סיפור בהמשכים מאפלה לאורה

  • הוסף לסימניות
  • #21
בס"ד



פרק ג'



"אה יורי?" זב גריגורי, יורי מתכווץ, "לא מצליח לקום בזמן?"

יורי מתכווץ עוד יותר, "לא.. פשוט.." הוא נתקע "אני.." ניסה להתחיל שוב.

"אני חייב לך תודה" קוטע אותו גריגורי, "הצגה על הבוקר!" הוא נשמע מתפעל "רק אתה הייתה חושב ל רעיון כזה טוב." הוא סונט בו.

ידו של יורי בוערת, והוא רץ, עם דמעות בעיניו לחצר הקפואה. "הוא מקנא בך" יורי יכול לשמוע את קולו של אביו "הם מקנאים בך, תזכור זאת, אין להם משמעות לחיים, לכן הם כועסים כל כך דווקא על היהודים". הוא חוזר לאותו לילה קר, יכול לראות את אביו יושב לידו על המיטה משנן לבנו המייבב את המשפט החשוב "המשפט הבסיסי של כל יהודי בגולה" כפי שאביו קרא לו.

----

בתור עונש יורי נאלץ להישאר לנקות את חדר האוכל, וכך הוא הלך לישון גם היום אחרי כל החברים.

יורי פונה לישון, מגלה על הכרית שלו סרגל ארוך, כמעט כמו של המורה. פגוע הוא תפס בסרגל, מחפש את השם החרוט עליו, גריגורי רומנוב כמובן. הוא נשכב על המיטה ופורץ בבכי, תופס בידו הבריאה בסרגל שמוכתם בכתמי דיו אדומים.

---

בבוקר, כאשר חבריו קמו להתארגן, הם גילו את יורי שוכב במיטתו, פניו כבושות בכרית, ידו האחת מחבקת את הכרית, והשניה תופסת בסרגל.

גריגורי, יחד עם כמה מחבריו, לקחו מידו את הסרגל, נזהרים שלא להעיר אותו, ויצאו מאולם השינה, מצחקקים בקול.

כרגיל, אשמח לביקורת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
מרענן לראות כותב שמבקש שוב ושוב ביקורת.
אז השנקל שלי, ברשות:
אשמח לביקורת, הערות והארות

בס"ד

הוא היה רק ילד קטן. חלק קטן מרוסיה הענקית. מאלפי ילדי הפנימיה. ילד אחד מתוך מאה תלמידי הכיתה שלו. עוד ילד חסר שם
1. פסיקים במקום נקודות, למרות שכוונת הכותב לכאורה ל'דרמה', יש לבחון את הכמות, ואת נכונות המיקום.​
בדבר אחד הוא היה שונה. בולט. בכל פעם שבה היה צריך לשמור על הזמנים, הוא לא היה. הוא היה מאחר תמיד.
2. בחלק הזה בלבד מופיע הכינויי 'הוא', ארבעה פעמים, ועד סוף הפרק כארבעה עשר פעמים. כדאי למעט בכינויי גוף, ולסמוך על הקורא שיודע במי מדובר.​
3. "היה", המילה נכתבת שוב ושוב, וזה מיותר וגורע מחלקות הטקסט.​
4. כפילות,​
"ילד קטן, חלק מרוסיה הענקית", "מאלפי ילדי פנימיה", "ילד אחד מתוך מאה תלמידי וכו'", אותו דבר כפול שלוש, מכביד על הקורא, שכבר הבין בפעם הראשונה.​
"לשמור על הזמנים, הוא לא היה", "היה מאחר תמיד", שוב כפילות.​

בכל ערב, כאשר היה צריך להפסיק לשחק, ולגשת למלתחות על מנת להתארגן לשינה - תמיד המדריך נאלץ להגיע עם המקל המאיים שלו כדי שיורי הנפחד יברח במהירות ויתחיל להתארגן לשינה.
5. הצעות תחליף:
כאשר היה צריך
כשצריך.
ולגשת למלתחות על מנת להתארגן לשינה
ולגשת למלתחות.​
הקורא מבין לשם מה הולכים בערב למלתחות.​
תמיד המדריך
לא היה פעם שלא?
קלישאה, כדאי להימנע.
המקל המאיים שלו
אלא של מי? ניתן לוותר על "שלו".
ומקל לא מאיים, אולי איום.

בהצלחה
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
מרענן לראות כותב שמבקש שוב ושוב ביקורת.
אז השנקל שלי, ברשות:

1. פסיקים במקום נקודות, למרות שכוונת הכותב לכאורה ל'דרמה', יש לבחון את הכמות, ואת נכונות המיקום.​

2. בחלק הזה בלבד מופיע הכינויי 'הוא', ארבעה פעמים, ועד סוף הפרק כארבעה עשר פעמים. כדאי למעט בכינויי גוף, ולסמוך על הקורא שיודע במי מדובר.​
3. "היה", המילה נכתבת שוב ושוב, וזה מיותר וגורע מחלקות הטקסט.​
4. כפילות,​
"ילד קטן, חלק מרוסיה הענקית", "מאלפי ילדי פנימיה", "ילד אחד מתוך מאה תלמידי וכו'", אותו דבר כפול שלוש, מכביד על הקורא, שכבר הבין בפעם הראשונה.​
"לשמור על הזמנים, הוא לא היה", "היה מאחר תמיד", שוב כפילות.​


5. הצעות תחליף:

כשצריך.

ולגשת למלתחות.​
הקורא מבין לשם מה הולכים בערב למלתחות.​

לא היה פעם שלא?
קלישאה, כדאי להימנע.

אלא של מי? ניתן לוותר על "שלו".
ומקל לא מאיים, אולי איום.

בהצלחה
תודה :)
אני אתקן אצלי במוצא"ש או ראשון בעז"ה
מרענן לראות כותב שמבקש שוב ושוב ביקורת.
האמת, להחמיא יודעים גם בבית ועם חברות, לפה נרשמתי בשביל הביקורת..
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
חזרתי :)
פרק קצר ולא כ"כ ערוך כי אין לי זמן...
אז אני אשמח לביקורת יותר מכל פעם!

בס"ד



פרק ד'



חצי שנה עוברת מהר כשמתכננים בריחה, והנה הגיע היום שבו עזב סאשה את הפנימיה ויצא לדרכו בעולם החופשי.

"יורי," הוא פנה אליו לפני שעזב, "אתה תמיד תהיה אורח רצוי אצלי, אבל תזכור שגם בימים שאני לא אהיה לידך, תמיד הוא יהיה איתך." הוא הרים את עיניו למעלה "תמיד!"

מחצית השעה מאוחר יותר כהר ידע יורי את כל הכללים לגבי ביקורי קרובים, וכך הוא המתין בקוצר רוח ליום היחיד בחודש שבו הוא יכול היה לבקר את אחיו הגדול.

