סיפור בהמשכים איך תמיד זה קורה לי?!

[Ayala10]

@לוטם????
את מוכנה להמשיך את הסיפור?
כבר עברו שבועיים (וחצי)..........

 

[%תמר%]

גם אני מחכה להמשך...

 

[לוטם]

@לוטם????
את מוכנה להמשיך את הסיפור?
כבר עברו שבועיים (וחצי)..........

גם אני מחכה להמשך...

אז יש המשך
ובגלל שהיתה הפסקה יחסית ארוכה, גם הפרק יהיה ארוך.

שאלה קטנה, האם עדיף להעלות את כל הפרק בהודעה אחת (700 מילים בערך) או בשתי הודעות נפרדות, בתור שני פרקים, אחד היום ואחד בהמשך השבוע?

מי שיכול להגיב - אשמח לשמוע מה תעדיפו, ומי שלא בקהילה וקורא את הסיפור, אשמח גם לחוות דעתכם.
בהודעה אחת - צוחק.
בשתי הודעות - לייק.

תודה!

 

[לוטם]

טוב, הרוב רצו בהודעה אחת, ואם אני רוצה להספיק להעלות היום, קרי: עד חצות, זה צריך להיות עכשיו...
אז לא אחכה לתגובות נוספות. בהודעה הבאה אני אעלה את הפרק.
תהנו ותגיבו

 

[לוטם]

"מורדי ואלי?"

"אה?" אלי היה זה שהגיב לאביו, מורדי טרח להרים את מבטו מהנייד, באופן מפתיע לגמרי.

"אני צריך אתכם ליום ראשן בערב, אז תהיו באזור".

עיניו של מורדי הושפלו חזרה אל המסך המרצד. "למה מה קרה, מישהו מת?"

"מורדי!" אבא שלו נזף בו בעיניו, בעיקר מפני שהתשובה על שאלתו של מורדי היתה: כן. "יש אזכרה בבית של סבא וסבתא. סבתא התקשרה וביקשה שתגיעו להשלים מניין".

"אין בעיה". אלי היה מרוצה מההסדר. "אז אני נשאר בבית ולא חוזר לישיבה אחרי שבת, כן?!"

"כן. תחזור בראשון בערב".

אלי התרווח לאחור, כאילו בישרו לו על הקדמת בין הזמנים. "מעולה".

"אני לא הולך". מורדי התעורר לחיים, נזכר להשתתף בדו שיח שניהלו אביו ואחיו.

"מורדי, צריכים אותך להשלים מניין". אבא שלו מסביר את העובדות בקול יבש. "חוץ מזה, לסבתא ממש חשוב שתהיה שם, ואתה יודע את זה".

"אני יודע". מורדי הנהן קלושות, מיואש. אפילו רק מלדמיין את קבלת הפנים שסבתא תעשה לו - עוברת בו חלחלה.

"יופי".

"לא יופי. כי אני לא הולך לשם, אבא!"

אבא שלח אליו מבט חסר פשרות. "הנה אני מודיע מעכשיו. ביום ראשון בערב, אחרי תפילת ערבית, אני אבוא לאסוף אתכם. תהיו מוכנים".

אלי הנהן בחיוך קל, מסמן לאביו בעיניו שהוא כבר ידאג לכך שמורדי יהיה מוכן גם הוא.

***​

"הווו, ברוכים הבאים!" סבתא מקבלת בתרועות את פני השלושה שנכנסים בשיירה שקטה. "כנסו, כנסו. וואו, כמה זמן לא ראיתי אתכם!"

"ברוכים הנמצאים". אבא מחייך ומתיישב, נוטל לידו ספרון ומתחיל לקרוא, מתחמק מהמשך השיחה. אלי מקבל מנת צומי רגילה ומתיישב גם הוא לאחר דקות ארוכות, נשיקות, חיבוקים, סדרת מבטים וברכה מהירה. מורדי נכנס בראש מושפל, מנסה להתחמק ממבטה של סבתא.

"מורדי!" היא קוראת לו בקול, "בוא הנה! תגיד שלום לסבתא! לא ראינו אותך הרבה זמן!"

למורדי אין ברירה אלא להתקרב, אם הוא אינו רוצה שהיא תחריש את אוזניהם של כל מי שטרח להגיע לאזכרה. אם לא תתקיים תחיית המתים עד אז - כל אלו שיתחרשו כעת, שנה הבאה יבחרו, ובצדק, שלא להגיע. ואז, בתוצאה ישירה, הוא יהיה זה שיצטרך להשיג חברים שיבואו וישלימו מניין.

