוכח! נוכחות יציבה, לא מתעתעת--- וכמה הוא רוצה לשמוע ממך! אפילו לקשקשת הוא מטה אוזן באהבה--- וכמה הוא סומך! איזה אוצרות הוא מפקיד בידך--- וכמה אכפת לו ממך! כמה דמעות הוא מזיל איתך בלילות--- וכמה הוא יודע, פשוט יודע, שאת טובהההה. וכמה, יום אחד, גם את תדעי.
אני שמה את זה לזכות בעלה והמשפחה היפה שהיא בנתה
ועוד אי אילו אנשים טובים בחייה
והפסיכולוגית המוזכרת בין לבין
לא!!!!! אני צועקת את הלא הזה. מותר לי. אני צועקת אותו לכל הבקות. הבקות שעדיין לא רואות את האופק. שעדיין לא זכו לבית. שעדיין אין להן "אבי". ו"אמא של אבי". שעדיין לא מחבקות ילדים ממיסים. שעדיין לא פגשו פסיכולוגית. כי וואו כמה אומץ זה דורש!!!!! כמה כנות! כמה רצון! ועדיין. הן בקות מדהימות. רגישות. טובות לב. מסורות. אוהבות. האמת? אולי לא הייתי צריכה לתת פה סופרלטיבים. לא אמורה להצדיק את קיומן. אז לא: הן בקות. טובות כל כך!!!
וגם עליכן יבואו ימים טובים. וכמה שפע ה' ישפוך עליכן!!! וכמה הלבבות המכווצים עוד יתרחבו!!! וכמה טוב יהיה!!! כל כך טוב...
וכמה הטוב הזה לא ייזקף לזכות אף אחד אחר. יש אנשים טובים, ונס שיש. יש מי שמושיט יד, יש מי שפותח לב, יש מי שנותן בך חלום. ולא. אני לא שמה את הטוב שיבוא לזכותם. אני שמה את זה לזכותך!!!

כמה יגיע לך הטוב הזה! כמה מגיע לך. כבר עכשיו. כמה!!!

אני יודעת, פוסט ארוךךך...* מסכימה בכל זאת לקרוא אותו שוב, להיזכר למה?

*מנסה להתנחם: זאת קשקשת, אבל היא נכתבה בהמון אהבה והערכה... סה"כ קשקשת חיובית...
 
@dvory , נכון אני צודקת?
לא מתערבת בחוויית הקריאה שלך. אם יסכה שביקרה אצלך תימניה - מי אני שאומר אחרת?
רק מזכירה את אפפל-שטרודל של סבתא :).
כאילו הוא התחיל ישר היה עלילה יפה של יונית וכל זה עוד לפני שקולטים מה קורה
מי זאת יונית?
ועוד אגב, מתי קלטתם שליויו קוראים יואל?
לאורך כל הספר ניסיתי לחשוב מה השם האמיתי שלו ולא הברקתי עד כדי יואל.
מסתדר לי שדבורי קודם חשבה על הכינוי החמוד ואז מצאה את השם;)
השם והכינוי דווקא באו באותו יום :)
מצרפת ביקורת מעולה של @אוראל סולטן על הספר.
תהנו!
@אוראל סולטן
אין לי הרשאה בקהילת כתיבה, אז פה:
ביקורת מרחיבת לב ומצמיחת נפש. תודה גדולה עליה.
ותודה ענקית לכל מי שסיפרה על המפגש בינה ובין המילים שלי. ריגשתן ושימחתן מאד מאד.
ספיישל תודות ל:
@rrrrrrrrrrrrrr
@אסטרטנאוטית
על פוסטים אמיצים. הלוואי באורו תראינה אור.
 
@אוראל סולטן
אין לי הרשאה בקהילת כתיבה, אז פה:
ביקורת מרחיבת לב ומצמיחת נפש. תודה גדולה עליה.
ותודה ענקית לכל מי שסיפרה על המפגש בינה ובין המילים שלי. ריגשתן ושימחתן מאד מאד.
תודה ענקית לך על הספרים המדהימים ועל כל השאר.
מחכים כבר לקרוא על גב ספר את 'פה ושם' ואת 'קל וחומר'. (ואת כל השאר שעדיין לא קראתי ואני לא זוכר את שמותם...)
 