בבוקרו של יום קם יורי מוקדם מהרגיל, על אף שנרדם מאוחר באותו לילה, והתארגן במהירות, ביודעו שאם יאחר הבוקר, תישלל ממנו הזכות לבקר את אחיו החודש.

בשעת אחר הצהרים, כשרוב חבריו נשארו לשחק בפנימייה, יצא יורי, יחד עם מספר חברים לבקר את קרובי משפחתם. כשהוא אוחז בידו דף הכתוב בכתב ידו הברור של סאשה, עם הוראות מפורטות איך וכיצד להגיע, עלה לאוטובוס הרשום.

לאחר שעשה את הדרך הארוכה, המפרכת, באוטובוסים הרעועים, הגיע לרחוב בו מתגורר סאשה, ומשם המשיך לבד, לאחר שנפרד מיתר חבריו. אך במקום להיכנס לבית, המשיך להתקדם, ויצא מהרחוב בצידו השני.

הוא התרחק במהירות מהאזור, מודע לכך שבעוד שעה חבריו כבר יחכו לו ליד ביתו של אחיו.

יומיים עברו מאותה בריחה. יומיים בהם נאלץ להסתובב מורעב ממקום למקום, לישון על ספסל רעוע ברחוב, ולקפוא מקור בשלג הסובב אותו. וכעת, כשיום נוסף בא לסיומו, תוהה יורי אם הוא לא היה פזיז מידי בבחירתו, ולא היה צריך להיכנס לפחות לביתו של סאשה כדי להיפרד ממנו. לנצח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
@ניהול קהילת כתיבה @מ. י. פרצמן יש אפשרות לשנות את מקדם האשכול ל"סיפור בהמשכים" ואת השם ל"מאפילה לאורה"?
תודה רבה!


@וי שלוק איך זה עכשיו?
הוא היה רק ילד קטן, חלק קטן מרוסיה הענקית, עוד ילד חסר שם.

בדבר אחד היה שונה. בולט. בכל פעם שבה צריך לשמור על הזמנים, הוא היה מאחר תמיד.

בכל ערב, כשצריך להפסיק לשחק, ולגשת למלתחות - המדריך נאלץ להגיע עם המקל המאיים כדי שיורי הנפחד יברח במהירות ויתחיל להתארגן לשינה.

כאשר הגיע לאזור המלתחות, הוא תמיד היה ריק, וכך הוא תמיד התארגן לבד. ילד קטן שעושה הכל בעצמו. ורק כאשר הופסקה זרימת המים, יוצא מהמקלחת, ממהר למיטתו בתוך אולם השינה הגדול. שערו החלק, הבהיר, נוטף מים קרים. הוא התעטף בשמיכה הדקה, שיניו נקשו מקור, ועצם את עיניו הקטנות, אוגר כח ליום נוסף של מאבקים בלתי פוסקים.

בבוקר כל הילדים קמו עם זריחת השמש, ורק יורי ישן, עד שהגיע המדריך עם הפעמון הגדול, המרעיש, שמעיד שבעוד חמש דקות בלבד, עליהם להיות בחדר האוכל, שם הם קיבלו את ארוחתם היחידה עד לשעת צהרים מאוחרת.

יורי, שרק התעורר קפץ ממיטתו, עיניו הבהירות, היפות, סרקו במהירות את החדר, מחפשות את בגדיו בתוך הבלאגן מסביב. הוא מצא אותם רק כאשר כל הילדים יצאו מהאולם, והשקט שב לשרור במקום.

הוא לבש במהירות את הבגדים האפורים, הישנים של המוסד, ורץ במהירות לחדר האוכל רק כדי לראות את המדריך סוגר אחריו את החדר הריק.

לכיתה נכנס רק אחרי שנאלץ לפנות למנהל לקבל אישור כניסה לכיתה.

כך התנהל כל יום, מורעב, בודד, ועצוב.

באחד הימים, בו הגדיל לעשות, והגיע לכיתה רק באמצעו של השיעור הראשון, נעצר לפני שנכנס לכיתה, ידו האוחזת בידית מזיעה, ולאחר שנרגעו הלמות ליבו, נכנס.

עיניו התרחבו בהפתעה, במרכז הכיתה עמד מפקח מטעם אמא רוסיה, ובחן את ידיעותיהם של חבריו.

לשמע הרעש המפקח הסתובב, מגלה ילד קטן ,חיוור ורזה עומד בפתח הכיתה. ידיו רעדו, ועיניו הביעו את כל הפחד שבעולם.

הוא פנה ליורי המסכן, והחל להטיח בו על חשיבות המשמעת והשמירה על הזמנים, כשהמורה מצטרף לצעקות.

באותו רגע, תחת מבול הצעקת, ומול עיניהם המרחמות של חבריו לכיתה, משפט אחד חזר בראשו של יורי שוב ושוב:

"אני לא מאחר יותר. לעולם."
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
חזרתי :)
פרק קצר ולא כ"כ ערוך כי אין לי זמן...
אז אני אשמח לביקורת יותר מכל פעם!

בס"ד



פרק ד'



חצי שנה עוברת מהר כשמתכננים בריחה, והנה הגיע היום שבו עזב סאשה את הפנימיה ויצא לדרכו בעולם החופשי.

"יורי," הוא פנה אליו לפני שעזב, "אתה תמיד תהיה אורח רצוי אצלי, אבל תזכור שגם בימים שאני לא אהיה לידך, תמיד הוא יהיה איתך." הוא הרים את עיניו למעלה "תמיד!"

מחצית השעה מאוחר יותר כהר ידע יורי את כל הכללים לגבי ביקורי קרובים, וכך הוא המתין בקוצר רוח ליום היחיד בחודש שבו הוא יכול היה לבקר את אחיו הגדול.

בבוקרו של יום קם יורי מוקדם מהרגיל, על אף שנרדם מאוחר באותו לילה, והתארגן במהירות, ביודעו שאם יאחר הבוקר, תישלל ממנו הזכות לבקר את אחיו החודש.

בשעת אחר הצהרים, כשרוב חבריו נשארו לשחק בפנימייה, יצא יורי, יחד עם מספר חברים לבקר את קרובי משפחתם. כשהוא אוחז בידו דף הכתוב בכתב ידו הברור של סאשה, עם הוראות מפורטות איך וכיצד להגיע, עלה לאוטובוס הרשום.

לאחר שעשה את הדרך הארוכה, המפרכת, באוטובוסים הרעועים, הגיע לרחוב בו מתגורר סאשה, ומשם המשיך לבד, לאחר שנפרד מיתר חבריו. אך במקום להיכנס לבית, המשיך להתקדם, ויצא מהרחוב בצידו השני.

הוא התרחק במהירות מהאזור, מודע לכך שבעוד שעה חבריו כבר יחכו לו ליד ביתו של אחיו.

