פוליטי הבחירות לרשויות המקומיות • נספח

הבחירות לרשויות המקומיות, עניין אותך?

  • מעניין מאד

  • קצת

  • בכלל לא


תוצאות הסקר יוצגו רק לאחר הצבעתכם.
מצב
הנושא נעול.
מקוה שזה המקום לשאול,
איפה מחר בלילה יהיה אפשר לראות את תוצאות ספירת הקולות מתעדכנים?
 
בחירות בהוראת רבוייתינו שליט"א
בחירות תשפ''ד.jpg
 
קטע מתוך הספר מאיר לדורות עמוד 272, וכפי המסופר שם, זה היה בתרפ"א.
מעניין מה היה אז, שעל זה הח"ח היה צריך לחזקו !
 

קבצים מצורפים

  • כשהחפץ חיים חיזק את הרים לוין.jpg
    כשהחפץ חיים חיזק את הרים לוין.jpg
    KB 412 · צפיות: 35
קטע מתוך הספר מאיר לדורות עמוד 272, וכפי המסופר שם, זה היה בתרפ"א.
מעניין מה היה אז, שעל זה הח"ח היה צריך לחזקו !
אגודה זה רעיון לא מפלגה
כל אחד טוען שהוא אגודה האמיתית והמקורית
 
אם לא יוצא הכחשה גורפת עד מחר בבוקר אין לי מנוס אלא להצביע פרוש
עוד נצפה בפתיחת הקלפיות תורות של חסידי ויזניץ שימהרו להצביע פרוש לפני ההכחשה? ואולי זה גם הסיפור שעשו כאן (גם שמועה וגם הכחשה אחרי שיבחרו המזדרזין לבחור מה שליבם חפץ)
 

שעות לפתיחת הקלפיות: המאבקים, הדילים והערים שכנראה הולכות לסיבוב שני | פרויקט מיוחד​

אחרי חודשים ארוכים של קמפיינים, ועיכוב של שבועות בשל פרוץ המלחמה, מערכת הבחירות לרשויות המקומיות מגיעה לישורת האחרונה | עם פתיחת הקלפיות בשעה 07:00 בבוקר, יגיעו המאבקים בערים החרדיות לשיא | מורה נבוכים​


בתום מערכת סוערת במיוחד, מגיעות הבחירות המקומיות לישורת האחרונה: עם פתיחת הקלפיות מחר (שלישי) ברחבי בארץ, יצאו מיליוני המצביעים לבחור את המועמדים השונים לראשות הערים, ולצדם את הנציגים למועצה. חרף המלחמה הקשה, בערים החרדיות וביישובים שבהם ישנו ריכוז חרדי גדול, הפכה מערכת הבחירות לקרב ייצרי של ממש. מערכת הבחירות הנוכחית דרמטית במיוחד במונחים פוליטיים פנים חרדיים והתוצאות עשויות להשפיע על המשך השותפות בתוך יהדות התורה. 'בחדרי חרדים' עושה סדר במערכת הבחירות החרדית.

אלעד

אלעד עמדה מאז ומתמיד בלב מערכות הבחירות, אך הפעם נראה שהמאבק בעיר מגיע לשיאים חדשים: על ראשות העיר מתמודדים ראש בראש נציג ש"ס יהודה בוטבול וראש העיר המכהן מטעם אגודת ישראל שרוליק פרוש. באופן שטרף הקלפים, ולמרות הניסיונות למנוע את המהלך, הודיעה חסידות ויז'ניץ, מהקהילות הגדולות בעיר, כי היא תומכת במועמד יהודה בוטבול.
מנגד, במטה ראש העיר המכהן טוענים כי קהילות ספרדיות רבות, שנהנו במהלך הקדנציה אחרונה מיחס שווה, צפויות להצביע לשרוליק פרוש. אחד הרבנים הספרדים הבולטים שתומכים בפרוש הוא ראש ישיבת כסא רחמים הגאון הרב מאיר מאזוז, שלו תלמידים רבים בעיר. גם חלק מקהילות התימנים באלעד תומכות בפרוש.

bc4bd99e1ba99120d19c.jpg
איתמר בן גביר עם ישראל פרוש | צילום: באדיבות המצלם
בקרב הציונות הדתית הדעות חלוקות: יו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ' הכריז על תמיכה בבוטבול, אולם יו"ר עומה יהודית איתר גביר הגיע באחרונה לעיר והצהיר על תמיכתו בישראל פרוש.
הרקע לבחירות הסוערות בעיר – טענות מפלגת ש"ס כי דגל התורה הפרה את הסיכומים, והחליטה לתמוך בפרוש למרות שהתחייבה לבחור במועמד הספרדי. בדגל התורה מסבירים, בין היתר, כי ש"ס לא קיימה את חלקה בהסכם בבחירות האחרונות, מאחר ובית המשפט פסל את מועמד 'דגל' יצחק פנדרוס. "הדיינים פסקו שאין להסכם תוקף ואין צורך לקיימו, אבל בוודאי שאין תוקף להסכם שמסכן את היהדות בעיר. אין מי שמוסמך לחתום על הסכם שמסכן את היהדות", אמר אתמול הגר"ד לנדו בכנס באלעד.
האם מועמד ש"ס יצליח לגבור על פרוש, או שראש העיר יצליח להפתיע בפעם השלישית?

בית שמש

למרות היותה של בית שמש חרדית ברובה, המפלגות החרדיות לא הצליחו להגיע למועמד מוסכם – שכמעט בוודאות היה מביס את עליזה בלוך. העימות הארצי בין דגל התורה לש"ס הביא את המאבק הייצרי גם לבית שמש. מול ראש העיר המכהנת, שניצחה בבחירות הקודמות בפער של מאות קולות, מתמודדים שניים: מועמד 'דגל התורה' שמואל גרינברג וראש העיר לשעבר, סגן שר החקלאות מש"ס, משה אבוטבול.
במסגרת הדיל של ש"ס ואגודת ישראל, חסידויות ויז'ניץ וגור תומכות במשה אבוטבול. מנגד, כחלק מדיל דגל-שלומי אמונים, שתי הסיעות תומכות בגרינברג. חלקים מ'דגל התורה' שהתנגדו תחילה למועמדתו של גרינברג התאחדו סביבו בשבועות האחרונים.
בעיר מתגוררים גם לא מעט תושבים מקרב החרדים העובדים, שחלקם לפחות מתכוונים להצביע לבלוך. לפי הערכות, תוצאות הבחירות בעיר צפויות להיות צמודות במיוחד, וייתכן ששניים מהמועמדים יעלו לסיבוב שני.

ביתר עילית

בעיר התורה והחסידות בהרי יהודה, מתמודד לראשונה מול ראש העיר הוותיק מאיר רובינשטיין -חננאל שם טוב, אותו הציבה ש"ס בכדי לאתגר את סיעת שלומי אמונים. רובינשטיין, יצויין, נהנה מתמיכת אגודת ישראל ודגל התורה.
למועצת העיר מתמודדות 'הסיעה החסידית' בראשות מאיר רובינשטיין, 'דגל התורה' בראשות דודי זלץ, ש"ס בראשות שם טוב ויהודה עוביידי ו'הרשימה המאוחדת' בראשות יחזקאל רוזנבלום שחוסה תחת מפלגות 'הליכוד' ו'ועוצמה יהודית'.
העיר ביתר נהנתה ממערכת בחירות שקטה. על פי ההערכות, אם לא יתרחשו הפתעות, מאיר רובינשטיין רובינשטיין צפוי לנצח את מועמד ש"ס.

בני ברק

עיר התורה והחסידות, בירת המגזר החרדי, נכנסה שלא מרצונה לקלחת המוניציפלית: לראשונה בהיסטוריה של העיר נערכות בחירות אמיתיות לראשות העיר. אחרי עשרות שנים שבהן חולק התפקיד בין חסידות גור ל'דגל התורה', החליט יו"ר ש"ס אריה דרעי להריץ בעיר מועמד מטעמו, זאת על רקע המאבקים באלעד ובבית שמש.

9a0c0e504c64de54b169.jpg
כנס הבחירות של דגל התורה בבני ברק | צילום: שוקי לרר
לשם כך עבר להתגורר בעיר אוריאל בוסו, שמונה במהלך המלחמה לתפקיד שר הבריאות. בוסו, כך לפי תחקירים שפורסמו בתקשורת ועתירות שהוגשו לבית המשפט, מתגורר עדיין יחד עם משפחתו בביתו שבפתח תקווה. למרות זאת, בית המשפט דחה את העתירות נגדו והכשיר את התמודדותו.
אולם, המאבק האמיתי בעיר מתרחש בין 'דגל התורה' ל'אגודת ישראל'. לפי ההסכם הוותיק, שתי המפלגות רצו יחדיו למועצה וחילקו ביניהם את התפקידים והתקציבים השונים. בשל טענות של דגל התורה,' החליטה המפלגה לרוץ בנפרד. תחילה איימה דגל התורה להריץ מועמד משלה, אך יממה לפני סגירת הרשימות הוסר הווטו מנציג 'אגודת ישראל' חנוך זייברט.

56ea4ad8faabb83d841e.jpg
חנוך זייברט | צילום: באדיבות המצלם
שתי המפלגות נאבקות כעת על כוחן במועצה ועורכות מעין פריימריז מקומי. ב'דגל התורה' סבורים כי כוחם האמיתי הוא כפול מ'אגודת ישראל'. במפלגה החסידית, שלמרות המתיחות הרבה רצה יחד עם שלומי אמונים, ינסו להוכיח כי הכח החסידי בבני ברק הוא גדול בהרבה מכפי שטוענים בסיעה הליטאית.

גבעת זאב

בגבעה הסמוכה לירושלים ישנם שני מועמדים לראשות המועצה, לאחר שהיו"ר יוסי אברהמי פרש בתום עשרות שנים בתפקיד. המתמודד עו"ד חגי חיות נהנה מתמיכת ש"ס, הליכוד וחסידות קרלין סטולין וחסידות בעלזא. מנג, ניצב המועמד יוסי אסרף שנהנה מתמיכת דגל התורה והציונות הדתית.
סיעת גז למועצה מורכבת מליטאים, חסידי קרלין בעלזא וחב"ד. בראש הרשימה עומד סגן ראש המועצה יצחק ברנר מדגל התורה.

חיפה

העיר האדומה שהביסה בבחירות הקודמות את ראש העיר הוותיק יונה יהב מציגה 12 מתמודדים לראשות העיר. בש"ס ו'אגודת ישראל' תומכים בדוד עציוני, שהיה עוזרו של השר לשעבר משה כחלון, מול דגל התורה שהודיעה על תמיכה בניצב בדימ' יעקב בורובסקי.
בשל ריבוי המועמדים, הערכות הן כי העיר הולכת לסיבוב שני, כאשר שני המועמדים המובילים בסקרים הם יהב ועציוני.

טבריה

החלטת בג"ץ שפסלה את המועמד בועז יוסף, העומד בראשות הוועדה הקרואה בעיר שהוקמה לאחר הדחת רון קובי, טרפה את הקלפים.
בעיר מתמודדים ארבעה מועמדים, כאשר ההערכות הן שהמועמד המוביל הוא ראש העיר לשעבר רון קובי, שהסית נגד הציבור החרדי בתקופת כהונתו.