חוץ ממה שבער לה לשדך את יסכה לאבא של בקה...
כן זה באמת היה קטע מבאס
אבל לא הרס לי את הדמות
חלק מהפשטות שלה, היא לא חשבה יותר מידי
פשוט הייתה אישה אוהבת ומפרגנת
 
חוץ ממה שבער לה לשדך את יסכה לאבא של בקה...
הקטע של השידוך- לקח את יסכה למחוזות רעים מאד
עד אז היא הייתה ממש דמות יפה וטובה בעלילה
מהרגע שהיא הסכימה לשידוףך היא נהייתה רעה ולא לעניין בכלל
 
הקטע של השידוך- לקח את יסכה למחוזות רעים מאד
עד אז היא הייתה ממש דמות יפה וטובה בעלילה
מהרגע שהיא הסכימה לשידוףך היא נהייתה רעה ולא לעניין בכלל
חושבת שזה ממש בא לשקף את הרעילות של המשפחה, שהרעילה גם את יסכה כל כך עמוק
לא?
 
חושבת שזה ממש בא לשקף את הרעילות של המשפחה, שהרעילה גם את יסכה כל כך עמוק
לא?
לא בטוחה
עצם זה שהסכיהמ לשידוך זה מראה משו מאד מהותי עליה
איזו מן חברה הולכת להתחתן עם אבא של חברתה הכי טובה?
 
לא בטוחה
עצם זה שהסכיהמ לשידוך זה מראה משו מאד מהותי עליה
איזו מן חברה הולכת להתחתן עם אבא של חברתה הכי טובה?
אישה שמאד נואשת לזוגיות, אולי?
וזוגיות יציבה וטובה חשובה יותר מחברה טובה, גם מחברה הכי טובה.
אבי היה בעל בסדר
לא כזה מוצלח כמו שעושים אותו פה.
אנושי ונורמלי לחלוטין, אבל לא מעבר.

אמא של אבי באמת הייתה מקסימה
אבי היה בעל לגמרי נורמלי ובסדר
לא חושבת שהיה בו משהו מושלם מדי
אולי הוא מצטייר ככה כי הוורבליות שלו היא יותר נשית ופחות אופיינית לגברים

ו @dvory איזה כיף שאת פה
אני ממש סקרנית לשמוע איך וממה נולד הפרק של האיקסים האדומים, מקווה שאפשר לשאול :)
 
פתאום חשבתי על השם של אבי, ועל המשמעות שלו ביחס לבקה. וואו.
 
אישה שמאד נואשת לזוגיות, אולי?
וזוגיות יציבה וטובה חשובה יותר מחברה טובה, גם מחברה הכי טובה.
גם מי שממש נואש לזוגיות אמור להתנהג בצורה נורמטיבית
להתחתן עם אבא של חברה הכי טובה זה מאד לא נורמלי.
והמעטתי.
 
@dvory איזה כיף שאת פה
אני ממש סקרנית לשמוע איך וממה נולד הפרק של האיקסים האדומים, מקווה שאפשר לשאול :)
אשמח מאוד גם לשמוע.
זה היה ה-פרק. רעדתי בכולו.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

יש ספרים, שאחרי שאתה כותב עליהם ביקורת, אתה מגלה שבעצם כתבת אותם, לא עליהם. אין שום דבר להוסיף חוץ מתקציר משעמם ומעט תיקוני מקלדת בנאלים.

יש ספרים, שהביקורת עליהם היא חצי-חצי. חצי תקציר. חצי ביקורת. חצי מעניינים.

ויש את הספרים האלו, מהסוג השלישי, שבזמן שאתה קורא אותם יש לך מיליון דברים להגיד, אבל ברגע האמת, כשאתה מתיישב אל מול המקלדת, כל המילים שתכננת לומר פורחות לך מהראש, ואתה מוצא את עצמך מאלתר. מבקר באמת.

הספר הזה הוא מהסוג השלישי.

