הום סטיילינג וילון מאחורי ראש מיטה

  • הוסף לסימניות
  • #1
יש לי ראש מיטה גדול שלא מחובר למיטות ,
ואני רוצה לתלות ווילון , ושלא יתקע בראש מיטה
והשאלה שלי - איך אפשר להעמיד את הראש מיטה כדי שהווילון יהיה יפה מאחוריו , ועדיין יהיה אפשר להישען על הראש מיטה
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
יש לי בדיוק כזה דבר בבית
חברנו את הראש מיטה למיטה אחת ובקשנו שיוסיפו חיזוקים
ואנחנו מאוד נזהרים לא להשען על הראש מיטה
בינתיים ב"ה זה שורד :) (כבר שנתיים)
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
אנחנו שמנו משטחים של עץ בין הקיר לראש מיטה
בדיוק כך- לחבר את ראש המיטה לקיר עם הרחקות מעץ/ מתכת
כך הוא יציב ללא תלות במיטות
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
ואז הווילון נתקע בעץ.. ולא יורד עד לריצפה
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
ואז הווילון נתקע בעץ.. ולא יורד עד לריצפה
עושים הרחקה - ניתוק בין הקיר לראש מיטה - באופן שההרחקה מחוברת לקיר והראש מיטה להרחקה
את ההרחקה/ניתוק מבצעים בצורה שהיא נמוכה מהראש מיטה לפחות ב 15 ס"מ - כך שיש לווילון מקופ ליפול פנימה מאחורי הראש מיטה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
הוילון לא צריך להגיע עד הרצפה
מספיק שנכנס מעט מאחורי הראש ואז האפקט הא של וילון ארוך
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
הוילון לא צריך להגיע עד הרצפה
מספיק שנכנס מעט מאחורי הראש ואז האפקט הא של וילון ארוך
את מדברת רק על אופציה שהוילון קבוע ולא מזיזים אותו
אבל אם שמתי וילון לכל אורך הקיר והראש מיטה הוא רק על חלק מהקיר אין לא אופציה לכזה דבר
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
את מדברת רק על אופציה שהוילון קבוע ולא מזיזים אותו
אבל אם שמתי וילון לכל אורך הקיר והראש מיטה הוא רק על חלק מהקיר אין לא אופציה לכזה דבר
אפשר לחלק אותו ל-4 חלקים
2 קצרים יותר על החלון
ומשני הצדדים 2 חלקים ארוכים עד לרצפה
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
בדיוק כך- לחבר את ראש המיטה לקיר עם הרחקות מעץ/ מתכת
כך הוא יציב ללא תלות במיטות
אנחנו בדיוק עושים עכשיו חדר שינה
השאלה האם באמת יותר יפה שהוילון מאחורי המיטה או שמגיע עד הראש מיטה
יצויין כי יש לנו אפשרות לשים את ההרחקה המדוברת [הנגריה של המיטות פשוט שכחו להביא את זה ביחד עם המיטות],
הבעיה שאין כ"כ מקום....
מצרף תמונה
החלון לא במרכז ויש שידה מרחפת שמגיעה עד המיטות [מסתפקים אם לקצר אותה]
IMG_1440.JPG
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
אנחנו בדיוק עושים עכשיו חדר שינה
השאלה האם באמת יותר יפה שהוילון מאחורי המיטה או שמגיע עד הראש מיטה
יצויין כי יש לנו אפשרות לשים את ההרחקה המדוברת [הנגריה של המיטות פשוט שכחו להביא את זה ביחד עם המיטות],
הבעיה שאין כ"כ מקום....
מצרף תמונה
החלון לא במרכז ויש שידה מרחפת שמגיעה עד המיטות [מסתפקים אם לקצר אותה]צפה בקובץ המצורף 2106216
אפשר לעשות את ההרחקה של הראש מיטה רק בצדדים של הראש מיטה הוא עדיין יהיה מחובר ויציב
אצלנו בחדר גם יש חלון לא במרכז אז עשינו וילון יותר גדול מהחלון שהוא נותן תחושה כאילו החלון במרכז...
 
  • הוסף לסימניות
  • #17

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

בס"ד, יצרתי ממשק נוח ליצירת לוח שנה עברי עם התאמה אישית,
לעת עתה, אפשר להוסיף כיתוב (ימי הולדת וכד'), להעלות תמונה לכל יום, וכן תמונה ראשית לחודש.
זה עדיין באמצע עבודה, אני כבר מפרסם בשביל לקבל הערות והארות.
הנה קישור לאתר,

הוראות:
1. אפשר לבחור תמונת רקע ללוח שנה
2. לכל חודש ניתן לתת תמונה ראשית
3. בכל יום ניתן להוסיף תמונת רקע ליום, וכן כיתוב (אם יש יותר מאירוע אחד, אפשר פשוט לרדת שורה)
4. בסיום, מקליקים על הכפתור "להורדה"
זה פותח את חלונית ההדפסה,
שימו לב: יכול לקחת זמן עד שזה נטען, תלוי בכמות התמונות שהעליתם, אפי' כמה דקות!
הנה צילום מסך של ההגדרות בחלונית ההדפסה.
1759872841572.png


כאמור, אני אשמח מאוד להערות והצעות.

