סיפור בהמשכים יומנם של אבודים

[מוריופ]

תודה!

מוזכר הרבה לפני:


בגלל שהדרקון של רוף הצליח להיווצר מחדש אחרי שהוא נפגע ממי ים, הוא הפך חסין למי ים.
שאר הדרקונים לא נגעו אף פעם במי הים, ולכן הם לא חסינים.

תוכלי להחכים אותנו המשמעות האלגורית של הדרקונים וחסינותם/התפוררות?

ובבת אחת האופק מתמלא באין סוף נקודות צבעוניות. הן טסות במהירות, משמיעות קולות חסרי פשר.
כל אחת תופסת אדם, לופתת אותו בכל הכוח.
הן באות בהמוניהן, ואני לא מאמין שלא חשבתי על זה קודם.
המפלצות.
שאולי הן לא כאלה מפלצות אם הן טורחות להציל אפילו את הבובות שנופלות לאנשים מהידיים, ומצמידות אל זרועות הגומי שלהן כל מפתח אבוד.

זה היה רעיון מדהים. וגם התובנה שלו, שבעצם המפלצות הן כוחות ההישרדות של הנפש, אלה שמחזיקות את האנשים מלהתרסק על הקרקע. פשוט מקסים!

 

[נ. גל]

תוכלי להחכים אותנו המשמעות האלגורית של הדרקונים וחסינותם/התפוררות?

בין דרקונים ומפלצות יש הבדלים רבים ברמה האלגורית, כאן הדבר נוגע בהבדל הנפשי שגורם לאנשים להיות בעלי דרקון או בעלי מפלצת.
בעלי המפלצות (שפי, למשל) הם כאלה שלא מכירים מספיק את יכולותיהם. זו בעצם הערכת חסר עצמית.
היא מושכת אליהם את המפלצת ההדחקה ובנותיה (כל אלפי המפלצות השונות, כל אחד לפי אופיו). המפלצת עוזרת לנפש להחביא עמוק יותר את הכוחות שלה.
לבעלי הדרקון (רוף, למשל) חסרה ההכרה דווקא בחסרונות שלהם. הם זקוקים לדברים ומסרבים להעזר בהם.
החוסר הזה מתמלא על ידי הכוח האין סופי של הדרקון, שנותן לו אשלית שליטה ובו זמנית משעבד את האדם לאשליה.

בתורת הקבלה המים הם חסד, והאש היא גבורה.
הדרקון נבחר כי הוא יורק אש - הוא גיבור, הוא חזק, והוא מתקשה מאוד להיות בהענקה ולתת חסד לאחרים.
מצד שני, הכוח העילאי של הגבורה היא היכולת להקריב את עצמו (לכן בתורה הקורבנות נשרפים באש המזבח, אגב).

הדרקון של רוף נוצר מבדידות. חוסר בחברות וביכולת לקבל אהבה.
לכן רוף הצליח להשתחרר ממנו רק כשהוא גילה ששפי באמת אוהב אותו ודואג לו. הוא בעצם שחרר בתוכו את האשליה שאפשר לחיות בלי אהבה וקרבה אנושית. באותו רגע הוא חש שהוא מתפורר, אבל הזמן עבר והוא נולד מחדש.
ההתפוררות של הדרקון היא מה שמכונה בחב"ד "מסירת הרצון". הבחירה להיות שם בשביל אידיאל, ולא בשביל עצמך.
וברגע הזה, הגבורה הופכת להיות גבורה מתוקנת, נכונה. לכן הדרקון הופך להיות חסין למים - האהבה כבר לא הורגת אותו, והוא מסוגל להתחבר גם לחלק הזה בבריאה.

זה היה רעיון מדהים. וגם התובנה שלו, שבעצם המפלצות הן כוחות ההישרדות של הנפש, אלה שמחזיקות את האנשים מלהתרסק על הקרקע. פשוט מקסים!

תודה!
אני כבר כמעט 20 פרקים מחכה לפרסם את הפרק הזה... אחד מהאהובים עליי ביותר בפיתולי העלילה.

 

[נחמת שוטים]

חייבת לכתוב תודה למוריופ על כל הסבר מחדש.