אני יושב כאן, ליד המחשב. מאלתר מילים על ספר של מילים. כותב על שתיקות. מוחק. כותב שוב. מוחק שוב. שותק.

המילים נאלמות מפי. נעלמות. סיירסלי.

אז אם הביקורת הזו יצאה קצת בוסרית, תאשימו את המקלדת, לא אותי. לא אשמתי שכשאני יישבתי מול הספר היה לי כל כך הרבה מה לומר, ופתאום עכשיו אני שותק. זו בטח המקלדת הארורה הזו, נו נו נו.

...​

גילוי נאות לפני שמתחילים:

יש לי ארבעה ספרים בבית. ארבע קירות. שומרים. מגוננים. מלמדים.

ארבעת הספרים האלו הם הסביב של חיי. נותנים לי אקספוזיציה כשצריך. מכניסים מסר עמוק בפנים. מביאים גיבורים מושלמים (בכך שהם לא מושלמים) לקדמת הבמה.

אני לא אגלה פה בשער בת רבים מהם ארבעת הספרים, אך כמעט כל מי שאני מכיר, יוכל להעיד שניסיתי לשדל אותו לקרוא את אחד מהספרים האלו.

היום התווסף לארבעת המופלאים הללו ספר חמישי.

עוד לא החלטתי למה הוא ישמש. הוא יכול להיות תקרה מגוננת מגשם, אולי רצפה שתחזיק אותי יציב. מה שבטוח, ישמר לו מקום בלב שלי. ליד הארבעה. יחמם אותו ביחד איתם.

פרטים נוספים בהמשך.

...​

מסתבר שקשה לקנות ספר פחות מ12 שעות אחרי שהוא יוצא מבית הדפוס, במיוחד אם אתה מגלה אחר כך שיכלת לקנות אותו ב70 ש"ח במקום בכמעט 100 (!).

הכל התחיל בבוקר של סוף אדר. הלכתי ברחובותיה של עיר חרדית מסוימת, כשלפתע עברתי ליד חנות ספרים חרדית.

בדקתי בכיס, מאתיים שקל. כמובן שנכנסתי.

לאחר כמה דקות של סיבובי הלוך-שוב ברחבי החנות, חזרתי אל המוכר עם ספר מסוים וכן עם הספר 'עליה השלום' (כן כן, תתפלאו, אבל לצערי עדיין לא קראתי.).

פתאום, ליד המוכר, אני שם לב לספר הנ"ל, עוד עטוף בניר שקוף. למען האמת, ראיתי פרקים מהסיפור ב'בתוך', ומה שאני זכרתי משם, זה משהו על סטייג', גרשי וסבא וסבתא. לחרפתי יותר התעניינתי לראות איך נראים הקטעים של התסריט בספר מאשר לקרוא אותו.

אז קניתי אותו מהר (למען האמת אפילו תג מחיר עוד לא היה עליו), קראתי, ו... הביקורת לפניכם.

...​

אזהרה: מכיוון שלאחרונה רבו זאטוטים מחוצ'קנים בשערי האתר, אדגיש מראש: זה לא ספר לילדים ונוער. בכלל לא. אנא סלקו את עצמכם מביקורת זו וחזרו אליה בטרם עת, כשתגדלו מעט.

...​

נתחיל בתקציר, לטובת כל מי ש(עדיין) לא קרא את הספר:

בקה, אם למופת ל3 ילדים וגבעת תיתורה מרשימה, מסתירה מאחורי שתיקותיה עבר כואב של אמא רעילה ומשפחה שותקת. היא עובדת בסטייג' (מלעז: במה כאן: הפקת אירועים) תוך כדי שהיא מנסה להתמודד עם מילות העבר המהדהדות בראשה, ועם משפחתה בהווה - שמציפה את העניין בכל פניה מחדש.

במקביל, נפרש סיפורה של יסכה, ה'בוסית' של בקה (וגם חברתה הטובה ביותר ואמה החורגת, אבל זה לא קשור לכאן...), שבעברה התמודדה עם גרשי בעלה האלכוהוליסט, תוך כדי שהיא מנסה להקשיב לסבה וסבתא ולגדל תינוק שמתבגר במהירות מפליאה.

