סיפור בהמשכים סודות מן החדר

אני עוקבת מהצד, קראתי את הסיפור ואני נהנית מהדיון.
על התגובה שלך שציטטתי -
שמוכיחה שכל הסיפור נכתב ממבט שיפוטי.
תוך כדי אני רואה שליליאן הצביעה על הנקודה, אז מוסיפה את הקול שלי לזה.
כמוך, עוקבת מהצד.
אבל הבאת נקודה חשובה שגורמת גם לי להגיב : )
ולעניינו של סיפור: אני בטוחה שאם ההורים של אותה בחורה היו יודעים מה זה באמת גרם לה כשהם לא אפשרו לה לצאת לטיולים ומחנות - הם לא היו עושים את זה. ולכן חשוב לי לתת דווקא את הצד שלה, בשביל הורים מהסוג של אפרת.
יש לי ראקציה די חמורה מסיפורים שבאים ללמד משהו, לחנך מישהו או לגלות לו את הדרך הנכונה בה ינהג או יחשוב.
ונכון, סיפור כמעט תמיד יכיל אמירה כלשהי, תמה מרכזית שתוביל אותו, ועדיין, יש הבדל קטן לדעתי בין הצגת בעיה ואמירה של משהו, לבין פשוט חינוך.
אגב, יש מצב שיש גם השפעה לזמן הכתיבה. הסיפור נכתב בגוף ראשון בזמן עבר, זאת אומרת שהסיפור מגיע מנקודת מבטה של גיבורת הסיפור, אבל בזמן עבר. היא כבר עברה את החוויה הזאת, היא יודעת עליה משהו שאנחנו עוד לא יודעים ולכן, לדעתי, אם יש לו מטרה לחנך אותנו בדרך - זה אפילו בולט יותר.

סתם דוגמא, הייתי מצפה מכתיבה כזאת להיות בוגרת יותר, להעלות מורכבות בו היא שופטת את הפעולות שלה ביחס לפעולות של ההורים שלה, ומגלה גם הבנה לפעמים לצד שלהם. הרי היא בעצם כבר עברה את זה, אמורות להיות לה כבר תובנות חיים על הסיפור, ומסקנות.
ואגב, בפרקים הראשונים זה כן היה קיים יותר, ולכן גם קיבלתי את הרושם שהסיפור משחזר משהו שהגיבורה עברה, מנקודת מבט של אדם בוגר יותר.
הספר 'בית בובות' של מירי זוננפלד - ממבט של ילדה בת חמש. זה לא הופך אותו לספר ילדים.
נראה לי שהגיבור לא חייב להיות בגיל של קהל היעד...
הספר הזה נכתב ממבט של ילדה, נכון.
אבל מה שהופך אותו לספר מבוגרים הוא הסאבטקסט העשיר שלו שקורה בעצם מאליו.
כשהילדה (שכחתי את שמה) מספרת שבגן אמרו שההורים שלהם הם 'גרושים', ואיך זה יכול להיות כי ההורים שלה לא שווים 'גרושים' - הלב שלנו מתכווץ בכאב, כי היא אומרת משהו כל כך ילדותי ועם זאת מלא וגדוש ברבדים נסתרים.
מלמעלה היא רק מבטאת הבנה ילדותית ושגויה של המושג, משהו שאולי אפילו יכול לעלות צחוק על הפנים. אבל מבפנים, העומק של המשפט הזה מתורגם לכאב אמיתי מאד של מבוגר בעולם אמיתי, בו גרושים נחשבים אכן לסוג ב'...

ולדעתי דווקא בגלל שהספר מתאר את נקודת המבט שלה באותנטיות רבה (או כך לפחות זכור לי : )) הוא הופך לספר מבוגרים אמיתי, כי זווית ראייה תמה של ילד על סיפור חיים מורכב, הופכת בעיניים של מבוגר - לדרמת כאב אמיתית.
 