אממ,
לא יודעת כמה זה מביש,
אבל לרוב אני לא מצליחה להבין את המשמעות האמיתית של האליגוריה: (

נ.גל, הייתי מציעה שאחרי כל פרק יהיה הסבר קצר אותו יבחר הקורא לקרוא
על משמעות הנמשל, עומקו בעולמינו הפנימי. זה פשוט הופך את הקערה על פיה.


וכמובן- נושא מיוחד, כתיבה יפהפייה. תודה.

 

[ניק 70107]

בין דרקונים ומפלצות יש הבדלים רבים ברמה האלגורית, כאן הדבר נוגע בהבדל הנפשי שגורם לאנשים להיות בעלי דרקון או בעלי מפלצת.
בעלי המפלצות (שפי, למשל) הם כאלה שלא מכירים מספיק את יכולותיהם. זו בעצם הערכת חסר עצמית.
היא מושכת אליהם את המפלצת ההדחקה ובנותיה (כל אלפי המפלצות השונות, כל אחד לפי אופיו). המפלצת עוזרת לנפש להחביא עמוק יותר את הכוחות שלה.
לבעלי הדרקון (רוף, למשל) חסרה ההכרה דווקא בחסרונות שלהם. הם זקוקים לדברים ומסרבים להעזר בהם.
החוסר הזה מתמלא על ידי הכוח האין סופי של הדרקון, שנותן לו אשלית שליטה ובו זמנית משעבד את האדם לאשליה.

בתורת הקבלה המים הם חסד, והאש היא גבורה.
הדרקון נבחר כי הוא יורק אש - הוא גיבור, הוא חזק, והוא מתקשה מאוד להיות בהענקה ולתת חסד לאחרים.
מצד שני, הכוח העילאי של הגבורה היא היכולת להקריב את עצמו (לכן בתורה הקורבנות נשרפים באש המזבח, אגב).

הדרקון של רוף נוצר מבדידות. חוסר בחברות וביכולת לקבל אהבה.
לכן רוף הצליח להשתחרר ממנו רק כשהוא גילה ששפי באמת אוהב אותו ודואג לו. הוא בעצם שחרר בתוכו את האשליה שאפשר לחיות בלי אהבה וקרבה אנושית. באותו רגע הוא חש שהוא מתפורר, אבל הזמן עבר והוא נולד מחדש.
ההתפוררות של הדרקון היא מה שמכונה בחב"ד "מסירת הרצון". הבחירה להיות שם בשביל אידיאל, ולא בשביל עצמך.
וברגע הזה, הגבורה הופכת להיות גבורה מתוקנת, נכונה. לכן הדרקון הופך להיות חסין למים - האהבה כבר לא הורגת אותו, והוא מסוגל להתחבר גם לחלק הזה בבריאה.

תודה!
אני כבר כמעט 20 פרקים מחכה לפרסם את הפרק הזה... אחד מהאהובים עליי ביותר בפיתולי העלילה.​

וואו, וואו, וואו

יותר מתורת החסידות שלקחה את הסיכון שהיה בקבלה וביטלה אותו (בכך שלא הגשימה מלשון גשמיות את הדברים)

זו את שלוקחת את החסידות ונותנת לה פירוש מקורי ביותר, בתוך סיפור, כאילו המחשה פיזית לחלוטין, אבל ככ לא.

 

[Chaya Lea]

מה קורה עם שפי ורוף?
ועם כל האנשים שם, אלו שאבדו באיים ובביים והשלושים שחיכו להם באי?
ככה? להשאיר אותנו במתח ולהעלם?

 

[לוטם]

@נ. גל
מחכים להמשך...

 

[מוריופ]

@נ. גל יכול להיות ששפי ורוף מתמהמהים מלהתקרב לצריף הרעוע כי הם מפחדים לבדוק אותו?
כדאי שתגידי להם שהקוראים סקרניים מספיק כדי ללוות אותם לשם (לפחות בעיניים - אנחנו נקרא והם יתקרבו...)

 

[נ. גל]

שלום לכולם, באתי להעניק לכם התנצלות כנה.
נעלמתי ללא כל התרעה, לא רק בפורום הזה, אלא בערך בכל פורום שאני חברה בו (וירטואלי או מציאותי).
לא כי שכחתי חלילה את הגיבורים, הם חיים וקיימים. אפילו הספיקו לפתח את תקציר הפרקים הבאים עד (כמעט) הסוף הטוב.

