הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הי פעם ראשונה שלי לכתוב בסגנון הזה, אשמח לשמוע את דעתכם המלומדת.
אם יהיה ביקוש- אמשיך לפרקים נוספים.
הבהרה: הטור לא נכתב חלילה במטרה להפחית מכבודן של המורות הנכבדות ובוודאי שלא מיכולותיהן המדהימות של התלמידות המופרעות, למרות שהטור נכתב מניסיון אישי מר-מתוק.
__
"ברוך... הגואלנו מיד מורותינו"
-
"אז מה תעדפנה על פני מה? רולדת עוף צלויה ברוטב שזיף מיובש או בשר בקר במשרת תמרים ואגוזים?"
הציטוט הנ"ל, כמה מצער, לא נשמע בחללה של מסעדת בשרים יוקרתית באחד מגורדי השחקים של מנהטן, אלא בשיעור דינים מרעיב למדיי בכיתה ישנונית וחסרת מוטיבציה באחד מהסמינרים הנחשבים יותר.
מחיתי את רירי הזב מזוויות פי והשתקתי את בטני המוחה על חוסר ההתחשבות של המורה בשעה זו של היום. מי החי בסרט ששם שיעור דיני ברכות בשעה שביעית של היום?!
העפתי מבט קצר לשעון, מגלה שעברו רק 34 שניות מלפני חצי דקה. אוףףף.
בעוד גב' בורקסוביץ' המשיכה לתאר בססגוניות מנת גורמה מהסוג שגורמת לך להישאר רעבה, הגענו אני וליבי שלצידי למסקנה כי הגיעו מים עד נפש, או במקרה שלנו- שום מאכל לא הגיע עדי קיבתנו זה דקות ארוכות ומייסרות.
שליתי שקית בייגל'ה יבש שהפך עוד יותר חסר חן למול תיאוריה החיים של המורה המתהלכת בקדמת הכיתה, מצליחה לגרום לכולן ללקק שפתיים יבשות בגעגוע בלתי נשלט אל ארוחת הצהריים החמה ש(לא) מחכה להן בבית.
מיקמנו אותה בנוחות מאחורי הקלמר שלי והקלסר של ליבי, מגניבות פיסות תפלות אל פינו הצחיח, נזהרות מעיניה הבולשות, חסרות הרחמים, של המורה.
"אם כן, ודאי שנברך ברכת מעין שלוש ומייד ניטול ידינו לסעודה. אבל, אם במהלך הסעודה שוב יוגש, לדוגמה, טרטר סלמון עם קרם אבוקדו וקרקרים פריכים בעבודת יד, מתובלים בעשבי תיבול אסיאתיים, אזי ודאי הדין יהיה..."
גל קרקורי בטן חסרי נימוס פרץ מצפון הכיתה, התפשט למזרחה, ולבסוף חלש על הכיתה כולה.
"זה היה אחד משלושת סוגי הדגים שהיא הגישה בשבת, חותמת לך", לחשה ליבי בעצב, מכרסמת בייגל'ה באופן מעורר רחמים.
"ליבי וייס!" הרעימה המורה, גורמת לשתינו לקפוא בבהלה, "וגם את, אהובה הולצמן! שתיכן הרגע לחדר המנהלת, ותחזורנה עם אישור שפטפטתן ואכלתן במהלך שיעור דינים".
מבטינו הצטלבו בייאוש.
"גב' בורקסוביץ', זה לא מה שאת חושבת---" ניסיתי את מזלי הביש.
"אין זה עניינך מה אני חושבת ומה לא. ועכשיו, גשנה למנהלת", היא חתמה את הדיון, ושנינו פסענו בגב שפוף החוצה, מחליפות מבטים אומללים עם הישנוניות שברחבי הכיתה.
"לפחות לא נצטרך לסבול את התיאורים ה-" בעוד היא מחפשת תיאור מספק לסבל המתמשך של שמיעת כל תפריטו של מזנון עילית לעשירון העליון, נשמע קרקור צורם מכיוון בטנה של ליבי, ולמרות שידענו שאנחנו גם ככה מסובכות- פרצנו בצחוק משוחרר והתיישבנו לסעוד את ליבנו בעוגיות אוריאו מפוררות למחצה שהגנבנו בקפוצ'ון.