אשכולות דומים

"איציק מה התוכניות שלנו לשבת הקרובה?" אני שואלת את בעלי בצהריי יום שלישי אחד רגיל.

"תוכניות?" איציק עוצר בחריקה שמבהילה אותי.

"אמא שלי רוצה שנבוא אליה השבת" אני ממהרת להסביר "אמרתי לה שהרבה זמן לא התארחנו אצל ההורים שלך...יש הזמנה באופק?" אני רומזת לבן של חמותי שמזמינה אותנו פעם בחצי שנה.

איציק מביט בי בעיניים עגולות.

"את לא זוכרת מה יש בשבת הקרובה?" הוא שואל בפליאה.

"אמ.ממ... ביום ראשון הקרוב יש לנו תור לד''ר אלכס בסורוקה, אבל מה יש בשבת הקרובה?" אני מנסה להיזכר.

"מה התאריך העברי היום?" הוא עונה לי בשאלה חוזרת כמו יהודי טוב.

"כד'? כה'?" אף פעם לא הייתי טובה בניחושים.

"ואם היום כה?" הוא ממשיך להקשות "איזה תאריך יצא בשבת?"

"יהיה כח טבת" האסימון שלי נופל על הרצפה בקול רעש גדול. "יום נישואין עשירי שלנו..." אני מביטה בו המומה.

"אכן כן" איציק מחייך חיוך קטן שמיד נמחק מול עווית הכאב שבפניי...

"לא רק שלא זכרתי" אני ממלמלת "אני גם לא רוצה לזכור..."

"עשר שנים עשר שנים..." המילים צורחות לי בראש כמו מקהלה של עורבים שחורים.

"אני רוצה שנחגוג אותם" איציק משתיק את העורבים מביט בי בעיניים מתחננות.

"אני רוצה לעשות לנו הפקת ענק לכבוד עשר שנות נישואין שלמות ויפות..." הוא ממשיך בפאתוס.

הדמעות מדגדגות לי על הריסים, אני מתחילה לטפטף, אם לא אעצור כאן זה יהפוך לצונאמי. אני כבר מכירה את עצמי.

אני מושכת טישו מהקופסא המעוצבת.

מנגבת את הדמעות, נזהרת על הרימל, זה מה שחסר לי עכשיו, שני נחלים שחורים מהעיניים עד הסנטר, גם ככה שחור לי.

איציק מתיישב לידי ולוחש:

"רחלי, לא קל לנו, אני יודע. אבל בואי ננסה להתגבר על זה." הוא ממשיך לפתרון "נכניס את הניסיון שלנו לתוך קופסא. נשים בבויידם עד מוצ''ש, ונשמח באירוע הפרטי שלנו. בסדר?" העיניים שלו מתרטבות גם.

"אתה הסיבה לחגוג את היום נישואין הזה" אני מחייכת אליו חיוך קטן "אפילו שקופסא אחת, או בוידם שלם לא יספיקו להכיל את הניסיון שלנו." הקול שלי רועד.

אני מזדקפת, נושמת נשימה עמוקה ושואלת:

"אז מה התוכניות שלך לשבת הקרובה מר אזולאי היקר?" אני בולעת את הגולה בגרון.

"יש לי תוכניות רציניות לשבת הקרובה" עונה האיש שלי, ונעמד.

"ראשית הם יתחילו בקניות, מתאים לך מדאם אזולאי לצאת עימי עכשיו לקניות שוות לכבוד החגיגה?" הוא מסכל רגליים וקד קידה למולי. מחזיק בכיסא כדי לא ליפול.

אני מחייכת חיוך גדול ויודעת שהוא לא יירגע עד שישמע אותי צוחקת.

"אני מקווה שהכרכרה מוכנה בחוץ, אדוני." אני קמה מהספה, צועדת למראה שבחדר, מפדרת אדמומיות ודמעות.

לובשת שריון, סוגרת ריצ'רצ'ים בלב, ויוצאת נחמדה ומעוניינת.

הולכת לעשות קניות לחגיגה שאין לי כח נפשי לחגוג. אני אשתדל גם לקנות פינוקים, ממתקים וסוכריות. בעלי לא צריך להוסיף אותי לקופסת הניסיונות שבבוידם.

