שיתוף - לביקורת פרח(ח)ים יפים סיפור קצר בהמשכים (בן שלושה פרקים) פרק 1

[אימון- והנחייה בNLP]

השעה 2:30 אחרי חצות,
מוקף בכמה הזוים (סליחה שלא מצאתי מילה יותר יפה לבטאות את חבורת המסכנים שישבו סביבי ושיגעו לי את השכל),

ובדיוק אז, בתזמון מושלם למורת רוחו של מזלי (ה"משופר"),

הפלאפון שלי מצלצל (עם מנגינה זוועתית, ששוב אחד מהחבר'ה החליט לשנות, מבלי לקבל את רשותי),

מה כ"כ דחוף למישהו להתקשר באמצע הלילה, (ואני עוד צריך לענות לו, כאילו אני איזה מזכירת שירות, במשרד משעמם, לנתינת שירות משעמם, לאנשים משועממים עוד יותר,)

לא בא לי אפי' להסתכל, מי מתקשר עכשיו,

אבל הפלאפון כמו בדווקא, החליט לעצבן אותי היום/ הלילה,

בצלצול השני (מבחיל, כבר אמרנו?) מנסיון העבר, עם האנשים שאני מתעסק איתם (הזוים, כבר אמרנו) אני יודע שעדיף להרים, ולא ח"ו להסתכן בהתפוצצות העצבים, כמו על זה שהחליט בארבע לפנות בוקר, לצלצל 44 פעם, (אל תדאגו אני לא ספרתי, אבל מה לעשות שהפלאפון סופר כל שיחה שלא נענתה כך הגענו למספר הדמ"ים הזה),
רק כדי לוודא שאני ער, ושהוא יכול 'רגע'(האם ידעתם שיש רגע שהוא ארוך יותר משעה?) לקפוץ אלי לדבר "קצת" ,

כך ידעתי שלא לענות זה לא הפתרון,

אבל כשראיתי את השם על הצג, התחילו עצמותי לרעוד אוי וואי, מה הוא כבר עולל הפעם, מה הספיק לעשות מאז הפעם האחרונה שהייתי איתו בקשר, (לפני שנה בערך),

ואז עלו לי כל מיני סיפורים, מחשובת, ורגשות ,שהתערבבו לי בתוך מסך ערפל אחד גדול,


נ.ב. ההמשך יעלה בעזרת השם לקראת יום שלישי /רביעי, ויהיה גם יותר ארוך, סליחה על קוצר היריעה הפעם,

 

[hadassah m]

מחכה....

 

[אימון- והנחייה בNLP]

אוקי, סליחה. מאחר ונמחק לי הקובץ וורד, אני צריך להקליד שוב.
אני כבר התחלתי. אבל, עדיין לא סיימתי.
אז אני בע"ה, אעלה את זה, או מחר, או תחילת שבוע הבא.
עמכם הסליחה.

 

[אימון- והנחייה בNLP]

למה?, למה זה קורה לי. למה דווקא אני, מכל חברי, יצא לי להיות ככה.

מי היה מאמין, שאני אעמוד פה, היכן שאני. וחברי יגיעו לכאלו עמדות השפעה גדולות.

כל כך אכזר, הוא הגורל.

הרי בישיבה, אני הייתי השפיץ. לא! לא מהסוג שדוקר. הייתי תמיד אהוב, בין החברים. כולם אהבו אותי, ב"ה.

אני הייתי בחור, שאהוב למעלה, ונחמד למטה. הייתי ממלא סדרים שלמים בלימוד. וגם כשהיה צריך עזרה בפרוייקטים, וכו' ידעתי תמיד, לשלב בין הלימוד, להעזרה עדדית.

ממש בחור לעניין.

אבל מה שקרה אחרי החתונה, זה לא מה שציפיתי. ווודאי לא רציתי שיקרה. נכון, שבהתחלה נכנסתי לכולל.

והרבצתי שטייגען חזק, כל יום.

כך היה למשך 5 שנים. אוי כמה אני מתגעגע לשנים האלו. בהם התרפקתי על דפי הגמרא.

תפסתי עוד קצות, עוד בית הלוי, עוד רעב שמעון. איי כמה שזה היה מתוק.

שאחרי ריתחא, של ארבע חמש שעות. פתאום, כאור המנצנץ בקצה המנהרה.

התחילה כל הסוגיא, להסתדר ולהתבהר. כבניין נאה, המבוסס על יסודות איתנים.

אוי מי ייתן לי תמורתן.

אבל, הקב"ה רצה אחרת.

אני עוד זוכר את הטלפון ההוא.

אז לפני עשר שנים.

"הלו אני מדבר עם ר' גרשון?" נשמע הקול, מעבר לקו.

"כן. זה אני. עם מי אני מדבר?"