יומיים עברו מאותה בריחה. יומיים בהם נאלץ להסתובב מורעב ממקום למקום, לישון על ספסל רעוע ברחוב, ולקפוא מקור בשלג הסובב אותו. וכעת, כשיום נוסף בא לסיומו, תוהה יורי אם הוא לא היה פזיז מידי בבחירתו, ולא היה צריך להיכנס לפחות לביתו של סאשה כדי להיפרד ממנו. לנצח.
ביקורת?
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
בס"ד

פרק ה'

הרחוב היה חשוך וקר. השלג הטרי כיסה את הרחוב כולו.
סאשה ישב ליד החלון, צופה אל האופק הקר. יורי עוד לא הגיע, מה קרה לו, לאחיו הצעיר?
שני שוטרים חמורי סבר התקרבו לבית בפסיעות מהירות. סאשה נרעד, מה קרה ליורי?
דפיקותיהם הנמרצות של השוטרים מנעו מסאשה את ההמתנה המפוחדת. ניגש לפתוח, ידיו הרועדות הסתבכו בסיבוב המפתח.
בפתח הדלת עמדו שני שוטרים חמורי סבר.
"שלום"
"סאשה?" אמר הגבוה בנוקשות.
"כן"
"יש לנו צו חיפוש" המשיך בקולו הקר, המרוחק.
"צו חיפוש?" הוא תהה.
"יש פה אחד בשם יורי?"
"יורי? הוא לא הגיע לפה. מה קרה לו? איפה הוא בכלל?" הוא החל לאבד שליטה, והדבר לא מצא חן בעיני השוטרים.
"זוז" אמר הנמוך, דוחף אותו, ונכנס לבית השקט.
סאשה נותר עומד ליד הדלת הפתוחה, רוח קרה נכנסה לבית שגם ככה לא היה מחומם, הוא היה המום, לא מסוגל לזוז גם לא במעט כדי למנוע מהקור להיכנס.
מעמידתו ליד הדלת יכול היה לראות את השוטרים פותחים ארונות ומעיפים חפצים בצעד נואש למצוא את אחיו הקטן.
הוא התעשת, סגר את הדלת ופנה בצעד החלטי לשוטר הגבוה. "למה אתם חושבים שהוא יהיה פה?" תמה, מתפלא לשמוע שקולו רועד מעט.
"אל תיתמם" השיב הלה, "פה ראו אותו בפעם האחרונה."
"כאן?" הוא לא הבין, באמת שהוא לא הבין, יורי לא היה פה, הוא מחכה לו מהבוקר.
"כן," הוא צעק "ואל תפריע!"

לאחר חצי שעה נוספת של חיפושים הם פנו לסאשה.
"אני מבין שעזרת לו לברוח" נהם הנמוך והמבוגר מבין השניים, "זה יעלה לך ביוקר. אתה יכול להינצל עכשיו ממאסר בכך שתספר לנו איפה אחיך, אם לא - ניתן לשופט להכריע בגינך."
"א.. אני באמת לא יודע…" החל לענות, אך הנמוך קטע אותו באמצע "בלי לגמגם" הוא הורה, "אתה רוצה לומר לנו איפה הוא?"
"אני.." ניסה שוב.
"כן?" השוטר החווה בעיניו כלפי הבית "או לא?" עיניו של השוטר נדדו לבחוץ.
"לא."
בלי לומר מילה הם אזקו אותו, גוררים אותו אל הקור שבחוץ והניידת שמחכה שם.



כרגיל - אשמח לביקורת
גם מה שאהבתם, מצידי - מי שיש לו הרשאה בקהילה - שלא ילייק, שיגיב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
רק עכשיו נחשפתי לאשכול הזה.
מהמם ומרתק.

עריכה:
עכשיו אני גם רואה שיש גם המשך...
איזה כיף!!
אולי תבקשי שישנו את המקדם? שיהיה כתוב "סיפור בהמשכים" ולא שיתוף...
אם בכלל אפשר לשנות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
רק עכשיו נחשפתי לאשכול הזה.
מהמם ומרתק.

עריכה:
עכשיו אני גם רואה שיש גם המשך...
איזה כיף!!
אולי תבקשי שישנו את המקדם? שיהיה כתוב "סיפור בהמשכים" ולא שיתוף...
אם בכלל אפשר לשנות.
תודה :)

ניסתי לבקש, עוד לא ענו...
@ניהול קהילת כתיבה @מ. י. פרצמן יש אפשרות לשנות את מקדם האשכול ל"סיפור בהמשכים" ואת השם ל"מאפילה לאורה"?
תודה רבה!


מנסה שוב..
@ניהול קהילת כתיבה @מ. י. פרצמן אפשר לשנות את המקדם ל"סיפור בהמשכים?
תודה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
אוקיי, למרות שזה דיי קלישאתי כל הסיפור, עדיין הוא יפה!!
מזכיר קצת את מעגל סגור, אבל זה בסדר.

"יורי" הוא קופץ, זה סאשה, אחיו הגדול, איך הוא ידע לבוא בדיוק עכשיו?

"יורי" סאשה חוזר שוב, קולו רך, ומתיישב לידו על הרצפה "מה קרה? למה אתה מחוץ לכיתה?"

הוא מפנה את ראשו לעבר סאשה, והלה נרתע, עיניו דומעות, אך מבען בוער. אש ומים מתערבבים בעיניו של אחיו הקטן, ומשהו בשילוב הזה מרתיע אותו.
אמת?
ירדו לי דמעות כאן.
ולא רק כאן, גם בהמשך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
  • הוסף לסימניות
  • #34
@yael305, הכתיבה שלך פשוט יפהפיה.
נוגעת, מרתקת וסוחפת.
פשוט כיף לקרוא!
ומה לעשות שאין ביקורת?!

ודווקא מרענן הקלישאתיות... מרגיע באמצע היום...
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
@yael305, הכתיבה שלך פשוט יפהפיה.
נוגעת, מרתקת וסוחפת.
פשוט כיף לקרוא!
תודה :)
ומה לעשות שאין ביקורת?!
לכתוב את זה ;)
ואני אשמח שתכתבי ממה נהנית כדי שנדע להבא...
ודווקא מרענן הקלישאתיות... מרגיע באמצע היום...
תודה.
אם הרבה יכתבו שהם נהנו מזה - אז אולי נשאיר...
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
ידיו הרועדות הסתבכו בסיבוב המפתח
אהבתי את השימוש בר'ע'ד לאורך הפרק, זה ממש מדגיש את האווירה של רוסיה הקומוניסטית.

מצאתי!
הוא החל לאבד שליטה
מעט לא מובן - מה הכוונה שאיבד שליטה? איך זה התבטא בשפת הגוף שלו? אם הכוונה לאופן שבו החל להתקיף בשאלות, הייתי מכניסה את המשפט הזה בין שאלותיו.
אני כותבת את זה דווקא בגלל שאת מתארת את התחושות כל כך טוב... (וכי את לא מתישת מלבקש ביקורת;))
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
תודה.
אם הרבה יכתבו שהם נהנו מזה - אז אולי נשאיר...
ברור שזה כיף,
כי בסוף תמיד יש משהו טיפה שונה.