552b7dfc3ae326ad70e2.jpg
מועצת העיר טבריה האחרונה בראשות רון קובי | צילום: דוד כהן, פלאש 90
מולו מתמודד מנכ"ל מוסדות קבר רבי מאיר בעל הנס, יוסי נבעה, הנתמך ע"י רוב הציבור החרדי מתמודד נוסף הוא אביב יצחק. לציבור החרדי יש משקל רב בבחירת ראש העיר הבא. ישנן הערכות כי העיר לא תוכרע בסיבוב הראשון ותיגרר לסיבוב שני.

ירוחם

העיר הדרומית שיודעת בדיחות רבות בהקשר לשממון בתחומה, חווה מערכת בחירות בקרב המגזר החרדי. רשימת שס"ג הכוללת את ש"ס ודגל התורה הודיעה על תמיכה בנילי אהרן לראשות העיר, המתמודדת מול ראש העיר המכהנת טל אוחנה.

פתח תקווה

הציבור החרדי באם המושבות פתח תקווה רץ ברשימת ש"ס בראשות אליהו גינת, וברשימת יהדות התורה ג'. ביהדות התורה ישנו פילוג בעיר בעקבות חבירה של יהדות התורה למפלגת 'נעם' ובעקבות אי קיום הסכמים עם כמה מראשי הישיבות. מספר רבנים מרכזיים בעיר הורידו את התמיכה בג', כאשר כל קהילה מחליטה על דעת עצמה ובהוראת רבניה כיצד לנהוג.
בתמיכה לראשות זוכה ראש העיר הבלתי מעורער רמי גרינברג.

ירושלים

ראש העיר ירושלים משה ליאון, שנבחר בבחירות הקודמות בסיבוב השני בעקבות תמיכת החרדים, מגיע מחוזק כראש העיר של בירת ישראל, כשאין מועמד רציני שמתמודד מולו ודרכו ללשכה בספרא בפעם השניה מובטחת מתמיד. גם הפעם נתמך ליאון על ידי כלל הקהילות החרדיות בירושלים ואף זוכה לתמיכה מצד הציבור החילוני, מלבד יריבו יוסי חביליו.

53ed523d471668ab1880.jpg
קמפיין בחירות בירושלים | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
קרב האמיתי מתנהל בין דגל התורה לאגודת ישראל, לאחר ה-"6-3" המפורסם בבחירות הקודמות. בדגל ינסו לשחזר את ההצלחה, אך גם באגודת ישראל לא טומנים את ידם בצלחת ומכוונים לציבור חסידי, לאחר שבפעם הקודמת הייתה עסוקה בהתמודדותו של יוסי דייטש.
ראש העיר משה ליאון ינסה להכניס כמה שיותר נציגים לרשימתו לעירייה. בנוסף מתמודדים ש"ס שמקווים להגדיל את כוחם, וכך סיעת עץ בני תורה שיו"ר הסיעה חיים אפשטיין פרשת מהתמודדות לראשות.
בנוסף, לראשונה קיימת היתכנות לרוב חרדי במועצה. מפלגת נעם שמתמודדת בבירה מקווה לצלוח את אחוז החסימה ולהכניס מנדט.

לוד

הציבור החרדי בלוד רץ ברשימה אחת תחת ש"ס, סיעה המאחדת גם הליטאים וחב"ד. הקרב בעיר מתנהל בין ראש העיר יאיר רביבו לבין המועמד יורם מרציאנו. בש"ס הרשמית ובמפלגת עץ בני תורה תומכים ברביבו.
תמיכה מפתיעה הגיעה דווקא בערב הבחירות מגדולי ישראל של 'דגל התורה', שפרסמו מכתב תמיכה ביורם מרציאנו. הציבור הליטאי בלוד שמתגורר בשכונת גני איילון אחיסמך מוערך ב-2000 קולות.

מודיעין עילית

העיר מודיעין עילית היא אחת הערים שהבחירות בה נערכות - רק ביום הבחירות. ראש העיר הבלתי מעורער הוא יעקב גוטרמן, שמכהן בתפקיד כבר חצי יובל שנים. מולו ממודד רק ה"פתק הירוק". העיר, בה אין כנסי בחירות והציבור יוצא בהמוניו להצביע, מביאה את אחוזי ההצבעה הגבוהים ביותר.
הקרב היחיד בעיר הוא בין הסיעות: למועצה מתמודדות יהדות התורה המאוחדת, ש"ס בראשות יעקב מרציאנו ומפלגת עץ של הפלג הירושלמי, שלה כיום שני נציגים בעירייה. בנוסף, מתמודדת מפלגת זך של פלג הרצ"פים בפלג הירושלמי, שכפי הנראה לא יילך להצביע.
65d75c2be84ed2.93691323.png

עמנואל

המועצה המקומית עמנואל שבשומרון חווה מערכת בחירות אמיתית, שם לראשונה מתמודד מועמד מתוך הציבור, מול ראש המועצה הוותיק אליהו גפני, הזוכה לתמיכה של דודו ח"כ משה גפני יו"ר דגל התורה.
המועמד שמתמודד גד גפני ונתמך בין היתר על ידי אגודת ישראל, הוא יהודה שפיצר, ששימש בעבר כמנכ"ל עיריית ביתר עילית וממנהלי המינהל הקהילתי הגדול בירושלים (מינהל רמות). ביישוב נערכו כנסים ובקרב התושבים מדברים על קרב צמוד במיוחד. מתמודדים נוספים לראשות הם נריה ג'רפי ורפי ששון.

9fc6f82a155856347147.jpg
ראש מועצת עמנואל, אליהו גפני | צילום: אתר העירייה
למעוצה מתמודדות הרשימות הבאות: סיעת חסידי באיאן וסלונים הנקראת כ', סיעת ש"ס וסיעת 'כח' של הכלל חסידי. לצדן מתמודדת מפלגה של המועמד רפי ששון.

צפת

בבחירות בבירת הגליל העליון מתמודדים ראש העיר המכהן שוקי אוחנה מטעם הליכוד ומועמד ש"ס יוסי קקון.
למרות המחלוקות בין המפלגות החרדיות בכל רחבי הארץ, צפת נשארה מאוחדת והציבור החרדי התאחד סביב קקון, לרבות קהילת חב"ד שכבר חתמה הסכם עם שוקי אוחנה - אך חברה בסופו של דבר למועמד החרדי.

3af0f45973177031d140.jpg
יוסי קקון וראשי הסיעות בצפת | צילום: באדיבות המצלם
בחודשים האחרונים, בכירי הליכוד, בהם השרים יריב לוין ומירי רגב ניסו לנצל את המתיחות במפלגות החרדיות כדי להביא למשל את מפלגת 'דגל התורה' לתמוך באוחנה, אך זה לא צלח. בציבור החרדי בעיר מלאים בתרעומת על אוחנה מה שהועיל לעובדה שכל הציבור החרדי התאחד סביב מועמד שהוא לא אוחנה.
יש לציין כי העיר צפת מצוייה בתקופה מתוחה מבחינה ביטחונית וגם נתון זה עלול להשפיע לכאן או לכאן על אחוז ההצבעה בעיר.

קרית גת

בזמן שבשאר הערים בארץ המגזר החרדי מפוצל, דווקא בקרית גת באופן נדיר הצליח המועמד לראשות העיר כפיר סויסה, מנכ"ל משרד התרבות והספורט לשעבר, לאחד סביבו את כלל המפלגות והקהילות בעיר - והוא מאיים על ראש העיר אבירם דהרי.
סויסה, שלפי הסקרים האחרונים כך נראה, עשוי להחליף את ראש העיר המכהן זה 20 שנה, נחשב למקובל על כלל המגזרים בעיר וזוכה לתמיכה רשמית של המפלגות החרדיות בעיר, ש"ס, אגודת ישראל ושלומי אמונים.
למועצת העיר, מתמודדת מפלגת חרדית אחת גדולה שס"ג המאחדת בתוכה את ש"ס, אגודת ישראל ושלומי אמונים. לצדה מתמודדות מפלגות חדשות כמו 'באמונה' ו'עשית' שלפי הסקרים אינן צפויות לעבור את אחוז החסימה.

קרית יערים

היישוב השקט שנחשב למזוזה של ירושלים, נשאר שקט גם בעניין ראשות המועצה. ראש המועצה הבלתי מעורער הוא יצחק רביץ ואיש לא מתמודד מולו.
ההתמודדות היא על המקומות במועצה. מצד אחד רשימתו של רביץ, 'יד', מטעם דגל התורה. מנגד, רשימה חדשה של הקהילה המודרנית בשם 'שץ' שתנסה להכניס כמה שיותר מושבים למועצה.

רחובות

העיר רחובות כבר זמן רב לא חוותה מערכת ייצרית שכזו מבחינת מאבקי דת. על הראשות מתמודדים ראש העיר המכהן רחמים מלול, ראש האופוזיציה מתן דיל, מ"מ ראש העיר זהר בלום וסגן ראש העיר יניב מרקוביץ. ההערכות הן כי אף אחד לא יצליח להשיג את 40% הדרושים לסיבוב הראשון ויתקיים סיבוב שני - השאלה היא רק מי מול מי.
בגזרת המפלגות, מתמודדות רשימות רבות, בהן לראשונה גם 4 חרדיות: אגודת ישראל, דגל התורה, ש"ס וחב"ד. המפלגה החרדית הבולטת ביותר היא הרשימה החסידית חברתית אגודת ישראל בראשות פנחס הומינר שהצליחה במערכת הבחירות הקודמת להפתיע ולהיכנס למועצת העיר בכוחות עצמה. בנוסף מתמודדות מפלגות נוספות כמו הליכוד, יש עתיד, מרצ ועוד.

רכסים

ברכסים נערכות בחירות לראשות המועצה, חרף ההסכם הוותיק בין דגל התורה לש"ס ולפיו הראשות מחולקת ברוטציה בין המפלגות. לפי ההסכם, בקדנציה הבאה היה אמור להתמנות לראש המועצה נציג 'דגל' יצחק רייך. על רקע הטענות להפרת ההסכם באלעד והעימות בין המפלגות בשאר הארץ, החליטה ש"ס להריץ מול רייך את מוטי ויזגן.
בהכנת הכתבה השתתפו משה ויסברג, אברהם פריינד ואבי גדלוביץ'
בחדרי חרדים
https://lemaanyilmedo.org/courses/?of=kol-rega&UcId=1558&UsId=8048&UaId=346&Utype=textlink
 
יעקב ריבלין: דיברתי כעת עם גורם בכיר בקבינט. להערכתו הבחירות המקומיות לא יתקיימו ב 27.2 אלא ידחו שוב. ושכל אחד יקח את זה להיכן שהוא מבין.
רק מקפיץ הודעה מלפני כחודשיים :D :D :D :D :D :D
 
האם יש אשכול על קלפיות ושאלות?
יש קלפי נכים ברמת שלמה ירושלים?
 
דרמה מטורפת בעיר התורה והחסידות ביתר:
חננאל שם טוב לוקח בגדול,
סחף מטורף לכיוונו,
התקבל הערב אצל כמה וכמה מהאדמורים בביתר...
ככל הנראה רובינשטיין הביתה!!!!!!!!!
הבהרה מטעם חסידות נדבורנה ביתר עילית:
IMG-20240227-WA0000.jpg
 
האם יש אשכול על קלפיות ושאלות?
יש קלפי נכים ברמת שלמה ירושלים?
ברור שיש,
עקרונית בכל אשכול - מקום הצבעה צריך להיות.