נערך לאחרונה ב:
רציתי גם להוסיף, שכשאת מביאה בצורה כל כך שופטת את ההורים, הורים שיקראו את זה (הורים או כל מי שהתבגר יותר מגיבורת הסיפור) אוטומטית ינסו להבין את הצד השני, ויש סיכון (לשיטתך, כי כמו שאפשר להבין לא זה מה שאת רוצה) שגם יזדהו עם הסיפור שיבנו לעצמם.
כשאת מביאה את כל הסיפור, וכולנו נראה שהם אכן לא צדקו, ההזדהות תעבור ל'קרבן'.
כרגע את כותבת ממבט שופט, הקוראים מבינים שיש לך ביקורת, אבל לא חווים את הביקורת בעצמם כי לא סיפרת להם את הצד הזה של הסיפור. למה שנסמוך עליך כסופרת?


ולמה אי אפשר להשוות לבית בובות?
כי שם הילדה לא שופטת אף אחד. היא מספרת מה קרה לה וכל אחד מבין מה שהוא מבין.
(וגם כשהיא שופטת, אנחנו מבינים שהיא ילדה קטנה שלא רואה את כל התמונה. אבל כשזו מתבגרת, קשה שלא לשפוט אותה)
 
הם סך הכל רוצים שהיא תצא טובה, כמוהם. הדבר שהורה הכי רוצה, זה לראות את הילד הולך בדרך שלו. וכשזה לא קורה, זה יכול להוציא מהדעת. כל הורה שבעולם.
אני לא מצדיקה אותם, רק מביאה את הצד הכאוב שלהם....
לא ממש הבנתי למה הכוונה. אשמח להסבר.

שמוכיחה שכל הסיפור נכתב ממבט שיפוטי.

לא יודעת עד כמה את צודקת. אני זוכרת ששמעתי את הסיפור הזה בפעם הראשונה ואמרתי לאותה בחורה שאני רוצה לבכות איתה. ואח"כ לשמוע אותם ולבכות איתם. מבחינתי הדרך שעוברים שלושת הצדדים היא גיהנום.

כשאת מביאה את כל הסיפור, וכולנו נראה שהם אכן לא צדקו, ההזדהות תעבור ל'קרבן'.

אני לא הבאתי את כל הסיפור. לא הבאתי אפילו חצי ואפילו לא רבע. למען האמת הבאתי כמה פרקים בודדים של התחלה. ומי אמר שבסיום הסיפור הקוראים יבינו שההורים לא צדקו? מי אמר שבסיום הסיפור אפרת לא תבין את זה?

יכולה להגיד לך כבר עכשיו שאני לבת שלי לא הייתי נותנת לעבוד בגיל 18.5 בחנות. ולא משנה שזאת תהיה החנות הכי חרדית בעולם.
כרגע את כותבת ממבט שופט, הקוראים מבינים שיש לך ביקורת

לגבי העניין של ההיעדרות ממחנות וכו' - אני אהיה שקרנית אם אומר שלא היה בי כעס כלפיהם. אבל לגבי הסירוב לעבוד בחנות אני מסכימה איתם מאוד.

אפרת, לעומתי, בשלב הזה לא מסכימה איתם כרגע על שום דבר. אני מביאה את הסיפור מנקודת המבט שלה בלבד.
אם הייתי נכנסת לתמונה לא הייתי כותבת את המשפט הזה
"מה הקשר לרדת?", עיקמתי אף. "לעבוד בחנות זה לרדת?! זה חנות חרדית בכלל. כל העולם החרדי קונה משם בגדים!"
שכן, כפי שאמרתי, אני מסכימה עם הסירוב שלהם.

יש לי ראקציה די חמורה מסיפורים שבאים ללמד משהו, לחנך מישהו או לגלות לו את הדרך הנכונה בה ינהג או יחשוב.
ונכון, סיפור כמעט תמיד יכיל אמירה כלשהי, תמה מרכזית שתוביל אותו, ועדיין, יש הבדל קטן לדעתי בין הצגת בעיה ואמירה של משהו, לבין פשוט חינוך.
הדבר האחרון שחשבתי עליו לפני שכתבתי את הסיפור הזה (שלא תוכנן בכלל להיות סיפור בהמשכים) הוא איך אני אחנך את חברי פרוג היקרים. זה ממש, אבל ממש לא הכייון. לא באתי לחנך אף אחד. רק כתבתי שגם מבוגרים יכולים להנות מהסיפור. וזאת דעתי.

