הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
1.
לב. דף ממו. סלוטייפ חלוד. שלט מזמור לתודה. תמונה אחת חרוטה בתוך מסגרת. עוד תמונה שוכבת מאחורי לבבות במים.
והאוויר בחדר ריק. אפשר לטעום את הריקנות מרוב שהיא ריקה.
כל זה היה על הקיר שלה. זו עם אינסוף החיוכים, זו שתמיד ידעה איזו מילה להשחיל ברגעים עצובים.
הקיר כמעט מלא, בדיוק כמוה. אבל משהו אחד היה חסר בכל התפאורה הזו, משהו שהיה חלק דרמטי בבית. לטוב ולמוטב. משהו שבגללו הוא התהפך ברגע, מבית חם ומשפחתי לדירה של ארבע קירות ובתוכה נמצאים אנשים נרגזים, חסרי סבלנות וכואבים.
היא.
"נעמי!" קול מוכר קוטע לי את המחשבות על הקיר הקלאסי שבחדר. "נעמי, כבר ארבע ועשרה! תרדי מהר למוטי. מהר. אני לא מבינה למה הוא אמור לחכות לך משלוש וחצי בשביל עוגיות".
מבט אחד על השעון גורם ללב שלי לנתר. ארבע ועשרה, ומוטי כבר היה אמור להיות למטה מזמן. שהשם יעזור לי. "אני הולכת, אני הולכת". ואז בערב אימא תשאל כמה הוא התעצבן והתלונן, ולמה אני לא יוצאת מהריחוף הזה.
אני לא אענה, כי רק אני יודעת כמה דמעות נשפכות על הריחוף הזה, כמה הוא לא מצליח לצאת ממני. וכמה לגלוגים אני מקבלת בגללו מאז י' סיון. כמה הכל השתנה מאז י' סיון.
אני זורקת עליי את הסוודר הבהיר, אפילו שחם ולא נעים בחוץ. לוקחת מהמטבח את השקית עם הקופסאות, יורדת למטה.
רכב שברולט שחור חונה באמצע החנייה של הרחוב. ממתין. אני יודעת שבסבלנות, אפילו שאימא תתעקש שהוא בטח התעצבן. וסתם, כל הרוגע שלו היה בשביל להרגיע אותי.
"שלום מוטי", הוא פותח את החלון, מחויך. "זה בשבילך". אני מניחה על המושב לצידו את השקית, באה ללכת.
"רגע, מה הלחץ?" האח המומחה לכל תנועה ותוו בפנים עוצר אותי. "איך את? איך כולם?"
"אה, בסדר", אני חוזרת לחלון, נשענת עליו. "אבא ואימא בסדר. אני בסדר. כולם". זה בסדר להיות בבית אחד בשקט מדכא שמסוגל לעצור את הנשימה. בסדר לדבר רק על מה שצריך וחייב. בסדר לרצות לברוח מהבית ולא לחזור יותר, אבל לא להעז לעשות את זה. כי אבא ואימא לא יעמדו בעוד אחד שיברח.
זה בסדר. שום דבר מזה לא הורג.
"בן דוד של תאיר מתחתן בסוף שבוע, יום חמישי. את באה לשמור על יונתן, נכון?" הוא משחרר חיוך שמגלות שתי גומות עמוקות.
אני מסתכלת על העיניים של מוטי. מנסה להבין מה מסתתר מאחוריהן. יודעת שהוא רוצה לשחרר אותי, כבר שבועות שהוא מנסה למצוא לי עיסוקים. שבועות שאני לא זורמת עם העיסוקים האלה.
"תמיד ליבי הייתה באה לשמור אצלכם על יונתן". אני זורקת. בטעות, בלי כוונה.
"תמיד ליבי, נכון", עכשיו גם הוא היה נראה קצת כאוב. "אבל עכשיו אי אפשר להביא את ליבי, ולכן אני מבקש ממך. את יודעת כמה יונתן אוהב אותך, כן?"
"חבל".
" מה חבל? שהוא אוהב אותך?" הוא לא מבין.
אני מעיפה מבט אל הרחוב העמוס. אימהות וילדים. ילדים ואחים. אח ואחות. "חבל שאי אפשר להביא את ליבי".
ושוב אני לא מצליחה להיזכר מתי הדברים הכי פשוטים בחיים שלי, כמו לשמור על אחיין, הפכו לים של זיכרונות וגעגוע כואבים.
לב. דף ממו. סלוטייפ חלוד. שלט מזמור לתודה. תמונה אחת חרוטה בתוך מסגרת. עוד תמונה שוכבת מאחורי לבבות במים.
