סיפור בהמשכים סודות מן החדר

[brachy 100]

רציתי להגיב לך על זה ולא הספקתי, אז אכתוב לך עכשיו.











ציטטתי לך קטעים לאורך כל הסיפור. אני רוצה להאמין שלפחות 95% מהחרדים לא נוהגים ככה...

ברור שזו לא משפחה סטנדרטית,
אל תדאגי...

 

[הודיה לוי.]

וזו הבעיה, שבעיני ההורים הקורא לא אוחז שמבחינתם ההידרדרות החלה מזמן.
הקוראים מבחוץ יכולים לומר יותר.

זה משהו שהשתדלתי להעביר לאורך כל הסיפור. התגובות הקיצוניות שלהם לצעדים שלה סיפרו בעצם כמה קשה הם לקחו כל צעד שלה.

 

[~שפרה~]

רציתי להגיב לך על זה ולא הספקתי, אז אכתוב לך עכשיו.











ציטטתי לך קטעים לאורך כל הסיפור. אני רוצה להאמין שלפחות 95% מהחרדים לא נוהגים ככה...

הרוב דווקא פחות מ95 אחוז, ויכולים להיות הגיוניים בהחלט לבחורה שיורדת מהדרך (כאן זו הדרך שלהם...).
מה לדוג:
"אפרת, מה זה הבגדים האלו?", היא הצביעה על השקית שהייתה בידיים של איילה.
יוגורט (במשפחות שמורות יותר)
אבא היה הראשון שקם. "עד איפה את רוצה לרדת, אפרת? עד היכן?"
(הגיוני מאוד לבת שיורדת)
"אפרת אני מבקשת שתביאי לי את המכשיר", הבעת פניה שידרה קשיחות. הייתה שם גם תדהמה. הרגשתי שעשיתי משהו נורא.
(כמובן שטיפלה מוגזם, אבל הגיוני יותר)


כל זה בלי קשר לכך שבהחלט לא נראית משפחה סטנדרטית כשקוראים.

 

[~שפרה~]

זה משהו שהשתדלתי להעביר לאורך כל הסיפור. התגובות הקיצוניות שלהם לצעדים שלה סיפרו בעצם כמה קשה הם לקחו כל צעד שלה.

אם תאמרי לי תגובה קיצונית, אז הדבר היחיד שיעלה לי זה סגירת הדלת על אפרת. וזהו.
כל השאר לא מאופיינים כקיצונים בכתיבה, כך שלא יהיו קיצונים לקוראים

 

[חדוי לינד]

@הודיה לוי.
אלופה כתמיד. עם כאב בועט ומחבר.

ולגבי ההתקף לב, מכירה מקרוב מקרה כזה.
אבא לבת שחזרה יום אחד עם רישיון נהיגה ואייפון. מבחינתו זה היה סוף העולם, ניצול שואה.

 

[~שפרה~]

.

 

[nsh]

ולגבי ההתקף לב, מכירה מקרוב מקרה כזה.
אבא לבת שחזרה יום אחד עם רישיון נהיגה ואייפון. מבחינתו זה היה סוף העולם, הוא ניצול שואה...

ניצול שואה? הוא אמור להיות באיזור גיל 90, לא? באיזה גיל הבת שלו הגיעה הביתה עם רישיון ואייפון, 60?

 

[חדוי לינד]

.

 

[אליש:)]

.

?

 

[הודיה לוי.]

אם תאמרי לי תגובה קיצונית, אז הדבר היחיד שיעלה לי זה סגירת הדלת על אפרת. וזהו.
כל השאר לא מאופיינים כקיצונים בכתיבה, כך שלא יהיו קיצונים לקוראים

"אז אם מי את רוצה להתחתן? אם איזה-", אבא עצר את עצמו רגע לפני שהמשיך את המשפט.

זאת תגובה של אבא נורמאלי שהבת שלו לא רוצה להתחתן עם צול?? (מניחה שזה די ברור מה הוא התכוון להגיד בהמשך המשפט)

אבא היה הראשון שקם. "עד איפה את רוצה לרדת, אפרת? עד היכן?"

וזה אולי תגובה נורמאלית למי שקנתה איפון. לא למי שביקשה לעבוד בחנות חרדית.

היו עוד המון דוגמאות לאורך כל הסיפור. החל מהאיסור לשמוע מוזיקה ועד לסגירת הדלת. זאת משפחה קיצונית, התגובות לדעתי בהתאם.

מקבלת כל תגובה, שמחה על כל ביקורת. אבל קצת יצער אותי לחשוב שאני טועה. שוב, אני רוצה להאמין שהורים סטנדרטים מגיבים אחרת.

 

[פניני ריין]

שוב, אני רוצה להאמין שהורים סטנדרטים מגיבים אחרת.

צודקת.

 

[~שפרה~]

זאת תגובה של אבא נורמאלי שהבת שלו לא רוצה להתחתן עם צול?? (מניחה שזה די ברור מה הוא התכוון להגיד בהמשך המשפט)

כל השאר לא מאופיינים כקיצונים בכתיבה, כך שלא יהיו קיצונים לקוראים

אני יכולה לכתוב שמישהו הרג זקן. ואני יכולה לתאר מה גרם לו להרוג זקן, מה האופי שלו, מה הוא הרגיש אחרי זה.
אבא שלה יכול לומר משפט קשה. השאלה מה הלאה.

