סיפור בהמשכים חצי תשובה- סיפור בהמשכים

[sh.t.down]

בס"ד

1.
"מאיה?" דלת הבית נפתחת ועידו פוסע פנימה
"כן?" היא מנגבת את ידיה במגבת המטבח ויוצאת לסלון, הוא מתיישב באנחת רווחה על הספה ומעיף את נעליו מרגליו.
"יום קשוח היה" קובעת, נשענת על מסעד הכיסא הקרוב אליה.
"כן" עידו נאנח "גמרו אותי אלה, נכנסים לכל הפרטים של החוזה כאילו אני הולך לרמות אותם במשהו" ידו מסרקת את שערותיו מסדרת אותם היטב לאחור.
"מעניין" מאיה מתיישבת על הכיסא "הרי יצא לך בשוק שם של אדם ישר במיוחד, זו הסיבה שהם רצו מלכתחילה לעשות את העסקה איתך".
"כן, כן... טוב יאללה עזבי את זה, יש אוכל או שנזמין משהו? "
"יש, יש" היא ממהרת לקום ומהדקת את מטפחתה "הכנתי לחמניות ממולאות פטריות ובשר".
"נשמע טוב" הוא מרחרח את האוויר במטבח, תוך כדי ששתי לחמניות כבר אחוזות בידיו ועושות את דרכן לצלחתו "אכלת כבר?".
"לא, חיכיתי לך" היא מחייכת.
"שווה" חיוך קטן עולה גם על פניו, "להוציא משהו לשתות? בירה אולי?"
פניה מתעוותות בסלידה "אתה יכול להוציא לך אני אוותר על התענוג"
עידו מוציא בקבוק זכוכית קטן מהמקרר ומתיישב ליד השולחן, נוגס בלחמניה בהנאה "עבודה טובה מאיה" פיו מלא בצק ובשר היא מחייכת תוך כדי נטילת ידיים, מתיישבת ליד השולחן, נוטלת את הלחמניה, מברכת ונוגסת מעדנות.
"אמן"
היא מרימה אליו מבט מופתע.
"אמרת שצריך להגיד אמן אחרי מה שאת ממלמלת ,לא ? "
היא נבוכה "אמרתי את זה לנועם, לא ראיתי שגם אתה שומע היה נראה שהיית עסוק בטלפון"
"זה שאני עסוק בטלפון לא אומר שאני מנותק ממה שקורה סביבי" הוא מציין באגביות כביכול.
"אתה יודע מצוין מה דעתי לגבי זה עידו, אל תנסה לגרור אותי שוב לויכוח הזה" נימה קלה של תוכחה משתחלת למשפט.
"חס וחלילה" הוא נכנע "שום ויכוח, הנה, סיימתי" הוא מעביר את ידו על פיו, כביכול סוגר רוכסן בלתי נראה.
היא מחייכת "יופי, אז מכאן נעבור לנושא חשוב לא פחות, כמו שאתה בטח יודע, בשבוע הבא חל פורים, רציתי שנחגוג אצל הרב והרבנית, זה לא חג כמו שבת אז אפשר לנסוע בו, ככה שנוכל ללכת אליהם בבוקר ולחזור אחרי צהריים, זה זורם לך?" נימת חשש מתגנבת לקולה.
הוא מתלבט מה לענות, בסוף בוחר בתשובה הדיפלומטית "מאיה, אמרת שלא תכריחי אותי לעשות את כל הדברים האלו" הוא בוחר לבסוף בתשובה הזו.
"לא מכריחה" היא ממהרת לענות "אבל באמת שזה חג קליל, סך הכל מקשיבים לקריאת מגילה, שמים תחפושות ואז כולם אוכלים, באמת בקטנה"
"יודעת מה? אם ככה אז אני אבוא, אבל מזכיר לך שאני לא שם כיפה גם לא בשביל הרב" הוא מבהיר.
היא בולעת את רוקה "סגור".
"יופי" הוא מרוצה "עכשיו בקשר לתחפושות שאמרת, לגבי מי זה תקף? אני מקווה שאני לא אמור גם לשים איזו עניבת פפיון" עידו מנסה להעלות חיוך על פניה.
היא מגחכת רק מהמחשבה על בעלה לובש עניבת פפיון אדומה עם נקודות לבנות כמו שראתה היום בחנות "הבנתי שבעיקר הילדים מתחפשים" אחרי שבטעות היא שאלה בחנות איפה התחפושות לגיל שלה… טעות שעלתה לה במבטים שגם מלחשוב עליהם כעת היא מסמיקה.
"אז למה נועם מתחפש?" חוט מחשבותיה נקטע בקולו של עידו.
"טוב ששאלת" עיניה נוצצות פתאום "נועם למד בגן על מרדכי היהודי והוא רוצה להתחפש אליו, קניתי לו היום טוניקה תכלת כזו עם עיטורי זהב ובובת סוס חמודה כזאת וזקן לבן ו…".
"רגע רגע, למה זקן? אין תחפושות שיותר מתאימות לגיל ארבע?" הוא מתפלא.
"זו דמות מהמגילה של פורים" היא מסבירה "מקובל שילדים מתחפשים אליו"
"וואלה? מעניין בחיים לא שמעתי עליו, טוב לא משנה, לא משנה מה נועם ילבש הוא יהיה מתוק" הוא מחייך כשנזכר בפרצוף הממיס של בנו הקטן.
"כן, והוא ממש מתרגש מזה, חמוד" מאיה מתחילה לפנות את השולחן.
"גם את מתרגשת מזה?" הוא קם ומתחיל לעזור לה, מפנה את הכלים לכיור, מאיה קולטת אותו עוצר לרגע ומתלבט באיזה סקוץ' להשתמש, היא מרימה את הכסוף בשעשוע, הוא מפנה לה את השטח.
"קצת" מודה "זה פורים ראשון שאני באמת מבינה את המשמעות שלו ומכירה את המצוות, זה די מרגש".
"זה חמוד" הוא מציין, "מה חמוד?" מאיה פותחת את הברז, שוטפת את הכלים מהארוחה.
"האור שלך בעיינים כשאת מדברת על זה".
התגובה שהוא מקבל זה סומק שמכסה את פניה ומשיכת כתף מתעלמת, הוא מצחקק.