***

הסניף החדש של ''אושר עד'' עמוס באנשים עם עגלות עמוסות בכל טוב הארץ ומפעליה, מחלקות מסודרות וסדרנים מתרוצצים סביבנו כמו קן נמלות חרוצות.

איציק מתעכב ליד עמדת מנגל גדולה, ביד אחת הוא מעמיס גחלים ובשניה רשת ומלקחיים.

"הולכים לאכול "על האש" השבת?" אני שואלת בתמיהה.

"הולכים לחגוג עשר ימים על כל שנה" הוא עונה לי ברצינות שמבהילה אותי...

"אל תיבהלי" הוא ממהר להרגיע "אני רוצה שנתפנק כבר מיום חמישי" הוא מגלה חלק קטן מהתוכנייה.

העגלה מתמלאת בחטיפים, פיצוחים, שתיה, ואפילו דגי בורי גדולים שאני פוגשת רק בראש השנה.

התור לקופה שלנו מגיע עד לפסטות של אוסם, אני מוסיפה גם חבילת פסטה בצורת קונכיות. להשלמת הקונספט הטברייני.

"יכולת להספיק מנחה" אני אומרת לאיציק שנשען על העגלה העמוסה שלנו, מפהק פיהוק עייף.

"אולי נעשה כאן מנין" הוא מצביע בידו על התורות הארוכים, "יש פה כמות למנין וחצי אני חושב."

קול חותך את השיח ביננו.

"סליחה אפשר לעבור?" אישה מבוגרת עם מטפחת קשורה באדיקות ושכמיה מצמר מפלסת דרכה מאחורינו. בידה האחת היא דוחפת עגלת קניות עמוסה וביד השניה מושכת עגלה נוספת, שתי נכדות קטנות מתמרנות איתה ביחד בנתיב שנפתח לכבודה.

אנחנו זזים הצידה והיא ממשיכה עד שנתקעת בעוד שלוש עגלות שהתמזגו מכמה תורים.

היא מבקשת מהנכדות להמתין וניגשת ישירות לקופאית.

"מה היה פה?" אני שואלת את בעלי.

ולפני שהוא מנחש לי את סיבת העקיפה, אני שומעת את הקופאית צועקת: "תתנו בבקשה לגברת לעבור, יש לה תו נכה..."

"כמו שלי יש תו קניה" איציק ממלמל...

"איציק..." אני לוחשת לו בתוכחה.

עכשיו כל התור גונח ומתייפח.

המבוגרת נגררת עם הפמליה אל הקופה, בדרך לא דרך היא מצליחה להכניס את שתי העגלות לתור.

העיניים של כולם עוקבות אחריה. סוף סוף היא מתחילה להניח מוצרים על המסוע שפתאום קול צווחני משתיק את כולם...

"חצופה!" אישה עם שיער סגול וקפוצו'ן זרחני מחליטה להביע את דעתה בקולי קולות.

"חוצפנית..." היא ממשיכה בצעקה, אני מתכווצת לתוך הקוסקוס והפתיתים... מרגישה כאילו כועסים עלי.

"ככה לעקוף תור שלם... חוצפה שאין כדוגמתה!..."

"איזה עוד מילים יש בשרש ח.צ.פ.?" איציק לוחש לי חצי בצחוק חצי בזעזוע.

"יש לי תו נכה..." המבוגרת מנסה להסביר פניה סמוקות מבושה..

"גם לי יש תו נכה!" צועקת הסגולה, "שכחתי אותו בבית אז מה? לא רואים שאני מבוגרת שככה את עוקפת אותי? והנה יש פה עוד נשים מבוגרות כמוני...תתביישי לך!"

"גברת..." המוכרת מנסה להרגיע "את מוזמנת לחזור לביתך ולהביא את התו נכה שלך, ואז גם לך יהיה פטור מתור כמו שמגיע לה על פי חוק." היא מדגישה את המילים האחרונות.

האישה המבוגרת נושמת בהקלה, והמוכרת מחייכת לה בחזרה.

"את מכירה אותה!" צועקת הסגולה, "בגלל זה נתת לה לעקוף..." היא מפרשת את החיוך שעבר בינהן.

"העיקר יש לך כיסוי ראש..." עכשיו תור ענייני דת ומדינה "כל הדתיים גונבים את המדינה..."

"היא קראה לי גנב..." איציק מוריד את הראש על ידית העגלה ומשמיע קול בכי מתועש.

"איציק די עם השטויות..." אני מתחננת. "אם לא הייתי פוחדת מהסגולה הזאת, הייתי משתיקה אותה, אבל יש לה בעגלה מטאטא ומגב, אני מפחדת שתרביץ לי."

אנחנו ממשיכים לבהות בהצגה שנכפתה עלינו ועל שאר עומדי התור שמשום מה בלעו את הלשון כמונו.