 

[פירי]

זה משהו שהשתדלתי להעביר לאורך כל הסיפור. התגובות הקיצוניות שלהם לצעדים שלה סיפרו בעצם כמה קשה הם לקחו כל צעד שלה.

את אומרת שהתגובות האלה קיצוניות? פעם דיברנו על זה והסברת לי שההורים לא רואים כמעט צעדים משמעותיים, אז סתירה

אבל לא יודעת אם הורים אמורים להיות מודאגים שהבת שלהם בת 18 לא רוצה להתארס. ניראלי הגיוני למדי. אם זה היה בגיל מבוגר יותר, אולי היו צצות כאן שאלות.

לגבי העבודה והסמינר - אני מסכימה איתך שזה משהו שלא יכול להימשך יותר מדי זמן בלי שמשהו יקרה. אבל כרגע היא עובדת תקופה קצרה יחסית (כמעט חודש). חשוב להדגיש שאפרת לא הלכה לסמינר כי לא ידעה מה ללמוד,
זה לא היה משהו עקרוני: 'אני לא רוצה ללכת לסמינר'.

 

[הודיה לוי.]

את אומרת שהתגובות האלה קיצוניות? פעם דיברנו על זה והסברת לי שההורים לא רואים כמעט צעדים משמעותיים, אז סתירה

מתנצלת אבל לא ממש ראיתי כאן סתירה.

אני זוכרת שכתבתי לך את התגובה הזו בזמן שטענת שההורים צריכים להיות מודאגים. זה היה לפני כל האירועים האחרונים והמשמעותיים יותר שקרו רק בפרקים האחרונים. וגם אז, כתבתי לך שיש דברים שמועברים בין השורות.

מאמינה שאם הייתי כותבת: "ההורים של אפרת היו מודאגים מאוד בגלל מצבה. הם דיברו על כך ביניהם יומם ולילה ולא ידעו את נפשם מרוב צער, חוסר אונים ודאגה" – הסיפור הזה היה יורד לטמיון אחרי פרק או שניים.

ולמה? אהממ... אני מאמינה שהתשובה ברורה.

התקף לב, לעומת זאת, זה משהו שמעביר בדיוק את אותו הדבר בצורה הרבה יותר מעניינת ומסקרנת (לטעמי בכ"א)

כנ"ל גם לגבי הדלת הנעולה. ואותו הדבר גם לגבי הפציעה.

ואגב, אני כמעט בטוחה שאמרתי לך לפני כמה פרקים שבהמשך יתבהרו יותר התחושות של ההורים שלה והנה רואים את זה בפרקים האחרונים. בהמשך יהיו עוד כמה סיטואציות שיתנו לכך ביטוי. אז מסתבר שלפעמים כל מה שצריך זה מעט סבלנות : )

אני יכולה לכתוב שמישהו הרג זקן. ואני יכולה לתאר מה גרם לו להרוג זקן, מה האופי שלו, מה הוא הרגיש אחרי זה.
אבא שלה יכול לומר משפט קשה. השאלה מה הלאה.

לא ממש הבנתי את ההקשר.

הרי נתתי את הציטוט הזה של האבא בתור הוכחה לכך שמדובר במשפחה קיצונית ולכן התגובות בהתאם. מה שאת אומרת זה משהו אחר. אבל אם נלך על אותה הדוגמא של הזקן. אני משתמשת בכתיבה עקיפה. מתארת את התחושות דרך פעולות ודיאלוגים.

אבא שלה יכול לומר משפט קשה. השאלה מה הלאה.

ניראה לי שגילינו את זה בפרק הנ"ל...
אני אישית אוהבת להראות, לא לספר.
אפשר לכתוב למשל שהאבא ממש לקח ללב את העובדה שהבת שלו לא מעוניינת להתחתן עם החתן שחלם עליו,
ואפשר פשוט לכתוב:

"אז מה את רוצה לומר בעצם", שאלו אותי השפתיים החיווורת של אבא אחרי רגע של דומיה. "שאת לא רוצה להקים בית של תורה?!"

זה למשל רק דוגמא אחת. היו עוד הרבה כמוה, בדגש על האבא. בגלל שהסיפור נכתב בהפרשים גדולים יחסית מפרק לפרק ייתכן שאת לא זוכרת את כל התגובות שלהם. אבל אני חושבת שדרך השפתיים החיוורות או תיאורים אחרים, אפשר להבין שהם לקחו הכל ללב.

 

[אליש:)]

מתי פרק הבא?

 

[הודיה לוי.]

מתי פרק הבא?

ייתכן שהפעם זה יקח רק שבוע אחד בודד.

 

[אליש:)]

ייתכן שהפעם זה יקח רק שבוע אחד בודד.

א"א לחכות..

 

[ELIZABET]

מסכנה הילדה... כאילו שזה מה שחסר לה עכשיו-מצפון.....
עוד פרק!!!

 

[אליש:)]

מסכנה הילדה... כאילו שזה מה שחסר לה עכשיו-מצפון.....
עוד פרק!!!

@הודיה לוי. מה שאליזבת אמרה!

 

[Yes it's me]

חברה, יש לה זמן קבוע שהיא מעלה סיפור
קצת סבלנות לא תזיק...