וספציפית ברמת שלמה יש ב:
קהילות יעקב 10
קהילות יעקב 15
עוזי קלכהיים 1
אגרות משה
חזון איש 62
 
  • שכוייח!
Reactions: M:D
שימו לב למספר הצפיות בפרוג לכל עיר:
בית שמש 136K
בני ברק 100K
אלעד 99K
ערים קטנות וק"ס 49K
ירושלים 36K
אשדוד 18K
צפת וטבריה 8K
תל אביב 2K
בחירות ארה"ב 46K ..
 
המעונות יום עובדים מחר?
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

נספח לדיונים - אשכול איראן ועדכונים ביטחוניים.

האשכול נפתח כדי לשמור על אשכולות החדשות המרכזיים נקיים ותכליתיים.
הוא ישמש כמרחב היחיד לדיון על הידיעות הביטחוניות המתפרסמות בפורום.

קראו את הכללים היטב. הם מחייבים, והאכיפה תהיה בנוסח משמרות המהפכה.

מטרת האשכול?
- הרחבות ופרשנות: הבאת רקע נוסף לידיעה, או ניתוח ענייני ומנומק של המצב.
- שאלות ובירורים: בקשת הבהרה על דיווח שעלה באשכול המרכזי.
- מידע משלים: עדכונים שחשובים להבנת התמונה אך אינם "חדשות מתפרצות".


מה לא ייכנס לכאן? עילה לחסימה מיידית

- גלישה לנושאים אחרים: האשכול ממוקד ביטחונית בלבד. פוליטיקה, עניינים אזרחיים או כל נושא שאינו קשור ישירות למלחמה/איראן - יימחקו.

- "ניהול המלחמה": אין מקום ל"הצעות למטכ"ל, פרשנויות בשקל או תרחישי אימים חסרי ביסוס.

- התכתבויות אישיות בין ניקים ("פינג-פונג"), או שרשורים שנמרחים על עמודים שלמים ללא ערך מוסף.

כדי לאפשר שיח איכותי, אנחנו נוקטים במדיניות אפס סובלנות.
* חסימה לצמיתות: משתמש שיעבור על הכללים, ייחסם מהאשכול באופן מיידי.
* אין חנינות: אין טעם לפנות במערכת הדיווח או בהודעות פרטיות לבקשת שחרור. הפיתרון היחיד לשחרור מחסימה - הוא פשוט לא להיחסם מלכתחילה.
האחריות היא שלכם. שמרו על שיח ענייני.
שלום לכולם,

אני רוצה לשתף אתכם במשהו שעבדתי עליו המון זמן, ולבקש את העזרה והמוח של חברי הפורום.

כולם מכירים את האתגר של ניהול תקציב משפחתי. אבל כשמדובר במשפחה החרדית, האתגר הזה כפול ומכופל: שכר לימוד, הוצאות חגים שמכפילות את עצמן, קופות וגמ"חים, הכנסות מגוונות (משכורות, מלגות כולל, קצבאות), וכמובן - ההיערכות לשמחות.

אקסל זה נחמד, אבל זה דורש המון עבודה שחורה והרבה פעמים אנחנו פשוט הולכים לאיבוד בתוך המספרים.

בדיוק בגלל זה פיתחתי
מערכת חכמה חינמית ופשוטה לניהול פיננסי, שבניתי מראש מתוך הבנה של הצרכים הייחודיים של המשפחה החרדית.
המטרה היא לתת תמונת מצב ברורה, לעשות סדר, ולהוריד את כאב הראש של ניהול התקציב.

המערכת כבר עובדת ומייצרת סדר מדהים, אבל כאן אתם נכנסים לתמונה.

אני רוצה שהיא תהיה מושלמת, ואני רוצה לבנות אותה יחד איתכם.

אני פותח כאן את הבמה, ואשמח לשמוע מכם בכנות:

  • מה הכלי שתמיד חלמתם שיהיה לכם לניהול התקציב?
  • מה הדבר שהכי מתסכל אתכם באקסל או באפליקציות שקיימות היום בשוק?
  • איזה חישוב או ניהול של הוצאה ספציפית (חגים/חתונות/מעשרות) הייתם רוצים שהמערכת תעשה עבורכם בלחיצת כפתור?
תאתגרו אותי! כל רעיון, צורך או בקשה שיעלו פה בשרשור ויקבלו תמיכה אני אקח לשולחן העבודה ואשתדל לפתח לתוך המערכת.

מחכה לשמוע את הרעיונות שלכם!

מוזמנים להתנסות במערכת בעצמכם

(לינק שיווקי מאושר עם המנהלים :))