התור מתקדם לאיטו, האישה המבוגרת אוספת שקיות אחרונות לעגלה.

עיניה מושפלות, ותנועות ידיה המתבלבלות מעידות שהיא רק רוצה לברוח.

"מסכנה..." איציק מביט בה ברחמים. "היא ביישה אותה כל כך..." אני עונה לו בכאב לב אמיתי.

ולפני שאיציק מגיב, אני פתאום מרגישה דחף עצום.

כמו הארה משמים אני מרגישה שהרגליים שלי רצות מאליהן.

"אני כבר חוזרת..." אני מתחילה לרוץ קדימה מפלסת את דרכי בין העגלות...

"עוד אחת שעוקפת..." הסגולה לא נרגעת.

"לא... אני לא..." אני ממלמלת לעברה, עוקפת את התור מכיוון הקופה ראשית, ורצה לכיוון היציאה.

האישה המבוגרת בדיוק מחתימה את הקבלה בכניסה.

אני עוצרת לרגע, מסדרת את המטפחת. מסדירה נשימה וניגשת אליה במהירות...

"סליחה גיברת..." האישה מסתובבת אלי מבט מפוחד בעיניה.

"אמ..מ.. אפשר אותך רגע?" אני מחייכת אליה חיוך מרגיע.

"את צריכה אותי?" היא מביטה בי בעיניים שואלות.

"כן, רק לכמה רגעים..." הידיים שלי דוחפות את העגלות שלה לצד הדרך שלא יחסמו את המעבר.

"תמר תזמיני מונית" המבוגרת מבקשת מהנכדה שלה ונשענת על העגלה, מחכה לשמוע מה יש לי לאמר.

"סליחה, אני פשוט..." אני מנסה לייצב את הקול המתרגש שלי "עמדתי עכשיו בתור, כמה עגלות מאחורייך, אני ראיתי מה שעברת.. ו... אני גם ראיתי איך לא ענית לאישה שצעקה עלייך וביישה אותך מול כולם"

"היא מסכנה מה יש לי לעשות?" עונה לי האישה במבטא מרוקאי כבד.

"כן, היא מסכנה, אבל את צדיקה גדולה!" אני מחזירה לה בהתלהבות..

"אווה...אל תגז'ימי..." היא צוחקת...

"אני רק רוצה, אם את יכולה..." הלחיים שלי בוערות "פשוט אני ובעלי נשואים כבר עשר שנים, ולא זכינו לילדים" הגולה בגרון עולה לי שוב... "את יכולה לברך אותנו בפרי בטן?" אני שואלת, משפילה עיניים.

"פח..ח.." האישה מניפה את ידיה בביטול "מה אני ומה חיי? מה פתאום אני! תלכי לרבנים שיברכו אותך..." היא מגלה לי את אמריקה.

אני לא מוותרת:

"את עכשיו בדרגה גבוהה יותר מהרבנים!" אני מנסה להסביר "כי פגעו בך מול הרבה אנשים ולא ענית!" אני רואה בזווית עין את הסגולה מתקדמת עם העגלה. רק שהזכות לא תעלם לי עכשיו.

"בבקשה" אני מתחננת "תברכי אותי רחלי בת יפה ובעלי יצחק בן רונית לזרע קודש בר קיימא! בבקשה..." העיניים שלי מתחילות לזלוג.

היא מביטה בי בחמלה ואומרת: "טוב, טוב, הנה אני מברכת אותך.. שתזכי להרבה ילדים לא רק אחד..." היא מניחה לי ידיים חמות על הראש "ועוד השנה אלוקים ייתן לך תאומים בן ובת!"

"אמן!" אני עונה בקול.

"הנה הרבנית העוקפת..." הסגולה מביטה בנו בעיניים רושפות.

"וגם אותך אני מברכת..." המבוגרת מחזירה לה, נהנית מהתפקיד החשוב שזכתה לו "שלא תשכחי אף פעם את התו נכה שלך, שתוכלי גם את להנות מהזכויות לקשיש..."

חחח הסגולה אהבה את הבדיחה. ואני ורצה לעזור לאיציק להעמיס שקיות לעגלה. מרגישה הילה מעל הראש שלי. משהו בי נרגע...
"איפה היית?" איציק לוקח את הקבלה ומתקדם איתי שוב ליציאה.
"הייתי בסגולה..." אני מחייכת חיוך מסתורי.

***

כח' בטבת שנה אחר כך.

"ש—ל—וווםםם..."

דלת הבית נפתחת עם הרגל של איציק, אל הבית פורצים בלוני הליום ענקיים בצורת 11 אחריהם עוד כמה בלונים שובבים בצבעים פסטליים. זוג ידיים עם עוגה בתוך קופסא גדולה נדחק אחריהם..