שניות ספורות לאחר מכן הוא כבר נבלע בתוך חיבוק סבתאי מלא בריחות שמגלים לו את כל מה שמונח על השולחן, הוא מתנתק ממנה כמעט בכוח, מעלה חיוך על שפתיו. "מה נשמע, סבתא?"

"אני ברוך השם מעולה. אבל אתה- למה אתה נראה ככה?" סבתא מביטה בו מלמעלה למטה, מעבירה את עיניה באיטיות ראויה לשבח, בוחנת בו כל פרט, לא מפספסת את הנעליים הצבאיות שהוא נועל.

"מה זה הנעליים האלה?"

"נעליים". מורדי בועט באוויר קלות. "מה הבעיה?"

מצחה של סבתא מתקמט עוד יותר ועיניה מצטמצמות. "זה של חיילים, לא?!"

"כן". הוא לא מכחיש.

"נו, מה זה עושה אצלך?"

"הוא התגייס, סבתא". אלי לוחש לכיוונה וחוזר לקרוא בדבקות את ספר האזכרה מתוך הספרון שלו, נותן למורדי להתמודד לבד מול הסערה שיצר.

"מורדי!!!!" קולה של סבתא טיפס בחדות. "שמע ישראל! מה אני שומעת? מה—אני לא מבינה!"

"סבתא, הוא צוחק איתך". מורדי מגלגל עיניים. על פניו אין אפילו שבב של חיוך. "בדיוק כמו שעוד רגע הוא יגיד לך שלפני שבועיים עברתי מוות קליני".

"מורדי!" נשימה של סבתא נעתקת. "גם התגייסת וגם מוות קליני, מה קורה איתך ריבנו של עולם!" היא נושפת בחוזקה. "אני צריכה להוציא ממך את העין הרע שיש בך". היא תקיפה, לא נותנת למורדי להוציא מילה מהפה, להתנגד או להפריך את דבריו של אלי. "מי זה שעשה עליך עין הרע, וואי מה אני אעשה לו..."

אצבעותיה של סבתא מעכו את הקוקו שעליו עמל רבות לפני שיצא הנה. פיה מלמל ללא הפסקה. ידיה נענעו את ראשו של מורדי בלי רחמים.

מורדי פזל אל אחיו, עיניו יורקות גיצים.

סבתא פתחה את עיניה. "אלי!"

אלי בלע פרץ צחוק. מתרומם ממקומו ומתקרב לזירת הפשע בפנים רציניות. "מה?"

"תביא שמן זית. וחלב. מהר".

אלי פער את עיניו. זה לא היה בתכנון... "מה קרה סבתא?"

"לא אמרת לי שמורדי עבר מוות קליני!" הטיחה בו. "אבל לא חשוב עכשיו, נתחשבן אחר כך. תביא מהר שמן זית וחלב!"

אלי התלבט לרגע קצר האם לומר לסבתא שהמוות הקליני, כמו סיפור הגיוס, הם פרי דמיונו בלבד, או לתת לה להתעלל במורדי ורק אחר כך לספר לה את האמת.

האפשרות השנייה קרצה לו יותר. הוא הניח את שמן הזית והחלב על השיש, ליד סבתא, מביט במורדי בחיוך מנצחים.

"אבל- סבתא-"

"שקט מורדי!" היא נזפה בו. "עכשיו שקט!"

אלי כבר לא היה יכול לעצור את צחוקו כשראה את מורדי טובל בשמן זית וחלב, עצבני כולו.

"מה את עושה???"

"מוציאה לך את העין הרע!"

"סבתא!!!!!!" מורדי התנער מאחיזתה בפראות, מחטיף לאלי תוך כדי. "זה לא באמת! אלי סתם אמר!"

"אה". סבתא הביטה על מורדי כאילו ראתה אותו כעת בפעם הראשונה. "באמת?"

 

[קוראים לי #C]

בטוחה שזה 700 מילים??
פרק מושלם הציניות של אלי חזרה ונחמד להרגיש אותו שוב
ועכשיו ברצינות, כולנו מחכים לפרק בכליון עיניים מגיע לנו להנות עוד קצת

 

[מ. ש]

חשבתי שאלי ומורדי זה שמות של אשכנזים
אשכנזים לא אומרים אזכרה אלא יורצייט ולא מוציאים עיין הרע בדרך כלל
מלא הצלחות עם הקוקו, מורדי

 

[לוטם]

בטוחה שזה 700 מילים??
פרק מושלם הציניות של אלי חזרה ונחמד להרגיש אותו שוב
ועכשיו ברצינות, כולנו מחכים לפרק בכליון עיניים מגיע לנו להנות עוד קצת

תודה!