פעם ראשונה שמנסה לכתוב סיפור של ממש, לא שיר ולא קטע קצר (הכוונה לכתוב ולא להתקע אחרי שלושה פרקים)
יותר מאשמח לשמוע את דעתכם, ביקורת והארות

 

[אוראל סולטן]

סיפור יפה ומרתק. מצפים לפרקים הבאים.
הכתיבה טובה, אם כי הייתי ממליץ על חלוקה לפסקאות. קצת מסובך לקרוא הכל ברצף...

 

[IMOD]

ואוו, עשיתם אותי רעב, התיאור שלכם פשוט היה מציאותי מידי...

כמה מחשבות לשיתוף:
יש כמה משפטים שהייתי ממליץ על פסיקים, לי זה קצת הפריע.

ידו מסרקת את שערותיו מסדרת אותם היטב לאחור.

פסיק בין המילה שערותיו למסדרת

שגם אתה שומע היה נראה שהיית

פסיק בין שומע להיה

היא ממהרת לקום ומהדקת את מטפחתה

במקום הוא"ו של ומהדקת הייתי שם פסיק "היא ממהרת לקום, מהדקת את מטפחתה"

הרי יצא לך בשוק שם של אדם

את המילה "בשוק" הייתי ממליץ להעביר לתחילת המשפט, "הרי בשוק יצא לך שם של אדם", כי מה שיצא לו זה השם, ועדיף להצמיד אותו להמשך, פשוט אותי זה בלבל קצת.
כמה רווחים מיותרים:

או שנזמין משהו? "

יש כאן רווח מיותר

שאת ממלמלת ,לא ? "

גם כאן יש רווח מותר, אני מדבר על הרווח השני, יש לשקול זאת אף לרווח הראשון.
עברתי על חלק, אבל תן לחכם ויחכם עוד.

קצת מסובך לקרוא הכל ברצף...

גם אצלי אמרת את זה, אפילו שהיה פסקאות.
טענת שבמחשב זה קשה. האם גם כאן כוונתך למחשב או לספר?

 

[sh.t.down]

סיפור יפה ומרתק. מצפים לפרקים הבאים.
הכתיבה טובה, אם כי הייתי ממליץ על חלוקה לפסקאות. קצת מסובך לקרוא הכל ברצף...

תודה!
תוהה לעצמי כיצד ניתן לרווח יותר כשהכל קטע אחד רצוף? הרי הכל קורה אחרי השני, האם נכון להפריד בין הקטעים?

ואוו, עשיתם אותי רעב, התיאור שלכם פשוט היה מציאותי מידי...

כמה מחשבות לשיתוף:
יש כמה משפטים שהייתי ממליץ על פסיקים, לי זה קצת הפריע.

פסיק בין המילה שערותיו למסדרת

פסיק בין שומע להיה

במקום הוא"ו של ומהדקת הייתי שם פסיק "היא ממהרת לקום, מהדקת את מטפחתה"

את המילה "בשוק" הייתי ממליץ להעביר לתחילת המשפט, "הרי בשוק יצא לך שם של אדם", כי מה שיצא לו זה השם, ועדיף להצמיד אותו להמשך, פשוט אותי זה בלבל קצת.
כמה רווחים מיותרים:

יש כאן רווח מיותר

גם כאן יש רווח מותר, אני מדבר על הרווח השני, יש לשקול זאת אף לרווח הראשון.
עברתי על חלק, אבל תן לחכם ויחכם עוד.


גם אצלי אמרת את זה, אפילו שהיה פסקאות.
טענת שבמחשב זה קשה. האם גם כאן כוונתך למחשב או לספר?

תודה! יתוקן.