תמיד אמרתי שהכתיבה היא במקום השני בחיי, מיד אחרי החיים עצמם.
כעת הדבר בא לידי ביטוי כואב, כאשר החיים קיבלו נופך ונפח משלהם. כמדומני שאצל רובנו זה אירע מאז שפרצה המלחמה.
אולם בעוד שאצל רוב האוכלוסייה, ככל שהמלחמה מתארכת - מסתגלים אל הקושי, ישנם כאלו שאצלם המצב הפוך. מכל מיני סיבות טובות, בתור כותבים טובים לבטח תוכלו לדמיין רבות מהן כיד הדימיון הטובה.
אז כן, החיים תפסו אותי לחודשיים, ולא הותירו לי מקום או זמן לכתיבה. לא כאן ולא בכלל.
הייתי רוצה להבטיח שהשבוע יעלה פרק חדש, אבל אני מעדיפה לומר את האמת.
האמת היא שאין לי מושג מתי אצליח לחזור לכתוב, הפניות שלי איננה קיימת, אפילו לא בשביל פרק בודד.
אני שומרת אצלי את הבריף במקום טוב, זוכרת היטב את השרשור הנהדר הזה, ומקווה מאוד שאחזור אליו בקרוב ממש.

עד אז, מוזמנים להתפלל.
על כל עם ישראל, ובפרט:
יומנם של אבודים בן נ. גל.
אור שפיות בן שמחה.
רוף בן אמא שלו (כן, אין לה שם. סורי...).
לו בת לולא.

והקב"ה יענה לתפילתנו, ובע"ה יחזיר את אצבעותיי אל המקום בו הן אוהבות להיות.
שבוע טוב לכולם.

 

[מוריופ]

@נ. גל ההועילו תפילותינו?
יש אולי צפי לחזרה של שפי?

 

[נ. גל]

יום נ"ו למסע.

אולי זה בכלל היום הראשון למסע.
אני מתעורר בתוך אוהל עצום ממדים, יריעות וכלונסאות מחוברות זו לזו.
"ארוחת בוקר מתבשלת, אתה יכול להתארגן על עצמך בשקט." אומר לי יונתן.
"מי מתבשל?" אני ממצמץ, לא מבין כלום.
יש לנו פינה שקטה יחסית. רוף עומד במעבר בין שני בדים מתנופפים וחוסם את המעבר אלינו.
יונתן מגיש לי כוס מים, אני לא שואל מאיפה הכוס.
רוף מעביר פנימה ארגז ריק. "זה כיסא." הוא מכריז.
"תודה." אני אומר לשניהם, לא ממש יודע מה לומר.
"קמת מאוחר." צוחק רוף. "האחרים קמו כבר בזריחה."
"כמה אנשים אנחנו?" פתאום זה מפחיד אותי.
רוף מושך כתף. "לבדוק?"
אני מהנהן.
הוא יוצא החוצה. הבד מתנופף אחריו.
"אפשר להיכנס?" שואל קול זר.
"כן." אני עונה, יושב על הארגז ומחטט בתיק שלי. לא יודע בעצמי מה אני מחפש.
"אה, שלום..." גבר נמוך קומה נכנס. "אני... אם זה בסדר..."
אני מסתכל עליו. הוא נראה מבוגר ממני בעשור לפחות. יש לו חולצה אפורה ופנים צרובות שמש. "אחי, הכל בטוב." מנסה לחייך אליו. "מה אתה צריך?"
"באתי עם אח שלי." הוא אומר. "אני לא מוצא אותו עכשיו."
"אח שלך." אני חוזר. "מה השם שלו?"
"אבי."
המידע מאוד לא מספק.
"שם משפחה?"
"כהן."
עוד יותר לא מספק.
"יש לו מפלצת או דרקון?"
"מפלצת." גבו של הגבר מזדקף מעט. "צ'יוואווה."
החיוך בורח לי. "אוקי, בוא ננסה לבדוק."
אני מתרומם, יוצא מהאוהל. כמה מבטים דוקרים אותי, אני חש שרירים נתפסים ממבוכה.
השמש מכה בי בבת אחת.
רגע אחריה מכה בי לו.
"תגיד לי, יא אפס!!!" היא צועקת באוזניי, מצמידה אותי בכוח אל גדם עץ. "לאן חשבת שאתה נעלם לי, יא כלומניק? שאם תלך עם עדת מעריצים אז אתה חסין? בוא נראה אותך מולי, דפוק אחד!"
אני לא רואה כלום.
הלב שלי נשרט מכל כיוון אפשרי.
איך שכחתי ממנה.
איך חשבתי שתהיה לי הפוגה מסיוט חיי.