"נו... תעזרי לי..." איציק צועק לעזרה.

אני נחלצת מהקיפאון שתקף אותי, רצה אליו, מצילה את העוגה מצניחה חופשית.

איציק מושך עוד שני בלוני הליום סוררים שנתקעו לו במשקוף, מניח שקיות כבדות על הרצפה, ומשפשף זרועות כואבות.

"יום נישואין שמח אשתי!" הוא מחייך חיוך גדול.

"יום נישואין שמח בעלי היקר!" אני מחזירה לו.

"איזה פינוקים, איזה כייף!" אני מניחה את העוגה בזהירות על השולחן, ניגשת לשקיות לראות מה הן מציעות.

בעלי אוסף את הבלונים לזר מוגזם ושואל: "איפה אני אקשור לך אותם?"

"אמ.ממ.." אני מביטה על הסלון, מחפשת מקום ראוי והגיוני "את הפסטליים היפים האלה תקשור כאן" אני מקרבת אליו את הכיסא שלי "בלי לספור נכון יש כאן אחד עשר בלונים?" איציק צוחק וקושר אותם למשענת הכיסא.

"ואת המספרים..." קול בכי דקיק עולה מחדר השינה שלנו, קוטע את תשובתי.

"בוא נלך לראות מי רוצה לענות את התשובה..."

אנחנו נחפזים לחדר, ניגשים לשתי העריסות העומדות בו.

אני ממהרת להרים את הלל. מערסלת אותה אל ליבי.

"תקשור ספרה אחת לעריסה של יהודה ואת ספרה השניה לעריסה של הללוש." אני מנענעת אותה ברכות ולוחשת:

"ש..ש.. רוצה גם בלון? לא לבכות, הנה אבא קושר לך בלון למיטה" הלב שלי מתנמס לרגליי שאני מחזירה אותה לעריסה.

איציק עושה כבקשתי.

שתי עריסות, שתי ספרות.. אחד עשרה שנות נישואין.

אנחנו מביטים זה בזה בהתרגשות, שותקים מעוצמת השעה.

"בגדול, אני לא צריכה לקנות לך מתנה הפעם..." אני לוחשת בהתנצלות "הבאתי לך מתנה כפולה" אני מצביעה על זוג העריסות המעוצבות.

"בגדול אני תמיד חייב להביא לך מתנות" איציק קורץ. "וכמובן בלונים...חבל שפספסת מה כתוב עליהם"

"הדפסת עליהם כיתוב?" אני מצמצמת עיניים, מנסה לקרוא מרחוק.

הוא ממהר להדליק את מנורת הלילה, מכוון אליי את הבלון הראשון:

"לאשתי היקרה, אם ילדיי..." אני צוחקת "איזו הגדרה מרגשת"

עוברת לבלון השני, קוראת בקול:

"יום נישואין שמח! שנזכה לחיות עד 120 ב"אושר עד"."

***
אהבתם? התחברתם?
אשמח מאד לקרוא!
דופליקטים 2 - ביקורת ספרות
אז הנה זה הגיע. אחרי שחיכינו שנה מאז ה'התגלות' והתבשרנו שהספר הבא לא יצא לתשרי ונאלץ להמתין עד ניסן. לאחר המתנה ארוכה הגיע הרגע וקיבלתי במייל הודעה מ'אור החיים' על הספר במכירה מוקדמת.

אז לפני שנתחיל עם הביקורות נקדים ונאמר שברור לכל דורש שיונה ספיר כבר מזמן כבשה את הכיסא של הסופרת מספר אחת בתחום ספרות המתח החרדית בכלל, והספר הזה בפרט הוא אחד הספרים הטובים שידעה הספרות החרדית מימיה, וכל הביקורות שיבואו כאן הם לפי דרגתה על אף שברור שאני לא יכול לכתוב ספר גאוני ומורכב כזה. ואצל אנשים בסדר גודל כזה מדקדקים כחוט השערה. ועוד אומר ואוסיף שקראתי את הספר בסך הכל פעם אחת לפני שהביקורת הזאת נכתבה, ככה שיתכן שישנם אי אלו דברים שלא אחזתי בקריאה הראשונה וידרשו פעם נוספת.

היא ללא ספק הולידה משהו חדש בספרות המתח שלנו. ממתח שהסתכם בסוכני ביון ומרגלים נושאי אקדחים, היא הביאה משהו חדשני ועתיק בא זמנית. אני בטוח שזו סדרה שתהדהד עוד שנים רבות על אף ספרי הפנטזיה הבאים שיבואו בעקבותיה. יש בה שילוב גאוני של דמות פנטזיונית יהודית בעולם שמוכר ולא מוכר לנו. לצעד כזה לא דרוש רק אומץ בלקחת אחריות לכתוב אותו, אלא גם את השכל והרגש המתאימים לעשות את זה נכון.