הסיפור נכתב בגוף ראשון בזמן עבר, זאת אומרת שהסיפור מגיע מנקודת מבטה של גיבורת הסיפור, אבל בזמן עבר. היא כבר עברה את החוויה הזאת, היא יודעת עליה משהו שאנחנו עוד לא יודעים ולכן, לדעתי, אם יש לו מטרה לחנך אותנו בדרך - זה אפילו בולט יותר.
הסיפור הזה הוא מעין יומן. כל פרק נכתב בסמוך לאותו אירוע. זאת הסיבה שהזוויות ראייה שלה בפרק הראשון לא תהיה זהה לזו שבפרק האחרון.
 
נערך לאחרונה ב:
הדבר האחרון שחשבתי עליו לפני שכתבתי את הסיפור הזה (שלא תוכנן בכלל להיות סיפור בהמשכים) הוא איך אני אחנך את חברי פרוג היקרים.
הערתי בעקבות המשפט הזה:
ולכן חשוב לי לתת דווקא את הצד שלה, בשביל הורים מהסוג של אפרת.
בכל מקרה, הכתיבה שלך מצוינת! יש בה משהו מאד זורם ונקי, לא יודעת להגדיר בדיוק מה - אבל היא משובחת.
אני ביקורתית מאד בכתיבה, אז אם זה לא היה טוב - לא נראה לי שהייתי טורחת להגיב...
אלו רק דברים שבעיני חשוב לשים לב אליהם כשכותבים, להבין מאיזו נקודת מבט אנחנו מספרים, ולשים לב אם לקוראים משהו לא עובר חלק בגרון, אין מה לעשות - זה המבחן האמיתי : )
מצד שני כמו שציינת - את כותבת בעקבות סיפור אמיתי, אז הגיוני שיהיה כאן משהו שונה מעלילה שהמצאת לבד.
וכנראה שגם תהיה לך יותר ביקורתיות שמתבטאת גם בכתיבה לפעמים, כי את בשונה ממנו, מכירה את האנשים שמאחורי הדמויות.
 
הערתי בעקבות המשפט הזה:
כן, הייתה לי הרגשה שלא הובנתי נכון מהמשפט הזה. מה שניסיתי לומר באותו המשפט זה שגם אנשים שהם לא בגיל של אפרת עצמה, אלא מבוגרים יותר, יכולים להתחבר לסיפור בשביל הצעירים שלהם.
ז"א אם יש לי בת מתבגרת, אני יכולה לקרוא ולהתחבר בשביל אותה הבת.
בכללי, אני לא חושבת שאמור להיות קשר לגיל של הדמות, ואפשר להתחבר אליה בכל מצב ובכל גיל, כל עוד היא באמת מצליחה לגעת.
בכל מקרה, הכתיבה שלך מצוינת! יש בה משהו מאד זורם ונקי, לא יודעת להגדיר בדיוק מה - אבל היא משובחת.
אני ביקורתית מאד בכתיבה, אז אם זה לא היה טוב - לא נראה לי שהייתי טורחת להגיב...
אלו רק דברים שבעיני חשוב לשים לב אליהם כשכותבים, להבין מאיזו נקודת מבט אנחנו מספרים, ולשים לב אם לקוראים משהו לא עובר חלק בגרון, אין מה לעשות - זה המבחן האמיתי : )
מצד שני כמו שציינת - את כותבת בעקבות סיפור אמיתי, אז הגיוני שיהיה כאן משהו שונה מעלילה שהמצאת לבד.
וכנראה שגם תהיה לך יותר ביקורתיות שמתבטאת גם בכתיבה לפעמים, כי את בשונה ממנו, מכירה את האנשים שמאחורי הדמויות.
קודם כל תודה, אני שמחה לשמוע.