 

[מוריופ]

הייתי רוצה לשים לך 'לייק' עצוב, כי זה כל כך עצוב ונוגע ללב
הייתי רוצה לשים כמובן'לייק' שמח מאוד כי - ייאיי!! כמה חיכינו להמשך! תודה רבה!
אז בינתיים - פשוט יישר כוחך שחזרת

וכמה נכון ומתסכל מצד לו, לחזור לחיים של שפי עוד פעם.
מתי כבר הוא יבין שהיא לא רק סיוט, היא חלק בלתי נפרד והכרחי מחייו, היא חלק מכוון וחשוב מאוד לתהליך חייו?

 

[נ. גל]

הייתי רוצה לשים לך 'לייק' עצוב, כי זה כל כך עצוב ונוגע ללב
הייתי רוצה לשים כמובן'לייק' שמח מאוד כי - ייאיי!! כמה חיכינו להמשך! תודה רבה!
אז בינתיים - פשוט יישר כוחך שחזרת

תודה על הלייק באשר הוא

וכמה נכון ומתסכל מצד לו, לחזור לחיים של שפי עוד פעם.
מתי כבר הוא יבין שהיא לא רק סיוט, היא חלק בלתי נפרד והכרחי מחייו, היא חלק מכוון וחשוב מאוד לתהליך חייו?

ברגע שבו יהיה לו כוח להכיל את זה.

 

[נ. גל]

יום נ"ו למסע. ערב.

אנחנו יושבים סביב המדורה. המדורות, אם נדייק. הן פזורות על החוף, בנויות היטב.
לא כולם הגיעו איתנו לכאן. הרוב התפזרו בין הרבה מאוד מקומות אחרים.
הבעלים של צ'יוואווה, למשל. הגיע אל אי-זוטריות. אומרים שקשה למצוא שם אוכל, אנחנו מקווים יחד שהוא בסדר. נאנחים קצת. מישהו מוציא קערת רסק בננות ומחלק לקבוצה שבאיזורו.
אוכלים מה שיש.
אני עוד מתאושש, כל תנועה כואבת לי. המתקפה של לו כנראה סדקה לי איזו עצם, חוץ מהעובדה שהיא שרטה לי כל פינה בגוף. משתדל שלא ישימו לב. יודע שכולם רואים.
"חיים קשוחים." אומר רוף לידי.
"כן." אני מסכים איתו באנחה. שותק.
"חשבתי תגיד שאתה חייב למצוא כבר דרך לצאת וכל הקטע הזה שלך." הוא מלכסן מבט.
אני נושם באיטיות. "המסע הזה..." המילים מתבלבלות לי. "כואב לי כבר מכדי להמשיך."
"גם לי." עונה רוף מיידית. "איך זה קשור?"
אני לא מבין מה הוא רוצה. עייף מכדי להבין.

"טוב," לרוף נמאס אחרי כמה דקות של שיח חרשים. "לפחות תנסה להבין מה זה רוניה?"
"מה?" אני ממצמץ פעמיים.
"אנחנו באי-רוניה, נכון? מה האירוניה כבר גיליתי, עכשיו תחפש לי מה זה רוניה למען השם."

הוא צודק.
אני מתרומם באיטיות, יונתן מושיט יד לעזרה בשתיקה.
הולך לאט, מתקרב אל קו המים.
הם נשארים מרחוק. לא מתקרבים.
גם יושבי שאר המדורות רואים אותי, מעיפים מבטים. חלק מתלחששים. אף אחד לא מתקרב.
הבדידות הזו, המוכרת והצורבת, תופסת אותי לא מוכן.
כבר חשבתי שאני מנהיג, שאני חלק מקבוצה.
אבל מסתבר שהם סומכים עליי שאוכל להיות בודד כדי שהם יהיו יחד.