וכעת לביקורת:

ובכן, נתחיל עם הדבר שנגלה לעיני כולם עוד מבלי שנתעמק בספר שאני נושאים בידינו, והוא השם של הספר "אוצרים: כבלי החירות". לא הבנתי איפה בדיוק הקשר דוקא ל"אוצרים" בכל הספר הזה? מה גם שהוא שם פחות קליט, שלוש מילים שבתוכם יש גם נקודתיים. היה נראה לי יותר מתאים "כבלי החירות". ניתן אולי לשער שזה בגלל שבהמשך יהיה ספר שנושא שם דומה "אוצרים: דופליקי הדופליקטים וכו'". אבל עדיין לי זה נראה קצת פחות מתאים.

וכעת ניגש לדבר הבא, הדבר שנראה לעיני כל כבר מהרגע הראשון והוא כריכת הספר. כמו בספר הקודם גם בזה יונה ספיר לא מאכזבת ונותנת לספר כריכה שבולטת מאד במדף הספרים החרדי (והאמת שגם בציבור הכללי היא לא נפוצה כל כך) ויותר נוטה להזכיר תמונה של סרט הוליוודי. ללא ספק כריכה מושכת שגורמת לכל מי שניגש לחפש מתנה לאפיקומן באור החיים להושיט את ידו לספר גם אם הוא לא שמע מעולם את המילה 'דופליקטים'. כריכה יפהפייה, אפילו מאד. עם כל מה שהתלהבתי מהכריכה של הספר הראשון, מזאת התלהבתי יותר. הגרפיקאית כאן ללא ספק עשתה עבודה מדהימה ונדירה. (יש בי מחשבה לפנות אליה לגבי הכריכה לספר שלי). אבל עוד לפני שנרד לרזולוציות אני שואל: איזה קטע בספר היא באה להמחיש? מילא בספר הראשון היתה זו הבקתה בה התגוררו דני וחבריו במשך המשימה שלהם בסיים. אבל בספר הנוכחי חיפשתי סצנה של טירה בראש הר עולה בלהבות על רקע שמי הלילה - ולא מצאתי. יש את המגדל של זירו בראש ההר, שכנראה לא מדובר בו; יש את המלחמה בסוף על הקרצ'ר, אבל לא תיארתי את מבנה המשושה בתור טירה כזאת. חוצמזה שזה לא נראה מתרחש בתוך בועה בלב האוקיינוס – קיצער, עם כל היופי שלה, קצת קשה למצוא קשר בינה לבין ההתרחשויות בספר הזה.

וכעת בואו נרד טיפה לרזולוציות (ושוב, אני מתנצל עד הקפדנות. אבל כמו שאמרתי, בספרים בסדר גודל כזה מדקדקים גם על הפרטים הקטנים): א. הדואוסיינס שמופיע בכריכה לא זהה בצבעיו (גווני שחור ולבן עם ראש כהה) לתיאורים שבתוך הספר (גווני כחול וירוק), וגם לא לצבעי התמונה שבכרך הראשון. ב. האדם שרוכב עליו לא נראה בדיוק יושב עליו, אלא אם כן נאמר שיש לדואוסיינס איזו דבשת שמסתתרת מאחורי הכנף שלו (ועל הכנף עצמה לא יתכן שהוא יושב, אלא אם כן הוא רוצה למות), ואילו בספר הראשון הוא ממש ישב על הצוואר שלו בצורה מאד ברורה. נעבור לגב הספר. בגב הספר אם אינני טועה נראה זירו אוחז בשפופרת הזכוכית שבתוכה כטור הטונגו ליד הגוליבר הענקי. אז ככה: ג. במחילה, אבל ככה לא נראה זירו שמתואר בספר עם עור ושיער בהירים ועיני קרח תכולות. האדם שעומד שם נראה ממוצא מזרחי, אולי אפילו ערבי עם עור ושיער כהים. אולי זה בנדו או אאודו? לא ברור כל כך, מסתבר שלא. ד. לגבי הכלב שמופיע שם: קודם כל לפני שקראתי את הספר הוא בכלל לא היה נראה לי ענק, אלא פשוט יותר קרוב למצלמה מהאדם שעומד הרבה מאחוריו – כנראה שהפרספקטיבה לא מספיק ברורה. אולי היה ניתן לשפר את זה אם היו מוסיפים לשניהם צל על הקרקע. מה גם שהכלב מרים את הראש למעלה במבט מתחנחן כאילו הוא מסתכל לאדם שעומד מעליו ולא לבני אדם קטנים שמטיילים בין רגליו, דבר נותן תחושה שהוא נמוך וקטן. דבר נוסף: הכלב הזה לא נראה גוליבר מעוות גנטית בעקבות קרינה רדיואקטיבית, אין לו עיניים אדומות ומבע מפלצתי כמו שמתואר בספר. הוא דומה יותר לכלב מסטינו נפוליטנו איטלקי. הזאב שבגב הכרך הראשון לעומת זאת נראה הרבה יותר מאיים ומפחיד.