לגבי הביקורת את צודקת מאוד. אמנם חשוב לי להסביר את עצמי כשאני מרגישה שלא מבינים אותי מספיק, אבל אני ממש לא רוצה שישמע שאני דוחה את הביקורת חלילה. אחרי הכל אני מאוד שמחה לקבל אותה. ממשפחה וחברות קצת קשה להוציא אותה, כך שכאן תמיד יש לה מקום.

אני יכולה להגיד שבעקבות הביקורת כאן עלתה לי נקודה למחשבה: איך הייתי כותבת את הסיפור לו הייתי חברתה של אמא של אפרת ולא של אפרת עצמה. יכול להיות שבאמת מבלי משים הכנסתי גם את דעתי, וזו נקודה ששווה לשים לב אליה.
באופן כללי, אני מאוד מעריכה את אלו שטורחים לכתוב תגובה. הרבה יותר קל להישאר מאחורי הקלעים ולצפות בהכול מהצד. אז שוב, תודה.
 
לא ממש הבנתי למה הכוונה. אשמח להסבר.



לא יודעת עד כמה את צודקת. אני זוכרת ששמעתי את הסיפור הזה בפעם הראשונה ואמרתי לאותה בחורה שאני רוצה לבכות איתה. ואח"כ לשמוע אותם ולבכות איתם. מבחינתי הדרך שעוברים שלושת הצדדים היא גיהנום.



אני לא הבאתי את כל הסיפור. לא הבאתי אפילו חצי ואפילו לא רבע. למען האמת הבאתי כמה פרקים בודדים של התחלה. ומי אמר שבסיום הסיפור הקוראים יבינו שההורים לא צדקו? מי אמר שבסיום הסיפור אפרת לא תבין את זה?

יכולה להגיד לך כבר עכשיו שאני לבת שלי לא הייתי נותנת לעבוד בגיל 18.5 בחנות. ולא משנה שזאת תהיה החנות הכי חרדית בעולם.


לגבי העניין של ההיעדרות ממחנות וכו' - אני אהיה שקרנית אם אומר שלא היה בי כעס כלפיהם. אבל לגבי הסירוב לעבוד בחנות אני מסכימה איתם מאוד.

אפרת, לעומתי, בשלב הזה לא מסכימה איתם כרגע על שום דבר. אני מביאה את הסיפור מנקודת המבט שלה בלבד.
אם הייתי נכנסת לתמונה לא הייתי כותבת את המשפט הזה

שכן, כפי שאמרתי, אני מסכימה עם הסירוב שלהם.


הדבר האחרון שחשבתי עליו לפני שכתבתי את הסיפור הזה (שלא תוכנן בכלל להיות סיפור בהמשכים) הוא איך אני אחנך את חברי פרוג היקרים. זה ממש, אבל ממש לא הכייון. לא באתי לחנך אף אחד. רק כתבתי שגם מבוגרים יכולים להנות מהסיפור. וזאת דעתי.


הסיפור הזה הוא מעין יומן. כל פרק נכתב בסמוך לאותו אירוע. זאת הסיבה שהזוויות ראייה שלה בפרק הראשון לא תהיה זהה לזו שבפרק האחרון.

הודיה,
תמשיכי לכתוב.
הסיפור טוב,
מסקרן מאוד מה היה בהמשך.
אמת שעם הפרקים הראשונים היה קל יותר להזדהות
ועם האחרונים פחות, אני צריכה לחשוב למה.

בקשת ביקורת, קבלת.
בסך הכל אמרתי שזו לא ספורת למבוגרים בעיניי.
לא מסכימה עם מה שנאמר, שחסר להבין את ההורים הטועים -
דווקא כשהיה ברור לכולם בפרקים הראשונים שהם מגזימים,
היה לנו קל יותר להזדהות. הסיפור היה מרתק.
מה קרה בפרקים האחרונים? שאלה טובה.

ואם את אומרת שכל זה היה באמת,
מה שחסר (שכבר כתבתי את זה)
זה תיווך את חלקים מסוימים.
ואולי את כמביטה מהצד לא מודעת להם,
לא מבינה אותם,
לא יודעת.
אם כל זה היה באמת,
וא"א לשנות את ההתנהגות,
צריך להבין מה יש אפשר/צריך להוסיף/לשנות פה,
כדי שזה תגיע אלינו ככקוראים.

אני אישית קצת אבדתי קצת ענין כשהיא יצאה לעבוד.
כאילו, עד עכשיו היה ברור שההורים הפריזו, שהיא רוצה להיות חרדית קלאסית.
עכשיו הריקוד השתנה, היא יורדת מהנורמות הקלאסיות.
אולי אני רוצה פה תיווך.
האם זה קרה כי חנקו אותה?
האם טעיתי כשחשבתי שהיא רוצה להיות חרדית קלאסית, והיא מראש רצתה להיות פחות?
 
נערך לאחרונה ב:
אמא לא יכלה לשאת את המציאות הזו, התחננה שאמצא מקום אחר: רק לא בבית.

זו, למשל, שורה מאוד לא מובנת.

למה שאמא לא תרצה אותה בבית? מה היא עשתה?
הכי מתאים שהאמא הזאת לא תשחרר אותה לעולם.
כאילו ניסית לדלג על משהו שברור לך שהבננו מהאויר,
ואין לנו איך להבין.

בהצשך אותו פרק מתארת את השעמום הנורא בבית
אבל את לא מסבירה למה היא לא מצליחה לעשות שום דבר בחוץ.
למה היא לא מסבירה להורים שמשעמם לה.
(זה אופיני לגיל שהעצבים יוצאים לקשה להסביר, אבל זו בדיוק הנקודה שהמתבגר 'אשם' בה, או אחראי עליהולא שאת אמרת, את לא רואה את זה בכלל).
ומה ההוריים שלה חושבים לעשות עם השעמום.

יש חורים, בקיצור.
אולי כי זה סיפור אמיתי, ולא הכל את יודעת, ואת לא רוצה להמציא.
אבל כסיפור אלה חורים.
 
אני לא הבאתי את כל הסיפור. לא הבאתי אפילו חצי ואפילו לא רבע. למען האמת הבאתי כמה פרקים בודדים של התחלה. ומי אמר שבסיום הסיפור הקוראים יבינו שההורים לא צדקו? מי אמר שבסיום הסיפור אפרת לא תבין את זה?
כמובן שכתבתי רק על הפרקים שכבר קראתי. על הסצנות שהבאת בהן.

אני רואה שהתגובה הזאת חיכתה בטיוטות.
כך או כך הבעתי את ההרגשה שלי. קוראת גם את ההודעות שלך, לא יודעת מה הייתי עושה במקומך אם את באמת לא שיפוטית כלפי שום צד.
ואם את כן, אז ברור שירגישו את זה גם בסיפור גם אם נראה לך שאת מתעלמת מזה כשאת כותבת. וזה גורם לקוראים גם אם בתת מודע לבחון אם את צודקת. לא אומרת שיש בעיה בזה, אישית אני לא אוהבת.


לגבי הדיון על להסכים לבת לעבוד או לא. אני משערת שלא רק אני יודעת שבטלה מביאה לידי חטא. וגם רואים את זה בסיפור. אז גם בלי להכנס לדיון על השקפות ועקרונות חיים אני מתקשה להבין פה את ההורים ובטח את הדרמה.
וחוץ מזה, הילדה הזאת עושה מה שהיא רוצה ולא בדיוק לפי מה שההורים אומרים, אז למה היא כל כך מפחדת לגשת אליהם? ולמה בכלל היא מחפשת הסכמה שלהם? שתקח את עצמה ותעשה מה שבא לה, בדיוק כמו שהיא עושה עד עכשיו.
 
וחוץ מזה, הילדה הזאת עושה מה שהיא רוצה ולא בדיוק לפי מה שההורים אומרים, אז למה היא כל כך מפחדת לגשת אליהם? ולמה בכלל היא מחפשת הסכמה שלהם? שתקח את עצמה ותעשה מה שבא לה, בדיוק כמו שהיא עושה עד עכשיו.