גילוי נאות - המערכת חינמית כי המודל העסקי מבוסס על הפנייה לפתיחת תיק מסחר עצמאי דרך המערכת. כמובן שלא חייבים לפתוח תיק מסחר דרך המערכת או בכללי אבל כן יש הטבות מעולות למי שבוחר שכן.
אשמח לעזרה אם יש לכם רעיון לפעילות לחבר'ה בגיל 15-18 שקשור לסיפור של לולי תורתך של שמען ברייטקופף (שמתי בספוילר את הסיפור המלא)
עדיף פעילות קלילה/משהו שאפשר לעשות סביב מדורה.
וכן אם יש לכם רעיון לפעילות שקשורה לחג שבועות אשמח לשמוע.
תודה רבה!!
נ.ב. ממליץ בחום לקרוא את הסיפור ;)
לוּלִי תורתך
סיפור הפלא ופלא
סיפור לשבועות - שמעון ברייטקופף
הימים האלה הפכו במהלך השנים לימים המשמעותיים ביותר עבורי בחיי האישיים. אלו הם הימים בהם אני חוגג את יום נישואי, לידת בנותיי, כמו גם את הוצאת ספרי הראשון שיצא לאור - כמה מפתיע- לכבוד יום נישואיי. לא הייתי נדרש לאזכור הוצאת הספר, שלא זכה לצערו להתנחל בראש רשימות רבי המכר, לולא העובדה שבעטיו נחשפתי לסיפור אותו אני מעלה על הכתב לראשונה. סיפור שהאיר ומאיר את חיי באור שונה ומיוחד. ואולי, אולי הוא יאיר גם לכם את החג הממשמש ובא בפרט ואת החיים בכלל.
על כתיבת הספר עבדתי בעיקר בתקופה שבין האירוסין לחתונה.בכל יום בשעות הצהריים, הלכתי לבית כנסת שקט סמוך לישיבה, עם חבילת ספרים, וכתבתי את מה שמאוחר יותר הפך לספר שקיבל את השם 'מגילת שיר' - ראשי התיבות של שמי ושם רעייתי, וניתן כמזכרת לאורחים בחתונה.
בשכונה שבה למדתי, הכירו כולם את הסוד הכמוס אשר היה גלוי לכל: בקומה השנייה של בית הכנסת השקט בו ישבתי, יושב בן עלייה נשגב שכל חייו קודש להשם. ר' ישראל שמו. הוא לומד יומם וליל. לא מש מתוך האוהל. אם עשרה קבין של התמדה וצדקות ירדו לעולם, תשעה מהם נטל רבי ישראל. את ביתו וילדיו הוא רואה רק בשבתות וחגים, אז הוא חוזר הביתה, להפוגה קלה בטרם יחזור לעמל לימודו.
אנשים עומדים אצלו בתור, לבקש ברכות, להחזיק אותו כלכלית, מנסים לזכות להיות שותפים אפילו במשהו במפעל חייו הכביר, אבל הוא מתמיד בחיוכו העדין ודוחה את כולם על הסף. מעולם לא החזיק טובה לעצמו. שותפתו היחידה לחיים הייתה רעייתו, בת גדולים, אישה פלאית לא פחות שהקדישה את חייה להחזקת בעלה הדגול, לעשיית חסד ולכותל הדמעות הסודי של כל נדכאי ירושלים וגלילותיה. זוג מופלא שחי גבוה מעל גבוה.
באותם ימים, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, יצא לעתים, שישבתי לבד בבית המדרש. קרני האור האחרונות היו מפנות את מקומן אט אט לחשכה הירושלמית, אבל תמיד, מלמעלה נשמעו קולות. פעם היו אלו קולות של גרירת שולחן, פעם כיסא שזז ממקומו, אבל כמעט תמיד היה קול אחד, נמוך ומתוק מאין כמוהו, של רבי ישראל הצדיק. מהר מאוד למדתי, כי המתמיד האגדי הוא בעל מנגן מעולמות אחרים. היו בקולו עדינות ומתיקות, שלבטח היו זוכות למקום של כבוד גם בשירת הלוויים בבית המקדש. בעלטה המתפשטת בעולם ובשקט ששרר בבית המדרש, ניתן היה לחשוב כי שירת המלאכים היא זו שבוקעת מקומת עזרת הנשים בבית המקדש מעט השכונתי.
אט-אט למדתי לתת בניגונים סימנים. הניגון חזר על עצמו, אבל השינויים היו תלויי-סוגיות. כשניסה לפצח קושיה עמוקה, היה מקבל הניגון טעם אחד, כשעצר מלימודו בכדי לקרוא שוב את הרש"י היה מקבל הניגון טוויסט שונה לגמרי, לעתים הניגון היה מקבל טעם של כיסוף וגעגוע, אבל תמיד בעומק הניגון ניתן היה לשמוע את הכמיהה שלא ידעה שובעה להבין לעומק את דברי אלוקים חיים.
כשהסוגיה התבהרה וכל הקושיות תורצו, כל בית המדרש התמלא בקולות של שמחה עצומה. כאילו נפשו הסוערת סוף סוף מצאה מרגוע. לא הייתה שמחה כשמחת התורה. הוא היה נשמע כמפקד בגדוד שניצח במערכה חסרת סיכוי. הו, האושר העילאי, הו, העונג הצרוף.
אני ידעתי עליו והייתה לי התחושה שהוא יודע עלי, אבל מעולם לא יצרנו קשר ישיר. מעולם לא העזתי לעלות לקומה למעלה ולהפריע לו בשגרת לימודיו שלא נגמרה לעולם.
בקשת הטובה הגדולה
מועד החתונה הלך והתקרב. הספר כבר קרם עור וגידים, אות לאות, עמוד לעמוד הצטרפו לכדי חבילה מכובדת שעברה לעימוד ולהדפסה. ואז, רק אז, הבריק בי הרעיון: למה שלא אביא את הספר לשכני הקדוש מהקומה העליונה של בית הכנסת, שליווה בעצם קיומו, את כל התהליך של כתיבת הספר. הוא הרי מלא וגדוש, ובוודאי יוכל להוסיף לי כהנה וכהנה.
האמת, זה כבר היה מאוחר מדי. הקובץ המוגמר כבר היה בבית הדפוס, ומהמדפיס למדתי שהגווילים כבר הודפסו ומחכים לכריכה. הרגשתי תחושת החמצה גדולה. הרי כל יום ישבתי לידו, למה לא עליתי פעם אחת. למה לא העזתי. אבל בכל זאת, לא תכננתי לוותר. גם אם הדברים שהוא יעיר ויאיר לא ייכנסו לספר, עדיין אני אזכה לשמוע אותם ובעיקר להתברך לקראת החתונה.
באמצע השבוע לא היה שייך להפריע לו. גם בגלל החלק הטכני של עזרת הנשים הנעולה, אבל בעיקר, כי איש לא העז לעלות להר השם ולהפריע לספר התורה הזה באמצע לימודו. החלטתי לחכות לליל שבת.
המלאכה לא הייתה קלה: אם בששת ימי החולין, בהם היה מקודש רבי ישראל בקדושת התורה, הוא היה מואר באור יקרות, הרי שבשבת קודש, כשפניו הוארו גם בקדושת השבת, הוא דמה ממש למלאך השם.
אחרי התפילה, המתנתי בסבלנות עד שרבי ישראל סיים את ענייניו. לא הייתי היחיד ולא הראשון שחיכה לפגוש בר' ישראל בימות השבוע. ה'עניינים של ר' ישראל' כללו בעיקר הרבה מתושבי השכונה, שבאו לפגוש בו לצרכים שונים. חלקם עם קושיות חמורות בסוגיות הש"ס שמבקשות מענה, חלקם עם בעיות אישיות ומצוקות שמבקשות נחמה, וחלקם סתם כך באים לאחל גוט שבת עם הילדים. לברך ולהתברך.
שעה ארוכה אחרי תום התפילה, כשר' ישראל פנה ללכת לביתו כשאתו שמונת ילדיו וכמה אנשים גלמודים מתושבי השכונה שהכרתי, שהיו סועדים דרך קבע על שולחנו בשבתות וחגים - אזרתי אומץ וניגשתי אליו. הושטתי יד נבוכה, ובקול רועד איחלתי "גוט שאעבס". הוא הושיט לי יד בחיוך ובחביבות מופגנת והשיב לי: "הו, גוט שאבעס, גוט יאהר."
הבנתי מיד שהוא סבור שנשארתי בבית הכנסת בכדי 'לארגן' לעצמי הזמנה לסעודת ליל שבת, כפי שרבים וטובים היו עושים. עוד לא הספקתי להוציא מילה מהפה והוא כבר אמר: "מה שלומך? אולי אתה יכול לעשות לי טובה עצומה שאני אהיה חייב לך עליה כל חיי"...
אני כבר הכרתי את הסדר. הסברתי לו שאני הולך לאכול בישיבה, שם מחכים לי החברים לחגוג את השבת האחרונה במחיצתם ולכן אשמור את ההזמנה להזדמנות אחרת.
רבי ישראל התרצה.
"אני לא יודע אם הרב מכיר אותי", אמרתי. "קוראים לי שמעון ברייטקופף, הרבנית מכירה טוב את האמא שלי, ובחודשיים האחרונים כתבתי קצת על מגילת רות בבית הכנסת, ורציתי לבקש מהרב לעבור על הדברים".
"הו", הוא אמר. "מגילת רות זה דבר חשוב מאוד. כמעט ואין פירושים על המגילה הזו. יפה עשית. כל הכבוד. יש לי כמה ספרים נדירים על המגילה, אבל אני מבין שכבר מאוחר מדי".
"כן, הרב, כבר הדפסתי", אמרתי לו בצער.
"לא נורא. אולי הספרים יעזרו לך למהדורות הבאות", הוא אמר. "אבל מה תירצת על השאלה למה קוראים בכלל מגילת רות בשבועות?" הוא שאל.
עניתי ממה שהיה מונח לי בזיכרון. הרב עשה הכל בכדי להראות כמה הוא מתענג מכל תשובה, כאילו לא ידע אותה מראש.
"שימען, אמרת שקוראים לך. תשמע, תבוא אלי ביום ראשון בשעה 4 אני רוצה לתרץ לך תירוץ שלא כתבת. אולי לספר זה לא ייכנס, אבל אתה הולך להקים בית, אני חושב שזה יכול לעזור לך".
לא ידעתי את נפשי מאושר. עזרת הנשים בה ישב רבי ישראל הייתה שטח צבאי סגור. מעולם לא ראיתי מישהו שעולה לשם. ופתאום, בלי שום הכנה מראש לזכות בכזו קרבה. נס ופלא ממש.
פגישה תמוהה ומוזרה
בשעה 2 כבר הגעתי לבית הכנסת. כססתי ציפורניים בעצבנות. הלכתי הלוך ושוב, סופר כל שנייה עד השעה המיועדת, אז עליתי לעזרת הנשים, דפקתי כמה דפיקות ואת פני קידם בחביבות עצומה רבי ישראל. הוא לקח אותי לשולחן שלו שהיה עמוס בספרים וחידושים, סימן לי לשבת מולו כשבינינו מפרידה ערימת ספרים גדולה. הוא הסתכל לי בעיניים, מה זה בעיניים? בנשמה ממש, ואני שמתי לב שהידיים שלו זזות כל הזמן מצד לצד. אחרי שתי דקות בהן הוא התבונן בי במבט חודר, הוא הוציא גיליון גדול מאחורי ערימת הספרים ולתדהמתי הבנתי מה הוא עשה בשתי הדקות האלה: על הגיליון הגדול היה ציור דיוקן יפהפה, עם העתק מושלם של הפנים שלי שצוירו בדיוק נמרץ תוך שתי דקות בלבד עם אותה תנוחת ישיבה בה ישבתי.
צבטתי את עצמי בהלם. לא הצלחתי להבין מה קורה פה. ההיה או ראיתי חלום. מה לרבי ישראל הקדוש ולציורי דיוקנים של אנשים. כאילו זה לא הספיק, רבי ישראל לא עצר וכאילו גמר אומר להביך אותי עד אובדן חושים, הוא שאל: "נו, שימען. מה אתה אומר על הציור?"
לא ידעתי מה לומר, איך לומר, למה לומר. "מה אני אומר? אממ... אני אומר שזו יצירה אממ... אני לא כל כך מבין בזה, אממ, אבל זה מאוד מעניין. ש... ש... מיוחד מאוד". התפתלתי בכיסא, הרגשתי שהצבעים בפנים שלי מתחלפים כמו רמזור היפר אקטיבי.
רבי ישראל חייך חיוך רחב. פתאום ראיתי זיק קונדסי עובר לו בפנים. "הבטחתי לך פירוש על מגילת רות", הוא אמר בחיוך, "זה חלק מהפירוש".
אני כבר לא רציתי כלום. רק חשבתי איך אני יוצא מכל הסיטואציה המוזרה הזו בשלום. לא ידעתי מה קרה לרב שהיה מושא הערצתי ואיך הגעתי למעמד המוזר הזה. אחרי דקה של שקט, התחיל רבי ישראל להסביר לי את הפירוש שלו. פירוש ששינה לי מאז את חג השבועות בפרט ואולי גם את כל החיים בכלל.
לידתו של ה'בן יקיר'
"ראיתי אותך יושב כאן בחודשיים האחרונים", הוא פתח. "ובגלל שאתה עוסק במשהו שהוא מאוד קרוב ללבי, אני רוצה לספר לך על זה משהו אישי, סיפור שאני מספר פעם ראשונה. הקשר שלי למגילת רות התחיל ביום שנולדתי. נולדתי בליל חג השבועות. קראו לי ישראל, גם על שם עם ישראל שנהיה לעם ביום הזה וגם על שם הבעל-שם-טוב הקדוש שנפטר ביום הקדוש הזה. ברגע האחרון, החליט אבא, להוסיף לי גם את השם דוד, על שם דוד המלך שנולד ונפטר ביום הזה. אבל מהיום שנולדתי, דבק בי כינוי החיבה - לוּלִי.
נולדתי כבן יחיד אחרי שש בנות. אבא שלי, שבטח שמעת עליו, הוא תלמיד חכם עצום. יהודי שכולו תורה. אי אפשר היה לתאר את האושר שלו כשזכה לבן אחרי שש בנות ועוד אחרי כל כך הרבה שנים. ההורים שלי השקיעו בי את כל נשמתם. הייתי משוש חייהם ובבת עינם. האחיות שלי כרכרו סביבי כל היום, ועשו ביניהן תורנות מי 'תזכה' לטפל בי. בעוד הצד הנשי במשפחה עשה הכל בכדי לטפל בי בגשמיות, אבא היה מרוכז בהתפתחות הרוחנית שלי. כשהתחלנו ללמוד ב'חדר' חומש בראשית, אבא כבר היה לומד אתי את כל המדרשים ומוסיף לי כהנה וכהנה. התחלתי ללמוד גמרא בגיל מאוד צעיר. אבא לימד אותי איך לומדים. התענוג הכי גדול של אמא היה שלמדנו בבית. היא הייתה יושבת במטבח ופשוט מתמוגגת. כמעט היה אפשר לראות איך היא נהיית צעירה יותר בכל רגע של לימוד. היא גם הייתה זו ש'סוחבת' אותי למיטה כשחשבה שאני כבר עייף: "הילד צריך לנוח", היא הייתה אומרת לאבא בפסקנות, ושנינו היינו נפרדים בצער עד ליום המחרת.
מהאחיות שלי, שרובן היו גדולות ממני בכמה שנים טובות, למדתי לצייר ולנגן. יש לי חוש לציור ולמוזיקה והייתי יכול לשמוע שעות את אחותי שהייתה פורטת במקצועיות על הגיטרה שלה. גם על אחותי הגדולה שהייתה ציירת מחוננת הייתי יכול להסתכל במשך שעות. הן, מצִדן, אהבו מאוד ללמד אותי ובתור ילד צעיר כבר ניגנתי וציירתי כוותיק ומומחה. הילדות שלי זכורה לי כחוויה אחת מתוקה של משפחתיות, חום ורוחניות.
כשחגגתי יום הולדת 12, החלו הדיונים על בר המצווה. הייתי בן יחיד וזו הייתה בר המצווה היחידה של המשפחה שלא תכננה להחמיץ אף פרט. בני המשפחה לא ויתרו על אף הזדמנות לדון על הפרטים. כל ארוחה נהפכה לחפ"ק אירועים, וכל נסיעה משפחתית לחמ"ל בתנועה. הרבה שאלות היו על הפרק: האם לחגוג את בר המצווה בחג עצמו, את מי להזמין ואיפה לשכן את האורחים. בסופו של דבר הוחלט שבליל החג נערוך סעודת חג למשפחה הקרובה ואחרי החג נערוך ערב בר מצווה באולם שמחות.
דבר אחד היה ברור מהתחלה: אני אקרא את כל הקריאה של שבועות כולל כמובן את מגילת רות.
אבל כל זה היה רק הפתיח לשאלה החשובה באמת: מה תהיה דרשת בר המצווה. אבא מאוד רצה שאני אכין לבד את הדרשה. הוא רצה שאתמודד עם המשימה, ונראה לי שהוא גם רצה שכולם יֵדעו איזה 'כישרען' יש לו בבית. נושאים עלו וירדו, מערכות שלמות נפסלו, עד שאמא הציעה הצעה שאי אפשר לסרב לה:
"אתה זוכר מאיר?" היא אמרה לאבא באחד הערבים שהנושא עלה לשולחן בפעם המי יודע כמה, "שכשלולי נולד, אתה הלכת לישיבה ללמוד? הרי התאריך של הלידה היה שבועיים אחר כך ואף אחד לא חשב שזה יקרה בדיוק בחג?"
"זוכר", אמר אבא שהכיר את סיפור הלידה המוקדמת והמסוכנת אִתה אמא נאלצה להתמודד לבד כבר בפעם המיליון. "אז אני רוצה לדעת מה למדת באותה לילה, ושעל הסוגיה הזו לולי ידבר".
אבא מולל את זקנו: "מה למדתי באותו לילה? שאלה מצוינת. זה היה בקיץ של נדרים. זה בטוח. בליל שבועות למדנו דף כח. את הסוגיה של בר פדא".
"מצוין", אמרה אמא. "שלולי ידרוש על הסוגיה הזאת". אבא לא התלהב: "זו סוגיה מסובכת, לא מתאימה לגיל 13 וגם לא בטוח שהציבור יתעניין בזה".
אבל אמא לא ידעה לקבל לא. היא החליטה ומבחינתה זה היה סוף פסוק. "אתה תלמד עם לולי את הסוגיה עד שהוא יֵדע אותה ישר והפוך, אני בטוחה שהוא כבר ימצא מה לחדש".
"אתה בטח יודע", אומר לי רבי ישראל, "שיש סוגיות בש"ס שנקראות על שם האמורא שחידש אותן. כזו היא הסוגיה של בר פדא בנדרים. זה היה גם הדבר הראשון שאבא אמר לי שהתחלנו ללמוד את הסוגיה. התחלנו ללמוד את הסוגיה, זו סוגיה מאוד קשה, אבל עם אבא שום דבר לא היה קשה. היה לו לימוד מדבק. איזו התלהבות, איזה ברען, איזו שמחה. אבא כל כך שמח שיש לו בן שהוא יכול ללמוד אתו, שבמשך כל זמן הלימוד הוא פשוט קרן מאושר. כל מילה שאמרתי הפכה מיד לסברה נפלאה, כששאלתי קושיה, היא מיד הפכה ל'קושיה שלא נשמעה בעולם הזה מאז הר סיני' וכן הלאה. כשצללנו לתוך הסוגיה, וכבר שאלתי והשבתי לעניין, אבא כבר ממש יצא מגדרו וקשר לראשי כתרים שלא התאימו לראשי הקטן: "אז למעשה, אומר כאן מורנו ורבנו ר' ישראל שליט"א, סברא שהופכת את הסוגיה מתחילה לסוף ומהסוף להתחלה", ועוד כל מיני מחמאות מופלגות שיצאו לו בטבעיות מהפה.
זו הייתה חוויה מרתקת. למדנו כל יום שעתיים. כל הבית הפך להיות בר פדא. כל האחיות ידעו לדקלם מתוך שינה את ההבדל בין קדושת גוף לקדושת דמים. אמא שלי מלמלה מתוך שינה את שיטת הר"ן על הסוגיה, ואפילו השכנים כבר דקלמו את משפט המפתח על "הלשונות הנפלאים של הר"ן, שאין כמותם בכל הש"ס". היו משפטים שהפכו ממש לסלוגנים משפחתיים, כמו: "תראה לי עוד מקום שהר"ן כותב על הרשב"א 'ואף הרשב"א היה חוכך בדינו לומר'. זה הרי נדיר!
אחרי שסיימנו ללמוד את הסוגיה, העליתי על הכתב כמה קושיות ותירוצים שהתחדשו לנו במהלך הלימוד - והנה, הייתה דרשה לתפארת, בדיוק כמו שאמא רצתה.
כשפתחתי את הדרשה וסיפרתי למה אני דורש על הסוגיה הלא קונבנציונלית, אמא הייתה ממש ברקיע השביעי. לא היה אושר כאושרה. כל החברות שהגיעו לשמוח אִתה בבר מצווה של המוז'יניק שמעו במדויק את הסיפור מתחילה ועד סוף ואני שמחתי שהייתה לי את ההזדמנות לגמול לאמא קצת טובה על כל המסירות וההשקעה.
כל הסיפור הזה, הוא הקדמה למנהג שהתחיל משנת בר המצווה. מאז, בכל ליל שבועות, יום ההולדת שלי, הייתי יושב עם אבא בבית, ולומדים את הסוגיה של בר פדא. אמא הייתה נשארת ערה כל הלילה, מגישה קפה ועוגות כל חצי שעה, וצוהלת מאושר. לא עזרו הבקשות שלי ושל אבא שאנחנו רוצים ללמוד בבית המדרש ההומה. 'פעם בשנה אני צריכה את זה', היא הייתה אומרת ואנחנו מילאנו את בקשתה בשמחה ובאהבה גדולה".