וכעת נעבור לדבר על תוכן הספר, ונחלק זאת לשני חלקים. האחד: הביקורות החיוביות על הספר. והשני: קצת הערות לשיפור.

* אחד הדברים הקשים בכתיבת סדרת פנטזיה, היא העובדה שהקוראים סיימו עם הספר הקודם כבר מלפני שנה וכבר הספיקו לשכוח הרבה מהחוקים והכוחות של העולם, וכעת אתה בא לתת להם עלילה באותו עולם שרוב הסיכויים שחלק גדול ממנו הם כבר הספיקו לשכוח. הדבר הזה קשה שבעתיים כשמדובר בסך הכל בכרך שני כשעל העולם הקסום שלך יש רק ספר אחד, והקוראים לא בדיוק זוכרים את מסגרת ה'גלובל', היחס המדוייק לסקנדר, צורת הזימון, מתי הוא מתאפשר, חוקי היורהמנטום וכו'. על הסופרת מוטלת כאן עבודה מקצועית כבר בעשרות העמודים הראשונים להכניס אותנו לאווירת העולם באלגנטיות, מבלי שנרגיש שאנחנו קוראים כאן איזה תקציר או איזכורים יבשים מהעולם ומהספר הקודם. והתהליך הזה עבר בספר בצורה מוצלחת ביותר. יונה ספיר ידעה להציף תוכך כדי קריאה באלגנטיות מחדש את כל המושגים והאיזכורים החשובים מהספרים הקודמים, מבלי לעצור ולהזכיר אותם בצורה עניינית ויבשה.

* נקודה נוספת שראויה לשבח היא שזה הספר הראשון בו אנחנו מתוודעים לגיבור-על יהודי אוטנטי. הוא נצרך להאכיל את הדואוסיינס לפניו, הוא מתייעץ עם רב על המשך דרכו בגלובל, הוא לא נכנס לכנסיה, יש ערכים יותר חשובים מחוקי היורהמנטום. בסוף הפ היו סיטואציות מאד ראליות והיוניות שהוא יתקל בהם ואני שמח שהסופרת לא ברחה מהם. והכי אהבתי שהדברים נעשו בצורה אלגנטית ולא מולחמת ומטיפה. (גם הקטע האצילי שהוא לא נדחף למכות עם דיואו בשוק ממש מצאה חן בעיני).

* רמת המת של הסיפור עוצמתית ביותר. כל קטע נגמר בצורה שגרמה לי לדפדף לחלק בהא שבו הוא ממשיך רק כדי לברר שהכל בסדר (עד שגיליתי שלא והייתי חייב לקרוא את כל העמודים עד לשם). אומנות ראוייה לשבח. זו טכניקה שהרבה סופרים משתמשים בה, אבל החוכמה היא לא רק לסיים במתח, אלא גם להראות שזו לא היתה סיומת סתמית ובאמת התפתח משהו רציני בעלילה. (בשונה מהסופרים שגומרים פרק במתח שמתברר כמיצג שוא בעמוד הבא, דבר שגורם לקורא לאבד אמון, כמו בסיפור על הוא שצעק "זאב זאב").

* זירו – הוא נבל פשוט גאוני. נראה לי שהוא הנבך הכי מפחיד שפגשתי. ככל שקייזר ומסדר הדופליקטים מנסים להיות חכמים יותר, זירו נהיה מפחיד יותר. אהבתי איך שהיא נכנסה לפרטים עם כל התרגיל שהוא עשה עם קאזנס והמוות שלו. הוא נבל באמת לא צפוי, מצד אחד רצחני להחריד, ומאידך כל כך מתרפס כלפי דני, ועוד בסוף אם הספר... אין מה לומר נבל פנטסטי.

* שמות יותר מקוריים – בספר הזה בשונה מקודמו יונה ספיר הביאה מכלול שמות מקורי וקסום יותר כמו 'ריקורדום', 'פאוטור', 'חרב המורטם', 'ואגבונדים' (שאגב, הם דמויות גאוניות ומתוקות להפליא). יותר טוב מהספר הקודם שכמעט כל השמות שפגשנו היו לקוחים מהשפה האנגלית כמו 'סקנדר', 'בייס', 'פיוצ'ר', 'פרדייס', 'סיים' וכדו'.