חשבתי שאלי ומורדי זה שמות של אשכנזים
אשכנזים לא אומרים אזכרה אלא יורצייט ולא מוציאים עיין הרע בדרך כלל

מסתבר שהם ספרדים...

מלא הצלחות עם הקוקו, מורדי

הוא מוסר תודה. ושדיי קשה לסרק אותו

 

[Ayala10]

"מורדי ואלי?"

"אה?" אלי היה זה שהגיב לאביו, מורדי טרח להרים את מבטו מהנייד, באופן מפתיע לגמרי.

"אני צריך אתכם ליום ראשן בערב, אז תהיו באזור".

עיניו של מורדי הושפלו חזרה אל המסך המרצד. "למה מה קרה, מישהו מת?"

"מורדי!" אבא שלו נזף בו בעיניו, בעיקר מפני שהתשובה על שאלתו של מורדי היתה: כן. "יש אזכרה בבית של סבא וסבתא. סבתא התקשרה וביקשה שתגיעו להשלים מניין".

"אין בעיה". אלי היה מרוצה מההסדר. "אז אני נשאר בבית ולא חוזר לישיבה אחרי שבת, כן?!"

"כן. תחזור בראשון בערב".

אלי התרווח לאחור, כאילו בישרו לו על הקדמת בין הזמנים. "מעולה".

"אני לא הולך". מורדי התעורר לחיים, נזכר להשתתף בדו שיח שניהלו אביו ואחיו.

"מורדי, צריכים אותך להשלים מניין". אבא שלו מסביר את העובדות בקול יבש. "חוץ מזה, לסבתא ממש חשוב שתהיה שם, ואתה יודע את זה".

"אני יודע". מורדי הנהן קלושות, מיואש. אפילו רק מלדמיין את קבלת הפנים שסבתא תעשה לו - עוברת בו חלחלה.

"יופי".

"לא יופי. כי אני לא הולך לשם, אבא!"

אבא שלח אליו מבט חסר פשרות. "הנה אני מודיע מעכשיו. ביום ראשון בערב, אחרי תפילת ערבית, אני אבוא לאסוף אתכם. תהיו מוכנים".

אלי הנהן בחיוך קל, מסמן לאביו בעיניו שהוא כבר ידאג לכך שמורדי יהיה מוכן גם הוא.

***​

"הווו, ברוכים הבאים!" סבתא מקבלת בתרועות את פני השלושה שנכנסים בשיירה שקטה. "כנסו, כנסו. וואו, כמה זמן לא ראיתי אתכם!"

"ברוכים הנמצאים". אבא מחייך ומתיישב, נוטל לידו ספרון ומתחיל לקרוא, מתחמק מהמשך השיחה. אלי מקבל מנת צומי רגילה ומתיישב גם הוא לאחר דקות ארוכות, נשיקות, חיבוקים, סדרת מבטים וברכה מהירה. מורדי נכנס בראש מושפל, מנסה להתחמק ממבטה של סבתא.

"מורדי!" היא קוראת לו בקול, "בוא הנה! תגיד שלום לסבתא! לא ראינו אותך הרבה זמן!"

למורדי אין ברירה אלא להתקרב, אם הוא אינו רוצה שהיא תחריש את אוזניהם של כל מי שטרח להגיע לאזכרה. אם לא תתקיים תחיית המתים עד אז - כל אלו שיתחרשו כעת, שנה הבאה יבחרו, ובצדק, שלא להגיע. ואז, בתוצאה ישירה, הוא יהיה זה שיצטרך להשיג חברים שיבואו וישלימו מניין.

שניות ספורות לאחר מכן הוא כבר נבלע בתוך חיבוק סבתאי מלא בריחות שמגלים לו את כל מה שמונח על השולחן, הוא מתנתק ממנה כמעט בכוח, מעלה חיוך על שפתיו. "מה נשמע, סבתא?"

"אני ברוך השם מעולה. אבל אתה- למה אתה נראה ככה?" סבתא מביטה בו מלמעלה למטה, מעבירה את עיניה באיטיות ראויה לשבח, בוחנת בו כל פרט, לא מפספסת את הנעליים הצבאיות שהוא נועל.

"מה זה הנעליים האלה?"

"נעליים". מורדי בועט באוויר קלות. "מה הבעיה?"

מצחה של סבתא מתקמט עוד יותר ועיניה מצטמצמות. "זה של חיילים, לא?!"

"כן". הוא לא מכחיש.

"נו, מה זה עושה אצלך?"

"הוא התגייס, סבתא". אלי לוחש לכיוונה וחוזר לקרוא בדבקות את ספר האזכרה מתוך הספרון שלו, נותן למורדי להתמודד לבד מול הסערה שיצר.

