מה היה עושה הילד ההולנדי עם האצבע בסכר, אם הסכר היה מט ליפול ונשען על גופו הצנום?
כדי לקבל את המענה לשאלה הזו, הכירו את יחסי השכנות ביני לבין הדוד 'מגודל המידות' בליל הסדר בבית סבא.
אני תמיד משובץ לשבת לצידו. ולא סתם לצידו, אלא לזה השמאלי. למה זה משמעותי ודרמטי? נו באמת, תבינו לבד.
השיבוץ הזה הוא כורח המציאות, משום שבצד הזה של השולחן יש מקום לשניים וחצי אנשים. הוא שניים, אני חצי.
שידוך מתבקש בסך הכול, אם אתה שדכן רשע.
מזיגת הכוס הראשונה מגיעה. הוא מסמן לי למזוג לו, כדרך בני חורין. אני מוזג לו יין סמוק ארומטי בעל פיגמנטים עזים. מהסוג שאם תכניס למכונת כביסה, המכונה תהפוך בורדו, והבגד המוכתם יישאר בעינו.
הוא כמובן לא מוזג לי בחזרה. בני חורין לא נוהגים נימוסי גומלין.
ואז מגיעה ההסבה. 130 קילו תופסים זווית של 90 מעלות. אני, שלד אדם צר, לא מצליח לנשום. עומד, או שמא נמחץ, בין הצורך להחזיק את הסיטואציה – תרתי משמע – לבין היציאה מהתמונה שתיתן לקרקפתו לפגוש מרצפת קרירה.
אני חנוק, מנסה לשאוף חמצן דרך האוזניים. הוא לוגם שליש כוס, השאר מטפטף על ה"קיטל" הצח שלי – נוסך אותות גבורה לעמידתי האיתנה.
המרפק שלו בצלעות שלי. השפיץ של כתפו על האף. הוא לוקח את הזמן שלו, לא ממהר להתרומם. אני מנסה לספק למוחי מנת חמצן הכרחית להישרדות ומוריד לאוזניים הוראה לשאוף אוויר. הן מסרבות פקודה, לא שומעות בקולי.
בהסבה הבאה אני מנסה לשכנע אותו שההלכה בעניין התעדכנה למקרי קיצון מעין אלו: מהיום מסבים על צד ימין, "שמא יחניק קנה ווושט של שכנו".
הוא לא משתכנע. תופס שתי כזיתות מצה. כל כזית בגודל של סיפור המרגלים המקראי, בלי עין הרע. ככל שההסבות מתקדמות, הן מחמירות. האיש שעון עליי במלוא כובדו ומפורר עליי חלקיקי מצה לאלפים.
חלקי מצה פוגשים יין ספוג. הענק מתרומם ומסנן לעברי בלי בושה: "אתה שרויה! צא להחליף קיטל".
קיבלתי את הערתו, אבל בחרתי להחליט על העיתוי. בהסבה של האפיקומן הדוד כבר מעט שתוי. הוא תופס זווית, ובתזמון מתואם להפליא אני יוצא להחליף קיטל – לא להכשילו לשרות בשרויה חלילה.
הפעם ההסיבה הייתה מלאה ומוחלטת. הסכר קרס, והמסובים נחנקו מצחוק. לא עזר להם הטיפ של צד שמאל במקרה הזה. כעבור 7 שעות של הסיבה הערנו אותו: "דודנו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".
הנושאים החמים
חנה בת יהודית לרפו"ש 
Reactions: chaim המלך, טובבבבבבב, צפונבון ועוד 4 משתמשים7 //