 

[sh.t.down]

2.
מאיה מסתובבת בבית, פותחת תריסים, מסיטה ווילונות, נותנת לבוקר לחדור פנימה, להאיר את הבית.
היא שומעת פסיעות קטנות מאחוריה, מסתובבת וקולטת את נועם משפשף עיניים ומדדה לכיוונה.
"בוקר טוב חמוד" היא מתכופפת אליו ומחבקת אותו חיבוק של בוקר.
איך היא אוהבת את הבקרים הרגועים האלה שאין לחץ באוויר, עידו לא ממהר לעבודה, היא לא ממהרת לפגישה, בבקרים האלו היא קמה מוקדם, פותחת את הסידור היפה שלה, נעמדת בחלון ומדברת עם אבא שבשמיים.
לקפה שהיא שותה אחר כך בנחת על הספה יש טעם קסום במיוחד.
כשנועם קם היא כבר כולה בשבילו.
"שוקו? " השאלה הקבועה של הבוקר , הפרצוף העייף נעלם לו "עם שוקולד!" הוא קורא בהתלהבות, "יאללה, שוקולד חם בתוך השוקו" מאיה מחייכת, כמה קל לשמח את הקטנצ'יק הזה.
אצבעותיה לוחצות על כפתורי המכונה, לאחר מכן מקציפה את החלב, מוסיפה אבקה וקוביית שוקולד.
נועם עומד לידה ומביט בכל התהליך בעיניים בוחנות, בודק שהכל כמו שצריך "נטלת ידיים כבר?" שואלת "שכחתי היום" הוא מכריז, "בוא ביחד" מאיה לוקחת אותו בעדינות לעבר כיור המטבח מניחה את ידיו לפנים וממלאת את הספל "א- חד, שת-יים, ש-לוש… שמו-נה, יופי כל הכבוד לילד הצדיק שלי! עכשיו נועם ישתה שוקו ואמא תכין לאבא סנדוויץ" היא מדביקה לו נשיקה על האף הכפתורי שלו, הוא צוחק.
ידיה נעות במהירות, לוקחות לחמניה מהחבילה שעל השיש, מוציאות מהמקרר מיונז, פלפל ומלפפון חמוץ, אין מה לומר טעם מיוחד יש לבעלה.
קרש החיתוך הפרווה והסכין יוצאים ממקומם, ידיה נעות בזריזות, חותכות את המלפפון החמוץ.
נועם מתקרב אליה עם השוקו החם, מפריח בועות עם הקש.
"נועם אמא לא מרשה לעשות שטויות עם השוקו, שוקו שותים, לא משחקים איתו"
"אווווף" הכוס נוחתת בכעס על השיש, נתזי השוקו עפים לכל עבר, צעקת בהלה נפלטת מפיה "נועם! מה עשית! הסכין! הקרש!".
נועם מביט בה מבוהל.
"עכשיו אני לא יודעת אם זה פרווה או לא!" מאיה כמעט היסטרית, נועם מתחיל לבכות בשקט.
פסיעות כבדות נשמעות מפתח המטבח, היא מסתובבת וקולטת את עידו נכנס בצעדים עייפים "מה הסיפור? מה הצעקות האלו על הבוקר?" הוא רוטן.
מאיה מתחילה לדמוע גם "הסכין... הקרש הפרווה... נשפך שוקו חלבי אני לא יודעת עכשיו אם זה טרף ".
"על זה הסיפור?" עיניו נפערות.
"כן עידו! אני לא יודעת את ההלכה!" ההיסטריה גוברת.
"בשביל מה יש לך רב?" הוא ממלמל "תתקשרי אליו", הדמעות נעצרות "כן, כן נכון אתה צודק, לא חשבתי על זה" היא מנגבת את עיניה והולכת לחפש את הטלפון.

כעת עידו שם לב לנועם שעומד ומסתכל על הכל בעיניים פעורות, רטובות.
עידו כורע על ברכיו, עוטף אותו בזרועותיו, מלטף את לחיו "נבהלת?" שואל בשקט.
נועם מהנהן, מושך באפו.
"זה בסדר נועם, אמא גם קצת נבהלה, עכשיו יהיה בסדר, היא לא כועסת עליך" מסביר עידו לילדו, וגם קצת לעצמו.
"בוא, אכין לך שוקו חדש", נועם מנגב את עיניו בשרוולו ונעמד ליד אביו, מסתכל בידיו המיומנות מודדות כפית אבקה, שופכות מים חמים, מוסיפות חלב.
נועם נרגע ומתיישב לשתות את השוקו החדש, עידו מתחיל להכין לעצמו קפה. מאיה נכנסת למטבח, נראית מאוששת יותר.

