בס"ד
אני חורגת ממנהגי ומעלה פרק אפילו שלא חלפו שבועיים. אשמח לתגובות. אם הקטע ארוך מדי לקריאה, תעדכנו
פרק י"א/ ציפור טורפת זאב
היו המון שאלות ששנאתי בתור ילדה, העיקרית שבהם היא מה תירצי להיות כשתהיי גדולה? אף פעם לא ידעתי לענות על השאלה הזו. זה היה משהו שתמיד חמקתי ממנו, ותמיד רדף אחרי, הטריד.
הנחמה היחידה שמצאתי בשאלה הזו, היא הזמן. ידעתי שהרבה מים יזרמו בנהר עד שאהיה גדולה. ובינתיים, העדפתי שלא להעסיק את עצמי באותה מחשבה.
אבל השאלה הזו גדלה איתי בכל יומולדת, הציבה מולי מראה מדויקת. כזו שלא מעוותת את המציאות. לא מרזה או משמינה את ההווה. זו הייתי אני שם, אותה ילדה בת ארבע שיום אחד גדלה להיות בחורה בת תשע עשרה ולא הבינה להיכן הזמן נעלם. ואיך שכל כך הרבה שנים לא הספיקו לענות על השאלה הפשוטה: "מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?"
* * *
"יומולדת שמח!!!", אמונה קפצה עלי רגע לאחר שנכנסתי לחנות. "יואוו לא להאמין שאת כבר בת תשע עשרה. נו , ספרי, ספרי לצופים איך זה להיות בת תשע עשרה?", היא אגרפה את כף ידה, הניחה תחת שפתי מיקרופון דמיוני. אמרה בפאתוס: "רשות הדיבור כולה שלך".
"אהממ... מודה שזה קצת מוזר", גלגלתי עיניים לקהל המדומיין. בבוקר, תמיד הייתה החנות ריקה מאנשים.
אמונה המשיכה את ההצגה. החזירה את המיקרופון אליה. שאלה: "ולמה את אומרת כדבר הזה?".
"ככה", צחקתי לקול המעוות שגלש מגרונה. "החיים לפעמים מוזרים, לא ככה?".
"מה שנכון נכון", היא דילגה לעבר המחסן. הבטתי בגב המקפץ שלה. קצת קינאתי בה. היה סיפור שלם שהיא נשאה על הגב הזה, איך זה שתמיד היא מצליחה להיות קלילה כזאת? כאילו שום דבר לא מכביד עליה. שום דבר לא כואב.
"קניתי לך משהו קטן", היא הגיחה מעם המחסן. "וזה סודי ביותר. וכמוס ביותר. ורק את, החמור והסוס תדעו בסוף היום מה יש בפנים".
גל של צחוק נמלט משפתי. "את במצב רוח טוב היום".
"אחותי, אני במצב רוח טוב בשביל שתינו. יש לך יומולדת היום. למה את לא מחייכת?".
"עכשיו יותר טוב?", חייכתי חיוך מאולץ.
היא ליטפה את הסנטר, כאילו היה לה זקן למשש. אמרה: "אהממ... מגיע לך טעון שיפור".
גם עמוס נתן לי ציון זהה. הוא הגיע חצי שעה לפני שיצאתי. בחן כל תנועה שלי, כל מילה.
שאל למה לא הצעתי עזרה לשתי הבחורות שנכנסו לחנות, הסביר שאני צריכה להתעניין בלקוחות. אחרת, אין שום סיבה שהן ירצו לקנות משהו. רציתי לומר לו שהרדיפה שלי אחריהן רק תגרום להן לברוח. לא אמרתי.
אישה בשנות הארבעים לחייה נכנסה מיד אחריהן. עוד לפני שהספיקה ללכת למדף הראשון נדבקתי אליה. שאלתי בשקט, "צריכה עזרה?".
"לא תודה", היא נתנה בי מבט מלא רחמים. כזה שאומר: 'זה מה שיש לך לעשות בחיים? לרדוף אחרי אנשים?' אולי זה רק היה נדמה לי. ואולי זה באמת מה שהיא חשבה לעצמה. כך או כך המבט הזה גרם לי לחשוב שוב, אם זה מה שיש לי לעשות בחיים והאם זו התשובה שהייתי בוחרת בה בהיותי ילדה קטנה שנאבקת מול סימני שאלה גדולים.
עמוס המשיך לחלק ציונים בשעה שעבר בין המדפים. "אמונה למה לא הראית לה איך מקפלים נכון?", הוא שאל בקול מעקצץ. הפנה אלי מבט שלא ידעתי לפרש.