אשמח שתביאי כמה דוגמאות שהיו נראות לך מידי קיטשיות.
אני כותבת פה בעיקר בשביל הביקורת, אני אשמח לשמוע במה יש להשתפר..
כמה דברים שהם קיטשיים אבל אי אפשר לשנות אותם...
1. זה שיורי יהודי...
2. פנימייה, הילד הרע שמאחר וכו'...
3. רוצה לברוח...
4. סגנון כתיבה (דו שיח דמויות וכו'), אבל זה בסדר - כי לא ממש אפשר לשנות את זה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
אהבתי את השימוש בר'ע'ד לאורך הפרק, זה ממש מדגיש את האווירה של רוסיה הקומוניסטית.

מצאתי!

מעט לא מובן - מה הכוונה שאיבד שליטה? איך זה התבטא בשפת הגוף שלו? אם הכוונה לאופן שבו החל להתקיף בשאלות, הייתי מכניסה את המשפט הזה בין שאלותיו.
אני כותבת את זה דווקא בגלל שאת מתארת את התחושות כל כך טוב... (וכי את לא מתישת מלבקש ביקורת;))
תודה! :)
(וכי את לא מתישת מלבקש ביקורת;))
זה עובד!!
ברור שזה כיף,
כי בסוף תמיד יש משהו טיפה שונה.


כמה דברים שהם קיטשיים אבל אי אפשר לשנות אותם...
1. זה שיורי יהודי...
2. פנימייה, הילד הרע שמאחר וכו'...
3. רוצה לברוח...
4. סגנון כתיבה (דו שיח דמויות וכו'), אבל זה בסדר - כי לא ממש אפשר לשנות את זה.
תודה.
צודקת, זה לא כל כך ניתן לשינוי... פשוט התחלתי את זה בשביל חברה שביקשה לכתוב לה משהו על שמירת הזמן... החלטתי קצת לרדת עליה, וזה פשוט המשיך...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

🎉🎉🎉🎉🎉🎉🎉
האתר!
האתר המיוחד על סדרת דופליקטים!

מה יש לנו שם?

❓ חידונים

📰 מאמרים

🖼️ תמונות

ועוד׳

האתר אינו פתוח בנטפרי עדיין, אז נשמח אם מישהו יוכל לשלוח לבדיקה!

לשליחת מאמרים : שלחו אימייל מסודר אל <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>

והמאמר שלכם יפורסם ברגע שנוכל! (נבקש לא להטריד בנושא)
לשליחת חידונים

האתר בשלבי הקמה על כן לא כל הפתורים שתראו יעבדו!

וזהו... !
תהנו!!!
אתגר קשרי מילים נוסף, מתחלף כל יום ב-13:00

מוזמנים לשלוח רעיונות לאתגר sheva.motion בג'ימייל
וכן אם יש רעיון למשחק מילים אחר שאשמח לבנות.

- ללא התחייבות לאתגר מדי יום
- ללא התחייבות לרמה גבוהה... מי שקל לו מדי, שייתן לילדיו הרכים לפתור

ועוד משחק נחמד שיצרתי בין לבין
אפשר לשנות את רמת הקושי בגלגל השיניים
בין שלל הדיווחים העדכונים והפריצות לשידור, שמות הנטבחים וסיפורי הניצולים, תקיפות בעז"ה וחיסול המחבלים, החדשות הטובות והפחות, המתח והחרדות, האזעקות והמרחב המוגן, הטלפון והמרחב הקולי.

חשוב שיהיה גם מקום אחר, אווירה טובה, להתאוורר ולנשום עמוק, להביט על עם ישראל היפה, להתמקד בחדשות הטובות, פוסטים שמעלים חיוך, סרטונים ותמונות עם הומור בריא, שיעזרו לנו לעבור את התקופה. יהיה טוב!


כמה כללים בסיסיים:
  • אין להעלות תכנים כפולים.
  • ללא ציטוטים ושרשורים. לזה יש נספח.
  • הודעות מאולצות או תת רמה - מיותרות, אין טעם להעלותם.
  • אין לדון כלל! בדברים שיעלו פה.
  • יש להעלות רק דברים שמתאים לרוח אתר חרדי.
  • ללא תמונות נשים.
  • ללא בקשות "אפשר בזיפ"! (תוכלו לפנק את המנוטפרים בלי שיבקשו).
  • ללא מחזור קרשים ישנים, בדיחות מלפני שנה או עשור מיותרות.


עריכה:
כפי ששמתם לב, האשכול השתנה מעט, מעלה רמה ומחליף פורמט.
כל הדירוגים התאפסו. מהיום, אתם מחליטים מה מתאים ומה בדיחת קרש מאולצת ומיותרת.

אשכול זה מיועד לבדיחות ותכנים הרצים ברשת וקשורים למלחמה בלבד.
יש לכם בדיחה טובה? מעולה! תכתבו אותה פה.
מישהו העלה בדיחה, ויש לכם מה לומר עליה, כתבו בנספח. אין לפתוח פה ציטוטים ושרשורים.

צופים יקרים, שימו לב! אתם מצבעים ומשפיעים איזו הודעה מתאימה, ואיזו מאולצת או תת רמה.
ההצבעה אנונימית, וכל אחד יכול להשפיע. הודעה שתקבל דירוג שלילי, תוסר מהאשכול.

כמובן, הודעה כפולה, או כזאת הנוגדת את כללי האשכול, תקבל אף היא את הדירוג השלילי שלכם,
וכך תעזרו לנו לשמור עליו נקי עם רמה גבוהה.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
לא מעט פעמים נתקלתי כאן בפורום בשאלה: "איך אזרח ישראלי יכול לפתוח חשבון בנק בארה"ב או באירופה?".

הצורך הזה ברור – בין אם אתם צריכים לקבל החזרי מס מהדוד סם (התחילה הגשת 2025 והדוד
התחיל לעשות בעיות עם צ'קים 💵), פרילנסרים שמקבלים תשלומים מחו"ל, או פשוט רוצים לחסוך בעמלות המרה כשאתם רוכשים במט"ח.

אז יש בשורה, והיא הרבה יותר פשוטה ונגישה ממה שנדמה לכם. הפתרון נקרא Wise.

לא מדובר סתם בעוד "ארנק דיגיטלי", אלא בפלטפורמה פיננסית מפוקחת שמאפשרת לכם להחזיק חשבון בנק מקומי (ממש עם מספר חשבון וכתובת) במגוון מדינות, וכל זה מהמחשב בבית.