המחברת והקנאה
המסלול שלי, המשיך רבי ישראל לספר, היה נראה מוגדר מראש. מעלה מעלה בדרך העולה בית א-ל. שלוש השנים של הישיבה קטנה עברו עלי בהתעלות גדולה. למדתי טוב, הקפדתי על קלה כבחמורה, הייתי חבר טוב ובן אוהב, חלום של כל אבא ואמא.
בשעות הפנאי שלי, בין הסדרים, הייתי משתעשע בתחביבים שלמדתי מהאחיות שלי. כשהייתי חוזר הביתה, הייתי מנגן בגיטרה של אחותי ושר שירי נשמה. גם את תחביב הציור לא שכחתי. הייתה לי מחברת סודית, בה הייתי מצייר קריקטורות של אנשים אותם הכרתי ביום-יום. לא יודע להסביר למה אבל זה היה נותן לי שקט נפשי. את המחברת שמרתי לעצמי. חשבתי שזה לא ראוי לבחור ישיבה לעסוק בכאלה דברים ובעיקר חששתי שהציורים שלי עלולים לפגוע באובייקטים אותם ציירתי. המחברת הזו הייתה נעולה היטב בארון שלי בישיבה, ורק בשעות הלילה המאוחרות, הייתי מוצא זמן להתפרק קצת ולהטמין את המחברת שוב עד להזדמנות הבאה.
הצוות בישיבה היה ממש מצוין, חוץ מאיש צוות אחד, שמהיום הראשון שהגעתי לישיבה לא אהב אותי. מכיוון שאותו איש צוות החזיק בתפקיד שהייתה לו השלכה על כל הבחורים בישיבה, היו לנו מדי פעם חיכוכים קטנים. הוא היה משוכנע שאני יהיר מדי, ואמר בכמה הזדמנויות ש"צריך להוריד לו את האף".
לאורך כל שנות לימודיי בישיבה, על לא עוול בכפי, הוא נהג, איך לומר זאת בעדינות: פשוט להציק לי. מדי תקופה, הייתי נאלץ לספוג ממנו הערות פוגעניות שהיו דוקרות אותי, אבל אני הבלגתי והמשכתי הלאה. ברוך השם, הייתי מהמצטיינים בישיבה, ולא היו לו הרבה הזדמנויות להציק, אבל הוא לא הפסיד אף הזדמנות. כשהתפללתי באריכות הוא בא להגיד לי שחבל שאני מנסה לעשות רושם על חשבון הקב"ה, וכשהתפללתי באופן נורמלי הוא היה אומר לי שאני חייב להתחזק ביראת שמים. מהשמועה למדתי שהיה לו בן, בגיל שלי, שירד מהדרך. יצא לתרבות רעה. לעצמי אמרתי, שאולי עלי הוא פורק את התסכול שלו וכיוונתי שהסכינים שננעצו בי יכפרו על עוונותיי.


הנקמה הזוועתית
וכאן מתחיל הסיפור האמיתי. זה היה בחג השבועות של שיעור ג'. ביום בו מלאו לי 17 שנה. כמדי שנה, את ליל חג השבועות עשיתי יחד עם אבא ובר פדא בבית מול עיניה השמחות של אמא שלא היה גבול לאושרה. למחרת, כשהגעתי לישיבה, חיכה לי איש הצוות בכניסה. "אני מבין שאתה לא יודע שיש כאן סדר ליל שבועות בישיבה?" הוא שאל בעוקצנות.
ידעתי היטב שהוא מחפש רק לעקוץ אותי. הוא ידע היטב שאני מעולם לא מחסיר סדר בישיבה וידע גם היטב משנים קודמות שבשבועות אני לומד עם אבא בבית. ניסיתי להסביר לו את הסיטואציה, אבל הוא היה מכוונן מטרה.
"ביקשת רשות ממישהו? נראה לך כאן הכל הפקר? מה זה הדבר הזה?" אני לא חוצפן מטבעי. הפוך. אבל הרגשתי שכלו כל הקִצין: "הרב צודק", אמרתי לו. "חטאתי, עוויתי ופשעתי. שהרב ייתן לי עונש וזהו". הוא התעצבן. אוהו, כמה הוא התעצבן. מאחורי גבי הוא סינן: "אתה עוד תשמע ממני, חצוף".
אני ניגשתי לסטנדר וכל האירוע נשכח ממני כלא היה. יום למחרת, הגעתי בבוקר לישיבה וראיתי שהחצר כמרקחה. גדודים-גדודים של בחורים עמדו בחצר ודיברו בלהט. מה קרה? אל תשאלו. הנהלת הישיבה החליטה לפרוץ את כל הארונות של הבחורים, וכל הדברים האסורים הוחרמו על ידי הנהלת הישיבה. בחורים רבים רעדו על נפשם. היו שהחזיקו דברים שלא התאימו לרוח הישיבה וכל אחד חשב על התירוצים שיספק כשיבואו לעשות אתו חשבון. אני לא דאגתי. לא היה לי שום דבר 'לא חוקי' בארון. אבל פתאום 'נפל לי האסימון'. המחברת. הציורים. אוי ואבוי אם מישהו נגע בה. רצתי במהירות לחדר, פתחתי את הארון, הרמתי את הספרים והניירות. הכל היה, חוץ מהמחברת.
נתקפתי בחרדה. אם הבחורים בישיבה יֵדעו על המחברת, זה יהיה אסון נורא. אני אבוד.
התחלתי לחשוב על תירוצים: אולי אני אגיד שזה של אחותי, אולי של חבר שלא לומד בישיבה, אולי כיוון אחר. אחרי תפילת שחרית בכוונה עצומה, התחלתי להירגע. לא עשיתי שום דבר רע. במקרה הכי גרוע והיה לי קצת אי נעימות מהצוות שיֵדע שהמצוין של הישיבה מחזיק בתחביב סודי של ציור בשעות הפנאי. לא נעים, אבל גם בכלל לא נורא. בחלומותיי השחורים ביותר לא דמיינתי מה הולך לקרות. בשעת הצהריים נתלה פתק בלוח המודעות של הישיבה: "בשעה 16:00 , מיד אחרי תפילת מנחה, שיחה חשובה לכל הבחורים. איש בל ייעדר".
במצב הנוכחי, איש לא יכול היה להרשות לעצמו להיעדר. גם ככה, המצב של כולם היה לא פשוט וצריך רחמי שמים מרובים. את השיחה מסר מיודענו, איש הצוות שמעולם לא אהב אותי. "רבותי", הוא אמר. "אתם יודעים שפתחנו את כל הארונות. ואני חייב לומר שהיינו מזועזעים. כל הצוות של הישיבה, ממש היו בזעזוע. אין לך ארון שאין קללתו מרובה מחברו. מוכרחים לעשות חושבים, איך לתקן את מה שקורה כאן.
"אני אתן דוגמה. אולי הכי מזעזעת מכל מה שמצאנו. יושב בחור, שחושב שהוא בן עלייה, נחשב בחור מצוין, ואומר לעצמו: הרי חז"ל דורשים - אין צור כאלוקינו, שאין צייר כאלוקינו. נו, הוא הרי חושב את עצמו למדן, ואז אומר הבחור הלמדן לעצמו, הרי יש דין והלכת בדרכיו, וממילא - מה הוא צייר, אף אתה צייר. אז אני אעשה לעצמי גם כן איזה ציורים. וככה הוא יושב ומבטל את הזמן, ואם לא הייתי רואה לא הייתי מאמין, אפילו על בחור קל שבקלים, שיעשה כאלה שטויות והבלים ויצייר כאלו ציורים מטופשים. אני לא אגיד כאן שמות. כי זה לא העניין. אבל ברור שיש כאן שורש רקוב. ברור שזה בחור שיש בו חוצפה וגאווה וממילא התורה שלו לא שווה כלום. וממילא לא פלא שלא היה לו מה לחפש כאן בליל שבועות. הוא לא שייך למתן תורה, אין לו הבנה מה זו קבלת התורה. אולי יש לו עתיד בתור צייר באמריקה, אצל הגויים. בעולם התורה ודאי שאין לו מה לחפש"...