"אני כאן." אומרת לו פתאום. היא מדדה על הסלעים, לא רגילה לפסוע על קרקע.
"אני לא רוצה אותך כאן." אני מניף יד.
"אבל אני כאן." היא מתעקשת.
אני מגיע אל רציף העץ הרעוע. יש עליו שלט דהוי, בקושי אפשר לקרוא אותו.
"הספינה תגיע מחר." מקריאה לי לו.
אני מחייך.
זו האירוניה במיטבה.

וכעבור רגע נמחק לי החיוך. "מי שכתבה את השלט הזה, קראו לה רוניה, נכון?"

 

[נ. גל]

יום נ"ז למסע.

שפי חושב שאם אני לא מוכנה לדבר על רוניה איתו, אולי אסכים לכתוב עליה.
היגיון אנושי מטופש.
זה רק אצל בני אדם, הדבר הזה, שאפשר לשחק להם במוח ולהוציא מהם מידע בדרכים מניפולטיביות כאלה.
אותי הוא לא יצליח לשבור.
רוניה חזקה, חכמה וגדולה מכולם. לדבר עליה מאחורי הגב עם בן אנוש (די אידיוט, יש לציין) זה הרעיון הגרוע ביותר ששמעתי מעודי.
בעצם להתחבא מתחת השמיכה כי אתה מפחד ממפלצת, זה רעיון גרוע יותר.
ובכן, לכל באי עולם:
אנחנו באי של רוניה.
היא זו שתקבע את הכללים, ואני בשום צורה לא מתכוונת לשחק איתם.
*
"אז את מפחדת." אני פוסק.
יונתן מצטרף אליי בהנהון נחרץ.
"להזכירך, אני מפלצת פחד." לו מגחכת. "ותיזהר ממני, אנחנו לא כוחות."
"תגיד," יונתן מביט במחברת במבט מעמיק. "אם יש פה על האי גרפולוג, מה לדעתך הוא יגיד על מה שלו כתבה?"
אני מהנהן ברצינות, משתדל מאוד להתייחס לרעיון כפי שהוא, בלי החרדה שהוא יכול לעורר. "היא מפחדת. יאללה, בוא נמצא מישהו שיקשר אותנו לרוניה."
"שלא תעז!" לו חוטפת לי את המחברת. "שלא תעז, יא דפוק!"
רוף מוחא כף. "אז את מפחדת. בינגו."
לו מחזירה לי את המחברת. אני כותב בה כאילו חיי תלויים בתיעוד הזה.
אני לא מפחד מרוניה.
לפחות אני כותב את זה, לא משנה מה אני חושב.
לא יודע מי היא רוניה, אבל את לו אני מכיר כל חיי.
אני לא מפחד ממנה. היא יכולה לעשות הרבה דברים - אבל היא לא תהרוג אותי.
אני לא מעז להגיד את זה בקול. אז אני כותב שוב:
אני לא מפחד מרוניה, תהיה מי שתהיה.
"זה בסדר לפחד." אומר יונתן בזהירות.
רוף מהנהן. "כולם רואים את המפלצת שלך, אחי. להגיד שאתה לא מפחד - זה מיותר. תשקר למי שלא מכיר את לו."
אני בולע את הרוק בשקט. "אני מפחד מרוניה, בדיוק כמו שאני מפחד מלו. אבל..."
הם שותקים, נותנים לי למצוא את המחשבות שלי לבד.
"אבל אני מפחד גם מעצמי. גם בלי קשר לכל המפלצות האלה. גם כשהן לא תוקפות אותי - אני מפחד מהדברים שאני עושה כשהן לא עוצרות אותי בדרך. אני מפחד לנצח, ואני גם מפחד להפסיד."
לו נראית פתאום שמוטת כנפיים. "אז אתה אומר שבאמת זה לא משנה לך אם אני עושה משהו?"
"זה משנה." אני מודה. "התקף חרדה שלך הוא חתיכת קטסטרופה. אבל..."
היא מביטה בי בציפיה. רוצה לשמוע משהו שאני לא לגמרי בטוח מה הוא, אבל בטוח שהוא אכן נכון.
"אני מעדיף לעבור עוד כמה התקפי חרדה, אם זה יעזור לי להגיע למקום טוב."