אמונה לא ענתה. גם אני לא. אף פעם לא ידעתי להתמודד עם עקיצות. הן תמיד הכאיבו לי, הותירו אותי פצועה ושותקת. אבל המבט המזלזל של עמוס גרם לי לתהות להיכן נעלם האיש החביב, זה שמחלק מתנות. ומפזר חיוכים לכל עבר.
"אל תתייחסי אליו", לחשה לי אמונה בסוף היום. "את מכירה את מצבי הרוח המוזרים שלו, גם זה יעבור לו".
"לא מתייחסת", שיקרתי. אף פעם לא העזתי לחשוף את הלב שלי. רך מדי, פגיע. כל החיצים שהושלכו אל הלב הזה נשארו בו. אלו שניסיתי להוציא בכוח, לקחו איתם טיפות דם.
"מעולה", קנתה אמונה את השקר שלי. "ועכשיו למתנה". היא שלפה אריזה קטנה מתיק הצד, ביקשה שאפתח.
קילפתי את המעטפה בזהירות. חשפתי חלום ילדות. נגן. תמיד אהבתי מוזיקה. אף פעם לא העזתי לבקש.
"איך ידעת שזה מה שתמיד רציתי?", העתקתי את החיוך המהוסס שלי מהנגן אליה.
"מה זאת אומרת איך ידעתי? את לא מכירה אותי. מגלה עתידות. פותרת חלומות. חוזה בכוכבות".
"בכוכבים", עצרתי את עצמי שלא להתפקע. עמוס היה בקרבת מקום. כל גל קול קרא לו. "אני לא יודעת איך להגיב", מיששתי את הקופסא. "אף פעם לא דיברתי עם ההורים שלי על החלום הזה. אבל הוא תמיד היה שם, קבור מתחת להרבה חלומות אחרים". משהו עקצץ לי בגרון כשדיברתי על חלומות. אהבתי את העקצוץ הזה. ידעתי שכשהוא ייעלם תיעלם גם אני. הבטחתי לעצמי לא להפסיק לחלום לעולם.
"תודה שהגשמת לי חלום ילדות", אמרתי לאמונה. "מקווה שאעשה בו שימוש".
"מה זאת אומרת 'מקווה שאעשה בו שימוש'?", היא חזרה אחרי. העיניים, הגבות, האף, השפתיים – כל תווי פניה דרשו הסבר.
"לא יודעת, אצלינו בבית כמעט ולא שומעים מוזיקה", אמרתי בשקט.
"וואטטט", היא אמרה בקול. "את רוצה להגיד לי שאת לא שומעת שירים? איך את חיה בכלל?? מוזיקה זה החיים. אני אוכלת מוזיקה, מדברת מוזיקה, נושמת מוזיקה ואפילו ישנה איתה".
"אצלינו לא", הסמקתי. ופתאום חשבתי על הבית שלנו. איך הוא היה נראה עטוף במנגינות, מזמזם חלומות.
"זה לא נורמאלי!", קבעה אמונה.
"יכול להיות", הגבהתי כתפיים, הנמכתי אותם. "אני צריכה לצאת עכשיו. שוב תודה על המתנה".
* * *
היו פרפרים בשמים, ושמש בין עצים. ילדים נוסעים בבימבה ואמהות שמחזיקות תיקים. הרחתי חלומות באוויר.
נכנסתי אל הבית, הוא היה ריק. ידיי ורגלי ניגנו תווים. בכל פעולה שלי הייתה תקווה והתחדשות.
קילפתי את המעטפה החיצונית, לאט. הנגן נשקף אלי משם. חלום נוצץ. לחצתי על החיצים בשני צידו, הופתעתי לגלות שיש בו כמה שירים. חיברתי אוזניות לאוזניי ויצאתי אל המרפסת.
ישבתי על ספת העץ העגולה, מצמצתי מול השמש. דמעתי בשיר הראשון. אולי בגלל השמש, ואולי בגלל המנגינה העצובה שפרטה על ליבי. אחרי כמה רגעים, כבר לא הייתי שם, בדירה ההיא בבני ברק. שערים נעולים נפתחו בפני, אירחו אותי בגן עדן של צלילים. המילים היו באנגלית, לא הבנתי הרבה. אבל המנגינה סיפרה את סיפור חיי.
לא יודעת כמה זמן ישבתי שם, אולי שעה, ואולי אפילו יותר. העיניים אל השמש, הגב אל פתח הבית.
"אפרת?? ", קול מוכר הדהד מאחורי. חזק יותר מהמנגינה השלווה. לפי טון הדיבור, המילה "אפרת" נאמרה כבר יותר מפעם או שתיים.