"הרב ענה לי, והסביר לי את ההלכה" ממהרת להרגיע.
"יופי" עידו מתיישב על כיסא הבר במטבח.
"אתה לא שואל מה הוא אמר".
"לא" קריר.
"מה, עידו?" מאיה מתיישבת על הכיסא מולו, מלטפת את גבו של נועם לצידה.
"את לא שמה לב מה קרה פה?" הוא מסנן "הבהלת נועם בטירוף בגלל שנשפך לך שוקו על סכין! זה נשמע לך הגיוני?? אני מבין שאת שומרת על בשרי וחלבי אבל פרופורציות!! "
"אבל עידו, אתה לא מבין, אם הסכין נאסר אז אחר כך שחותכים איתו אוכלים טריפות והקדוש ברוך הוא לא מרשה!" היא נבוכה לרגע "אבל אולי הגזמתי קצת בתגובה שלי... "
מבטו של עידו מתרכך מול הכנות שלה "דיברנו על זה כבר, הבטחת לי שהדרך החדשה שלך היא דרך של שלום ואהבה, תראי לי שזה נכון, אולי בסוף אני גם ארצה" מוסיף בקריצה.
ידיה ממוללות את קצה מטפחתה, עיניה קולטות לפתע את נועם היושב ומביט בהם בשתיקה, כוס שוקו ריקה בידיו.
הם מסתכלים אחד על השני וחיוך קל עולה על פניהם "טוב" מאיה מוחאת כף "נגמרה המסיבה, קדימה נועם בוא נתארגן לגן" נועם מתגלש במהירות מכיסא הבר ורץ לחדר, מאיה ממהרת אחריו משאירה את עידו מהורהר במטבח.


וכמובן שאשמח לשמוע את דעתכם, ביקורת והארות

 

[אוראל סולטן]

טענת שבמחשב זה קשה. האם גם כאן כוונתך למחשב או לספר?

גם וגם.

תוהה לעצמי כיצד ניתן לרווח יותר כשהכל קטע אחד רצוף? הרי הכל קורה אחרי השני, האם נכון להפריד בין הקטעים?

לחלק ליותר פסקאות, כמו שאמרתי, כלומר כך:

"יופי" עידו מתיישב על כיסא הבר במטבח.

"אתה לא שואל מה הוא אמר".

"לא" קריר.

"מה, עידו?" מאיה מתיישבת על הכיסא מולו, מלטפת את גבו של נועם לצידה.

 

[IMOD]

כתיבה מדהימה, אדיר! נהנתי מאוד! פשוט התחלתי להתנהג לפתע כמו הדמויות.

כמה הארות קטטנות:

האף הכפתורי שלו, הוא צוחק.

המילה "הוא" היא האויב הכי גדול שלי..., היא פשוט הורסת לי את המשפטים, אני נלחם לא להכניס אותה לכתיבה שלי [לצערי לפעמים "הוא" מנצח...], אולי עדיף "האף הכפתורי שלו, חיוך קל מתנסך בפניו".

הבהלת נועם בטירוף

אולי חסר "את", כלומר "הבלת את נועם"

משפשף עיניים ומדדה לכיוונה

אני אישית שונא וא"וים, אולי אפשרי במקום וא"ו פסיק, לטעמי זה יותר נעים.

הבקרים הרגועים האלה שאין לחץ באוויר

גם כאן אולי כדאי פסיק במקום האות שי"ן.

אם זה טרף ".

יש כאן רווח מיותר.

אבל פרופורציות!! "

גם כאן יש רווח מיותר, אם כי בגלל שזה סימן קריאה פחות שמים לב.

 

[RU1]

אחרי שבטעות היא שאלה בחנות איפה התחפושות לגיל שלה… טעות שעלתה לה במבטים שגם מלחשוב עליהם כעת היא מסמיקה.

חזק!

 

[CN]

"בשביל מה יש לך רב?" הוא ממלמל "תתקשרי אליו", הדמעות נעצרות "כן, כן נכון אתה צודק, לא חשבתי על זה" היא מנגבת את עיניה והולכת לחפש את הטלפון.

ב"ה

שני הפרקים יפים וזורמים. רק המשפטים שהדגשתי הרגישו לי ילדותיים מידי, כאילו כתבה אותם ילדה בבי"ס יסודי.. כדאי לנסח בצורה אמינה ובוגרת יותר.

 

[sh.t.down]

גם וגם.


לחלק ליותר פסקאות, כמו שאמרתי, כלומר כך:

תודה, אשים לכך לב בקטעים הבאים.

כתיבה מדהימה, אדיר! נהנתי מאוד! פשוט התחלתי להתנהג לפתע כמו הדמויות.

כמה הארות קטטנות:

המילה "הוא" היא האויב הכי גדול שלי..., היא פשוט הורסת לי את המשפטים, אני נלחם לא להכניס אותה לכתיבה שלי [לצערי לפעמים "הוא" מנצח...], אולי עדיף "האף הכפתורי שלו, חיוך קל מתנסך בפניו".

אולי חסר "את", כלומר "הבלת את נועם"

אני אישית שונא וא"וים, אולי אפשרי במקום וא"ו פסיק, לטעמי זה יותר נעים.

גם כאן אולי כדאי פסיק במקום האות שי"ן.

יש כאן רווח מיותר.

גם כאן יש רווח מיותר, אם כי בגלל שזה סימן קריאה פחות שמים לב.

תודה רבה!
בהחלט נלחמת מול ה"הוא" (או ה"היא") אולי לאנשים פה יש עצות כיצד להשתמש במילה הזו פחות?

חזק!

תודה!

ב"ה

שני הפרקים יפים וזורמים. רק המשפטים שהדגשתי הרגישו לי ילדותיים מידי, כאילו כתבה אותם ילדה בבי"ס יסודי.. כדאי לנסח בצורה אמינה ובוגרת יותר.

מקבלת, תודה.