 

[CN]

ב"ה

וואוו, איזה פרק!!

מדהים אותי התובנה שהוא סוף סוף מגיע אליה, והדרך היפה שבה בחרת שהוא יבין אותה.
אליפות!

 

[נ. גל]

יום נ"ח למסע.

את הלילה ביליתי על המזח. מביט בשלט, מקשיב לגלים השחורים ולקצף הלבן.
החוף מלא מדורות, אני מביט בהן בלאות.
אנשים שרק עכשיו יצאו למסע שלהם. אנשים שלא יודעים בכלל לאיזה כיוון הם רוצים להמשיך. כמה מהם באמת רוצים לחזור לעולם האמיתי?
אי אפשר למות באיים האלה, יש אנשים שנמצאים כאן כבר שנים על גבי שנים. בעולם האמיתי כבר אין להם מקום וכנראה לא יהיה אף פעם.
ובעצם, למרות שאני כאן רק חודשיים, נראה לי שגם לי אין מקום בעולם האמיתי. אולי פשוט כי אף פעם לא היה לי כזה.
"מקומות יוצרים," אני שומע את קולה החד של סבתא לאה. "הם לא יצוצו ככה פתאום."
אני מביט סביבי. הקול נשמע אמיתי מכדי להיות רק בתוך הראש שלי.
"מה אתה מסתכל?" צחוק מתגלגל מכיוון הגלים. "בחושך הזה לא תצליח לראות כלום, לא משנה כמה תרצה."
אני מציץ בשעון שלי. עוד חצי שעה זריחה, כל הלילה רק בהיתי בחושך.
"אוי, הבוקר עולה." הקול כבר לא נשמע כמו קולה של סבתא. הוא מעוות, עייף. "הבנתי שחיפשתי אותי אתמול. אתה עדיין רוצה לנהל את השיחה הזו או שנלך למקום שאין בו אור יום?"
"מי זה?" אני שואל, לופת את המעקה בכוח.
"רוניה, כמובן." שוב הצחוק המתגלגל, הפעם הוא נשמע מזוויע וחסר רחמים. "היה מרתק להקשיב למחשבות שלך כל הלילה. אתה רוצה לדבר או שירדת מהרעיון? אין לנו הרבה זמן לפני הזריחה."
"בתנאי אחד." אני אומר, ידי האחת כותבת והשניה לופתת את המעקה. "אני רוצה לתמלל כל מילה בשיחה שלנו."
מתוך האפילה בורקות פתאום שתי עיניים, עצומות בגודלן. במרכזן הן זהובות, מסביב להן קשת תכלכלה ולובן מבריק.
אני מביט בהן. "שלום." אני אומר בחשש קל.
"בוא." אומר לי הקול המעוות. "תפוס את הניירות שלך, אנחנו חייבים למהר."

על רוניה רוכבים בדיוק כמו על כל מפלצת אחרת. היא לופתת אותך בכוח עוועים אל גבה, פורשת כנפיים ששורטות את כפות רגלייך - ודואה במהירות בלי להתחשב בפחדים שלך. אנחנו דואים מעל הים הפתוח, היא עולה ויורדת לפי זרמי האוויר בלי התראה מוקדמת.
ועם קרן ראשונה של שמש במזרח, אני מגלה שהיא ממריאה אנכית במהירות מסחררת.
צבעים מתערבבים סביבי, אני לא בטוח אם זו זריחה או משהו אחר, נורמלי פחות.

בבת אחת העולם מתייצב.
סליחה, לא העולם.
נכנסנו למשהו שאני לא בטוח איך להגדיר אותו. מצד אחד זו בועה עצומה, שאין בה אף כיוון ברור. כל הגבולות שלה נראים כמו בדים מתנפנפים באלף גוונים. מצד שני - היא מלאה באינספור מפלצות שמשוטטות בה כבקיאות ורגילות. מרוב הכאוס סביבי אני שוכח לרגע להיבהל, פשוט נטוע אל גבה של רוניה בחוסר תגובה.
רוניה דואה בזהירות אל תוך אחד מהקפלים המשונים. אנחנו נכנסים למשהו שדומה יותר לחדר נורמלי.
"זה הבית שלי, כרגע." היא אומרת, משחררת אותי לרדת ממנה. "עד שאצליח לצאת מעולם המפלצות חזרה אל העולם שלכם. ברוך הבא."