"אה. מדבר כאן משה. מארגון 'מאשפות ירים'. שמעתי עליך, דברים מאוד טובים. על המדת החסד, והאוזן קשבת, שיש לך." וכו,וכו.
כך, התנהלה לה השיחה. לערך, של שעה וחצי!.

שהיתה, רק הפרומו, לכל הימים הבאים.

עד, שאחרי ספקות, ולבטים. וכמובן, אחרי התייעצות, עם מורי ורבי שליט"א. התקבלה ההחלטה.

למרות הקושי. אין מה לעשות. זה מה שהקב"ה רוצה ממני.


(נ.ב. מאחר, ולא רציתי, להשאיר את הנייר חלק, עד לשבוע הבא.
אז, החלטתי, לכתוב חלק קטן.
ואני אמשיך, שבוע הבא בעז"ה.
עמכם הסליחה)

 

[נחמת שוטים]

סליחה על החריפות.
אני לא יודעת אם הסיפור אכן אמיתי, אבל גם אם לא-

ההתחסדות הזאת:
אני צדיק הדור, שפיץ הישיבה, ומואיל בטובי לזרות פתיתי אור על ההזויים המעצבנים,
עושה לי גרדת איומה.

מעבר ל(אי) העניין המוסרי, האנושי ואוהב האדם,
המסר והסאטקסט של המילים מעבירים תחושה מזלזלת באנשים האלו.
אולי הם קוראים ואולי לא, אבל אנחנו הקוראים וודאי ניפגש בהם,
והמילים שלך יגרמו לנו לאהוב אותם פחות.


שלא לדבר על זה שזה לא אמין
האנשים להם קראת הזויים ומעצבנים,
הם לבטח חכמים ובעלי אינסטינקטים מפותחים מאוד,
והם לא יסכימו להיות בחברת חרדי מתחסד שכזה.



אגב הכתיבה מאוד סוחפת. עובדה שהמשכתי לקרוא: )

 

[אימון- והנחייה בNLP]

והמילים שלך יגרמו לנו לאהוב אותם פחות.

אולי לכן זה סיפור בהמשכים. וצריכים לחכות קצת, עם ההבנה של הסיפור.

שלא לדבר על זה שזה לא אמין
האנשים להם קראת הזויים ומעצבנים,
הם לבטח חכמים ובעלי אינסטינקטים מפותחים מאוד,
והם לא יסכימו להיות בחברת חרדי מתחסד שכזה.

אולי לא התברר עדיין, מי הם ה"הזוים"?.

 

[אימון- והנחייה בNLP]

(המשך) פרק 2:

כך יוצא למעשה שאני,
ודווקא אני,
הוא זה, שאין לו איזה תפקיד בחיים, עם משמעות.
משהו שמביא סיפוק.
סתם ככה, מסתובב לו כל היום,
מנסה לכבות שריפות, שאנשים אחרים הציתו ,וליבו, עד לב השמים.

במקום לשבת בכולל,
או לפחות להיות מלמד דרדקי,
זה שמכניס, תורה ויראת שמים, בילדים הצעירים, תינוקות של בית רבן,
ואולי יותר מזה, להפוך בעצמי להיות ראש כולל. (לא שאני צריך את זה. פשוט זה מקום ש) כך, אפשר להועיל במשהו לעולם.

איפה אני, ואיפה חברי לישיבה?

'יוסי'.
איזה יוסי? רבי יוסף הלוי שליט"א.
זה שבישיבה, היה רץ אחרי, בכל בין הסדרים,
שאני אלמד איתו, ואסביר לו,
את מה שהר"מ, אמר בשיעור.

ואיפה הוא היום?, המג"ש הנודע בשיעוריו המופלאים,
שכל דינר ישיבתי, שמכבד את עצמו, הוא מגיע לנאום כנואם כבוד.

וחיים? שכבחור, היה חייב בישיבה, כסף לכל הבחורים, (רק עד מחר אני מבטיח).
והיום, הוא מנהל את גמ"ח 'חסדי מרנן', שמתקתק כמו שעון שוויצרי.

ומה עם יענקל'א?!, מי חשב, שהוא יהיה אפי' מלצר.
פתאום הוא נהיה, ראש ארגון "והעסקתו", לחיפוש עבודות, ומשרות מתאימות. (מעניין, שרק לי, הוא לא מוצא, עבודה נאותה, המגיעה לי.)

טוב נו, לא נלאה אתכם, בכל החברים, ותעסוקתם,

הצד השווה בינהם, שכולם, יש להם עבודה נאותה, ומכבדת.

ורק אני נשאר מאחור.
רחוק מאוד מאחור.
הרבה אחרי, שהאבק שכולם השאירו אחריהם, התאדה. אי שם במדבר השומם,
ובמקום, שאני אהיה, "הר' גרשון" או לפחות גרשון.
אני הפכתי, לגרשי, במקרה הטוב, אם לא, שבטוב ליבם של הסובבים אותי, החליטו להדביק עלי שמות וכינוים "הרבה" יותר מתאימים, בלשון המעטה.

וכך,
בשעה שחברי, מוקפים בילדי חן, המפזזים סביבם, בעת חזרתם, בליל שבת לאחר התפלה, לביתם.

אני מוקף, חבורה של בחורים, (לשעבר), בגילאי ה16+.
שכל אחד, עם מגילת היוחסין שלו, (בעיקר יחוס עצמו, אבל לא רק...)עם קולי קולות ,של צעקות, ונאצות, שאין הדעם סובלתן.

ובשעה שחברי, צריכים לשפוט, בין ילדם הגדול לבין אחותו, על איזה כיסא לשבת, בסעודת השבת.
אני צריך להפריד בכח, בין שני חבר'ה, שהתחילו להתעמת בינם, עד כדי הכאה, על... (איך אני אדע על מה, הם רבים עכשיו? הרי הם בעצמם, אינם יודעים.)

ובדיוק עכשיו "הוא" צריך להתקשר??????.

המשך יבוא בעזרת השם​

 

[המאושר!]

זה פשוט יפה מאוד.
כתיבה מדהימה ממש, קלילה ומושכת.
אני כבר במתח לפרק הבא.

 

[אימון- והנחייה בNLP]

זה פשוט יפה מאוד.
כתיבה מדהימה ממש, קלילה ומושכת.
אני כבר במתח לפרק הבא.

תודה על המחמאות.

ותודה לכל המ'לייקים'.
באם יש לכם, הערה בונה, אל תמנעו טוב מבעליו.
תודה רבה

 

[נחמת שוטים]

אני עדיין מחכה לפרחים היפים שיגיעו בסוף, כדי להבין.

אבל עדיין, יכולה לעלות לפה שאלת דיון מעניינת:

אולי לכן זה סיפור בהמשכים. וצריכים לחכות קצת, עם ההבנה של הסיפור.

כמו שנתתם להבין כבר בכותרת,
בסיום, בשורת המסר ככל הנראה, תהיה הבנה שהם פרחים. ועוד יפים(!)

אבל-
בדיוק כמו שכתבתם, זה סיפור בהמשכים.
הקורא שלך בולע פרק, והולך.

אולי לבסוף יזכה לקרוא את שורת המסר הסופית,
סביר להניח שלא.

נצא מנקודת הנחה שהוא לא יקרא.
הגיוני באתר פורה כזה. לא?

המסרים שאתה שתלת לאורך כל הפרק היו שליליים.
הקורא בלע אותם, הם התיישבו לו בתודעה.

האם נכון לעשות את זה בסיפור בהמשכים?

ובכלל, ביננו-
מי קורא מסר?
כל הילדים מדלגים על הדף המסכם בקומיקסבא, וכל המבוגרים ממשיכים לרפרף...

 

[אימון- והנחייה בNLP]

אני עדיין מחכה לפרחים היפים שיגיעו בסוף, כדי להבין.

אבל עדיין, יכולה לעלות לפה שאלת דיון מעניינת:


כמו שנתתם להבין כבר בכותרת,
בסיום, בשורת המסר ככל הנראה, תהיה הבנה שהם פרחים. ועוד יפים(!)

אבל-
בדיוק כמו שכתבתם, זה סיפור בהמשכים.
הקורא שלך בולע פרק, והולך.

אולי לבסוף יזכה לקרוא את שורת המסר הסופית,
סביר להניח שלא.

נצא מנקודת הנחה שהוא לא יקרא.
הגיוני באתר פורה כזה. לא?

המסרים שאתה שתלת לאורך כל הפרק היו שליליים.
הקורא בלע אותם, הם התיישבו לו בתודעה.

האם נכון לעשות את זה בסיפור בהמשכים?

ובכלל, ביננו-
מי קורא מסר?
כל הילדים מדלגים על הדף המסכם בקומיקסבא, וכל המבוגרים ממשיכים לרפרף...

את/ה, גורם לי באמת לחשוב, גם בחריפות הנוסח, וגם במסר, שאולי (או בטח) עובר, בין השורות ,
אולי באמת הגזמתי,
אבל את הנעשה אין להשיב.
בפרק הבא יהיה הסוף הטוב.
אבל, אולי זה באמת, לא יחלחל, כ"כ חזק, כמו המסר השלילי,
ואולי ייצא שכרי בהפסדי,
וה' הטוב יכפר.

 

[מ. ש]

הפרקים קצרים מידי גם בשביל פרקים שמתפרסמים במדיה.