ההתרסקות
את המשך השיחה כבר לא שמעתי. ראשי הסתחרר, איבדתי לחלוטין את התחושה בגופי והרגשתי כאילו מישהו היכה בי מכת מוות. ישבתי במקומי, מוכה הלם, כשכל חיי קורסים למולי כמגדל קלפים. עיגולים שחורים הופיעו מול עיניי והראש שלי נפל על הסטנדר בלי שהצלחתי להתנגד. התעוררתי רק כשהחברים טלטלו אותי לאחר שהסתיימה השיחה.
השעה הייתה ארבע ורבע. בצעדים כושלים צעדתי לעבר שורת המתלים, נטלתי את החליפה והכובע, ויצאתי הביתה. הייתי מבויש ומפוחד, נדהם והמום. שבור לרסיסים. מרוסק לחלוטין. הגעתי הביתה, חיוור כמת. נשכבתי על המיטה, טמנתי את ראשי בכרית, ורק אז, פרצתי בבכי גדול. מהר מאוד הגיעו האחיות, ואחריהן האמא, והסתכלו עלי בהלם מוחלט.
"לולי", צעקה לי אמא, "לולי שלי, מה קרה. מה עשו לך?" אבל לא הייתי מסוגל לענות. טמנתי את הראש בכרית, בכיתי בכי גדול וביקשתי את נפשי למות. אפילו לא למות. פשוט להיעלם. כאילו אף פעם לא הייתי קיים.
אחרי ניסיונות כושלים לברר אתי מה קרה, הזעיקה אמא את אבא מהישיבה. אבא הגיע תוך דקות. הוא ניסה לדבר אתי, אבל אני לא הצלחתי להוציא את הראש מהכרית. אבא התחיל לבכות יחד אתי. הוא לא היה מסוגל לראות את לולי שלו, בבת עינו, משאת נפשו ומשוש חייו, מפרכס במיטה.
אבא היה הראשון להתעשת. הוא צלצל לראש הישיבה בה למדתי לבדוק מה קרה. האחרון השיב שהוא לא בישיבה, אבל יברר מה קרה, ויחזור אליו בהקדם האפשרי.
אחרי כמה דקות הוא חזר עם בשורות מרגיעות: "הכל בסדר. פשוט אחד מאנשי הצוות נתן שיחת מוסר בישיבה, וכנראה הוא לקח את זה קצת קשה. הכל בסדר ר' מאיר, זה יעבור בעזרת ה'".
אבל שום דבר לא היה בסדר. שעתיים בכיתי עד שכבר לא נשאר בי כוח. אמא לא משה ממיטתי אפילו לרגע. 'אתה רוצה לשתות, לולי? אני אביא לך מגבת רטובה?' אבל אני? אני נהייתי אפאטי לחלוטין. בהיתי בחלל החדר ולא הוצאתי מילה מהפה.
"מאיר", שמעתי את אמא אומרת, "תעשה לי טובה, דחוף, לך עכשיו לישיבה של לולי, ותברר בדיוק מה קרה. זה לא נשמע לי כל הסיפור הזה". אבא לא חיכה אפילו שנייה. הוא רץ לישיבה, ואחרי שעה הוא חזר הביתה בסערת רגשות. מעולם לא ראיתי אותו ככה. אבא שלי, אציל הנפש, סמל הטוהר והעדינות, חזר רועד כולו, פניו אדומות ועיניו זולגות דמעות.
"רוצח! רוצח!" הוא סינן בזעם עצור. "גיהנום כלה והוא אינו כלה! מי התיר לו? רוצח! הוא רוצח כפשוטו! חשבתי שאני שולח אותו לישיבה, לא לבית מטבחיים!"
אמא הביטה בו מבועתת ויצאה אתו החוצה לשמוע את הסיפור. שמעתי איך הוא מגולל בפניה את הזוועה כמו שהוא שמע אותה מהחברים שלי בישיבה. איך עמד יהודי, בתפקיד חינוכי, לפני 150 בחורים ושפך דם נקיים. תקע סכין בלבו של בנו יחידו, אהוב לבו.
איש הצוות ניסה להצטדק. הוא הסביר שלא אמר את השם, והיה משוכנע שאף אחד לא יבין, ואם חס ושלום קרתה תקלה, הוא מוכן לבוא ולהתנצל. אבל בשבילי זה כבר היה מאוחר מדי. אני הייתי מרוסק לחלוטין. שבור לרסיסים קטנים, אשר היו בלתי ניתנים לאיחוי. התביישתי לצאת מהבית. התביישתי לפגוש חברים, או בני משפחה. ישבתי בחדרי, מהבוקר עד הערב, כשאני מעביר את הזמן בציור פרצופים משונים, ובנגינה בגיטרה של אחותי. הוריי השבורים, לקחו אותי למומחה עולמי שינסה לעזור לי. הוא רשם לי כדורים שיכולים לעזור. אבל אני לא הסכמתי לקחת אותם בשום אופן.
ביום אחד, ברגע אחד, ירדתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. התהליך היה מהיר וכואב. מנער צעיר מלא שאיפות ותקוות, שעתידו הגדול לפניו, הפכתי לשבר כלי, שעתידו נחרב ונהרס בעודו באיבו. גם כעבור חודש וחודשיים, הפצע לא הגליד. לא יכולתי לפתוח יותר גמרא. לא יכולתי להיכנס לבית המדרש. מבחינתי הסיפור נגמר. כך יצא, שאני, לולי, התקווה הגדולה של אבא ואמא, האור של חייהם, הגאווה של כל המשפחה, עוד לפני שעליתי לישיבה גדולה, הייתי לגמרי מחוץ לעולם הישיבות. אבא נשבר לחלוטין. תוך שבועות ספורים השיער שלו הלבין לחלוטין. זקנה קפצה עליו.
מבית המדרש לרחובות תל-אביב
"שימען, אתה בחור חכם", אמר לי רבי ישראל, "אתה לא צריך לשמוע את כל השתלשלות העניין. איך התגלגלתי בבתי קרובי משפחה, שניסו לעזור ולשקם אותי, אבל רק גרמו לי לסבל גדול יותר, איך עברתי בין מוסדות שלא התאימו לי, איך הרגשתי שהאהבה חונקת אותי עד שחיפשתי את הדרך להתנתק לגמרי. להיות עצמאי.
נעזרתי בכמה חברים חדשים שרכשתי לי ששכרו דירה בתל אביב, בשותפות, והצטרפתי לחבורתם, מנותק מכל העולם שממנו באתי. בלי משפחה, בלי תורה, בלי תפילה, בלי אמונה. רק עם כאב אחד גדול ועמוק בלב, שהלך והעמיק בתוכי ככל שחלף הזמן.
הייתי צריך לממן את עצמי איכשהו, וכך, מצאתי את עצמי, יושב רוב היום בגפי, בטיילת של תל אביב, כששערי גדל פרא, ומציע את כישרונותיי לעוברים ושבים... לצדי מונחת דרך קבע הגיטרה שקיבלתי מתנה מאחותי, עיפרון פחם שחור, ובלוק ציור גדול. כל ציור - עשרה שקלים. ועבור מנגינות, איש אשר ידבנו לבו... לא שחשבתי שלהיות צייר ונגן רחוב זו העבודה הכי טובה שיכולה להיות לי, אבל השלמתי עם מציאות חיי. משהו אחר לא יכולתי ולא ידעתי לעשות.
יש הרבה מקרים של בחורים שיצאו מהדרך שמחזיקים בטינה גדולה על המשפחות שלהם. אצלי זה היה הפוך. לא היו לי שום משקעים. הם באמת ריחמו עלי, וקיבלו את ההחלטה שלי, בהרגשה של צער על מר גורלי. והאמת, שגם אני לא כעסתי עליהם בכלל. אהבתי אותם מאוד ואפילו ריחמתי עליהם. ידעתי שאני גורם להם סבל עצום וידעתי שהם לא אשמים, ולכן השתדלתי להתרחק כמה שיותר. רחוק מהעין – רחוק מהלב. לא באתי לבקר, וכמעט שלא הייתי מצלצל. קיוויתי בכל לבי, שהם פשוט ישכחו ממני, וכך יהיה טוב גם להם וגם לי.