למה דווקא Wise?
  • חשבון בנק מקומי אמיתי: בעת פתיחת החשבון, תקבלו פרטי בנק מקומיים (מספר חשבון, Routing Number, IBAN וכו') עבור המדינות שתבחרו: ארה"ב, בריטניה, גוש האירו, אוסטרליה, קנדה ועוד. הכסף נכנס לשם כאילו אתם תושבים מקומיים.
  • שער יציג אמיתי (Mid-Market Rate): בניגוד לבנקים רגילים ש"גוזרים קופון" על שער ההמרה, Wise ממירים לכם את הכסף בשער היציג האמיתי (זה שרואים בגוגל), וגובים עמלה שקופה וידועה מראש.
  • עמלות נמוכות במיוחד: לדוגמה, על המרת 1,000$ לשקלים, תשלמו עמלה של כ-4.5$ בלבד (משתנה קלות בהתאם לשערים) - פחות מ-0.5%. (למחירון המלא).
  • אפס דמי מנוי: אין "דמי ניהול חשבון", אין עמלת שורה ואין קנסות על חוסר פעילות. החשבון יכול לשבת ריק ולא יעלה לכם שקל.
  • הכסף נזיל: נדרשת הפקדה ראשונית כדי להפעיל את פרטי החשבון (כ-20 ליש"ט/דולר), אבל חשוב להדגיש: זה לא תשלום לפלטפורמה. הכסף נכנס ליתרה שלכם וניתן לשימוש או משיכה מיד לאחר האימות.
  • גם לבעלי אזרחות ישראלית: ללא צורך ב-SSN או ITIN.
  • אימות בשיחה קולית: אין צורך אפילו ב-SMS, ניתן לקבל קוד אימות בהודעה קולית באנגלית.
אז איך עושים את זה תכל'ס?

כדי לחסוך לכם הסתבכויות מיותרות, הכנו - אני וג'מיני , מדריך צעד-אחר-צעד, מהרשמה ועד קבלת מספר החשבון.

📋 צ'ק ליסט: מה להכין לפני שמתחילים?

כדי שהתהליך ירוץ חלק ולא תתקעו באמצע, ודאו שיש לידכם את הדברים הבאים:
  1. תעודות מזהות: צילום של תעודת זהות (2 הצדדים) / דרכון / רשיון נהיגה. נדרשים 2 מתוך 3. כדי שלא תקבלו דחייה של התמונה, צלמו תמונה ברורה, ואל תסרקו בסורק.
  2. מצלמת רשת: במהלך הרישום תתבקשו לבצע אימות זהות (סלפי) בוידאו. תצטרכו להסריט את עצמכם מקריאים משפט באנגלית.
  3. כוס קפה: כי בכל זאת, אנחנו מתעסקים בבירוקרטיה, גם אם היא דיגיטלית ונוחה.
🚗 בואו נצא לדרך

אשכולות דומים

אני רוצה לכתוב כמה פרקים מתוך הסורגים, תיאור מבפנים, מקווה שתהנו.

פרק א'
פתיחה


"חבר'ה, להכנס לכיתות, נגמרה ההפסקה. היי צמח, כנס לכיתה, לא - אל תגיד לי שאכטה אחרונה, נגמרו המשחקים, עוד פעם אחת שאתה משחק איתי אתה חוטף דו"ח משמעת" גבי היה קשוח היום, כנראה קיבל איזה הערה מה'חלונות הגבוהים'

החבר'ה היו ברובם ממושמעים, נכנסו לכיתה בזמן, הקשביו להוראות, נעמדו כשנכנס המפקד, השתדלו לא לישון באמצע השיעור - ובמיוחד כשגבי היה מפטרל..
אבל תמיד יש את השתים שלוש בעייתיים שהיתה להם את המומחיות להדליק אותו

צמח היה אחד מהם.
"דיי גבי, הגזמת, אנחנו לא ברוסיה פה, אל תהיה נאצי" הוא לא השתכנע בקלות לוותר על השאכטה.

הרב רמי ניסה לתקן אותו שרוסיה ונאצים אף פעם לא היו זוג שכולו תכלת, אבל טוב נו, צמח לא תמיד ידע להבחין בין הרשעים, כולם בשבילו אותו דבר, קומוניסטים, גרמנים, אינקוויציה, הסוהרים, כל מי שנגדו נכנס תחת ההגדרה של "שונא ישראל".

גבי החליט להבליג, הוא יטפל בו פעם אחרת, בארבע עיניים, או יותר נכון בארבע ידיים כששתיים מהם פעילות והאחרות שבורות...
"חביבי, אין זמן לדיבורים מיותרים, יש עכשיו רב אורח מיוחד, יעשה לכם סדנא מעניינת, יהיו סיפורים, שיתופים ועוד הרבה דברים"

"סיפורים זה טוב" צמח הספיק עוד שאכטה "יאללה גביקו, סליחה אחי, אני נכנס"

גבי נעל את הדלת של החצר וחזר לכיתה לעשות ספירה מהירה.
הוא ניצל את ההזדמנות לעשות חידוד נהלים קצר, "רבותי, אני רוצה להזכיר לכם, מי שבא למדרשה זה עם כללים, אנחנו לא במועדון פה, מי שבא לשחק שישאר באגף, כאן לומדים. כבוד הרב, אם יש מישהו שמפריע תגיד לי ואני יטפל בו"

הרב פתח בדברים, "טוב ציבור יקר וקדוש, קוראים לי יצחק ואני רוצה יחד איתכם היום קצת להכיר את הקב"ה, להתקרב אליו, להידבק בדרכיו"
הוא ראה את הזיק בעיניים והחליט להמשיך, "אבל היום לא אני מדבר אלא אתם מדברים, אני באתי לשמוע, יאללה, מי הראשון, מי רוצה לספר לי איזה סיפור איפה הוא פגש את הריבונו של עולם"
היה קצת שקט, הם לא היו מוכנים, אחרי כמה שניות ליאור החליט לקפוץ למים "כבוד הרב יצחק, אני קוראים לי ליאור ואני רוצה לספר לכולם סיפור, ת'שמע, זה לא סיפור רגיל, זה באמת היה מזל פרטי מאלוקים, משהו מטורף"
הרב יצחק עודד אותו להתחיל "איך אמרת שקוראים לך? ליאור? אז מעולה, פתח פיך ויאירו דבריך"
גילוי נאות הפרולוג הוא ורק הוא נכתב באמצעות הבינה המלאכותית בהכוונתי האדיבה
אשמח מאד לביקורת (בונה)
ואם אפשר גם מילה טובה...;)
פרולוג
6 באוגוסט 1945. השמש זרחה על הירושימה, עיר של חיים שגרתיים – דייגים בנהר, ילדים בדרכם לבית הספר, רוכלים פותחים דוכנים. איש לא שיער כי בעוד דקות תינחת על העיר קללה כבדה משמים.

