סיפור בהמשכים סודות מן החדר

[חני כהן :)]

תקציר בקטנה מהפרק האחרון: אפרת מקבלת הצעה משכנה בשם אמונה לבוא ולעבוד איתה בחנות בגדים חרדית. אפרת מאוד מעוניינת לקבל את ההצעה, אך הוריה מסרבים בתוקף.


שבוע לאחר מכן מצאתי את עצמי עומדת ליד הדלפק ומקפלת חולצות לייקרה "בשמלה לכל בת".

אני לא יודעת מה בדיוק גרם לי לעשות את הצעד הזה. אולי היה זה הצחוק המתנשא של אמונה כשסיפרתי לה על חוסר ההסכמה של הורי, ואולי היו אלו הקולות הפנימיים שדחקו בי לקבל עצמאות, לקחת פיקוד על חיי.

כל רבע שעה בדקתי את השעון. ידעתי שאמא לא תגיע אל הבית לפני השעה שלוש. רחלי תחזור מהסמינר רק בארבע. איילה בצהרון עד חמש, ואבא בכולל עד תשע. כך שאין סיכוי שמישהו יאכלס את הבית עד השעה שתיים.

"את זוכרת שאני יכולה להישאר רק עד שתיים", אמרתי לאמונה בפעם החמישית לאותו היום. פחדתי שתשכח.

"הבנתי, הבנתי ותפסיקי כבר להסתכל כל שניה בשעון", נצבע קולה בשעשוע. "וואו. את ממש מפחדת מההורים שלך".
"הם לא הסכימו שאעבוד כאן", הזכרתי לה.
"נו ו...?", היא תלתה שמלה פרחונית על קולב. "את היית כבר בת 18, לא?"
"כן, אבל-"
"נו יופי, אז את לא צריכה לתת חשבון לאפ'חד", היא קיפלה עוד שתי חצאיות דמוי ג'ינס, התקדמה למחסן.
נגררתי אחריה, סקרנית. "תגידי, ההורים שלך מסכימים לכל מה שאת מבקשת?", האוויר במחסן היה חנוק בניחוח קרטון. עשרות ארגזים חיכו שמישהו יטפל בהם.

"ההורים שלי גרושים. אני לא בדיוק שואלת אותם", היא שלפה סכין יפנית מהכיס האחורי בחצאית, חתכה במיומנות מרשימה את הסלוטייפ שעטף את אחד הקרטונים.

"זה כיף?"

"מה כיף!? שההורים שלי גרושים? לא! שאני עושה מה שבא לי? לפעמים". הקול של אמונה טפטף סרקזם. כל הברה עטופה במרירות, כאילו היא מתענגת על טעמן של המילים.

"זה קרה לפני שנתיים", היא המשיכה לשתף תוך כדי שהיא פותחת את הקרטון השני, "הייתי אז בת 16. בהתחלה, כל סיטואציה הכי קטנה הזכירה לי את היום בו אבא עזב את הבית. האמת היא שזה משהו שאני עדיין לא מצליחה לשכוח: לחיים יש דרך להזכיר לי את זה מדי פעם. למשל שבוע שעבר נסעתי עם חברה לצפון. פספסנו את האוטובוס האחרון שהיה אמור לצאת משם בשתיים עשרה בלילה. ההורים של חברה שלי לא הפסיקו להתקשר, חיפשו בשבילה אינספור פתרונות. הבטיחו שבמקרה שלא נסתדר הם יבואו לקחת אותנו ברכב שלהם. כל חמש דקות בדקתי את הנייד שלי. לא היו שם שיחות שלא נענו. אפילו לא שיחה אחת. הם בכלל לא ידעו שנסעתי...".

"הלו, מי המוכרת כאן?", גלש קול עבה אל המחסן. גרם לרגליים של אמונה להתרומם. "אני כאן", היא הלכה בעקבות הקול. הותירה אותי במחסן עם הקרטונים והמחשבות.

אחרי שלוש דקות היא חזרה. סימנה לי להתחיל לפרק סחורה מהקרטונים. "יש המון עבודה", היא הניחה את כף ידה הימנית על גבה, עיסתה את החוליות. "האמת שעמוס חיפש מישהי שתעבוד משרה מלאה, אבל אמרתי לו שאת אלופה וחבל להפסיד אותך".
"מתי הוא יבוא?", התעניינתי ולא מסקרנות.
"באחת. הוא היה אמור לבוא בשתיים, אבל אמרתי לו שבשתיים את הולכת, אז הוא אמר שהוא יבוא לפני כן".


בשעה אחת בדיוק עמוס התייצב בחנות.
"נעים מאוד", הוא חייך חיוך שלא הבנתי את פשרו "אז איך השם?"
"אפרת", השפלתי מבט אל החולצה שקיפלתי.
"אהה, כמו לבת שלי", הוא אמר במנגינה.
האישונים שלי נשארו לטייל על החולצה. לא ידעתי מה אני צריכה לומר.
"למה היא מתביישת?", הוא בירר עם אמונה.
"אפרת תרגישי בבית", הניחה אמונה יד על הכתף שלי, חייכה לעמוס: "אל דאגה, היא עוד תתרגל".