"מורדי!!!!" קולה של סבתא טיפס בחדות. "שמע ישראל! מה אני שומעת? מה—אני לא מבינה!"

"סבתא, הוא צוחק איתך". מורדי מגלגל עיניים. על פניו אין אפילו שבב של חיוך. "בדיוק כמו שעוד רגע הוא יגיד לך שלפני שבועיים עברתי מוות קליני".

"מורדי!" נשימה של סבתא נעתקת. "גם התגייסת וגם מוות קליני, מה קורה איתך ריבנו של עולם!" היא נושפת בחוזקה. "אני צריכה להוציא ממך את העין הרע שיש בך". היא תקיפה, לא נותנת למורדי להוציא מילה מהפה, להתנגד או להפריך את דבריו של אלי. "מי זה שעשה עליך עין הרע, וואי מה אני אעשה לו..."

אצבעותיה של סבתא מעכו את הקוקו שעליו עמל רבות לפני שיצא הנה. פיה מלמל ללא הפסקה. ידיה נענעו את ראשו של מורדי בלי רחמים.

מורדי פזל אל אחיו, עיניו יורקות גיצים.

סבתא פתחה את עיניה. "אלי!"

אלי בלע פרץ צחוק. מתרומם ממקומו ומתקרב לזירת הפשע בפנים רציניות. "מה?"

"תביא שמן זית. וחלב. מהר".

אלי פער את עיניו. זה לא היה בתכנון... "מה קרה סבתא?"

"לא אמרת לי שמורדי עבר מוות קליני!" הטיחה בו. "אבל לא חשוב עכשיו, נתחשבן אחר כך. תביא מהר שמן זית וחלב!"

אלי התלבט לרגע קצר האם לומר לסבתא שהמוות הקליני, כמו סיפור הגיוס, הם פרי דמיונו בלבד, או לתת לה להתעלל במורדי ורק אחר כך לספר לה את האמת.

האפשרות השנייה קרצה לו יותר. הוא הניח את שמן הזית והחלב על השיש, ליד סבתא, מביט במורדי בחיוך מנצחים.

"אבל- סבתא-"

"שקט מורדי!" היא נזפה בו. "עכשיו שקט!"

אלי כבר לא היה יכול לעצור את צחוקו כשראה את מורדי טובל בשמן זית וחלב, עצבני כולו.

"מה את עושה???"

"מוציאה לך את העין הרע!"

"סבתא!!!!!!" מורדי התנער מאחיזתה בפראות, מחטיף לאלי תוך כדי. "זה לא באמת! אלי סתם אמר!"

"אה". סבתא הביטה על מורדי כאילו ראתה אותו כעת בפעם הראשונה. "באמת?"

וואיי, איזה פרק...........
מאיפה הבאת את הרעיון הזה???????
אני פשוט יושבת וצוחקת בקול רק שהקטנים לא יתעוררו

מסתבר שהם ספרדים...

הם משתכנזים

 

[בובה בובה]

לא הבנתי
עם הקוקו אין לה בעיה ובדיוק הנעליים זה מה שמפריע?
לא אמין בעיני אבל אולי לא מכירה את הסגנון...
כאילו, סבתא שלי היתה מתה במקום אם נכד שלה היה בא אליה עם קוקו.

 

[Ayala10]

עם הקוקו אין לה בעיה ובדיוק הנעליים זה מה שמפריע?

לדעתי, הקוקו היה כברכ על מורדי דיי הרבה זמן...
וכבר בכמה פרקים @לוטם כתבה על זה...

אם כבר, @לוטם בני כמה מורדי ואלי עכשיו?

 

[לוטם]

לא הבנתי
עם הקוקו אין לה בעיה ובדיוק הנעליים זה מה שמפריע?
לא אמין בעיני אבל אולי לא מכירה את הסגנון...
כאילו, סבתא שלי היתה מתה במקום אם נכד שלה היה בא אליה עם קוקו.

לדעתי, הקוקו היה כברכ על מורדי דיי הרבה זמן...
וכבר בכמה פרקים @לוטם כתבה על זה...

בדיוק.
לקוקו היא כבר התרגלה...

אם כבר, @לוטם בני כמה מורדי ואלי עכשיו?

אמורים להיות 18 ו 19...
אבל זה בלי בדיקה יסודית כאן כדי לבדוק בדיוק בני כמה הם

 

[לוטם]

23:56

"מורדי?"

מורדי נעצר על מפתן הדלת. לא מסובב את מבטו לאחור. "ממ?" הוא מהמהם על אף שהוא לא באמת צריך לעצור ולהקשיב, או לענות, לאלי.