גובה רב מעל העיר, מפציץ בודד, "אנולה גיי", שייט בשקט קר. הדממה הופרעה רק בידי רחשי המנועים ואורו המסנוור של הבוקר. בלב המטוס נח פצצה אחת – "ילד קטן". בתוך רגע תהפוך עיר שלמה למקום אחר, ובעולם ייפער סדק עמוק, כזה שלא ניתן לרפא.

ב־08:15 בדיוק, נפערה הדלת התחתונה של המטוס. הפצצה שוחררה, צונחת לאיטה, נדמית כמעט כבלתי מזיקה – רק מתכת כבדה שחותכת את האוויר בשקט מוחלט, בדרכה להפוך את ההיסטוריה.

רעם לבן, עיוור, נישא פתאום לשמים. תחילה אור, אחר־כך חום. גל הלם נע במהירות עצומה וסוחף אחריו בניינים, גשרים, חלומות. הצללים של האנשים נחרטים בקירות, זכר אחרון לרגע שהיה. גשם שחור יורד, שותק, כבד, רווי אבק ואשמה.

באותו היום העולם הישן מת. התום נשרף יחד עם הירושימה. בני אדם הביטו בשמים והבינו – מה שהיה הוא לא מה שיהיה. הכוח לשנות עולמות כבר לא היה אגדה; עתה היה בידיהם, מפחיד ומפתה גם יחד.

האנושות נכנסה לעידן חדש – עידן שבו צל הפחד, תקוות הישועה ואימת ההשמדה ילוו אותה תמיד.

פרק א

דממה. חשיכה.

אורי נשאר לשכב ממתין בדריכות הוא הציץ בזהירות בשעונו השעה הייתה 3 אחרי חצות הוא הגיע ראשון בזה הוא בטוח. שעה עגולה נוספת חלפה כשדמות שחורה הגיחה לאפילה למרות החשיכה הבחין אורי בבליטה בכיסה הדמות חיפשה גם היא מקום טוב לתצפית, אורי שיער שמדובר בסוכן CIA למרות שהבא נראה מקצוען היה אורי רגוע לחלוטין ההסוואה שלו הייתה יותר ממושלמת דקות ארוכות נוספות חלפו ואז זה קרה...

הסוכן חשף את עצמו ראשון לא מסוגל יותר להמתין הוא נע בזריזות מרשימה ובדממה מוחלטת אורי החניק קריאת התפעלות הוא כבר ראה סוכן בפעולה בחיים... אבל זה היה משהו אחר. המהירות הדיוק והעוצמה התאחדו כולם והפכו את הסוכן למכונת מלחמה בלתי מנוצחת, אורי שיער שמדובר באחד הטובים סוכן על, הרי גם המוסד הישראלי שלח לכאן את הטופ אחרי הכל ידע אורי להעריך את עצמו

אורי התלבט למשך כמה עשיריות השניה אם לחשוף את עצמו ולסייע לסוכן במלאכתו אך משראה שהלה מסתדר היטיב העדיף להישאר במקומו אין לדעת איך האמריקאים יגיבו, הם עוד עלולים להיעלב שישראל אינה סומכת עליהם.

המשימה הושלמה במהירות. הקרב כלל לא היה שקול. למרות שהם היו שלשה מול אחד. הסוכן נעלם במהירות. אורי שהיה סקרן נורא להכיר את סוכן העל הלזה השתעשע שניה במחשבה על מעקב אחר סוכן העל אך דחה אותה מייד סוכן על שכזה יקלוט אותו במיידי אין סיבה להסתכן לחינם. הוא הכניע בקלות את רגש הסקרנות כמו שכבר עשה עשרות פעמים בחייו. הוא המתין דקה אחת נוספת ונעלם כרוח.

מחר יהיה לעיתונאים הרבה מה לכתוב...
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!
אני ממש אשמח להארות-הערות!

פרק 1
עבר
"אתה בטוח שאתה חייב?" היא הציצה בו בחשש מבעד לאדיה של הקדרה.
מישאל השפיל את מבטו, ידיו משחקות בגדלי ציציותיו.
"סליחה אחינועם. את יודעת שאין לי ברירה".
קולו נמוך.
אחינועם נאנחה, ידיה ממששות את כרסה ופחד פנימי לופת את חזה.
"ומה איתו?" החוותה בעיניה בהפצרה. "האם-" השתתקה, לא יכלה להמשיך.
"אני מקווה שבעזרתו יתברך אזכה להיות איתך בלידה" קולו כן. "ברגע הראשון שאוכל אשלח שליח להביאך אלי" עיניו התמקדו בה, מבקשות את אמונה.
היא שתקה זמן מה, מנסה לעכל.
"טוב" אמרה לבסוף במאמץ. "אני מניחה שבאמת אין לנו ברירה" חזרה על דבריו במעט יאוש.
"נכון. אין לנו ברירה" מרים בעלה את עיניו. "תודה שאת מבינה, אחינועם" הוסיף בקושי, מפחד מהדמעות שעלו בה.
אחינועם מחתה את דמעותיה, מנסה לאזור אומץ.
"אל תדאג מישאל, אני יהיה בסדר" ניסתה לשוות ביטחון למילותיה, מעלה חיוך בלתי רצוני על בעלה.
"אני מאמין שכך".

