היי, הקטע הבא הוא אולי-פרק-ראשון-לסיפור-בהמשכים, אבל מכיוון שהסוף שלו עוד לא ברור(מהסיבה הפשוטה שהוא לא קיים), אז הוא יישאר בהגדרה הנוכחית עד לקבלת הנחיות חדשות
__
שיעורי היסטוריה הם הסיוט שלי.
כאילו מישהו לקח את הזמן ופיזר את כל החלקיקים הבלתי נראים שלו על פני נצח, ואז מתח את הכל על פני נצח נוסף. ויש לי חשד סביר שזאת גברת שוסטר, המורה המיתולוגית שאחראית לעוול הזה, המתקרא 'שיעור-היסטוריה-בכיתה-י"ב-בשיעור-שמיני-ואחרון-של-יום-ראשון-עייף-במיוחד'.
בשלב כלשהו הקשרים הסינפטיים במוח שלי נהפכים מבולגנים כמו סיר מקרוני דקיקים ומתוסבכים, והדף המרוט שמולי מעיד על כך בשתיקה דמומה רווית דיו בארבעה צבעים שונים.
אני מניחה ראש יגע על זרועותיי הלאות, מניחה למחשבה שלי להיסחף לתכנון עליז לאחר הצהריים הקרוב. המחשבה על בגדים חתיכים במחירי סוף עונה בזארה וסט אוברולים זעירים לאחיינית הכי מתוקה והכי יחידה שלי מציתים בי מלאי אנרגיה חבוי, ורטט של ציפייה חולף דרך כתפיי, מתעקל עם המרפקים ומתנגש בקצות אצבעותיי במרץ חסר סבלנות. היידה, מלחה!
'לא מומלץ, בגין עומד בגלל איזה תאונה עצמית מטופשת וחבורת שוטרים שלקחו הכל ברצינות מדי', קורא קול לא מוכר בקדמת מוחי, ואני משתעלת בהפתעה, תוהה מאיפה זה בא לי.
ראשית, מה למען השם קרה ליצירתיות האופטימית-בדרך-כלל שהיא משדרת לי מחזות אימה בדמות תאונות ופקקים אינסופיים?...
שנית, בהנחה ואכן הייתה תאונה, איך ייתכן שאני אדע עליה?
אוקיי, כן, זה פשוט לא הגיוני. או שאני נביאה, למרות שאני לחלוטין לא חושבת שאני שוטה או קטנה.
"גברת שטיינברג, אפשר לעזור לך במקרה?" קולה מטיל האימה של גברת שוסטר חודר לפתע דרך עור התוף שלי, והוא נשמע קרוב מדי. אני מרימה ראש, ממהרת למלמל מילות התנצלות.
"לרגע היה נשמע כביכול את מחרחרת מתוך שינה, אני מניחה שתטפלי בזה עוד היום", היא רצינית להחריד, ואני מוכרחה למלוא השליטה העצמית שלי כדי לא לפלוט צחקוק היסטרי.
היא חוזרת ללמד, ואני חוזרת לתנוחתי הקודמת, מסדירה נשימה. מיד אחרי זה מעיפה את הקול הטורדני ממקודם ל'stupid thoughts zone' שבירכתי מוחי וחוזרת לטוות חלומות על שמלות מהממות וסוודרים חתיכים שאולי יימצאו.
הזמן עובר מהר פתאום, ואני מתמתחת באושר כשקולו הרגוע עד אימה של יידל וורדיגר מזמר להנאתו שיר עם מילים ביידיש שמעולם לא טרחתי לנסות להבין.
אני מכתפת פאוץ', דוחפת אזניות וממהרת לחכות לאוטובוס שיקדם אותי למושא חלומותיי בשעה האחרונה- קניון מלחה.
אבל תוך דקות אני מוצאת את עצמי כלואה בלופ מחשבות אינסופי, ששוטף אותי בחוזקה ומכריח אותי לחשוב באובייקטיביות האם אני שוטה או קטנה.
כי בגין עומד בגלל איזו תאונה עצמית מטופשת וחבורת שוטרים שלקחו הכל ברצינות מדי.
שואב שוטף האם שואב שוטף זה טרנד?
rhon.co.il