אם יהיה ביקוש- אמשיך לפרקים נוספים.
הבהרה: הטור לא נכתב חלילה במטרה להפחית מכבודן של המורות הנכבדות ובוודאי שלא מיכולותיהן המדהימות של התלמידות המופרעות, למרות שהטור נכתב מניסיון אישי מר-מתוק.
__
"ברוך... הגואלנו מיד מורותינו"
-
"אז מה תעדפנה על פני מה? רולדת עוף צלויה ברוטב שזיף מיובש או בשר בקר במשרת תמרים ואגוזים?"
הציטוט הנ"ל, כמה מצער, לא נשמע בחללה של מסעדת בשרים יוקרתית באחד מגורדי השחקים של מנהטן, אלא בשיעור דינים מרעיב למדיי בכיתה ישנונית וחסרת מוטיבציה באחד מהסמינרים הנחשבים יותר.
מחיתי את רירי הזב מזוויות פי והשתקתי את בטני המוחה על חוסר ההתחשבות של המורה בשעה זו של היום. מי החי בסרט ששם שיעור דיני ברכות בשעה שביעית של היום?!
העפתי מבט קצר לשעון, מגלה שעברו רק 34 שניות מלפני חצי דקה. אוףףף.
בעוד גב' בורקסוביץ' המשיכה לתאר בססגוניות מנת גורמה מהסוג שגורמת לך להישאר רעבה, הגענו אני וליבי שלצידי למסקנה כי הגיעו מים עד נפש, או במקרה שלנו- שום מאכל לא הגיע עדי קיבתנו זה דקות ארוכות ומייסרות.
שליתי שקית בייגל'ה יבש שהפך עוד יותר חסר חן למול תיאוריה החיים של המורה המתהלכת בקדמת הכיתה, מצליחה לגרום לכולן ללקק שפתיים יבשות בגעגוע בלתי נשלט אל ארוחת הצהריים החמה ש(לא) מחכה להן בבית.
מיקמנו אותה בנוחות מאחורי הקלמר שלי והקלסר של ליבי, מגניבות פיסות תפלות אל פינו הצחיח, נזהרות מעיניה הבולשות, חסרות הרחמים, של המורה.
"אם כן, ודאי שנברך ברכת מעין שלוש ומייד ניטול ידינו לסעודה. אבל, אם במהלך הסעודה שוב יוגש, לדוגמה, טרטר סלמון עם קרם אבוקדו וקרקרים פריכים בעבודת יד, מתובלים בעשבי תיבול אסיאתיים, אזי ודאי הדין יהיה..."
גל קרקורי בטן חסרי נימוס פרץ מצפון הכיתה, התפשט למזרחה, ולבסוף חלש על הכיתה כולה.
"זה היה אחד משלושת סוגי הדגים שהיא הגישה בשבת, חותמת לך", לחשה ליבי בעצב, מכרסמת בייגל'ה באופן מעורר רחמים.
"ליבי וייס!" הרעימה המורה, גורמת לשתינו לקפוא בבהלה, "וגם את, אהובה הולצמן! שתיכן הרגע לחדר המנהלת, ותחזורנה עם אישור שפטפטתן ואכלתן במהלך שיעור דינים".
מבטינו הצטלבו בייאוש.
"גב' בורקסוביץ', זה לא מה שאת חושבת---" ניסיתי את מזלי הביש.
"אין זה עניינך מה אני חושבת ומה לא. ועכשיו, גשנה למנהלת", היא חתמה את הדיון, ושנינו פסענו בגב שפוף החוצה, מחליפות מבטים אומללים עם הישנוניות שברחבי הכיתה.
"לפחות לא נצטרך לסבול את התיאורים ה-" בעוד היא מחפשת תיאור מספק לסבל המתמשך של שמיעת כל תפריטו של מזנון עילית לעשירון העליון, נשמע קרקור צורם מכיוון בטנה של ליבי, ולמרות שידענו שאנחנו גם ככה מסובכות- פרצנו בצחוק משוחרר והתיישבנו לסעוד את ליבנו בעוגיות אוריאו מפוררות למחצה שהגנבנו בקפוצ'ון.