"כשאמרת לעמוס 'היא עוד תתרגל', למה התכוונת?", שאלתי אותה כשעמדנו מול הקופה וצפינו בקטלוג החדש.
"לחנות, לעבודה. למה את שואלת?"

"לא, שום דבר", הרמתי כתף. בדקתי שוב את השעון. השעה הייתה דקה לשתיים. "טוב, אני חייבת לצאת", סגרתי את הקטלוג ועשיתי את דרכי לכיוון היציאה.

"יאלוש", היא הדביקה שתי אצבעות אל שפתיה, שלחה לי נשיקה באוויר. "אז ניפגש מחר בתשע"

***

בשעה שתיים ועשרה כבר עמדתי מול הדלת. אפילו שידעתי שאיש לא אמור להיות בבית בשעה הזאת ואפילו שבדקתי באובססיביות את לוחות הזמנים של כל בני הבית - הידיים שלי רעדו כשהוצאתי את המפתח מארון החשמל ונעצתי אותו במנעול.

חלל שחור קידם את פני. באצבעות רועדות הדלקתי את האורות בסלון ובמטבח והלכתי לחדר להחליף את הבגדים שלבשתי. ופתאום, הרגשתי משהו חזק אוחז בי מבפנים. מועך לי את הלב. מכווץ את האיברים.


הסתובבתי בבית בשמלת הבית הפשוטה, וניסיתי לדובב את הפיל שהתמקם בין צלעותיי.
אולי היה זה הפחד שלפת אותי. הפחד מהרגע שאחרי, שכבר לא אוכל להסוות את האמת מהורי, ואצטרך לספר להם את העובדות.
ואולי רק החשש הטבעי מההשתלבות שלי בעבודה החדשה. מהעומס שמחכה לי שם: ארגזים מלאים שמחכים להתרוקן.

ואולי זה לא קשור לשום דבר. אולי זה רק החיוך המוזר של עמוס. הנחמדות שנשבה ממנו הייתה זרה לי. רק עם אבא וסבא הרשיתי לעצמי לדבר בחביבות כזו. כל שאר הגברים היו מחוץ לתחום.

המשכתי להסתובב בבית במעגלים, מנסה בכח להשתיק את הפיל בתוכי. אך ככל שהרהרתי בו, הוא רק גדל והתנפח. לא מותיר לי אוויר לנשימה.

זה פשוט הזוי כמה שהצלחתי להתחבר לאפרת!!!
זה לא משנה מה היא תעשה אני פשוט אוהבת אותה, מרחמת עליה רוצה שיהיה לה רק טוב...

מרגיש לי כאילו היא באמת בן אדם אמיתי ולא דמות מתוך סיפור, הקטע שיש לה גם חלקים שיש גם בי ואני חושבת שבכל מתבגרת יש אפרת קטנה שמסתתרת בתוכה

תודה עליה ועל הסיפור!

 

[הודיה לוי.]

איך אני שולחת לך משהו בפרטי?

האמת שאין לי פרמיום. לדעתי רק משתמשי פרמיום יכולים לשלוח בפרטי.

מוזמנת לעלות את הפרק הבא כבר עכשיו...

בעז"ה אשתדל שזה יהיה בקרוב.
ולפני כן: האם הפרק הנוכחי עבר חלק? לא היה משהו שההעלה סימן שאלה/ לא היה מספיק ברור
האמת שבפרקים הקודמים לא יצא לי להזכיר את שאר האחים של אפרת חוץ מנתנאל. בפרק הזה הזכרתי את כולם. חשבתי שאקבל על זה ביקורת שהיה צריך לתת להם אזכור קל בשאר הפרקים. האם זה משהו שהפריע לכם?

בקיצור, הייתי רוצה להפיק תועלת גם מהפרק הזה לפני שאני מעלה את הפרק הבא.

אגב, לא הספקתי להודות לכל המגיבים באופן פרטני אז רוצה לכתוב עכשיו תודה רבה על כל הפרגון והעידוד. זה באמת נתן לי ונותן לי המון חשק להמשיך לכתוב. תודה רבה!

 

[שיבת ציון]

האמת שבפרקים הקודמים לא יצא לי להזכיר את שאר האחים של אפרת חוץ מנתנאל. בפרק הזה הזכרתי את כולם. חשבתי שאקבל על זה ביקורת שהיה צריך לתת להם אזכור קל בשאר הפרקים. האם זה משהו שהפריע לכם?

לי לא הפריע בכלל, פשוט כי כל האופי של הפרק היה שונה.
מילדה שמרגישה חנוקה ומשתדלת להיות ילדה טובה (גם ההתמרדויות שלה בפרקים הקודמים- היו תגובתיות, פחות יזומות), אל בחורה שלוקחת עצמאות ויוזמת מעשה שהוריה אינם מאפשרים לה.
מאד אהבתי את איך שביצעת את המעבר הדק הזה, ומחכה מאד להמשך.

 

[ליליאן]

האמת שאין לי פרמיום. לדעתי רק משתמשי פרמיום יכולים לשלוח בפרטי.


בעז"ה אשתדל שזה יהיה בקרוב.
ולפני כן: האם הפרק הנוכחי עבר חלק? לא היה משהו שההעלה סימן שאלה/ לא היה מספיק ברור
האמת שבפרקים הקודמים לא יצא לי להזכיר את שאר האחים של אפרת חוץ מנתנאל. בפרק הזה הזכרתי את כולם. חשבתי שאקבל על זה ביקורת שהיה צריך לתת להם אזכור קל בשאר הפרקים. האם זה משהו שהפריע לכם?