"לאן זה?" אלי שואל אותו. יודע שההורים כבר לא שואלים שאלות כאלה, גם אם מורדי יוצא מהבית בשתים עשרה בלילה.

"אתה יכול לנעול את הבית, אם אתה רוצה". מורדי פתח את הדלת עד הסוף. "אני אחזור בבוקר. כנראה".

"אה". אלי בחן את אחיו מלמעלה עד למטה. כובע כתום, טריקו לבנה, ג'ינס כחול משופשף, נעלי ספורט שחורות עם כיתובים וקישקושים בצבעי שחור-צהוב. "אבל לאן אתה הולך? אולי... אני אצטרף אליך?"

"אין צורך". מורדי נאנח עמוקות ויצא מהבית. טורק קלות את הדלת אחריו.

אלי משך כתף. השאיר את הדלת פתוחה, ליתר ביטחון.

***​

9:24

"אהלן". מורדי נכנס לבית, עיניו אדומות מעט, מעידות על לילה נטול שינה.

"מורדי, מה נשמע?" אמא שלו מעיפה בו מבט. "איפה היית?"

"אני עייף". הוא לא עונה לשאלה. פונה לחדר.
מבין שנפל מהפח אל הפחת. אלי אורב לו שם. עומד שלוב ידיים, עירני יותר מידי.

"חזרת".

"מפתיע, אה?!"

"כן". אלי בחן את מורדי בעיניים מצומצמות. "הייתי בטוח שאתה בורח לעולמי עד".

"ולא היית עומד בזה". מורדי נחת על המיטה בעיניים עצומות. קולו אדיש.

"לא. לא הייתי עומד בזה בכלל".

"אני בטוח". מורדי צוחק, כמעט מתוך שינה. נרדם.

***
​

"היי, דוד! מה נשמע?" היא נכנסת למכולת מול הבית. פוגשת את דוד, חבר של מורדי, עובד בקופה.

"אחלה. ברוך השם". הוא מחייך קלות לאמא של חברו. מנומס.

"יופי". גם היא מחייכת, בוחנת אותו. מגלה ממצאים חשודים. הבחור עייף. בדיוק כמו שמורדי נראה.

"היית עם מורדי בלילה?" היא שואלת בחשש, מנסה להסתיר אותו.

"בטח. וואו! היה פצצה!" הוא מתמוגג. "מעייף אבל שווה".

היא מהמהמת משהו לא ברור. לא רוצה לשאול איפה בדיוק היה פצצה. איפה היה מעייף אבל שווה.
היא לא צריכה לשאול. דוד ממשיך מעצמו.

"האמת, שמההילולה של שנה שעברה לא הייתי שם. אבל מורדי ביקש שנבוא איתו, ובאמת. אין על הבבא סאלי. איזה תפילות, איזו אווירה. תמסרי לו תודה".

 

[hadassah m]

חחחחחחחחח גדוללל
וזה הורסס:

כובע כתום, טריקו לבנה, ג'ינס כחול משופשף, נעלי ספורט שחורות עם כיתובים וקישקושים בצבעי שחור-צהוב.

 

[מ. ש]

חחחחחחחחח גדוללל
וזה הורסס:

כן הטריקו לבנה הכי.

 

[hadassah m]

כן הטריקו לבנה הכי.

חחחח מה פתאום הנעל עם הקשקושים בצבעי שחור צהוב

 

[לוטם]

כן הטריקו לבנה הכי.

למה...
עד שהוא השקיע

 

[מ. ש]

חחחח מה פתאום הנעל עם הקשקושים בצבעי שחור צהוב

למה? זה תואם גיל תואם קהילה

למה...
עד שהוא השקיע

כן, באל קמט...
@לוטם
אני עוקבת אחרייך בעיניים פעורות מאז שראיתי את הניק הזה, וממש נהנת!
אני ממש אוהבת את סגנון הכתיבה הקליל והזורם.
אבל גם עם עומק
וכמובן מעריכה ממש את האמא.

 

[לוטם]

כן, באל קמט...
@לוטם
אני עוקבת אחרייך בעיניים פעורות מאז שראיתי את הניק הזה, וממש נהנת!
אני ממש אוהבת את סגנון הכתיבה הקליל והזורם.
אבל גם עם עומק

תודה רבה!

וכמובן מעריכה ממש את האמא.

נמסור לה

 

[hadassah m]

למה? זה תואם גיל תואם קהילה

מה יש לך הוא מרגיש מיליון דולר עם הנעל הזאת(המזעזעת )