* היסטוריה מדהימה מוסיפה המון עומק לעלילה ולדמויות

* סיומת מטורפת – לא זכור לי שקראתי אי פעם סוף כל כך בלתי צפוי (כל הרחבה ותיאור שאוסיף רק יגרע).



ועכשיו לדברים הטעונים שיפור:

* הפרולוג – הספר פותח בדני שנכנס לתוך דלת סתרים ומוצא את עצמו בעבר ומקבל ספר מדוקטור קאלי. הקורא הקלאסי בטוח שזה קרה בתחילת הסיפור עוד לפני חזרתו של דני להמשך שנת ההתגלות, אבל פתאום פוגשים את הקטע הזה שוב בהמשך הספר כשהוא מוצא את המקום שפגע בו הריקורדום, ואז הקורא תופס שהפרולוג בכלל לא היה חלק בסיפור.

* טעויות מקלדת רבות מידי.

* כל ספר טוב מעביר את הקורא איזו חוויה של הרמוניה מסויימת, גם אם הוא חלק בסדרה הוא דואג להשלים איזה פרק מוגדר ומשאיר את הקורא עם תחושת שובע מסויימת (שלא סותרת את התיאבון למנה של הספר הבא). הספר הזה לא סגר מעגל מבחינתי. הגם שלאי נרפאה מהחולי שלה, המצב נהיה יותר מסובך מהמצב בו הספר התחיל, היתה לי תחושה של חוסר השלמה מצד העלילה שהרגישה כאילו נקטעה באמצע – נשארתי רעב. דבר נוסף: בתור קורא ציפיתי לתגמול בסוף הספר של איזה קרב מרשים או אירוע בומבסתי. האמת שהיה, אבל הקרב בבועת האוצרים יכל להיות הרבה יותר בעל צבע, פרטים ותחושות ולא להסתכם בדף אחד.

* עומס מידע מכביד – אני יודע שזה ספר פנטזיה שמתאר עולם אחר, אבל היו הרבה נקודות לאורך הספר שהיו די מייגעות, הן מצד הכפילות שלהם (יכולתי למצוא את עצמי מול שתי פיסקאות באותו עמוד שהסבירו את אותו רעיון) והן מצד המורכבות בה הם מוצגים. הרבה דברים של כללי זימון הסקנדרים והתפקוד שלהם, ההסבר על הריקורדום וההשלכות שלו בעולם ועוד דברים רבים היו מעט מורכבים בשביל קורא קלאסי. צריך למצוא דרך לפשט אותם יותר.

* חוסר שימוש בסאב-טקסט – לאורך התחביר נתקלים במשפטים ופסקאות בעלי עודף מילים מיותרות. ניקח למשל את עמ' 640 (בפסקא השניה בעמוד) רק כדוגמא: כשהספר מדבר של כך שרופיו הוא זאב לא תמים כמו שהוא נראה כתוב "לא רק מקסימיליאן ידע שהוא אינו כזה, אלא כל בעלי החיים שלחמו בו וניסו להרוג אותו. למרבה הצער הללו כבר לא יכלו לשתף אף אחד במה שחוו על בשרם: הם מתו מנשיכת שיניו המורעלות". המשפט האחרון בפסקה הזו מיותר. הרי כולנו יודעים כבר מכמה התרחשויות בספר שהנשיכה שלו רעילה והורגת כל מי שנלכד בה, אז למה לחזור על זה שוב? ומלבד זאת, הרבה יותר מחבר את הקורא כשהוא ממשיך את המשפט המתבקש בראש שלו. בכללי סאב-טקטס הוא אומנות מורכבת, אבל אני חושב שיונה ספיר יכולה לצלוח אותה בקלות יחסית לשאר הסופרים.



נותרו לי עדיין הרבה תהיות ושאלות לא פטורות לגבי הסדרה והדמויות, אבל נראה לי מוקדם מידי להעלות אותם על הכתב. בכל זאת לא עברנו אפילו חצי דרך עם הדופליקטים ואני משער שמחכות לנו עוד המון הפתעות (זה ממש מפחיד ומרגש בא זמנית) שבהם יתבארו כל השאלות והתהיות. צריך לזכור שכל תסבוכת שכתובה בספר נהגתה בידי סופרת שכבר חשבה על מוצא ממנה (סתם ככה יש בזה מסר מחזק לחיים שלנו), ולנו נותר רק להדק חגורות ולהיצמד למשענת הכיסא ולתת לנהגת לעשות את עבודתה נאמנה.

מסקנה: דופליקטים – אוצרים: כבלי החירות ספר נדיר במינו (שגם הוא עצמו נדיר בציבור). מומלץ בחום!

מחכים בקוצר רוח לספר הבא!!!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  1  פעמים
למעלה