בקיצור, הייתי רוצה להפיק תועלת גם מהפרק הזה לפני שאני מעלה את הפרק הבא.

אגב, לא הספקתי להודות לכל המגיבים באופן פרטני אז רוצה לכתוב עכשיו תודה רבה על כל הפרגון והעידוד. זה באמת נתן לי ונותן לי המון חשק להמשיך לכתוב. תודה רבה!

הפרק מצוין ושלם.
אני חושבת שהאתגר בסיפור זה לשמור יציבות עקביות ומעברים בין הפרקים,
הן מצד סגנון ורמת הכתיבה, והן מצד העלילה.
*לתווך מעברים ושינויים דרסטיים*

 

[הודיה לוי.]

אני חושבת שהאתגר בסיפור זה לשמור יציבות עקביות ומעברים בין הפרקים,
הן מצד סגנון ורמת הכתיבה, והן מצד העלילה.
*לתווך מעברים ושינויים דרסטיים*

בהחלט.
ומאחר ומדובר בסיפור שלא אמור להתפרס על יותר מדי פרקים, זה בהחלט אתגר מאתגר במיוחד.
מקווה שאצליח לעמוד בו : )
ואם לא, משדרת כבר מעכשיו את התנצלותי הכנה.

 

[הודיה לוי.]

מעולם לא בחרתי את הבגדים שלבשתי. לא באמת אהבתי אותם.

אמא הייתה קונה את הבגדים לכל המשפחה מחברת ילדות ותיקה: "שושי בגדים". בתוך עולם מלא בצבע ובטרנדים אופנתיים המשתנים ללא הרף, נראה היה שהחנות של שושנה עומדת מחוץ לזמן. הבגדים שמכרה לא היו מסונכרנים עם חוקי הטבע. נחו על המדפים חודשים, חיכו ליד הגואלת שתקטוף אותם. לולי השמש שהפציעה בתחילת אייר, היו המעילים המשובצים והגולפים המרופדים נשארים שם לנצח.

"שושנה אישה כשרה, היא לא נכנעת לתכתיבי האופנה", הסבירה לי אמא. "תחשבי על המשוגע ההוא, בצרפת הרחוקה, שכל בוקר קם עם ג'וק חדש. מחליט מה נכון ללבוש. מה לא. ועולם שלם ועיוור הולך אחריו".

"אבל אמא, תסתכלי בעצמך", ניסיתי להסביר את עצמי בלי הרבה מילים. "כולם מתלבשים ככה. חנה ומיכל ומוריה ואפילו חדווה ודבורי - שהן האחרונות שאפשר לקרוא להן מודרניות".

"אנחנו זה לא כולם", חייכה אמא. המבט שלה לא היה נוקשה. עיניה לא שיגרו כעס. הייתה שם רק חמלה אמיתית. היא באמת ריחמה עלי: ילדה אבודה בצומת מתומררת. שבויה בעולם חופשי. מחפשת בגבולות את החופש.

"אבל אני באמת מתקשה להבין אותך, אפרת, הרי הבגדים צריכים לשרת אותנו ולא אנחנו אותם. אז מה הטעם של הדיון הזה בכלל?".


סימני השאלה נותרו במקומם. לא ידעתי איך להזיז אותם. היו בתוכי מילים. מחוץ לגבולות, מחוץ לזמן. משהו פנימי שצעק ובכה ושרף והלך ונמס מול ההיגיון הישר.


היה לי חלום אחד, מתוק. לשוטט בחניות בגדים שוקקות. לחצות את המעברים. להתענג על הריח המשכר של הבדים הטריים. למדוד את הפריטים החדשים. לבחון את הדמות שתשתקף אלי. לאהוב אותה, להתחבר מחדש.



***
"שומעת", ניגשה אלי אמונה ביום השלישי לעבודתי. "עמוס ביקש שנלבש את הבגדים בתצוגה. זה גורם ללקוחות להסתקרן, להתעניין יותר בקולקציה החדשה".

"את מתכוונת שניקח מכאן איזה בגד שרק נרצה ונלבש אותו?", מצמצתי לעולם הרחב שנפרש מולי. אישוניי שוטטו על המדפים, על החולצות, על השמלות, על הסרפנים האופנתיים. היה שם אוקיינוס שלם של צבעים וצורות.

"יאפפפ. בדיוק ככה", היא לקחה שלוק גדול משייק פירות שהיה בידה. "יאללוש, את יכולה להתחיל לבחור. תקחי מה שבא לך"


כמו תינוק המתרגש מצליל פעמון דק, חלפתי בין המדפים. נכונה לטרוף את הכל. עולם שלם היה נתון לבחירתי. ואני, אני הייתי צריכה רק לבחור.

חלפתי בין המדפים, מהופנטת לצבעים ולריחות. רגלי נעצרו סמוך למעבר השלישי, בחנו חולצה מעוטרת בפרחי בר, כתום צבעה. מיששתי את סוג הבד ואספתי אותה אלי. לאחר מכן עברתי ליד מדף נוסף. הייתה שם חצאית יפיפיה, לבנה כמו שלג. חדשה כמו גיר. משהו שמעולם לא העזתי לרכוש לעצמי לפני כן. גם אותה קטפתי במתיקות. בדיוק כמו שקוטפים מטבעות שוקולד מעץ שנוטה להניב רק פירות.