 

[נ. גל]

יום נ"ט למסע.

כתבתי את כל מה שדיברנו אתמול. אני בטוח בזה.
הדפים אינם כשאני מתעורר. עדיין באותו מקום משונה, שמסתבר שהוא מה שמכונה על ידי לו "עולם המפלצות". רוניה רואה בו בית כלא.
"איפה כל הדפים?" אני שואל אותה, הלום.
"אה, שכחתי להגיד לך." היא ממלמלת בחצי גיחוך. "דיו לא שורד פה. כל מה שאצלכם זה דיו - כאן הוא נמחק תוך שעות בודדות. אנחנו כותבות פה בדם."
זה נשמע דוחה. אבל היא מוכיחה את עצמה ומטביעה חותם על הנייר, מצמידה לדף את השורות הבודדות שכתבתי על הבוקר. מתוך התחשבות אפילו טורחת לשנות את צבע החותם לשחור, כדי שיראה בדיוק כמו עט.
*
זו רוניה. מסכמת כבקשתו של שפי.
1. זה עולם המפלצות, בו לכודות כל המפלצות שאין להן אדם. מפלצות שיש להן אדם יכולות לבקר פה, אבל הן יכולות גם לצאת.
2. כדי לצאת מפה אנחנו זקוקות לאנשים שמסתובבים באיזורים הקסומים של העולם. האיים, הביים, הדלתות והדומים להם. רק אם הם יחשבו עלינו, נוכל לפגוש בהם.
3. כפועל יוצא, המטרה היחידה שלנו בחיים כאן היא לשכנע מישהו לקחת אותנו אליו. שנוכל לחיות בכל המימדים והעולמות.
4. כן, לבן אדם יכולות להיות כמה מפלצות. אבל לא יכול להיות לו דרקון ומפלצת בו זמנית. זה הבסיס להסכם בין המפלצות והדרקונים.
שפי מתקשה להבין למה דווקא אליו נטפלתי. לא מבין שאני פונה לכל מי שיש לו מפלצת ומבין את השלט שהותר לי להציב.
הוא גם לא מבין למה לו מפחדת ממני. אני מציעה להדגים לו מה קורה כשאני מתרגזת. הוא מוותר.
הוא לא מבין יותר מדי דברים, נראה לי שזה מיותר כבר להסביר לו. אני מבקשת רק שיחזור, יסביר לכל האנשים שהוא אסף לאירוניה שאני זקוקה לאחד מהם - אם הם רוצים את הדרך לעולם האנושי.
פתאום נדלקת בעיניו אש. "את יכולה לבקש כל דבר, חוץ מזה." הוא אומר באיטיות אנושית מחליאה. "האנשים האלה סבלו תופת. אני לא אבקש מאף אחד מהם לקחת על עצמו ולו פירור נוסף של סבל."

ספוילר

הפרק קצר מהרגיל. טוב מעט מלא כלום...

 

[אנדרומדה]

@נ. גל קראתי עכשיו הכל בשלוק ובא לי עודדדד,
וואו, הכתיבה שלך מלאה בסאב טקסט ויש לך יכולת מדהימה להכניס אווירה ולשחק עם המילים בצורה שהופכת את הקריאה לחוויה. בכלל, השאלות שאת מעלה תוך כדי והתובנות שוות להתיחסות בפני עצמן.
תודה על זה

 

[נ. גל]

@נ. גל קראתי עכשיו הכל בשלוק ובא לי עודדדד,
וואו, הכתיבה שלך מלאה בסאב טקסט ויש לך יכולת מדהימה להכניס אווירה ולשחק עם המילים בצורה שהופכת את הקריאה לחוויה. בכלל, השאלות שאת מעלה תוך כדי והתובנות שוות להתיחסות בפני עצמן.
תודה על זה

תודה רבה!
מילים מחממות שעוזרות להמשיך, למרות שהסיפור הזה נכתב פה כבר תקופה ארוכה ביותר.

 

[מוריופ]

האיים, הביים, הדלתות

הביים?