כמובן, כיאה לדבורי רנד, היא לא חוסכת כאן במשפטים נוקבים ובאמרות מסמרות תודעה, שנשזרות בין דפי הספר בדרך מושלמת ומדהימה להפליא.

...​

אני רוצה להתחיל עם בקה.

למען האמת, הדמות הזו הזכירה לי קצת פאזל. בהתחלה מתפרקת לאלפי חלקיקים שווים. שבורים. רק ארבעה צדדים תואמים. מנסה קצת להרים את עצמה, לסדר. אבל רק כשיד חיצונית מגיעה התמונה הופכת לשלמה. וגם אז, יש שם ציור של פילה מרימה אמא, איקס אדום וגדול על שניהם.

בהתחלה, על הפרק הראשון, חשבתי שהיא ה'טיפוס' פה, (אח"כ קלטתי שזו אמונה), אבל בקה היא בת אדם משתדלת ומנסה מספיק בשביל להיות 'טיפוס' בעצמה. בהחלט דמות מופלאה ומחזקת. נחזור אליה בהמשך.

...​

ועכשיו ליסכה.

לפי מה שזכור לי, לדבורי יש עוד יסכה אחת ויחידה בנוסף לזו. יסכה מ'תחנות' הנפלא. יסכה ההיא גרה גם באזור של ביתי, מה שגורם לי להערכה גוברת אליה.

ולמרות שיסכה הזו שונה בהחלט, ו'מנקלה' הוא לא משחק בשבילה, עדיין יש בליבה אבנים שחורות ולבנות. בלק אנד וויט של אלכוהול. וכן, היין הוא קשר יציב בין הספר הזה ל'תיק מקסיקו', בכיוון ההפוך.

היא מתמודדת בגבורה עם מסע החיים הכבד שה' זימן לפתחה, ומאוד התפלאתי כשקלטתי שאמא שלה ג"כ קצת מרעילה (אם כי לה היה איפה להיות בשעת הקושי - בביתם של סבה וסבתה.)

גם אליה נחזור בהמשך.

...​


נמשיך עם הפרק הראשון כולו. בינינו, הוא מתחיל טיפל'ה מסובך , אבל לקראת הסוף הוא טיפה יותר מתבהר ומתיישר. לדוגמה - לקח לי כמה שניות להבין מה זה 'בולשות'. או דוגמה אחרת - ברגע הראשון התבלבלתי בין 'אבא' ל'אבי'. יכול להיות שזה קרה כי לוקח לי זמן להתחבר לספרים (או בגלל שקראתי את זה באישון לילה, תוך כדי הלחץ של טרום-פסח), אבל עברו כמה דפים עד שהגעתי אל המנוחה והנחלה (אם אפשר לקרוא לכל התסבוכת הזו ככה...)

בפרקים הבאים כבר נשאבתי ב'פלופ'. הדיאלוגים המשעשעים (במיוחד של הילדים. נראה כאילו דבורי פלשה אלינו לבית והקליטה את כולם) המסרים העמוקים (שנכנסו במושלמות בין המילים והשתיקות). העלילה הכואבת והנובעת. הטלטלות. בעיקר הטלטלות (כמה אישה אחת קטנה יכולה לעבור?). הכל סחף אותי בבת אחת לעולם שונה ועם זאת מוכר.

הפרקים מחולקים לשניים - חצי ראשון: סיפור רגיל. גוף ראשון עבר. חצי שני: תסריט (מיותר לציין שקיבלתי סיפוק לסקרנותי לאיך זה נראה על ההתחלה...). הם משלימים אחד את השני בצורה מושלמת, ושמו של כל פרק מתאים לו כמו עיצוב פנים ליסכה. אפרופו התסריט - הסיפור של גרשי ויסכה מחלחל ומצמרר (רק אני שמתי לב שהמפה מופיעה כמעט בכל פרק שבו יש את הבית של סבא וסבתא?), במיוחד אהבתי את הקטעים שעל הבמה, רתת נפשי למהדרין.