"אמא?!", נעמדתי על רגליי. לקחתי צעד אחד אחורה, תלשתי אוזניה אחת.
"אפרת מה זה? מה את שומעת?", היא התקרבה לעברי. אולי קיוותה לשמוע משהו?
"לא, זה שום דבר", ניתקתי את החוט השמאלי מהאוזן. הלב שלי דפק פתאום. חזק. זו הייתה מנגינה ששנאתי.
"אפרת אני מבקשת שתביאי לי את המכשיר", הבעת פניה שידרה קשיחות. הייתה שם גם תדהמה. הרגשתי שעשיתי משהו נורא.
"זה לא מכשיר" עיוותי את פני. "רק נגן".
"זה לא משנה מה זה. תביאי את זה בבקשה".
הושטתי את הנגן קדימה, נתתי לה. ברגע אחד סולקתי מגן עדן, הרגשתי גיהנום.
"אפרת, אני מזועזעת", אמא חזרה אחרי רבע שעה. פניה סיד. "בדקתי את הנגן. היו בו שירים בלועזית. ורדיו. זה אפילו לא נגן כשר".
"למה את מזועזעת?", משהו התפוצץ בתוכי. הר שחיכה לגעוש. "זה רק נגן. כל החברות שלי מחזיקות אחד כזה בכיס או בתיק. נמאס לי כבר, אני חנוקה. אפילו שירים אני לא יכולה לשמוע!".
"אפרת!!".
"כן, אמא!! די כבר אני לא יכולה!", לא התכוונתי לצעוק. לקול שלי היו תוכניות אחרות.
"אם את לא מבינה מה הבעיה במכשיר הזה – את פורצת גבולות!! מעולם לא חשבתי שאצטרך להתווכח עם הבת שלי על דבר כזה".
"גם אני לא חשבתי שאצטרך להתווכח עם אמא שלי על דבר בסיסי כזה", נזעמת הסתובבתי אל החדר. הבטחתי לעצמי לא להישבר בדרך. לא לדמוע. כמעט הצלחתי.
בתשע ורבע אבא הגיע מהכולל.
אמא סיפרה לו על הנגן, על השירים שהיו בו. טרנסים ומנגינות שקטות. סיפרה לו גם על צלילים אחרים, חוצפנים. מילים שנשבו ממני, לא חזרו בהן.
אבא שמע, עצב זחל על פניו. זלג אל זקנו.
"מה יש לך לומר על זה?", הוא שאל. קולו חלול, מצפה לתשובה.
סיפרתי לו על חברה, על מתנה שקנתה לי ליומולדת. לא סיפרתי על העבודה. זה היה סוד שביר שנשאתי לכל מקום, פחדתי שיתנפץ.
אבא השתומם מול מילותיי, הסביר כמה זה גרוע להשתמש במכשיר עם מנגינות של גויים. אמא הסכימה איתו. שניהם היו באותו הצד. דיברו איתי על גבולות, דרשו שלא אחצה אותם. שלא אלך על קווים אדומים. "את יודעת כמה חם בגיהנום, נכון?"
רק בלילה, מול תקרה אטומה. סידרתי בראשי את הדברים. הייתה לי יומולדת. קיבלתי מתנה. נגן. היו בו שירים. המנהלת הייתה מגדירה אותם "לא ממחננו". בכל זאת שמעתי אותם. אחר כך אמא הגיעה. נלחצתי. היו מילים שאמרתי ולא היו צריכים להיאמר. היו גם מילים שלא הייתי צריכה לשמוע. אבל הכל התחיל מהיומולדת.
ככל שהרהרתי בדברים, הרגשתי איך הציפור הפצועה בתוכי מתנפחת ומתרחבת. משנה גודל וצורה, הופכת לזאב. זאב עם עיניים זוהרות, טורפות.
זה היה פסקול חיי: כל שביל שפסעתי בו התעקל, הוביל לדרכים עקלקלות. אפילו שהמטרות היו ברורות. למצוא את הדרך הביתה. למצוא את עצמי בתוך עצמי.
רגע לפני שנרדמתי, לחשתי לבורא חיות ואדם. "ואם יום אחד אכנע לקולות מסביבי. ואם יום אחד באמת אהיה זאב, ארצה לטרוף את הכל. אלוקים, רוצה שתזכור. עמוק בתוכי, תמיד האמנתי שאני רק ציפור.
הנושאים החמים
Reactions: אגס סברס תפוח, זכויותינו, aria ומשתמש 1 נוסף4 //