הווה
"היכן אני?" הוא שאל בקושי. "איך הגעתי לכאן?"
"או, התעוררת?" הפתיעה אותו אישה מאחוריו, כוס חרס מעלת אדים בידה. "שמעתי שיעולים חזקים מחלוני וקול נפילה. כאשר פתחתי את הדלת ראיתיך שרוע חסר הכרה על יד המפתן" סיימה את סיפורה.
הוא הנהן בשקט. לפתע עיניו גדלו בבהלה וידיו החלו למשש סביב גופו. "השק" הוא פלט "היכן השק אשר היה עימי" קולו העיד על סף בכי.
"אל דאגה" הניחה האישה במהירות את הכוס על הקרקע. "שקך כאן. על יד מיטתך".
נישימותיו המתוחות של הילד לא נרגעו עד ששקיק הבד הבלוי היה שוב קרוב ללבו. כשהרים חזרה את עיניו שם לב לעיניה הבוחנות אותו בתבונה.
"מדי עבדים הם לבושך" ציינה, עיניה עוקבות אחר הבעתו.
הוא התכווץ. כממתין לגירוש שבוא יבוא.
"זה בסדר" מיהרה להרגיע האישה את פחדיו. "חלילה לי מלהסגירך" הוסיפה, מנסה לפייסו.
הילד משך בכתפיו באומללות, ידיו אוחזות בחוזקה בשקו.
היא העיפה בו מבט אחרון, פונה לחדר השני בעודה קוראת "שתה את חליטת הצמחים שסמוכה למיטתך, בעז"ה היא תוכל להקל על שיעולך".
גבה נעלם מבעד לפתח, מותירה אותו לבדו.
הוא החניק את שיעולו, בוחן את סביבתו במבט מדוקדק. בית פשוט למדי, מדפי עץ ריקים ברובם ממוצרי מאכל, שידה נמוכה בקצה החדר ליד כד גדול מכוסה בבד ומיטה נוספת בעלת מזרן קש. מראה המזרן העירום גרם לו לחשוש שאת כל שמיכות הבית האישה העמיסה עליו.
חליטת הצמחים המדוברת תפסה את תשומת ליבו. הוא גחן לעברה, מנסה לשמור על שיווי משקלו בזהירות.
טעמה היה טוב. חיש מהר התרוקנה הכוס, מונחת חזרה אחר הכבוד לצד רגלי המיטה.
שיעול נוסף פרץ מפיו בעודו מנסה להתיישר במיטתו. החלון הפתוח קרץ לו, מסקרן.
"הנח את ראשך על הכר הגבוה, נשימתך תוקל" קראה לפתע האישה מפתח החדר. כשראתה בבהלתו ממנה, הוסיפה "אל דאגה ילדי, הינך בידיים טובות" ופנתה אל האח.
הילד הביט אחריה, חשדו הטבעי נמוג בהדרגה.
שמץ חיוך עלה לפתע בעיניו "הרי אין הנחתום מעיד על עיסתו" פלט לפתע, מילותיו מתנגנות.
האישה חייכה מאם האח, ידיה מטיבות את העצים.
"אכן צודק אתה" הסכימה עימו "ותוכל אתה להעיד על עיסתי?" הפתיעה אותו חזרה.
הילד בחן אותה בפנים מהורהרות. "אכן, נראה שידייך טובות הן" אמר לבסוף, פולט שיעול קצר.
"מדוע רק נראה?" תהתה האישה בשעשוע, פוסעת אל עבר הכד שניצב בפינת החדר.
"האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" ציטט לה.
הוא לא ראה את חיוכה שהתרחב, אך יכל לשמוע אותו.
"אכן תלמיד חכם קטן" נשמע קולה בחיבה "מאין לך הידע?" התעניינה.
"היה עבד מבוגר בבית אדוני, יהודי תלמיד חכם. ברגעי הפנאי המועטים שלו, הוא לימד אותי מה שיכל" ענה הילד, ידיו ממששות את הקצוות הפרומים בשמיכה.
"אכן זכית" נדה בראשה האישה בהערכה.
"אנ-" התחיל לומר, שיעול עז קוטע את דבריו.
"שה, שה" הרצינה האישה, שולפת מהשידה קערה ואיספלנית. "עליך לנוח כרגע".
הוא עצם את עיניו בצייתנות, ראשו נח חזרה על הכר.
האישה היטתה אוזנה, מאזינה לנשימותיו בדריכות. הילד קודח.
היא התקרבה אליו בלאט, קערת מים בידיה.
הבעת פניו משכה את תשומת ליבה.
"מה לך?" שאלה אותו בדאגה.
"ראשי-" ניסה לענות בריפיון, עיניו עודן עצומות ועל פניו עווית כאב.
"אוי" פלטה נשיפת צער, ידיה מטיבות את הכרית תחת ראשו. "בעזרתו יתברך יוקל לך בקרוב" מלמלה בתקווה.
ידיה הזריזות פרשו מעליו שמיכות נוספות וסחטו את האיספלנית במים, שוטחת אותה על מצחו.

השעות עברו והתקדמו.
הילד איבד את הכרתו לחילופין, מבהיל אותה כל פעם מחדש. חומו עלה והוא גנח בשנתו, נוגע בליבה.
ילד כזה יכל להיות שלה, אלמלא…

שעתיים לאחר מכן נשמעו דפיקות רועמות על הדלת. היא קפצה ממקומה, עיניה בורחות אל הדלת בדאגה. בוודאות שזה קשור בו. אין סיבה אחרת.
היא מיהרה ללבוש על עצמה מסכה מנומנת, פוסעת אל הדלת באיטיות.
"כן?" שאלה בקול צרוד את עומדים בפתח, עיניה הערניות בוחנות אותם בדקדוק.
"או מבצעים חיפושים אחר עבד צעיר שנמלט מבית אדוניו" דקלם העומד בשער.
"כך?" תהתה היא "הנכם מקימים את כל התושבים באמצעו של הלילה עבור החיפוש הזה?"
"אלו פקודות גבירתי" משך בן שיחה בכתפיו.
"ובכן, לא ראיתי דבר" היא השיבה במעט חיפזון. "השתדלו בפעמים הבאות לעורר פחות מהומה" סיימה בנזיפה חסרת רושם.
"המשך לילה טוב גברת" הניף הלה את ידו בנימוס, פונה לאחוריו.
היא סגרה את הדלת במהירות, נשענת עליה בהתנשפות. הילד אפילו לא יודע כי ניצל הרגע…
קולות ממיטתו העירו אותה ממחשבותיה.
היא התקרבה בחשש.
גופו נע בתזזיתיות, על המזרן. עיניו היו עצומות ופניו סמוקות. "אמאאא אל תלכיייי" הוא יבב מתוך הזיותיו. "לאא אמא! לאאא". קול בכיו נשמע, נשנק.
היא הביטה בו בחמלה, ידיה מיהרו להעביר על פניו את האיספלנית הרטובה, שמה תרגיע.
יפחותיו החלו שוככות, משאירות את פניו כשהיו בתחילה. סמוקות ועליהן הבעת דריכות תמידית.
הרהור לא רצוני עלה בה.
מה אישה היה אומר על הילד הזה?

את הסיפור הבא כתבתי יחד עם אחותי ( הניק
@לאי הארט ) לכן את הפרק הראשון אני אעלה ואת שאר הפרקים נעלה בתורנות. נשתדל להעלות פרק בשבוע.
חשוב לציין שהסיפור לא עבר הגהה ממשית, לכן נשמח לקבל הערות והארות.


פרק 1

שווייץ 1957


האדים שיצאו מקטר הרכבת התפוגגו לאיטם באוויר הצלול. יהודה, נער בן שבע עשרה בעל עיניים חומות חודרות ושיער כהה, ירד מהקרון יחד עם פרץ אביו. לנגנאו, עיירה שוויצרית קטנה וציורית, נפרשה בפניהם במלוא הדרה: שורות של בתים צבעוניים עם גגות רעפים אדומים, נהר שוצף שחוצה את העיירה, ופסגות מושלגות מתנשאות ברקע.

פרץ, סוחר יהלומים מנוסה וקשוח, צעד בשקט לצד בנו יהודה. עיניו החדות של פרץ סקרו את תחנת הרכבת הקטנה ואת הרחובות הסמוכים."יהודה, תישאר קרוב אליי," אמר פרץ, קולו נמוך ורציני כהרגלו. יהודה הנהן בהבנה. הוא ידע שאביו לא אוהב עיכובים, הפרעות או סיכונים מיותרים.