 

[אוראל סולטן]

בהחלט נלחמת מול ה"הוא" (או ה"היא") אולי לאנשים פה יש עצות כיצד להשתמש במילה הזו פחות?

הנה מאמר של @חי מינץ ע"כ עם עצות אגודות מן הניקים השונים:

מדריך: כתיבה על נעלם - איך לעשות את זה נכון

הרבה פעמים הסופרים נתקלים בבעיה הזאת. מה הפיתרון? היכנסו ותראו!

www.prog.co.il

 

[sh.t.down]

3.
"אני מקדימה!" נועם קורא בחדווה ברגע שהם מתקרבים לרכב.
"בסדר" מאיה לוחצת על השלט, הרכב מצפצף "רק תעביר את הבוסטר קדימה".
נועם מנסה לפתוח את הדלת, מסתבך "אמאא, אני לא מצליח!".
היא מנידה ראשה בחיבה, פותחת את הדלת ומוציאה את כסא הבטיחות, מעבירה.
נועם מטפס עליו בזריזות, היא חוגרת אותו, נכנסת למושב הנהג, מתניעה ומתחילה בנסיעה.
"השם אוהב אותי!" הוא קורא, עליז, מאיה מחזירה לו מבט משועשע, יש סדר קבוע ואין לשנות, לוחצת על כפתור ההפעלה של השמע, קולו של אלייצור מתפזר בחלל הרכב, "והשם יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב!.." נועם שר במלוא גרון.
מאיה כולאת אנחה, השם אוהב אותה, וגם את עידו, היא בטוחה, אז למה הוא לא רואה את זה?
למה הוא לא מבין את מה שהיא הבינה כבר מזמן, מבחין במציאות הבורא הברורה פה?
אצבעותיה מתופפות על ההגה בקצב מחשבותיה, עידו רוצה שהיא תפסיק לנסות להחזיר אותו בתשובה, טוב לו איך שהוא.
הם סיכמו ביניהם דברים ברורים על גבולות ורצונות, גם הוא הסכים איתה שבשביל זוגיות נכונה צריך להגיע לעמק השווה בנקודות החשובות כדי לחיות יחד בשלווה.
הבעיה היא שככל שהיא לומדת ומגלה את היופי העצום שבשמירת התורה והמצוות- כך עידו נעשה מסויג יותר וקריר לעניין. וככל שהיא מתקדמת- כל כך חבל לה שהוא לא איתה במסע הזה.
עוד יותר מזה הוא הדיסוננס שבו חי נועם.. היא לא רוצה שהילד יגדל קרוע בין עולמות.
הדרך חולפת מול עיניה והגן נראה באופק "הגענו!" קוראת, די להיות פסימית, מצווה על עצמה.
בדיוק אז נשמעות המילים האחרונות של השיר "ותמיד יהיה לי רק טוב" אמן.
נועם פותח את חגורת הבטיחות וקופץ מהרכב, היא אחריו.
הילד עליז היום, למרות כל מאורעות השוקו בבוקר.
ילדים…אחרי רגע שוכחים את הבכי וממשיכים הלאה כאילו לא קרה דבר.
"בוקר טוב!" חנה הגננת מקדמת את פניהם, "בוקר טוב לנועם החמוד שלנו!" חנה שולחת אליו חיוך רחב, הוא מחזיר לה חיוך וממהר לתלות את התיק במקום.
"בוקר טוב חנה" מאיה מברכת אותה, גננת מתוקה יש לנועם, טוב ששכנעה את עידו לשלוח את נועם לגן הזה, וטוב שהוא הסכים, למרות שזה גן דתי.
היא הסבירה לו שהילד יקבל ערכים של כיבוד הורים, עזרה לזולת ובנוסף לכך ידע קצת על החגים היהודיים.
מאיה גם ידעה שברגע שתזכיר כיבוד הורים עידו ישבר, יחשוב ישר על אח שלו, מאור, שניתק קשר עם ההורים לפני שלוש שנים.
"הכל מתחיל בחינוך מגיל קטן לכבוד למי שהביא אותך לעולם ודואג לך לכל הצרכים שלך" טענה.
עידו השתכנע מהר "גם אם יחליט לטוס לחו"ל ולנתק קשר עם המשפחה שלו לפחות יהיה לו מצפון כי למד בגן שצריך לכבד הורים" התבדח עם עיניים שלא הסתירו את הכאב.
"ביי נועם!" היא קוראת אליו, הוא לא מרים את ראשו, עסוק כבר במשחק נלהב עם שאר הילדים.
צעדיה האיטיים מובילים אותה חזרה אל קרירות הבוקר, ליד הרכב היא נעצרת ונושמת עמוק את אוויר חודש אדר. חודש שמח, הסבירה לה הרבנית, חודש שבו דברים מתהפכים לטובה, אולי גם ליבו של עידו יתהפך?
צלצול טלפון מפר את השקט, "הלו?" לוחצת על הסנד.
"שלום, מדברת רבקה יעקובוביץ, קבענו פגישה להיום" ההיא מעבר לקו מחכה לזיהוי, "כן, אני זוכרת, בשתיים עשרה, נכון?" מוודאת.
"כן, אז לגבי הפגישה היום רציתי לשאול אם זה בסדר שבעלי יצטרף אלינו היום, אני ממש סומכת על הטעם שלו, במיוחד שזה נוגע לציורים יהודיים ובגלל שזו הפגישה שנסכם בה דברים אחרונים", קולה נעצר, ממתין.
מאיה חושבת לשניה "זה בסדר, אני מבינה את הצורך בחוות דעת נוספת".
"יופי!" האישה מעבר לקו מרוצה "אם כך נוכל אולי להזיז את את הפגישה לאחת? פשוט אז מסתיים לו הכוילל בוקר".
"אני חושבת שזה בסדר" נועם בחוג מיד אחרי הגן, היא תבקש מעידו לקחת אותו.
"מצוין! אז ניפגש בעזרת השם, תזכירי לי את הכתובת?", מאיה מוסרת לה את הכתובת ומנתקת.
עידו תמיד תוהה איך יש לה סבלנות לשגעונות של הלקוחות, ההתלבטויות, הפגישות, הדיונים על כל ציור כאילו מדובר על קניית דירה, אבל היא אוהבת את זה, להרגיש את הרצון הפנימי של היושבים מולה ולבטא את זה בקווים חינניים וצבעוניות מתאימה.
מאיה נכנסת לרכב ומתחילה בנסיעה תוך שהיא מחייגת לעידו, שמה את הפלאפון על ספיקר.
רעשי רקע סביבו, היא מבינה שהוא בדרך לפגישה, מנסה לקצר "יש מצב תיקח את נועם היום לחוג שלו באחת? לקוחה ביקשה להזיז את השעה".
"שניה" הקולות סביבו מתגברים ואז נחלשים מעט "אני חושב שאוכל לצאת ואז אחזור למשרד, חזור את?".
"כן, עד אז אסיים בעזרת השם".
"טוב, חייב להכנס פה, ביי" צליל ניתוק.

כמובן שאשמח להארותיכם,
בנוסף- איך האורך של הקטעים? עדיף יותר, פחות או להשאיר כך?

 

[RU1]

פרק משובח!
מרגישים את השיפור בסגנון הכתיבה מהפרקים הקודמים, וגם מכירים את הדמויות יותר לעומק.
האורך של הפרקים מעולה!
תמשיכי עם מה שמרגיש לך טבעי.
מה שכן, למרות שמרגישים שזה סיפור שמתמקד יותר בעומק של הדמויות מאשר בעלילה מורכבת, כן חסר קצת עניין בעלילה כדי שתהיה ציפייה לפרק הבא ושהסיפור לא ירגיש חלקים, חלקים.

 

[sh.t.down]

פרק משובח!
מרגישים את השיפור בסגנון הכתיבה מהפרקים הקודמים, וגם מכירים את הדמויות יותר לעומק.
האורך של הפרקים מעולה!
תמשיכי עם מה שמרגיש לך טבעי.
מה שכן, למרות שמרגישים שזה סיפור שמתמקד יותר בעומק של הדמויות מאשר בעלילה מורכבת, כן חסר קצת עניין בעלילה כדי שתהיה ציפייה לפרק הבא ושהסיפור לא ירגיש חלקים, חלקים.

תודה על המשוב המפורט, מעריכה!

 

[sh.t.down]

בס"ד

4.
בחמישה לאחת נשמעות דפיקות על דלת הבית.
דייקנים, מאיה מרוצה, ניגשת לפתוח.
זוג שנראה בשנות הארבעים לחייהם ניצב שם, האישה עם פאה קצרה, שמלה שחורה צנועה ושרשרת אבנים כחולות על צווארה.
בעלה נראה חרדי קלאסי מבני ברק, זקן חום לא ארוך, חליפה שחורה וכיפה שחורה גדולה על ראשו.
"ברוכים הבאים" היא זזה הצידה, מאפשרת להם להכנס.
"ברוכים הנמצאים" האישה מחייכת אליה חיוך נעים ושניהם פוסעים פנימה.
הם סוקרים את הסלון המרווח, עיני האישה עוברות על פני הספות הבהירות, הרהיטים המעוצבים, "סלון יפה" מחייכת אליה.
"תודה" מאיה קצת נבוכה, מובילה אותם לחדר הסטודיו.
הזוג מתיישב על הכסאות מאחורי השולחן, היא מתיישבת מולם, מניחה את הטאבלט לפניהם.
"אז ככה, דיברנו על קיר כניסה לבית ספר, איור משולב של דמויות יהודיות מהעיירה של פעם וכלי נגינה, הכיתוב שנבחר היה 'עבדו את השם בשמחה'"?
"כן" האישה מהנהנת.
"אוקיי, הכנתי כמה סקיצות, תעברו עליהם ותראו למה הכי התחברתם" אצבעה מדפדפת בטאבלט לכיוון הדוגמאות, משאירה להם להסתכל.
הם בוחנים את האיורים, מתלבטים ביניהם.
האיש מכחכח בגרונו "אולי כדאי להחליף את התוף בנבל? אני חושב זה יתאים יותר".
מאיה בוחנת את הסקיצה "בדוגמא הזו זה יהיה פחות אפשרי בגלל המיקום של הכיתוב", היא מצביעה "אבל בסקיצה שתיים אפשר לעשות את זה".
האישה נראית מרוצה "יופי אז זה טוב".
"מצוין, עכשיו בואו נסגור פינות אחרונות..." דלת הסטודיו נפתחת.
"מאיה?" ראשו של עידו מציץ פנימה "אני מתנצל על ההפרעה, רק איפה הנחת את הסלסלה עם הפלסטרים והתחבושות?" הוא רק מסיים את שאלתו ונועם הודף אותו קצת ופורץ לתוך החדר סמוק ומלא דמעות, "אמאאאא! יש לי דםם!".
מאיה נבהלת לוקחת אותו בידיה ומכנסת אותו לחיבוק "מה קרה לו?!" מביטה בעידו, "לא רציני, יצא מהרכב בריצה ונתקע במדרכה כמה שריטות, זה הכל".
היא בוחנת את כפות הידיים שלו, תוך שהוא נרגע לאט לאט בחיקה "ששש, נועם, הנה , נשים לך פלסטר וזה יעבור, בסדר?" לפתע נזכרת בזוג שיושב שם ומתרוממת אליהם סמוקה "אני ממש מתנצלת על זה" ממלמלת, מרגישה כמו תלמידה נזופה.
זה בסדר" האישה ממהרת להרגיע "קורה לפעמים, גם לנו יש ילדים, אנחנו מכירים את הסיטואציה, נכון יעקב?" פונה לבעלה,
הלה מהנהן "מובן לחלוטין, אם תרצו נוכל להמשיך לסגור קצוות במייל או בטלפון". מבטיהם נעים בין עידו לבינה בסקרנות, מבוכתה גוברת "אם זה בסדר מצידכם…".
"כן, כן, וודאי" האישה לוקחת את תיקה ומתרוממת מהכסא, בעלה אחריה, "תודה רבה" מהנהנת לעבר מאיה.
עידו זז קצת מהדלת, מאפשר להם לעבור, האיש נעצר לפניו ומושיט לו יד "שלום עלייכם", גבתו של עידו מתרוממת אך ידו מושטת חזרה ללחיצה "שלום וברכה".
"רציתי להגיד לכם שכישרון כזה הוא מתנה משמיים, הציורים של נוות ביתך נפלאים ממש", ידו ממשיכה לאחוז את זאת של עידו "נוות ביתך?" תוהה בקול, משחרר את ידו בעדינות מלחיצת היד הממושכת.
"אשתך" מבהיר האיש.
"אהה" זוויות פיו מתרוממות "גם אני חושב שזה משהו לא רגיל", מאיה מאחור מסמיקה, האיש טופח על שכמו ויוצא עם אישתו מהבית.
"מה הם הזמינו ממך?" מתעניין עידו כשהדלת נסגרת.
"ציור קיר בכניסה לבית ספר" ידיה המיומנות מניחות תחבושת עם חיטוי על זרועו של נועם המייבב קלות, מלטפת את שערותיו תוך כדי "האישה מנהלת בית ספר לבנות בבני ברק".
"הלכת על הכי דוסים, אה? בעלה נראה כמו אלה שהולכים להפגנות" הוא מגחך.
"אל תקטלג, הם דווקא נראים אנשים ממש נחמדים" נועם מניח את ראשו על ברכיה, דורש יחס.
"מאיפה את יודעת שאלה שהולכים להפגנות הם לא נחמדים?" משיב לה.
"די נו, לא אמרת שאתה צריך לחזור למשרד?"
"אמרתי" הוא מאשר "אבל אז נועם נפל וכל זה, אני יוצא עכשיו, בהצלחה"
"רגע, אם אתה כבר בבית אז אולי תיקח לך משהו לצהריים במקום לאכול בחוץ" מציעה.
"לא צריך, אנחנו יוצאים היום בערב לחגוג לדן יום הולדת, אני אוכל כבר אז, לא אמרתי לך?"
"כן אממ, אני זוכרת בערך משהו כזה"
"בערך זה גם טוב, יאללה ביי מאיה, ביי נועם" דלת הבית נסגרת בעדינות.

 

[RU1]

פרק מעולה!
הסיטואציות היומיומיות והלכאורה פשוטות האלו נותנים כל כך הרבה זוויות חדשות על הדמויות.
פשוט כיף לקרוא.

בחמישה לאחת

קצת הפריע לי, צריך לומר חמש לאחת (זה לא נשמע טוב אז כדאי לכתוב חמש דקות לאחת).

 

[sh.t.down]

קצת הפריע לי, צריך לומר חמש לאחת (זה לא נשמע טוב אז כדאי לכתוב חמש דקות לאחת).

טוב לדעת

 

[sh.t.down]

קטע קצת קצר הפעם..
אשמח להארותיכם.

5.
"אמאא, אמאא, אמאאא" מאיה מרגישה את קורי השינה נקרעים ממוחה העייף, עינייה נפתחות בבלבול, מגלות את נועם עומד לצידה, מסתכל עליה בעיניו הגדולות.
"אמא! פורים מגיע!.
"מה השעה?" השאלה נפלטת מפיה, רגע לאחר מכן היא קולטת את מי שאלה, ידה נשלחת לעבר הפלאפון המונח על השידה לצידה, הספרות זוהרות אליה בחדר החשוך.
"איפה אבא, נועם?".
"אבא אמר לי להעיר אוֹתֶךְ".
היא מחייכת לשמע השגיאה החמודה "אותך" מתקנת.
"לא אותי! אוֹתֶךְ!" מבהיר הילד.
"לא אומרים אוֹתֶךְ אומרים אותך" מסבירה לו, העיניים הגדולות שלו בוהות בה מבולבלות. "לא משנה נועם, בוא נצא".
מאיה מתרוממת, נוטלת ידיה ומנגבת.
הם יוצאים לסלון יד ביד, עידו יושב על הספה מתעסק בפלאפון שלו.
כשהם נכנסים לסלון מבטו מתרומם "בוקר טוב" מחייך אליהם.
"צהריים טובים התכוונת" מאיה מתקנת ומתיישבת על הספה השנייה בעייפות של בן אדם שתלשו אותו ממיטתו.
"קפה?" מציע עידו בנחמדות.
"צום" מזכירה לו.
"אה נכון, מתי אמרת שמתחיל פורים?" שואל עידו.
"אחרי השקיעה הולכים לקרוא מגילה ואחרי זה אפשר לאכול"
"ומתי קבעת לבוא לרב ולרבנית?" ממשיך להתעניין בלו"ז שלהם לחג.
"נבוא אליהם מחר, היום יש רק קריאת מגילה, אני מתכננת ללכת פה לבית הכנסת שליד הבית, נועם רוצה לבוא גם כדי להתחפש" נועם מקפץ סביבם, מרעיש ברעשן שקיבל מהגן.
"תהנו" מבטו של עידו נודד לעבר נועם המאושר.
"תודה" מחייכת אליו "לקחת חופש מחר, נכון?" מנסה להכניס אותו לאווירה.
"כן, אל תדאגי" הוא שוקע שוב במסך הקטן שלפניו.

 

[חני גרשון]

בהחלט נלחמת מול ה"הוא" (או ה"היא") אולי לאנשים פה יש עצות כיצד להשתמש במילה הזו פחות?

אולי כבר קיבלת את התשובה שלך, ואולי לא... אבל יש כלי מסוים שאני משתמשת בו, ואולי יהיה לך תועלת.
אני כותבת לא על האדם עצמו, אלא על הרגש שלו, הוא על דברים סובבים.
כמו במקום לכתוב - הוא הרגיש את הכעס עולה בתוכו, אני כותבת -הכעס שהחל לטפס בתוכו פרץ את כל המחסומים, שוצף, מסחרר....
או אפשר גם בלי כל התיאורים.
הרעיון הוא - לקחת שם עצם. דרך אגב - זה דרך מאוד יפה להימנע מלחזור על תבניות של משפטים - או תבניות של פסקאות חדשות - יש כאלו שתמיד מתחילים עם הדמות [איתמר הלך אל... אסנת נענעה בראשה לשלילה... חיים התנגד.]
או משהו שחוזר על עצמו קצת אצלך - ציטוט בתחילת משפט. את עושה בזה מידי הרבה שימוש.
בגלל הכתיבה הטובה שלך, שמים לב לזה. אני חושבת שיעזור לך להוסיף למרקחת המצויינת של הכתיבה שלך גם קצת תחכום...
בקיצור, מקווה שהועלתי.

 

[sh.t.down]

אולי כבר קיבלת את התשובה שלך, ואולי לא... אבל יש כלי מסוים שאני משתמשת בו, ואולי יהיה לך תועלת.
אני כותבת לא על האדם עצמו, אלא על הרגש שלו, הוא על דברים סובבים.
כמו במקום לכתוב - הוא הרגיש את הכעס עולה בתוכו, אני כותבת -הכעס שהחל לטפס בתוכו פרץ את כל המחסומים, שוצף, מסחרר....
או אפשר גם בלי כל התיאורים.
הרעיון הוא - לקחת שם עצם. דרך אגב - זה דרך מאוד יפה להימנע מלחזור על תבניות של משפטים - או תבניות של פסקאות חדשות - יש כאלו שתמיד מתחילים עם הדמות [איתמר הלך אל... אסנת נענעה בראשה לשלילה... חיים התנגד.]
או משהו שחוזר על עצמו קצת אצלך - ציטוט בתחילת משפט. את עושה בזה מידי הרבה שימוש.
בגלל הכתיבה הטובה שלך, שמים לב לזה. אני חושבת שיעזור לך להוסיף למרקחת המצויינת של הכתיבה שלך גם קצת תחכום...
בקיצור, מקווה שהועלתי.

תודה על ההתייחסות המפורטת!
אהבתי את הרעיון, אנסה להשתמש בו.

או משהו שחוזר על עצמו קצת אצלך - ציטוט בתחילת משפט. את עושה בזה מידי הרבה שימוש.

צודקת, בתיאור פעולות אני שוב נתקלת בחזרתיות על אותה מילה, לכן לפעמים בורחת לציטוטים

תודה!