בכנות, היו קטעים בסיפור שנשכתי שפתיים יחד עם הגיבורים והתפרקתי אל תוך הספר. מהנהן לעצמי. כמעט בוכה. מדהים שיש ספרים שיודעים להעביר את הרגשות שלנו בצורה מושלמת ולא לתת רק תירוצים.

בהתחלה סבתא בילבי עצבנה אותי, התפלאתי שהיא היוותה אבן דרך בתיקון הנפשי של בקה. ולגבי הקטע של 'כמה אפשר לקשקש' - שלו צייתי כמעט כל הספר - רק אומר שאם זה הקטע עם ה'שמן-דובון-בלע-סבון' - אז זה מוכיח לנו שדווקא דברים קטנים הם אלו שיכולים לפגוע בנו ח"ו ולהיות הקש ששבר את גב הזהב.

יפה שהסופרת קראה לפרק שבו יש משבר קטן (43) בשמו של הפורקן. מי ששם לב יכול לראות שבאמת משם מתחיל קצת פורקן וזיכוך נפשי לבקה. היו כמה קטעים שם, ובמהלך המשך הסיפור, כמה קטעים שהתחשק לי לעצום בהם עיניים. להתעלם. אולי לבכות. לסלק את המחשבות מהראש. לנפח תקוות. לנפץ אותן כמו בועות סבון. אבל המשכתי לקרוא, למרות שבירת הלב שחוויתי ביחד עם בקה.

הגענו לקטע הכי מצמרר בספר. הקטע עם האיקסים. קטע שמנקז תפוחים של הורות רעילה לפרח נובל אחד (דרך אגב, כאן ראוי לציין שאהבתי במיוחד את כל ההומאז'ים לסיפורי האגדות הישנים). אין מילים. פשוטו כמשמעו. עד עכשיו אני לא יודע מה להגיד על הכאב הזה. בוקע ועולה בבקה ובנו כאחד.

אהבתי שהסופרת מקיימת מוות ליד חיים. סבא נפטר. מיד אח"כ 3 ילדים נולדים (אם כי לא הבנתי למה אלחנן לא נקרא גם בשם 'מהדהד', למרות שאבא של בקה נקרא ג"כ בשם כזה.).

הקטע של ה'מחול לך' בבית החיים היה מצמרר עד כלות הנפש. סילבי היא רעיון יפה ונחמד שגיוון קצת את הספר. דרך אגב, תמיד למי שמקשקש אומרים 'לך תקליט פודקאסט'. אני רואה שבקה ישמה את זה בצורה מקצועית...

ההתנהגות של אמונה לעיתים מדהימה, וכן הכוח שלה ושל בקה לקום מהשברים. סצנת הבקבוקים של שניהם יחד ריגשה וצימררה אותי כאחד. מי שקרא מבין.

אלי החמוד עדיין מחזק גב, אבל גם הוא הפליא אותי בעמידותו. נדהמתי שקראתי ש'יויו' זה בעצם 'יואל', תמיד חשבתי שזה 'יוסף'...

כאבתי על בקה, על צער של שנים סתם, על מצפון גדול. לא קל לעכל בכזו מהירות שהיא לא אשמה, אחרי שגדלה לעולם של להאשים את עצמה.

קצת עצוב שיסכה נשארה לכאורה 'אשמה'. אבל אהבתי את הכפרה שנעשתה לדמותה של אמו של אבי, עם קניית המערכת. סגירת המעגל עם התה הייתה נחמדה ביותר. היה נחמד לראות שהסיפור מסתיים בתקופת הזמן הזו, אבל אם זה היה כך גם בעיתון, זה טיפה מוזר (מי יקרא בסוכות על פסח?).

הסיפור נגמר ברגע שבקה מגיעה לסטייג', והטכניקה לא לגלות לנו מי באה - למרות שאנחנו יודעים בברור - גרמה לסיפור להסתיים בנימת רווחה.

