הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
איך לכתוב את זה בלי להעליב? אם היה ענף תחרותי בשיאי גינס על האיש המוזנח בעולם, הוא היה קוטף את התואר באלגנטיות בלתי מתאמצת.
טוב, יצא קצת מעליב, אבל אין דרך עדינה יותר לתאר את מדמון (במלעיל), כפי שאני מכנה את השכן המצחין שלי.
בגדיו מורכבים מ–44% פוליאסטר, ו–56% רוטב עגבניות, גבינה, טחינה, משחת נעליים ושמן גריז. כמו כן הם עשויים להכיל סויה, בוטנים ועוד שורה ארוכה של אלרגנים.
בכל פעם שהוא פותח את דלת ביתו, אני מבחין בלהקות זבובים חנוקים הנמלטים משם כל עוד נפשם בם. הם אוהבים מדמנות מפנקות, אבל המעדנייה של מדמון קשוחה אפילו להם.
המלמד בחיידר סיפר לי פעם שכאשר הוריש אייקון הנקיות את תיק בית הספר לבנו, הוא מצא בו עדויות ל - 46 סנדוויצ'ים משנות ילדותו של האב. המלמד שמתעסק קצת גם בארכיאולוגיה, שיער באוזניי שהיו שם מאות כאלה שלא שרדו את מכשול הזמן ונרקבו עד כליה.
אני זוכר את מדמון היטב בילדותו, רודף אחרי ילדי השכונה ובידיו פגר מעוך של עורב שגירד בעזרת שיניו מהכביש.
בקיצור הבנתם, האיש לא בדיוק פרזנטור של נקה 7.
אז איפה זה פוגש אותי, מלבד העובדה שאני שוקל בקרוב לצאת מטווח הצחנה, כלומר לרדת מהארץ?
טוב ששאלתם. אסביר:
אמש פגשתי את מדמונינו בשכונה רחוקה מאוד ממקום מגורנו. בשתי ידיו שקיות זבל כבדות. "מה אתה מחפש כאן?" שאלתי אותו, תוך שמירה על מרחק מה שמנסה לנצל בתבונה את הפער בין מהירות הקול לזו של הריח.
"ירדתי לזרוק זבל", הוא ענה בפשטות.
"ירדת?", שאלתי בתדהמה. "הרחקת חצי שעה", הסברתי את תמיהתי.
"אני מזמן כבר לא זורק את האשפה בשכונה שלנו, יש שם מלא חתולים", השיב במילים מתובלות בריח פה חריף שבכמות גבוהה אף ממית.
"לא ידעתי שאתה פחדן", יצא לי בכנות.
ואז באה התשובה הנפוצה שמעצבנת אותי כבר שנים, אבל לא דמיינתי שאשמע אותה אי פעם מבן שיחי: "אני לא מפחד, אני פשוט נגעל!".
נגעל! שמעתם? האיש נגעל, ולא מעצמו. שמישהו יזמין אמבולנס לאירוניה, היא חשה ברע.
לאחר הסדרת הנשימה הקשתי עליו בהיתממות "מה כל כך מגעיל בחתול? סך הכול יצור חמוד וכובש", חתמתי את שאלתי ומיהרתי לאטום את אפי לקראת עוד מטח של מילים מעופשות.
"איכס, החתולים חופרים כל היום בפחים, גועל נפש!", ענה.
בשלב הזה חדלתי את השיחה בפתאומיות מטעמי חוסר חמצן במוחי. אתה נגעל מהחתול כי הוא נובר בפח? חשבתי לעצמי בעודי מתרחק במהירות מהמקום. אם לא היה לו לחתול פחד טבעי מבני אנוש, הוא היה נובר בך. או שלא, אולי זה גדול גם עליו, בדומה לזבובים.
המפגש המסעיר והמפתיע, גרם לי לרצות לקרוע את המסכה מעל פניהם של כל ה'נגעלים מחתולים' למיניהם. אלה שמתים מפחד במסווה של נקיות מופרזת.
איך? בעזרת האתגר הפשוט הבא:
לפניכם שתי אפשרויות: או להיסגר לבד במעלית עם חתול ג'ינג'י ושתום עין, או להתחבק ממושכות עם מדמון.
אם בחרתם במעלית - אתם טיפוסים פדנטיים ונגעלים; אם בחרתם במדמון - אתם מ-פ-ח-ד-י-ם!
טוב, יצא קצת מעליב, אבל אין דרך עדינה יותר לתאר את מדמון (במלעיל), כפי שאני מכנה את השכן המצחין שלי.
בגדיו מורכבים מ–44% פוליאסטר, ו–56% רוטב עגבניות, גבינה, טחינה, משחת נעליים ושמן גריז. כמו כן הם עשויים להכיל סויה, בוטנים ועוד שורה ארוכה של אלרגנים.
בכל פעם שהוא פותח את דלת ביתו, אני מבחין בלהקות זבובים חנוקים הנמלטים משם כל עוד נפשם בם. הם אוהבים מדמנות מפנקות, אבל המעדנייה של מדמון קשוחה אפילו להם.
המלמד בחיידר סיפר לי פעם שכאשר הוריש אייקון הנקיות את תיק בית הספר לבנו, הוא מצא בו עדויות ל - 46 סנדוויצ'ים משנות ילדותו של האב. המלמד שמתעסק קצת גם בארכיאולוגיה, שיער באוזניי שהיו שם מאות כאלה שלא שרדו את מכשול הזמן ונרקבו עד כליה.
אני זוכר את מדמון היטב בילדותו, רודף אחרי ילדי השכונה ובידיו פגר מעוך של עורב שגירד בעזרת שיניו מהכביש.
בקיצור הבנתם, האיש לא בדיוק פרזנטור של נקה 7.
אז איפה זה פוגש אותי, מלבד העובדה שאני שוקל בקרוב לצאת מטווח הצחנה, כלומר לרדת מהארץ?
טוב ששאלתם. אסביר:
אמש פגשתי את מדמונינו בשכונה רחוקה מאוד ממקום מגורנו. בשתי ידיו שקיות זבל כבדות. "מה אתה מחפש כאן?" שאלתי אותו, תוך שמירה על מרחק מה שמנסה לנצל בתבונה את הפער בין מהירות הקול לזו של הריח.
"ירדתי לזרוק זבל", הוא ענה בפשטות.
"ירדת?", שאלתי בתדהמה. "הרחקת חצי שעה", הסברתי את תמיהתי.
"אני מזמן כבר לא זורק את האשפה בשכונה שלנו, יש שם מלא חתולים", השיב במילים מתובלות בריח פה חריף שבכמות גבוהה אף ממית.
"לא ידעתי שאתה פחדן", יצא לי בכנות.
ואז באה התשובה הנפוצה שמעצבנת אותי כבר שנים, אבל לא דמיינתי שאשמע אותה אי פעם מבן שיחי: "אני לא מפחד, אני פשוט נגעל!".
נגעל! שמעתם? האיש נגעל, ולא מעצמו. שמישהו יזמין אמבולנס לאירוניה, היא חשה ברע.
לאחר הסדרת הנשימה הקשתי עליו בהיתממות "מה כל כך מגעיל בחתול? סך הכול יצור חמוד וכובש", חתמתי את שאלתי ומיהרתי לאטום את אפי לקראת עוד מטח של מילים מעופשות.
"איכס, החתולים חופרים כל היום בפחים, גועל נפש!", ענה.
בשלב הזה חדלתי את השיחה בפתאומיות מטעמי חוסר חמצן במוחי. אתה נגעל מהחתול כי הוא נובר בפח? חשבתי לעצמי בעודי מתרחק במהירות מהמקום. אם לא היה לו לחתול פחד טבעי מבני אנוש, הוא היה נובר בך. או שלא, אולי זה גדול גם עליו, בדומה לזבובים.
המפגש המסעיר והמפתיע, גרם לי לרצות לקרוע את המסכה מעל פניהם של כל ה'נגעלים מחתולים' למיניהם. אלה שמתים מפחד במסווה של נקיות מופרזת.
איך? בעזרת האתגר הפשוט הבא:
לפניכם שתי אפשרויות: או להיסגר לבד במעלית עם חתול ג'ינג'י ושתום עין, או להתחבק ממושכות עם מדמון.
אם בחרתם במעלית - אתם טיפוסים פדנטיים ונגעלים; אם בחרתם במדמון - אתם מ-פ-ח-ד-י-ם!
נערך לאחרונה ב:
כללי האתגר (חשוב לקרוא!)
הנחיות תוכן ותקנון
לוחות זמנים
Reactions: אסתר אייזנבאך ו-מנהל ai2 //