לבית הייתי מצלצל פעמיים בשנה. פעם אחת בערב ראש השנה, להגיד שנה טובה, ופעם נוספת. בערב חג השבועות. ערב יום ההולדת שלי. עם אבא זו הייתה שיחה מביכה. עם כל הכוונות הטובות שהיו לו, לא היה לו מושג מה לשאול אותי ואיך מתעניינים בבן שלא שייך בלימוד. וואס הערצאך? מה מחדשים? הוא היה שואל בחמימות. אבל השיחה הייתה גוועת במהירות מחוסר עניין.
רק אמא הייתה מדברת אתי. "לולי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אתה צריך שנשלח לך משהו? אולי תבוא לבקר? אנחנו רוצים לראות אותך קצת, תבוא תראה את האחיינים החדשים שלך"... אבל אני תמיד סירבתי בנימוס. לא רציתי להכאיב. ואמא הייתה אומרת לי תמיד בסוף השיחה: "לולי, גדלת בעוד שנה, אבל תזכור תמיד, כמו בלידה שלך, למרות כל הסיבוכים שהיו, לא ויתרתי עליך. הסכמתי לשלם בחיים שלי בשביל שתבוא לעולם. אני אף פעם לא אוותר עליך. אתה שומע לולי? אף פעם!"
"תודה אמא", הייתי אומר ובסתר לבי מייחל שאמא כבר תוותר עלי ויהיה לי קצת שקט נפשי.
כך נמשכו העניינים ארבע שנים ארוכות-ארוכות.
באחד מימות הקיץ התל אביביים, ישבתי לי כדרכי, מנגן קצת ומצפה לאיזשהו תייר מזדמן שירצה לרכוש דיוקן משעשע של עצמו בעשרה שקלים.
הייתי די שקוע בנגינתי, כך שלא שמתי לב מהיכן הוא צץ והופיע פתאום. ואיך הוא בכלל שם לב לקיומי. אבל עובדה היא, שהרמתי את עיניי, וראיתי אותו עומד מולי.
אני לא אגיד לך מי זה היה, וגם אל תבקש ממני לדעת. זה גם לא משנה. השם שלו רק יפריע לך להכיל את הסיפור, למרות שאני חייב לו את כל חיי הרוחניים.
הוא היה איש מפורסם בחלקים גדולים של הציבור. אבל אני שגדלתי בחממה רוחנית ומשם עברתי לשממה רוחנית, לא ידעתי במי מדובר. מולי ראיתי יהודי עם שיער ארוך, גיטרה גדולה כמו שלי והוא היה נראה כמו מה שנקרא באותם ימים 'היפי'. הבדל אחד היה בינינו: הכיפה. הוא חבש כיפה שהייתה מהודקת לשערות ראשו עם שתי סיכות. היה בו משהו קסום. הבריזה שנשבה מן הים, שיחקה בתלתליו שהתנופפו בעליזות ברוח. אתה יודע, כשאתה מצייר הרבה פנים, אתה מתרגל להתבונן לאנשים בעיניים. בעיניים, אם יש לך קצת ניסיון, אתה יכול לראות הכל. כבעל ניסיון, הייתי מסוגל במבט אחד לתוך העיניים, לדעת בדיוק מי האיש שיושב לפני.
ולהפתעתי גיליתי, שגם הוא מתבונן בעיניים - כמוני. התבוננתי לרגע בעיניו, והוא התבונן לרגע בעיניי, ולרגע אחד מבטינו הצטלבו. אומר לך את האמת, כאלה עיניים עוד לא ראיתי. לא ראיתי עד אז, ולא ראיתי מאז. היה בהן ניצוץ פלא מיוחד, זיק של אור, שהיה מלא באהבת אדם. הן היו עמוקות, מתוקות, עוטפות, חודרות עד עומק העומקים של הנשמה. "הי, חבר קדוש, מה שלומנו היום?" הוא שאל אותי בטבעיות. כאילו היינו ידידים ותיקים שנים רבות.
ואתה יודע מה הדהים אותי? שבאותו הרגע, הרגשתי שאני והוא באמת ידידים שנים ארוכות. כאילו גל אדיר, של חום אנושי גאה ושטף את כולי.
ובאותו הרגע הרגשתי שכל החיים חיכיתי לפגוש באדם כזה. ממבוכה, עניתי שלא ממין העניין. "אתה רוצה אולי ציור?" "אפשר, אולי אני אקח ציור", הוא אמר. "אבל אגיד לך את האמת: הצייר יותר מעניין אותי מהציור".
הוא התיישב לידי, והניח על הרצפה את הגיטרה שלו. הוא התבונן בי שוב, ושאל בעדינות: "הי חבר, אתה מרשה לי לשאול מה השם שלך?" "כן, למה לא", עניתי מיד. "השם שלי לולי". אבל מיד הוספתי: "למל עשה קוראים לי ישראל דוד. כי נולדתי בשבועות. זה על שם הבעל שם טוב ודוד המלך". הוספתי. הוא לחץ את ידי בחמימות וציין בפני את שמו. ואז הוא אמר: "אני מוכרח לומר לך שאתה נראה לי כל כך מיוחד, שאני חייב שתספר לי משהו עליך... אם לא אכפת לך"...
היה בו משהו אמיתי. הרגשתי שאכפת לו ממני. הוא באמת רוצה לדעת מה עובר עלי. אבל המבוכה הייתה גדולה. "אני צייר רחוב", אמרתי לו. "קצת מנגן על הגיטרה. אין לי משהו מיוחד לספר".
אבל הסיפור הזה לא עבד עליו. הוא היה מנוסה ולא הרפה. "ידידי הקדוש, אולי בשבילך זה נראה לא כל כך חשוב, אבל בשבילי, מה שתספר לי זה ממש געוואלד. אתה ממש מחיה אותי". בשלב זה, התמוטטו אצלי כל חומות ההגנה שבניתי בעמל רב במשך השנים. נמסתי לחלוטין. מצאתי את עצמי, לראשונה בחיי, יושב במשך שעה ארוכה ומספר לחבר החדש שלי את סיפור חיי מתחילה ועד סוף. סיפרתי הכל. מהילדות, דרך בר המצווה, הדרשה על הסוגיה של בר פדא, ועד לאותו יום מר ונמהר, שחיי השתנו בבת אחת. כשסיפרתי לו על השיחה בישיבה, ראיתי דמעות עולות בעיניו. הוא היה מזועזע עד עמקי נשמתו. אך הוא המשיך להקשיב לי בשקט, עד שסיימתי.
כשסיימתי, הוא שתק שתיקה עמוקה שנמשכה כמו נצח. ואז הוא אמר: "אף אחד בעולם לא יכול לסלוח על מה שעשו לך. תדע לך, שהכאב הזה מגיע ממש עד כיסא הכבוד. אתה בחור עמוק, אז אתה תבין את זה ממש עם כל הלב. אתה יודע שבשבועות אנחנו קוראים מגילת רות. יש הרבה סיבות לזה. אבל אני מוכרח לשתף אותך ברעיון שעלה לי. יש יהודים של מתן תורה. ויש יהודים של מגילת רות. אתה מבין את העומק שיש כאן? יהודי של מתן תורה, זה דרגה גדולה מאוד. זה יהודי שלומד תורה יומם ולילה וקשור בכל לבו להקב"ה.
"אבל עם כל הגדולה שלו, הוא עדיין לא יכול להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מיהודי של מגילת רות. זו תורה אחרת לגמרי. זו תורה שיכולה להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מרות, כי דווקא רות היא שלימדה את כל עם ישראל, שאת ההשגות הגדולות ביותר מקבלים דווקא אחרי שדוחים אותך. אחרי שמבקשים ממך ללכת. לעזוב. לוותר. "היא לימדה אותנו, שאם אתה חוזר שוב פעם - אחרי שהרחיקו אותך, אחרי שביישו אותך, ואתה דבק בכל זאת בתורה - התורה שלך הופכת להיות תורה של מגילת רות.
"קוראים לך גם דוד, נכון? אתה יודע שגם דוד המלך, משיח צדקנו, התמודד עם אותם קשיים. מאז שהוא נולד רק ביזו אותו והרחיקו אותו. אבל דווקא זה נתן לו את הכוח של הדבקות הכי עמוקה שיכולה להיות. אתה יודע, כולם חושבים ששבועות זה החג של היהודים ששייכים למתן תורה, אבל אני אומר לך שזה לא נכון. זה החג ששייך ליהודים של מגילת רות.
"אני מסתובב בעולם ורואה לצערי כל כך הרבה ילדים דחויים, כל כך הרבה נשמות אבודות, כמעט אף אחד לא יודע להפוך את הדחייה והאובדן הזה בכדי להפוך להיות יהודי של מגילת רות. רובם נדחים - והולכים לאבדון לצערנו. כמה נשמות אומללות יש בעולם", הוא פלט אנחה כזו שהגיעה מתוך הלב הגדול שלו והמשיך.
"אתה יודע, לולי", הוא אמר ברגש עז, "לפעמים אני חושב על המשיח. הוא יושב בשערי רומי ומחכה כבר לבוא. אבל כל יום הוא שומע תירוץ אחר. אין יום שלא אומרים לו: תבוא מחר. המשיח שומע תירוצים כבר אלפי שנים ועדיין לא מתייאש. הוא ממשיך לשבת בשערי רומי ולחכות שסוף סוף יקראו לו. דע לך, כשאדם חוזר אחרי שדחו אותו, הוא כבר חוזר בן אדם אחר... הוא לא מגיע מסיבות חיצוניות, הוא מגיע כי הוא באמת רוצה להגיע. הוא חוזר, כי הנשמה שלו אמרה לו לחזור. זה כוח שיש רק ליהודים של מגילת רות...
"אתה מבין לולי מה קורה כאן?" הוא שאל רטורית והמשיך. "יש יהודים שלא מקבלים בכלל הזדמנות. לא דוחים אותם אף פעם. הכל הולך להם כמו שצריך. הם יהודים של מתן תורה. אבל יש יהודים קדושים שמקבלים את ההזדמנות, דוחים אותם והם במקום לחזור, מתרחקים עוד יותר. לולי, אנחנו בחצי הדרך. קיבלנו הזדמנות להיות יהודים אמיתיים יותר, יהודים עמוקים יותר, יהודים של מגילת רות. יהודים שהם יהודים בגלל שהם באמת מאמינים בזה בכל לבם, ובאמת אוהבים בכל לבם, בלי שום נגיעה. אנחנו כבר לא עושים משהו בגלל הפחד של מה יאמרו, ומה יחשבו עלינו. עברנו את זה. עכשיו נשארה רק האמת הכי עמוקה שיש לנו בלב. רק היא תפעיל אותנו.
"זה עמוק מאוד, לולי המתוק. עמוק עמוק. אבל אתה מבין את זה. "אבל אתה יודע מה?" הוא אמר לי. "אני מדבר יותר מדי. הרי יהודים של מגילת רות, הם יהודים של ניגון. רות זה ניגונים, דוד הוא נעים זמירות ישראל, אז יש לי בשבילך שיר יפה. אתה בטח תאהב אותו. זה שיר מיוחד ל'יהודים של מגילת רות', חיברתי אותו בדיוק בזמן שהקב"ה נתן לי את ההזדמנות, להיות יהודי כזה... הוא כל כך מתאים לנו לעכשיו. בוא ננגן אותו ביחד. תעזור לי עם הגיטרה, תעזור לי עם עוד קול שיהיה אתי". לקחתי בידי את הגיטרה שלי. הוא החזיק בגיטרה שלו, עצם את עיניו, והחל לשיר: "לולי תורתך, שעשועי..." את השיר הכרתי מהסעודה שלישית בישיבה. שרנו ביחד, על שפת הים בתל אביב את השיר הזה שוב ושוב. ואז הוא עצר. "תן לי לשיר את השיר הזה מחדש". ואז הוא חזר לנגן: לוּלִי, תורתך, כשהוא מדגיש את השם שלי שוב ושוב. אחרי רגע של מבוכה הצטרפתי אליו, ושרתי אתו יחד, את המילים שממש נפחו בי נשמה חדשה...
זר שהיה נקלע לטיילת של תל אביב באותם רגעים, היה רואה שני היפלאך, בעל שיער ארוך, יושבים ושרים ומנגנים איזה שיר ישן, אבל למעשה הייתה שם לידה חדשה. יהודי חדש בא לעולם. יהודי של מגילת רות.
היינו יכולים להמשיך ככה עוד שעות. אבל פתאום הוא שם לב שהשמש מתחילה לשקוע.