למען האמת, במהלך הסיפור קצת ריחמתי על דבורי שצריכה לשבור את הלב של הקוראים ושלה (ושל הגיבורים) בשביל המסרים, אבל החזקתי עם הסיפור עד הסוף וזה היה שווה. שמתי גם לב שמאז שהתחלתי לקרוא, התחלתי גם לסנן כל מילה מליארד פעם לפני שהיא יוצאת מפי.

בקיצור - זה הספר הכי טוב של
@dvory עד עכשיו, לדעתי. ספר חובה בכל בית. מילים הם זהב, תודה שטרחת וכרית אותן בשביל כולנו. תודה שכתבת ספר כזה בים של מילים אבודות.

כריכה: כמוהן, כמו תמיד, כריכה מושכת ומקורית, הישר מידי הזהב של @לולה הבת. התאוריה שלי: קרעים בשורש - תרתי משמע. האוזניות של אמונה דווקא -כדי להראות לנו שדווקא מי שנראה לנו שסבל הכי קצת, סבל אולי כמעט יותר מכולם. הדבק הוא ניסיונותיה של בקה לתקן, והחוט המושלם מאחורה מרמז לנו שהפתרון לא נמצא בצד שחשבנו. (דרך אגב, שמתם לב שזה אותו גופן כמו של 'בחצר האחורית' ו'אין כמו בבית'?)

ציון: 10 מ10. מושלם.

עד כאן הביקורת הכי ארוכה בעולם, בעז"ה ניפגש אחרי החגים.
אושר של אחרים 2.0 -מתוך הפוסט של @dvory (מפורסם כאן בהסכמתה)

גילוי נאות:
התכוונתי לפרסם את הפוסט הזה בשנת תשפ"ה, שבוע לפני שהיא מסתיימת. הרגשתי שזה הזמן הנכון, רגע לפני דין, לייצר עוד קצת תקווה בעולם.

רצה הבורא ונפלתי לעומס לא הגיוני. לא הצלחתי לכתוב. לא הצלחתי לפרסם. תשפ"ה הסתיימה, תשפ"ו התחילה, והנה אני. רק עכשיו.

יכולה לנזוף בעצמי על אנושיותי. מעדיפה לקפוץ למוסר השכל, סופרת במוד חיסכון ;). עשרת ימי תשובה,זה השיעור הגדול שלהם, נכון? זאת המתנה, אלה הרחמים; היכולת לתקן.

פעם, כשיסכה עדיין היתה לבד ודיברנו על חגים, היא אמרה שחגים הם כמו קרש, גשר באמצע חיים.
בבתים רגילים, יציבים, הוא מונח על הרצפה, אין בעיה לדרוך, לחזור לחיים. בבתים אחרים, מתעתעים,הוא תלוי בקצה צוק, מתנדנד מעל התהום.

ולכי תחצי ככה.

(מתוך הקיר הרביעי)

חגים הם טריגר איום למי שחורג מתו התקן. סיבה לשמוח אצל נפש אחת, רגילה, היא סיבה לבכות אצל נפש אחרת ממתינה לגאולה. הנה למה הפוסט הזה נכתב. בשביל קצת תקווה, בשביל סיכוי, אפילו אחד לאלף, שיהיו זמנים לששון.

זוכרת את אושר של אחרים? אין סיכוי ששכחת. מאות תגובות, עשרות הצעות, שידוך אחד שקם והיה!

בואי נעשה את זה שוב.

בבקשה, קחי דקה–שעה–יום לחשוב על רווק/ה שאת מכירה. חפשי בשבילו. בשבילה. הרימי טלפון לאנשים שאולי יכולים להכיר. שלחי מייל. עומס החיים, אני יודעת. וערב חג. דווקא לכן. דווקא עכשיו.

כל הצעה שתירקם מהיום ועד ראש חודש חשוון תשפ"ו תזכה אותך בכרטיס כניסה להגרלה על אחד מהפרסים המפורסמים בהמשך. אם תציעי הצעה לרווק/ה שעברו את גיל 25, תיכנסי להגרלה פעמיים.
במילים פשוטות, תכפילי את סיכוייך לזכות.

המשך הפרטים בלינק המצורף

אושר של אחרים 2.0

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה