שיתוף - לביקורת סתם - סיפור מרגש.

[אוראל סולטן]

ככה סתם.
באמצע היום.
הלכתי לבד.
המשכתי לחלום.

ולפתע ראיתי אותם.
בשביל של שום מקום.
שולחן היה בצד.
נפנפתי לשלום.

שמטו הבקבוקים המשכרים. הסבו מבטם.
"אל תקרב הלום."
אמרו מיד, כאילו קרבתי לאחוזתם.
"זה יגמר לא טוב אם בך נהלום."

פי נחתם.
הלכתי בתום.
הושטתי יד.
ואמרתי פתאום:

"סתם באתי לכאן.
סתם הגעתי.
הלכתי בדרך.
ובכם פגעתי.

אבל אתם.
חשבו רגע.
למה אתם באתם.
לעולם של יגע.

יגיע כפיים שבכם, אשר טוּב אוֹכל.
לא יישאר חי אחרי מותו.
שהרי ההוא שעל גחון זוחל.
רודף אחריתכם. אחריתו."

הם שתקו. מהנהנים.
ואני הלכתי מ'ביתם'.
מרגיש עמוק בפנים.
שאולי, אולי לא באתי סתם.

הרי אין דבר כזה 'סתם' בְּעולם הַרהַב.
הכל מכוון משמים, בין אם לי או לאחרים.
ואם הגעתי אליהם דווקא עכשיו.
סימן שבעתיד הם עוד יבינו את הדברים.

...​

כעבור מספר שנים.
הלכתי שוב סתם.
פגשתי באותם פנים.
(סליחה על המילה, אבל הרגשתי מטומטם.)

הם עדיין היו על השביל אשר ניטעו בו עיני.
מתרועעים כחבורה מאושרת למדי. בקבוקים על השולחן לידם.
שפתי ננשכו מעצמם, השפלתי את פני.
מבין שהכל היה סתם. ליבי עצר, נדם.

"הי! אחי!" קרא לי אחד מהאנשים.
"האתה הוא הפלוני אשר פגשנו מזמן?"
הנהנתי. בלב דפקו פטישים
וישר הוא סימן לי בידו, כאילו אני מוזמן.

"כל זה בזכותך", אמר האיש, מצביע על השולחן.
"מה אתם עושים?" שאלתי, מנסה להשתלט על קולי.
נשמתי עמוק. לא ידעתי אם לקבל אהיה מוכן.
דממתי. רועד כולי.

"סיום מסכת ברכות", ענה האדם.
"את זה קיבלנו על עצמנו קצת אחרי שהגעת לכאן".
פי נדהם.
היה נראה כי השולחן תוקן, ונשבר, ותוקן.

"כשהלכת, חשבנו על מה שאמרת. שיש לכל מחליט.
אז ישבנו דיברנו על משמעות החיים. על התכלית.
ולאחר לילה ארוך של דיונים וויכוחים.
החלטנו לנסות ללכת לסמינר של ערכים.

משם, לאחר זמן, התחלנו לחזור בתשובה שלמה.
והיום, סיימנו את מסכת ברכות , אותה למדנו ביחד."
פי עדיין נשאר פעור בתדהמה.
מיהרתי לסגור אותו. הזבוב ברח, מפוחד.

לא הגעתי אז סתם. ברור.
אולי בגלל שהייתי צריך ללמוד מה כוחה של מילה.
ה' גלגל לפתחי את כל הסיפור.
גורם לי לשתוק בתפילה.

"הדרן על מסכת ברכות... ואני אבטח בך".
אמר האיש, קולו הגבוה מרעים כתוף.
ואני חשבתי לעצמי, שלא משנה אם אני יצאתי מובך.
העיקר שהם הגיעו לסוף.

ואקווה שאולי, גם אני אצליח כמוהם להתקדם.
להמשיך. לרוץ. להתקדם.
ואברך גם אתכם, קוראים יקרים.
שתדעו מהם באמת החיים המאושרים.

לא חיים של שביל בצד, חיים של הבל.
לא חיים של צער וסבל.
אלא חיים שיש להם מטרה.
חיים שיש בהם אהבת תורה.

ספוילר: תמונה.

 

[אוראל סולטן]

יש הארות? הערות? ביקורת?

"הדרן על

עלך (תודה ל @הבזק של שפיות דרך אגב, אשמח אם תבקש מהמנהלים להעלות את הביקורת שלך לכאן.).

 

[מ. י. פרצמן]

ביקורת מאת הניק @הבזק של שפיות

וואוו, שיר מיוחד, התחברתי מאוד.
בקטע הבא הייתי ממליץ לשנות קצת:

"הדרן על מסכת ברכות... ואני אבטח בך".
אמר האיש, קולו הגבוה מרעים כתוף.
ואני חשבתי לעצמי, שלא משנה אם אני יצאתי מובך.
העיקר שהם הגיעו לסוף.

במקום "הדרן על" הייתי אומר "הדרן עלך" כי הדיבור בגוף שני מבטא כאן את החיבור הישיר בין הלומד לבין המסכת.

ספוילר

האמת היא שהנקודה הזו בדיוק מרגשת אותי - בכל סיום מחדש.

ובחרוזים של הבית הזה, הייתי משנה:

"הדרן עלך מסכת ברכות... ואני אבטח בך".
אמר האיש, בקול נרעד.
ואני חשבתי לעצמי, שלא משנה אם אני יצאתי מובך.
העיקר שהם הגיעו ליעד.

בגלל ש: - אין עניין לומר שהקול שלו היה חזק, כן מתאים לומר שהוא התרגש.
- המילה יעד יותר משמעותית מ"סוף".

 

[אוראל סולטן]

@מ. י. פרצמן תודה על ההעלאה.
@הבזק של שפיות שכוייח גדול. לקחתי לתשומת ליבי.

 

[הספרן]

@אוראל סולטן מקטע לקטע אתה מתעלה אפילו על עצמך! (הסולטן)