הם התמקמו במלון קטן במרכז העיירה. החדרים היו מעוטרים ברהיטים עתיקים ובשטיחים יקרים, ומהחלונות נשקף נוף עוצר נשימה. פרץ יצא מיד לפגישה, ויהודה יצא לטייל באוויר הצח. הוא הסתובב בין הסמטאות הצרות והמפותלות, התרשם מחלונות הראווה המקושטים של החנויות הקטנות, והאזין לצלילי הכינורות שהגיעו מאי שם. "סליחה", הוא שמע קול קורא מאחוריו. "אתה יהודי"?

הוא הסתובב וראה נער יהודי צעיר, גבוה ובעל שיער חום בהיר, עומד מאחוריו. היו לו עיניים כחולות בהירות וחיוך ידידותי.

"כן, מי אתה?"

"נעים מאוד, אני בנציון", אמר הנער, "אני גר כאן", בנציון הושיט את ידו ללחיצה.

"אה, נעים מאוד," נענה יהודה ליד המושטת, " יהודה".

"אתה לא מפה, נכון?", שאל בנציון בחיבה יהודית.

יהודה הניע בראשו לשלילה.

"מה מביא אותך ללנגנאו?"

"אבי הוא סוחר גדול, הוא הגיע לכאן לצורך עסקה גדולה".

"איזו עסקה?"

"עסקה עם סוחר יהודי כאן בעיירה, יהודי בשם שמעון".

"שמעון? סוחר בדים?", בנציון הביט בו בהפתעה.

"כן".

"איזה צירוף מקרים מדהים, זה אבא שלי".

"אבא שלך"? פליאה בעיניו של יהודה, "לא יאמן איך מכל האנשים דווקא אותך פגשתי כאן".

"אתה רוצה שאכיר לך את העיירה?"

יהודה הסכים, והשניים החלו לטייל יחד. בנציון הראה ליהודה את הנהר, את הגשר העתיק, ואת הכיכר המרכזית, שם עמד מגדל שעון מרשים. הוא סיפר לו על ההיסטוריה של העיירה, על האגדות המקומיות ועל המקומות המיוחדים שאפשר לבקר בהם. יהודה התרשם מהידע של בנציון ומהאהבה שלו לעיירה.

"לנגנאו זה מקום מיוחד," אמר בנציון. "יש כאן אווירה שקטה ורגועה, אבל תמיד יש משהו מעניין שקורה."

יהודה הנהן, אך תחושה מוזרה תקפה אותו, כאילו מישהו מסתכל עליהם. הוא הבחין בדמויות חולפות וחש שמשהו מתרחש.

"אתה מרגיש את זה?" שאל יהודה את בנציון, קולו נמוך וחשדני.

"מרגיש מה?" שאל בנציון, מרים גבה.

"כאילו מישהו עוקב אחרינו."

בנציון צחק קלות. "אתה מדמיין. אין כאן אף אחד."

אבל יהודה לא היה רגוע. הוא המשיך להסתכל סביבו, מחפש סימנים. דמות לבושה במעיל כהה ארוך עומדת בפינת רחוב צדדי צדה את עיניו. הדמות הסתתרה בצללים של בניין גבוה, אבל יהודה ראה בבירור עיניים צופות בהם, חודרות ומאיימות.

"בנציון, תראה שם," אמר יהודה, מצביע על הדמות.

בנציון הסתכל לכיוון שאליו הצביע יהודה, אך הדמות כבר לא הייתה שם.

"אני לא רואה כלום," אמר בנציון, קולו מבולבל. "בוא נלך, אולי אתה סתם עייף מהנסיעה."


במרתף תחת אחד מרחובות לנגנאו

הקור המקפיא של המרתף חדר לעצמותיהם, האוויר היה דחוס וטחוב, ריח של עובש וברזל חלוד עמד בו. נר בודד דלק בעששית קטנה, מטיל אור עמום וצללים ארוכים ומוזרים על קירות האבן המחוספסים. במרכז החדר עמד שולחן עץ כבד, עליו מפה מפורטת של העיירה לנגנאו. קווים ועיגולים אדומים סימנו נקודות ציון, ופתקים קטנים עם כתב יד צפוף היו פזורים סביבם.

האיש המבוגר, בעל פנים שנראו כאילו נחצבו בסלע, הניח את אצבעו המקומטת על נקודה במפה. "הם כאן," אמר בקול נמוך. "המטרה הגיעה, וזה אומר שהגיע הזמן לפעול. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עיכובים או טעויות. כל שנייה קריטית."

הגבר הצעיר, בעל פנים חלקות ועיניים קרות וחדות, הנהן באישור. "אני מבין," אמר בקול שקט, "אני כבר הכנתי את כל מה שצריך. הכל מוכן לפעולה. הציוד, התוכניות, הנתיבים – הכל מוכן."

האיש המבוגר הסיט את מבטו מהמפה אל הצעיר, עיניו החדות בוחנות את פניו. "טוב מאוד," אמר, אבל קולו שידר חוסר שקט. "אני עדיין מודאג. יש יותר מדי דברים שיכולים להשתבש. אמנם זו עיירה קטנה ושקטה, אבל יש בה עיניים בכל מקום. אנחנו צריכים להיות זהירים, מאוד זהירים."

הצעיר חייך חיוך קל, חיוך שלא הגיע לעיניים. "אל תדאג," אמר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אני דאגתי לכל פרט. אף אחד לא יפריע לנו. יש לי אנשים במקומות הנכונים, ואני יודע איך להעלים עקבות."

המבוגר הניח את ידיו על השולחן, אצבעותיו מתופפות בעצבנות. "אני מקווה שאתה צודק," אמר, עיניו בוחנות את פניו של הצעיר, כאילו מנסות לקרוא את מחשבותיו. "הדבר הזה חייב להתבצע בצורה חלקה, בלי שום בעיות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו תקלות. אם נטעה, זה לא יהיה טוב."

"אני מבטיח לך," אמר הצעיר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אתה יכול לסמוך עליי. אני יודע מה אני עושה. הכל יהיה בסדר."

המבוגר הנהן באישור, אבל עיניו נשארו חשדניות. הוא ידע שהצעיר הוא אדם מוכשר, קר רוח, אך הוא גם ידע שהוא שאפתן וחסר מעצורים. הוא קיווה שהוא לא יתחרט על הבחירה שלו, על האמון שנתן בו.

"טוב," אמר המבוגר, קם מכיסאו, תנועותיו איטיות ומדודות. "בוא נלך. יש לנו הרבה עבודה לעשות."

הם יצאו מהמרתף, דלת ברזל כבדה נסגרה מאחוריהם בטריקה חזקה, האור העמום של הנר נשאר דולק, מטיל צללים על הקירות, שומר על סודותיו האפלים של המרתף.​

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  12  פעמים
למעלה