***

"וואוווווווו שלמותתתתתת!!!!", הלסת של אמונה נשמטה שיצאתי מתא ההלבשה, חגיגית ואחרת. "את לא מבינה איך זה משנה אותך!!"

"באמת?" התקדמתי אל המראה. רק בשביל לוודא שאמונה מגזימה.

היא לא הגזימה. זו הייתה מישהי אחרת שעמדה מולי. בחנתי אותה מכל הכיוונים. חייכתי אליה אינספור חיוכים. האור שקרן ממנה חזר אלי.

ולראשונה בחיי, הצלחתי לאהוב אותה.

 

[הודיה לוי.]

מעולם לא בחרתי את הבגדים שלבשתי. לא באמת אהבתי אותם.

אמא הייתה קונה את הבגדים לכל המשפחה מחברת ילדות ותיקה: "שושי בגדים". בתוך עולם מלא בצבע ובטרנדים אופנתיים המשתנים ללא הרף, נראה היה שהחנות של שושנה עומדת מחוץ לזמן. הבגדים שמכרה לא היו מסונכרנים עם חוקי הטבע. נחו על המדפים חודשים, חיכו ליד הגואלת שתקטוף אותם. לולי השמש שהפציעה בתחילת אייר, היו המעילים המשובצים והגולפים המרופדים נשארים שם לנצח.

"שושנה אישה כשרה, היא לא נכנעת לתכתיבי האופנה", הסבירה לי אמא. "תחשבי על המשוגע ההוא, בצרפת הרחוקה, שכל בוקר קם עם ג'וק חדש. מחליט מה נכון ללבוש. מה לא. ועולם שלם ועיוור הולך אחריו".

"אבל אמא, תסתכלי בעצמך", ניסיתי להסביר את עצמי בלי הרבה מילים. "כולם מתלבשים ככה. חנה ומיכל ומוריה ואפילו חדווה ודבורי - שהן האחרונות שאפשר לקרוא להן מודרניות".

"אנחנו זה לא כולם", חייכה אמא. המבט שלה לא היה נוקשה. עיניה לא שיגרו כעס. הייתה שם רק חמלה אמיתית. היא באמת ריחמה עלי: ילדה אבודה בצומת מתומררת. שבויה בעולם חופשי. מחפשת בגבולות את החופש.

"אבל אני באמת מתקשה להבין אותך, אפרת, הרי הבגדים צריכים לשרת אותנו ולא אנחנו אותם. אז מה הטעם של הדיון הזה בכלל?".


סימני השאלה נותרו במקומם. לא ידעתי איך להזיז אותם. היו בתוכי מילים. מחוץ לגבולות, מחוץ לזמן. משהו פנימי שצעק ובכה ושרף והלך ונמס מול ההיגיון הישר.


היה לי חלום אחד, מתוק. לשוטט בחניות בגדים שוקקות. לחצות את המעברים. להתענג על הריח המשכר של הבדים הטריים. למדוד את הפריטים החדשים. לבחון את הדמות שתשתקף אלי. לאהוב אותה, להתחבר מחדש.



***
"שומעת", ניגשה אלי אמונה ביום השלישי לעבודתי. "עמוס ביקש שנלבש את הבגדים בתצוגה. זה גורם ללקוחות להסתקרן, להתעניין יותר בקולקציה החדשה".

"את מתכוונת שניקח מכאן איזה בגד שרק נרצה ונלבש אותו?", מצמצתי לעולם הרחב שנפרש מולי. אישוניי שוטטו על המדפים, על החולצות, על השמלות, על הסרפנים האופנתיים. היה שם אוקיינוס שלם של צבעים וצורות.

"יאפפפ. בדיוק ככה", היא לקחה שלוק גדול משייק פירות שהיה בידה. "יאללוש, את יכולה להתחיל לבחור. תקחי מה שבא לך"


כמו תינוק המתרגש מצליל פעמון דק, חלפתי בין המדפים. נכונה לטרוף את הכל. עולם שלם היה נתון לבחירתי. ואני, אני הייתי צריכה רק לבחור.

חלפתי בין המדפים, מהופנטת לצבעים ולריחות. רגלי נעצרו סמוך למעבר השלישי, בחנו חולצה מעוטרת בפרחי בר, כתום צבעה. מיששתי את סוג הבד ואספתי אותה אלי. לאחר מכן עברתי ליד מדף נוסף. הייתה שם חצאית יפיפיה, לבנה כמו שלג. חדשה כמו גיר. משהו שמעולם לא העזתי לרכוש לעצמי לפני כן. גם אותה קטפתי במתיקות. בדיוק כמו שקוטפים מטבעות שוקולד מעץ שנוטה להניב רק פירות.

***

"וואוווווווו שלמותתתתתת!!!!", הלסת של אמונה נשמטה שיצאתי מתא ההלבשה, חגיגית ואחרת. "את לא מבינה איך זה משנה אותך!!"

"באמת?" התקדמתי אל המראה. רק בשביל לוודא שאמונה מגזימה.

היא לא הגזימה. זו הייתה מישהי אחרת שעמדה מולי. בחנתי אותה מכל הכיוונים. חייכתי אליה אינספור חיוכים. האור שקרן ממנה חזר אלי.

ולראשונה בחיי, הצלחתי לאהוב אותה.

אהממ... אני אשמח לביקורת גם על הפרק הנ"ל.

בנוסף, הייתי שמחה לשמוע האם הדמות של אמא של אפרת הצטיירה כדמות רעה. לא רוצה שישמע ככה כי כידוע אין באמת הורים רעים. יש הורים שרע להם. סתם בצחוק : )

 

[ליליאן]

אהממ... אני אשמח לביקורת גם על הפרק הנ"ל.

בנוסף, הייתי שמחה לשמוע האם הדמות של אמא של אפרת הצטיירה כדמות רעה. לא רוצה שישמע ככה כי כידוע אין באמת הורים רעים. יש הורים שרע להם. סתם בצחוק : )

אמא שלה יוצאת קיצונית ממש.
לא יודעת אם רעה.
כאם הרגשתי חזק את האינטרסים הנוגדים של שני הצדדים.
וכמה אפרת פשוט סבלה.
מניחה שמי שהיא לא אם,
יכולה לראות בזה רוע.

ברמת הכתיבה - הפרק כתוב טוב מאוד.
גם השינוי של אפרת די מהיר וקצת קיצוני,
אבל זה עובר בסדר אם זזה מה שרצית לספר.

 

[חדוי לינד]

קראתי אתמול את הסיפור בשלוק אחד ארוך....
שאפו על הכתיבה ועל העלאת נושאים כל כך משמעותיים בפשטות שנוגעת וחודרת לבבות.

אם שאלת על האמא,
אני חושבת שזה עובר בכל הסיפור. אף אחד כאן לא רע.
זה ההבדל בין הדורות שהוא כל כך תהומי ולא קולטים את זה.
הרצון של כל אחד בסיפור להיות טוב.
אבל הם לא מצליחים.
וזאת הטרגדיה של החיים שלנו לפעמים.
כמה כולנו רוצים להיות טובים, אבל כשהטוב שלנו נפגש עם הטוב של מישהו אחר, משהו באינטגרציה שם לא טוב בעליל...
ונוצר פיצוץ והדף ופצועים וכאב.


מחכה להמשיך לקרוא אותך.
הכתיבה עצמה שלך גם כן מדהימה.
את מצליחה לתת לנו להרגיש מאד את אפרת ואת הצורך שלה בדברים בסיסיים שנלקחו ממנה.
תחושת ה'התגלות' שלה ומצד שני, החרדה בהתגלות

 

[פירי]

אהממ... אני אשמח לביקורת גם על הפרק הנ"ל.

בנוסף, הייתי שמחה לשמוע האם הדמות של אמא של אפרת הצטיירה כדמות רעה. לא רוצה שישמע ככה כי כידוע אין באמת הורים רעים. יש הורים שרע להם. סתם בצחוק : )

האמא מצטיירת אצלי כדמות שלא גדלה. נשארה בגיל 13-14 כמו שגידלו אותה. זה חמוד ותמים ולא מאד חכם. מניחה שיש אנשים כאלה גם בגיל בוגר עם ילדים גדולים (שבדרך כלל מכריחים את ההורים לצאת מהתמימות. אבל כנראה לא תמיד)

כשהיא מתלבשת, ציפיתי להיסוס או פחד שאולי מישהו מוכר יעבור ויראה אותה. אולי זה ענין של אופי.

והכתיבה מאד מושכת. תודה.

 

[שיבת ציון]

פרק מדהים, כתוב טוב ונוגע.

אהממ... אני אשמח לביקורת גם על הפרק הנ"ל.

רק בגלל שבקשת:
לדעתי, החברה של אפרת מהחנות, אמונה, מתוארת בצורה קצת מוגזמת. לא כל משפט היא אמורה להגיד בצורה של: "מה שבא לך, יאללוש, תשתחררי, שלמותתתתת". הבנו שזה הסגנון שלה. שהיא פתוחה ומדברת בסלנג וגם מנסה להראות לאפרת את העולם הגדול. אבל... מרגיש כאילו אין באופי שלה עוד צדדים מלבד השטוח הזה שכל תפקידו בעלילה הוא לדברר את החלק הרוצה להשתחרר שבאפרת.
מקווה שהצלחתי להסביר.

האמא ממש לא נראית רעה. נראה שהיא באמת לא מבינה את אפרת ואומרת דברים הגיוניים מאד מבחינתה.
רואים שהיא אוהבת את אפרת ופשוט מנסה לחנך אותה ולא מבינה למה אפרת מתעקשת לא להבין... תיארת אותה ממש טוב ונכון, לדעתי.

פרק באמת יפה, הצלחת להעביר את הרצון של אפרת ללבוש בגדים שהיא אוהבת, את החנק שהיא מרגישה כתוצאה מהחינוך שחונכה בו- ואת האוויר שיש לה כשהיא לובשת בגדים שהיא אוהבת. הצלחת ממש לגרום לי לרצות יחד עם אפרת (בצדק) ללבוש בגדים בטעם שלה.
הכתיבה שלך אומנותית ורגישה, אני באמת מחכה כל פעם לפרק הבא ונכנסת אליו קודם כל גם אם אני רואה עוד כמה סיפורים שהתחדשו לפניו בפרק...
מחכה ממש לפרק הבא.

ועוד משהו ממש קטן...:
"הלסת של אמונה נשמטה שיצאתי"
כשיצאתי...

 

[הודיה לוי.]

@ליליאן @חדוי לינד @פירי @שיבת ציון - תודה לכולכן על ההערות וההארות הבונות. קראתי כל מילה בתשומת לב.

האמא מצטיירת אצלי כדמות שלא גדלה. נשארה בגיל 13-14 כמו שגידלו אותה. זה חמוד ותמים ולא מאד חכם. מניחה שיש אנשים כאלה גם בגיל בוגר עם ילדים גדולים (שבדרך כלל מכריחים את ההורים לצאת מהתמימות. אבל כנראה לא תמיד)

אני מסכימה שהאמא תקועה באיזשהו מקום. לא יודעת אם בגיל 13-14 אבל כן בשלבים הבראשיתיים של החזרה בתשובה.

מתוך שלושת השלבים בחייה, היא עדיין תקועה בשלב השני. יש את החיים לפני החזרה בתשובה (שלב 1) את החזרה בתשובה עצמה: אורות, רגעי הגילוי. אהבה לכל דבר שבקדושה וסלידה מכל מה שלא קשור אליו (ככה אמא של אפרת חוותה את השלב הזה. לא באה להכליל אף אחד אחר זולתה. (אגב, מרבית עוברים את השלב הזה עם הדרכה, ואז זה לגמרי אחרת)
לאחר מכן יש את השלב השלישי: שלב עמעום האורות. דור אחר. צרכים אחרים.
אבל אצל אמא של אפרת, השלב הזה לא קיים.

וכאן היא בעצם מנסה לומר לאפרת בלי הרבה מילים: אני יודעת שזה הדבר הכי טוב בשבילך. חבל שאת לא מקשיבה. אני גיליתי בעצמי את האור אחרי שהייתי בעולם של חושך. אני רוצה שגם את תרגישי את הטוב הזה, את האור הבלתי נדלה.
אפרת לא ממש מבינה על מה היא מדברת וכאן נוצרת המצוקה האישית שלה.
אבל מבחינת האמא חשוב להדגיש שהיא רוצה אך ורק טוב בשביל אפרת, משוכנעת שזה הדבר בשבילה ולא מבינה איך הבת שלה לא מצליחה לראות אותו.

וזה בעצם מה שכתבה @חדוי לינד כאן

זה ההבדל בין הדורות שהוא כל כך תהומי ולא קולטים את זה.
הרצון של כל אחד בסיפור להיות טוב.
אבל הם לא מצליחים.
וזאת הטרגדיה של החיים שלנו לפעמים.
כמה כולנו רוצים להיות טובים, אבל כשהטוב שלנו נפגש עם הטוב של מישהו אחר, משהו באינטגרציה שם לא טוב בעליל...
ונוצר פיצוץ והדף ופצועים וכאב.

מניחה שמי שהיא לא אם,
יכולה לראות בזה רוע.

מקווה שגם בחורות צעירות יצליחו לראות את זה. הלוואי. (ואם לא ראו עד עכשיו אז אולי עכשיו בעקבות ההסבר)

מקווה שהצלחתי להסביר.

הסברת מעולה. תודה על ההערה. אני אשים לב לזה בפרקים הבאים.
רוצה שזה יהיה מודגש בכדי שיכירו אותה דרך הדיאלוגים. אבל לא רוצה שזה יהיה מוגזם מדי.

ועוד משהו ממש קטן...:
"הלסת של אמונה נשמטה שיצאתי"
כשיצאתי...

תודה גם על זה : )

 

[אילה קולודנר]

וואו!
אחד הפרקים היפים
את ממש הולכת בין הטיפות
אמא של אפרת- טובה, רק סגנון, זה לא הופך אותה לרעה, לדעתי בכל אופן
ובניגוד לדעת אחרות בעיני אמונה אותנטית מאד!, מהכרות עם כמה אמונות כאלו.

רק הערה טכנית- אולי אפילו מטופשת
אני בטוחה שהתכוונת למעלה לגולפים משובצים ומעילים מרופדים
נכון?!

 

[~שפרה~]

קראתי אתמול לראשונה. כתוב טוב, תוכן מעניין, הגשה מעולה
פשוט נפלא

 

[הודיה לוי.]

ובניגוד לדעת אחרות בעיני אמונה אותנטית מאד!, מהכרות עם כמה אמונות כאלו.

גם אני מכירה כמה 'אמונות' כאלו שמדברות בדיוק באותה שפה. אבל חלקן הכרתי יותר לעומק וגיליתי עולם שלם עשיר בתוכן שמסתתר מאחורי השכבות החיצוניות הללו. ולכן מסכימה עם מי שכתבה שכדאי להראות צדדים נוספים באמונה. זה רק הפרק השני שאמונה מופיעה בו, וכמובן שבהמשך יהיה אפשר להכיר אותה יותר לעומק.

האמת שחשבתי בהתחלה להכניס עוד מילים שמתאים לאמונה לומר כמו: 'לב שלי' 'חיימשלי' 'יפה שלי'. אבל לא יודעת, הרגיש לי קצת לא שייך להכניס את זה בסיפור. אפילו שאני אוהבת דיאלוגים אותנטיים מחיי היום יום.
אבל אם כבר העליתם את הנושא, היה מעניין אותי לשמוע איך הייתם מגיבים למילים זולות יותר ששזורות בדיאלוגים. האם זה משהו שעובר כי יש אנשים שמדברים ככה ואין מה לעשות, או שזה משהו שהיה גורם לכם להרים גבה?

רק הערה טכנית- אולי אפילו מטופשת
אני בטוחה שהתכוונת למעלה לגולפים משובצים ומעילים מרופדים

קודם כל אין דבר כזה ההערה מטופשת : )
האמת שלא התבלבלתי. ניסיתי להביע כאן משהו מיושן והמעילי פפיטה המשובצים היו הראשונים שעלו לי בראש.
כמו כן הגולפים העבים. (לא מהבד הנצמד)

אבל האמת שגרמת לי לחשוב שוב אם מבחינה ספרותית ניתן לכתוב גולפים מרופדים. אולי הייתי צריכה לכתוב חולצות גולף מרופדות. בהחלט שווה בדיקה מחודשת. תודה על ההערה.

קראתי אתמול לראשונה. כתוב טוב, תוכן מעניין, הגשה מעולה
פשוט נפלא

תודה. שמחה לשמוע.

 

[שיבת ציון]

אבל חלקן הכרתי יותר לעומק וגיליתי עולם שלם עשיר בתוכן שמסתתר מאחורי השכבות החיצוניות הללו. ולכן מסכימה עם מי שכתבה שכדאי להראות צדדים נוספים באמונה. זה רק הפרק השני שאמונה מופיעה בו, וכמובן שבהמשך יהיה אפשר להכיר אותה יותר לעומק.

בדיוק מה שהתכוונתי. מאה אחוז.
אם כי זה תלוי מאד גם בבית שהיא גדלה בו. אם בבית שלה מדברים ככה, וזה הסגנון של המשפחה שלה- תכירי אותה יותר לעומק ותגלי עומק של תפילה, אהבת ישראל, מחשבות אמיתיות ונכונות.
בדרך כלל אם היא גדלה בבית סגור והתחילה להתנהג ולדבר כך בעצמה- זה בכיוון של ירידה.
אבל כמובן שהכל פתוח ותלוי. מחכה להכיר את אמונה, נראית דווקא אכפתית וחמודה...

 

[ליליאן]

האמת שחשבתי בהתחלה להכניס עוד מילים שמתאים לאמונה לומר כמו: 'לב שלי' 'חיימשלי' 'יפה שלי'. אבל לא יודעת, הרגיש לי קצת לא שייך להכניס את זה בסיפור. אפילו שאני אוהבת דיאלוגים אותנטיים מחיי היום יום.
אבל אם כבר העליתם את הנושא, היה מעניין אותי לשמוע איך הייתם מגיבים למילים זולות יותר ששזורות בדיאלוגים. האם זה משהו שעובר כי יש אנשים שמדברים ככה ואין מה לעשות, או שזה משהו שהיה גורם לכם להרים גבה?

אני בעד אפיון דמויות הדוק כולל שפה ומשלב שפה משנה לכל דמות.
אולי את צריכה לדייק לאיזה ציבור את כותבת,
במקום לנסות לרצות את כולם.

אני לא רואה בעיה בחיים שלי,
אבל אני לא מייצגת אולי.

 

[ליליאן]

כשהיא מתלבשת, ציפיתי להיסוס או פחד שאולי מישהו מוכר יעבור ויראה אותה.

זזה חיזק את הרושם שהבגדים שהיא מדדה (שלא היה עליהם פירוט רב)
היו צנועים ומקובלים, רק צבעוניים.
אז לא אכפת לה מחברות, כולם הולכים ככה.
רק במשפחה שלה לא.

(שוב קצת קשה לעכל את השינויים. מצד אחד החנות שהיא כי מורידה את הרמה שלה, מצד שני הבגדים שהם שינוי בסיסי לרמה רחונית וחברתיים קלאסית. ככה החלטתי, לא היה עליהם פירוט מדי. אולי זה המורכבות של הסיפור חיים, האמיתי, כמה שהוא הזוי.)

 

[שולמית רוז]

"אבל אני באמת מתקשה להבין אותך, אפרת, הרי הבגדים צריכים לשרת אותנו ולא אנחנו אותם. אז מה הטעם של הדיון הזה בכלל?".

האימא לחלוטין לא הצטיירה לי כרעה.
היא אישה שנשארה עם ראש מצומצם,
ובנוסף חסרות לה היכולות להבין את מי ששונה ממנה, ולהיות קשובה לאחר.
לדעתי את יכולה להכניס פה את זה שהיא בסה"כ באמת רצתה את הטוב בשביל הבת שלה, רק לא ידעה להקשיב לצרכים שלה.
יכול להתקבל פה מסר כמה צריכים להיות קשובים לילדים, ולא ללכת רק עם מה שאנחנו חושבים ומרגישים. וזה יהיה מסר גדול לדעתי.

בדיוק כמו שקוטפים מטבעות שוקולד מעץ שנוטה להניב רק פירות.

הדימוי ממש חמוד, אבל לדעתי לא מבטא נכון את ההרגשה.
עץ שנוטה להניב פירות- הוא משהו חיובי ונעים.
נראה לי שהדימוי צריך להיות משהו כמו לקטוף מטבעות שוקולד בתוך מדבר, או משהו דומה.


(מדבר מבטא שממה, העדר יופי והנאות)

האמת שחשבתי בהתחלה להכניס עוד מילים שמתאים לאמונה לומר כמו: 'לב שלי' 'חיימשלי' 'יפה שלי'. אבל לא יודעת, הרגיש לי קצת לא שייך להכניס את זה בסיפור. אפילו שאני אוהבת דיאלוגים אותנטיים מחיי היום יום.

נראה לי שהסגנון הזה יוסיף אותנטיות ועניין., אבל לא בהגזמה...(בלי 'יפה שלי'...

ולראשונה בחיי, הצלחתי לאהוב אותה.

הצטמררתי. מרגש.

באופן כללי הפרק מדהים!
כל כך מיוחד, מחבר, וכנה, כמו כל הסיפור הזה.

 

[הודיה לוי.]

אני בעד אפיון דמויות הדוק כולל שפה ומשלב שפה משנה לכל דמות.

גם אני : )
אני לא מתכוונת לשנות את אמונה. היא תמשיך לדבר כמו שהיא דיברה עד עכשיו.

אולי את צריכה לדייק לאיזה ציבור את כותבת,
במקום לנסות לרצות את כולם.

אני לא רואה בעיה בחיים שלי,
אבל אני לא מייצגת אולי.

אז זהו, שאני כותבת לציבור החרדי. גם אני לא רואה בעיה בחיימשלי, אבל האמת שלא יצא לי לקרוא ספר חרדי שהופיעו בו המילים בסגנון הזה. גם לא כחלק מדיאלוג. ואני תוהה לעצמי האם זה קשור לכך שסופרות חרדיות העדיפו לו להכניס סלנגים יותר זולים, או שפשוט ספר צריך להיות במשלב לשוני גבוה יותר מהשפה המדוברת ביום יום.
כך או כך חלק מהמילים מהלקסיקון העדפתי כרגע שלא להכניס.
ואגב, גם אני לא מייצגת את הציבור : )

ככה החלטתי, לא היה עליהם פירוט מדי.

האמת שכשקראתי את הפרק שאלתי את עצמי האם זה מובן שהבגדים שהיא לבשה לא נוגדים את ההלכה, אלא רק צבעוניים יותר. חשבתי שזה יהיה מובן בגלל שבהתחלה פירטתי שאמא שלה קונה את הבגדים משושי - שהבגדים שהיא מוכרת לא הבגדים הסטנדרטים שמוכרים בחנויות. אחר כך היה כתוב שהיא בחרה לעצמה חולצה כתומה וחצאית לבנה - שזה בעצם בה לתאר את עניין הצבע ופחות את העניין ההלכתי.

זזה חיזק את הרושם שהבגדים שהיא מדדה (שלא היה עליהם פירוט רב)
היו צנועים ומקובלים, רק צבעוניים.

אני רואה שבכל זאת הצלחת להבין שלא מדובר בבגדים שנוגדים את ההלכה. אלא רק צבעונים יותר. שאפו. מקווה שגם שאר הקוראים הבינו. (אגב, לדעתי שמדובר בשינוי רק של הצבע המעבר פחות דרמטי ולא מדי קיצוני)

הדימוי ממש חמוד, אבל לדעתי לא מבטא נכון את ההרגשה.
עץ שנוטה להניב פירות- הוא משהו חיובי ונעים.
נראה לי שהדימוי צריך להיות משהו כמו לקטוף מטבעות שוקולד בתוך מדבר, או משהו דומה

תודה על ההערה. נתתי את הדימוי הזה כי מטבעות שוקולד זה משהו מתוק וטעים יותר מפירות, וגם פחות צפוי שבעץ פירות יהיו מטבעות שוקולד. אבל מסכימה איתך שגם לפרות וגם לממתקים יש קונוטציה חיובית.

האימא לחלוטין לא הצטיירה לי כרעה.
היא אישה שנשארה עם ראש מצומצם,
ובנוסף חסרות לה היכולות להבין את מי ששונה ממנה, ולהיות קשובה לאחר.
לדעתי את יכולה להכניס פה את זה שהיא בסה"כ באמת רצתה את הטוב בשביל הבת שלה, רק לא ידעה להקשיב לצרכים שלה.
יכול להתקבל פה מסר כמה צריכים להיות קשובים לילדים, ולא ללכת רק עם מה שאנחנו חושבים ומרגישים. וזה יהיה מסר גדול לדעתי.

אני שמחה שהיא לא הצטיירה לאף אחת כרעה. הייתה לי הרגשה שזה מה שעבר לפני כשני פרקים ולכן שאלתי.

לגבי המסר - החלטתי שלא להכניס אף מסר בסיפור הזה. זה סיפור מהחיים, ואני חושבת שלחיים עצמם יש הרבה מה ללמד אותנו. אני יכולה לומר שאפרת (האמיתית) לימדה אותי הרבה יותר מדבר או שניים על החיים.