"תסלח לי לולי", הוא אמר לי בחום. "הייתה אמורה להיות לי הופעה בחמש בערב, עכשיו כבר שבע, בטח מחפשים אותי. הלילה אני חוזר לחו"ל, אבל תבטיח לי שפעם הבאה שאני פה, אנחנו יושבים יחד ללמוד את הסוגיא של 'בר פדא', ונלמד אותה כמו שצריך. אני מברך את שנינו שנזכה ללמוד אותה ביחד כל החיים. אני זוכר את הסוגיה מהישיבה, ואתה יודע מה המשפט הכי חשוב בכל הסוגיה? המשפט שאני רוצה ללמוד אתך מיד שאני חוזר: 'אמר רב המנונא: קדושה שבהם, להיכן הלכה?' דע לך לולי, זה בכלל לא משנה מה היה אתנו עד עכשיו, אבל תזכור שהקדושה שלנו לא הלכה לשום מקום". נפרדנו בחיבוק ארוך, עקבתי אחריו עד שנעלם עם הגיטרה שלו לרחוב התל אביבי הסואן ונשארתי לבד.
כמה ימים הייתי עסוק בלשחזר את המפגש הזה שוב ושוב – ונפלה בלבי החלטה. להפוך להיות 'יהודי של מגילת רות'. לנצל את ההזדמנות, ולהתחיל מחדש ממקום שלא הייתי יכול להיות בו קודם. התחלתי להתכונן לחזור. עוד לא סיפרתי לאף אחד. היו לי שבועיים ימים להתארגן, עד תאריך היעד. הלא הוא כמובן - חג השבועות. חיסלתי את כל "עסקיי", נפרדתי מחבריי, הסתפרתי וקניתי בגדים חדשים. בקוצר רוח המתנתי לערב חג השבועות.
בחזרה הביתה
הטלפון צלצל. מהצד השני של האפרכסת הייתה השיחה המסורתית. אמא על הקו. "לולי שלי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אולי לחג הזה אתה מגיע, אפילו רק לשעה? מה אתה אומר, לולי? אנחנו כל כך מתגעגעים. כל כך רוצים לראות אותך".
"טוב אמא", אמרתי ביובש. "אני אבוא".
"אתה צוחק, לולי? אל תגיד לאמא סתם. מתי תבוא? לכמה זמן? אולי תישאר אתנו קצת. לא ראינו אותך ארבע שנים. אתה לא חייב, אני רק מציעה".
"אמא", אמרתי לה. "זה בסדר. אני אשאר. כמה שתרצי". "אני לא רוצה להחליט לך. אבל אולי תישאר לכל יום ההולדת. נעשה מסיבה כמו פעם. מה אתה אומר?"
"בסדר, אמא. אני אשאר ליום ההולדת. אין בעיה".
אמא לא ידעה את נפשה. "אני מתחילה להכין את העוגות. חבל שלא אמרת אתמול, הייתי מכינה כמו שצריך. אבל לא חשוב. אתה רוצה לדבר עם אבא? או שתדבר כבר בבית. מה שאתה רוצה. אל תרגיש לא נעים".
עוד לפני שהספקתי להשיב, קולו של אבא בקע מהאפרכסת. "אני שומע בשורה טובה. נו, ברוך השם. נו, מה מחדשים?"
אחרי ארבע שנים, סוף סוף עניתי לו: "אני מגיע בעזרת השם. יש כמה חידושים בעיקר על דברי רב המנונא: 'קדושה שבהם להיכן הלכה', נדבר כבר בבית"...
אני יכול לומר לך, שאני לא יודע אם 'יהודי של מגילת רות', מביא את המשיח, אבל תחיית המתים ראיתי שהוא יכול לעשות...
גם בלי לראות, הספיקה לי השמיעה. ההורים שלי ממש קיבלו חיים חדשים.
שבתי הביתה. אחרי שנות נדודים. יצאתי 'יהודי של מתן תורה', הביזיונות ששפכו את דמי קידשו אותי ב'קדושת דמים', וחזרתי - 'יהודי של מגילת רות'. יהודי שדבק בתורה למרות שדחו אותו, למרות שביזו אותו, ובכל זאת, הוא בוחר לדבוק באמת שלו, מתוך הכרה והחלטה פנימית, שאי אפשר לעקור בשום אופן שבעולם.
הסוגיה האחרונה שלמדתי הייתה הסוגיה של 'בר פדא', ואליה חזרתי שוב בגעגוע, בליל שבועות הנוכחי. שוב ישבתי עם אבא, כל הלילה, אבל הפעם היה לי ניגון מתוק מלא געגועים. ידעתי שזו אהבת חיי.
בבוקר, הלכנו לבית הכנסת יחד. כל המשפחה. וכמובן, הקריאה היא הקריאה של בר המצווה שלי, אז כיבדו אותי לקרוא, גם בתורה וגם מגילת רות.
ואתה יודע, תמיד במגילת רות, הראשים נשמטים. אנשים נרדמים אחרי לילה ארוך של לימוד. אבל בשבילי כל מילה הייתה חיים חדשים. נעמי דוחה את רות. ורות? דבקה בה! נזכרתי איפה הייתי רק לפני שבועיים, נזכרתי בחבר הקדוש שלי, שנתן לי נשמה חדשה, נזכרתי בניגון השמימי שניגנו יחדיו, ולא עצרתי בעצמי. כשהגעתי למילים: 'ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך', התחלתי לקרוא את המילים במנגינה ששרנו על הטיילת. במנגינה של לולי תורתך...
זה ממש התאים לכל מילה. שים לב איך זה משתלב יפה עם המנגינה. "כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין - - - עמך עמי, ואלוקייך אלוקי. באשר תמותי אמות, ושם אקבר, כה יעשה ה' לי, וכה יוסיף כי המוות, יפריד ביני ובינך"... עד שאנשים התעוררו וקלטו מה קרה, כבר סיימתי את הפסוקים "שלי", והמשכתי לקרוא כרגיל.
אתה אולי תצחק, אבל מאותה שנה, בכל שנה שם בבית הכנסת של אבא שלי, הבעל קורא מנגן את הפסוקים האלו במנגינה הזו ששרתי באותו חג שבועות. הם כל כך נהנו מהרעיון, וגם ראו שזה מעיר את האנשים במגילה, אז הם פשוט אימצו את הרעיון...
אתה יודע, אני רוצה להגיד לך משהו לסיום. אתה הראשון ששומע ממני את הסיפור המלא. סיפרתי חלקים מהתורה הזו בשיעורים שמסרתי בישיבות המכונות ברשעות 'ישיבות לנוער נושר'. ניסיתי להסביר בכל דרך אפשרית, שיש להם הזדמנות, שאין אותה לאנשים שלא עברו את הכאב שלהם.
אבל תתפלא, כמעט אף אחד לא רצה לשמוע לי. הם חשבו שאני אומר את זה כדי לעודד אותם. לא הצלחתי להיות אִתם בלב פתוח לצערי. אבל אתה, אתה הרי לומד בישיבה רגילה, אתה הרי יודע שאני מתכוון לזה באמת, אתה, אני מקווה, תיקח אתך את הרעיון. בכל פעם שיעלה לך ח"ו הכאב של הדחייה, הבושה, או כל רגש נוראי מהסוג הזה, שמישהו עשה לך בטעות או בכוונה, פשוט תיקח את זה להיות אדם אמיתי יותר. תשתמש בהזדמנויות האלה, שלא כולם זוכים להן.
תראה אותי, אני הרי לא טיפוס שגרתי. בטח יש כאלה שחושבים שאני קצת מוזר. אבל תזכור שעל יהודים של מגילת רות כל זה לא משפיע. יהודים של מגילת רות לא נרתעים מדחייה, הם מחבקים אותה בכל לבם. הם דבוקים בקדושה שהתקדשו בה, קדושת דמים, או קדושת הגוף, או שתיהן גם יחד, בקדושה שלא הולכת לעולם.
נו, שימען, דיברתי מספיק. בוא נשיר קצת. והשירה הזו נמשכת עד הרגע הזה בעזרת הנשים הקטנה .בקומה השנייה בבית הכנסת השכונתי. כי יהודי של מגילת רות לא מפסיק לשיר לעולם.
פרק 1

שעת בוקר מאוחרת בביהכנ"ס בבית טובי הארץ של מדינת וואס הערצאך, ראה"מ ר' משה זוכמיר ישב על מקומו בעודו מעיין בספר "חק לישראל" המבואר.

"אוף", שוב חט"ה (חבר טובי הארץ) מר אפרים מגהו'ל ממפלגת "מורשת מזרח" לא הסכים לוותר על אמירת תחנון למרות ההילולא של הרה"ק ר' זונדל מפולרוואי זי"ע, "מה, הוא לא מבין שלא אומרים תחנון בהילולא" חייבים לערב את "משמר בית דין" בנושא כדי שיתנו לו דו"ח, הרהר לעצמו תוך כדי המהום כמה הברות לא ברורות.

הוא קם ממקומו והתחיל לחלוץ את תפיליו, "רגע הפלאפון שלי רוטט" צקצק, הוא הביט לעבר המסך של המכשיר המאושר ע"י ועדת הרבנים.

"מה שר האוצר ר' זבולון גינצבורגר רוצה ממני על הבוקר?", חשב לעצמו בעודו תוקע את המכשיר בין כתפו השמאלי לאוזנו, כן ר' זבולון מה הענין? שאל.

"מה, המליאה של טובי הארץ מחכה לי", מתי קבעו את המושב הזה?, טוב, אני מגיע אני כבר אתנצל על האיחור.

הוא השאיר את תיק התפילין על השולחן ורץ לעבר אולם המליאה, בדרכו עצר ב"ירושלימער מזנון" המיועד לחברי טובי הארץ, "תכניסו לי למליאה צלחת קוגל ירושלמי בתוספת מלפפון חמוץ ובועבעס" צעק לעבר אחד המוכרים, והמשיך בדרכו למקומו בשולחן הממשלה במליאה.

בהיכנסו לעבר מקומו ראה מזוית עיניו את חט"ה יענקל צוכמאכער ממפלגת "מאה שערים" ישוב על מקומו עטור בטלית ותפילין מתפלל בדביקות.

הוא סימן בידו לחברי משמר טובי הארץ שיוציאו אותו, "שוב הוא מתפלל במליאה כבר הזהרנו אותו שזה לא מקובל", נצטרך לדון על כך בועדת האתיקה, הרהר.

על מה הדיון?, שאל את יו"ר טובי הארץ ר' קלמיש גריצנבוים, "על חוק השולעם זוכער'ס" שהוגש ע"י חט"ה אבריימל ציגנבאום ממפלגת "הייליגער שבת" השיב, תכף נשמע אותו מסביר את פרטי החוק.

"מורי ורבותי" הרעים קולו של חט"ה אבריימל ציגנבאום ברחבי המליאה,

ברשות ראה"מ שרי הממשלה וידידי חברי טובי הארץ, האמת היא שלא הכנתי את עצמי לדבר אבל היות שהצעת החוק המדוברת היא שלי, לא הייתי מסוגל לשבת בחוסר מעש והוצרכתי להסביר מה מסתתר מאחורי חוק זה.

כולכם בוודאי מכירים את התחושה, לאחר סעודת ליל שבת כולל מאכלים מכל טוב הארץ עוד צריכים ללכת ולאחל מזל"ט בשמחת שולעם זוכער של אחד מהידידים, שם מכבדים אותכם בקופסאות מלאות ארבעס ובועבעס מיחדים במינם, ומכאן והלאה הגרון שלכם מלא צרבות בלתי פוסקות.

לכן לעניות דעתי צריך לעגן בחוק שכל בעל שמחה חייב לחלק לכל המעוניין כדור נגד צרבות ומי שלא יעשה כן יענש בחומרה "כי ככה זה לא יכול להמשיך!", סיים את דבריו בהחלטיות וירד מהדוכן.

"אל תאכלו את כל השטויות האלו ולא יהיה לכם צרבות, למה שכולם יצטרכו לשלם יותר בגללכם?", צרח לעברו חט"ה ראובן צמעודי ממפלגת "הבוכרים" שהביע את דעת המתנגדים לחוק.

היו"ר דפק עם פטיש העץ על השולחן והכריז "מי שבעד החוק בקריאה ראשונה שירים את ידו" בעודו מתחיל לספור את ידי החברים המושטות אל על, בעוד המתנגדים מנסים לעורר מהומות ומוצאים אחד אחרי השני מהאולם ע"י משמר טובי הארץ....

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  10  פעמים
למעלה