והאוויר בחדר ריק. אפשר לטעום את הריקנות מרוב שהיא ריקה.
כל זה היה על הקיר שלה. זו עם אינסוף החיוכים, זו שתמיד ידעה איזו מילה להשחיל ברגעים עצובים.
הקיר כמעט מלא, בדיוק כמוה. אבל משהו אחד היה חסר בכל התפאורה הזו, משהו שהיה חלק דרמטי בבית. לטוב ולמוטב. משהו שבגללו הוא התהפך ברגע, מבית חם ומשפחתי לדירה של ארבע קירות ובתוכה נמצאים אנשים נרגזים, חסרי סבלנות וכואבים.
היא.
"נעמי!" קול מוכר קוטע לי את המחשבות על הקיר הקלאסי שבחדר. "נעמי, כבר ארבע ועשרה! תרדי מהר למוטי. מהר. אני לא מבינה למה הוא אמור לחכות לך משלוש וחצי בשביל עוגיות".
מבט אחד על השעון גורם ללב שלי לנתר. ארבע ועשרה, ומוטי כבר היה אמור להיות למטה מזמן. שהשם יעזור לי. "אני הולכת, אני הולכת". ואז בערב אימא תשאל כמה הוא התעצבן והתלונן, ולמה אני לא יוצאת מהריחוף הזה.
אני לא אענה, כי רק אני יודעת כמה דמעות נשפכות על הריחוף הזה, כמה הוא לא מצליח לצאת ממני. וכמה לגלוגים אני מקבלת בגללו מאז י' סיון. כמה הכל השתנה מאז י' סיון.
אני זורקת עליי את הסוודר הבהיר, אפילו שחם ולא נעים בחוץ. לוקחת מהמטבח את השקית עם הקופסאות, יורדת למטה.
רכב שברולט שחור חונה באמצע החנייה של הרחוב. ממתין. אני יודעת שבסבלנות, אפילו שאימא תתעקש שהוא בטח התעצבן. וסתם, כל הרוגע שלו היה בשביל להרגיע אותי.
"שלום מוטי", הוא פותח את החלון, מחויך. "זה בשבילך". אני מניחה על המושב לצידו את השקית, באה ללכת.
"רגע, מה הלחץ?" האח המומחה לכל תנועה ותוו בפנים עוצר אותי. "איך את? איך כולם?"
"אה, בסדר", אני חוזרת לחלון, נשענת עליו. "אבא ואימא בסדר. אני בסדר. כולם". זה בסדר להיות בבית אחד בשקט מדכא שמסוגל לעצור את הנשימה. בסדר לדבר רק על מה שצריך וחייב. בסדר לרצות לברוח מהבית ולא לחזור יותר, אבל לא להעז לעשות את זה. כי אבא ואימא לא יעמדו בעוד אחד שיברח.
זה בסדר. שום דבר מזה לא הורג.
"בן דוד של תאיר מתחתן בסוף שבוע, יום חמישי. את באה לשמור על יונתן, נכון?" הוא משחרר חיוך שמגלות שתי גומות עמוקות.
אני מסתכלת על העיניים של מוטי. מנסה להבין מה מסתתר מאחוריהן. יודעת שהוא רוצה לשחרר אותי, כבר שבועות שהוא מנסה למצוא לי עיסוקים. שבועות שאני לא זורמת עם העיסוקים האלה.
"תמיד ליבי הייתה באה לשמור אצלכם על יונתן". אני זורקת. בטעות, בלי כוונה.
"תמיד ליבי, נכון", עכשיו גם הוא היה נראה קצת כאוב. "אבל עכשיו אי אפשר להביא את ליבי, ולכן אני מבקש ממך. את יודעת כמה יונתן אוהב אותך, כן?"
"חבל".
" מה חבל? שהוא אוהב אותך?" הוא לא מבין.
אני מעיפה מבט אל הרחוב העמוס. אימהות וילדים. ילדים ואחים. אח ואחות. "חבל שאי אפשר להביא את ליבי".
ושוב אני לא מצליחה להיזכר מתי הדברים הכי פשוטים בחיים שלי, כמו לשמור על אחיין, הפכו לים של זיכרונות וגעגוע כואבים.
)
אני ממש מחכה להמשך! את כותבת מהמם, והכנסת אותי לגמרי לרגשות של נעמי... מקווה ביחד איתה לסוף טוב!
Reactions: עט נובע 2, מוטי 200, חוי! ועוד 6 משתמשים9 //