הרבה מתבגרים מתקשים להבין מה הם רוצים.
לכן הם 'מדברים' בטריקת דלתות, וכו'.
רק כדי לתווך שהוא אחראות שלה למצוא דרך, ההורים לו נביאים..
מתפקידדם לעזזור לדברר, לא יותר.

והיא כתבה בפרק האחרון שיש בה חלק מרצה, למרות רצונותיה,
החלק הילדי שרוצה להיות בסדר. זה מאוד טבעי...
הקונפליקט הזה דווקא מתואר היטב.
 
@ליליאן תודה על התגובות המפורטות.
יש חורים, את צודקת. וזה כי ניסיתי לצמצם את הסיפור הזה לגג 20 פרקים לא ארוכים במיוחד.
אני עצמי התחברתי יותר לאפרת בפרקים הראשונים מהסיבה המאוד הגיונית שהרבה יותר קל להתחבר למישהו שלם, תמים ונקי לחלוטין. בדיוק כמו שהיא הייתה בהתחלה: בחורה טובה ואיכותית שכל רצונה הוא לא לצאת דופן.

אחרי זה הריקוד השתנה, זה גם נכון. וזה מה שקרה גם במציאות כך שאין לי עניין להחזיר אותה לאחור - לאותה בחורה צדיקה ותמימה שהייתה.
למה זה קרה? שאלה טובה שגם אני ניסיתי לחקור. אני משערת שאם היא הייתה עוברת מסלול תקין מההתחלה, היא לא הייתה מגיעה לנקודת השבר הזו. אבל יכול להיות שאני טועה.

@פירי תודה על ההערות. אני אישית לא מכירה בחורה ממשפחה סגורה שעובדת בחנות לפני גיל 19. הסירוב של ההורים ניראלי די הגיוני וסביר. אבל שוב, יכול להיות שאני טועה ויש איזורים שזה מקובל בהם יותר.
 
הודיה,
תמשיכי לכתוב.
הסיפור טוב,
מסקרן מאוד מה היה בהמשך.
האמת שלא תכננתי להפסיק.
לשם שינוי הפרק הבא כבר מוכן.

אבל הפרק הקודם בדף חמש, אני מניחה שזה קצת מקשה על אלו שרוצים לקרוא את הכל ברצף.
יש מה לעשות עם זה?
 
אבל הפרק הקודם בדף חמש, אני מניחה שזה קצת מקשה על אלו שרוצים לקרוא את הכל ברצף.
יש מה לעשות עם זה?

אני יודעת שבמקרים אחרים פתחו אשכול נפרד לכל הפרקים ברצף,
ופרסמן גם באשכול את הדיונים את הפרק החדש.
 
תקציר בקטנה מהפרק האחרון: אפרת מקבלת הצעה משכנה בשם אמונה לבוא ולעבוד איתה בחנות בגדים חרדית. אפרת מאוד מעוניינת לקבל את ההצעה, אך הוריה מסרבים בתוקף.


שבוע לאחר מכן מצאתי את עצמי עומדת ליד הדלפק ומקפלת חולצות לייקרה "בשמלה לכל בת".

אני לא יודעת מה בדיוק גרם לי לעשות את הצעד הזה. אולי היה זה הצחוק המתנשא של אמונה כשסיפרתי לה על חוסר ההסכמה של הורי, ואולי היו אלו הקולות הפנימיים שדחקו בי לקבל עצמאות, לקחת פיקוד על חיי.

כל רבע שעה בדקתי את השעון. ידעתי שאמא לא תגיע אל הבית לפני השעה שלוש. רחלי תחזור מהסמינר רק בארבע. איילה בצהרון עד חמש, ואבא בכולל עד תשע. כך שאין סיכוי שמישהו יאכלס את הבית עד השעה שתיים.

"את זוכרת שאני יכולה להישאר רק עד שתיים", אמרתי לאמונה בפעם החמישית לאותו היום. פחדתי שתשכח.

"הבנתי, הבנתי ותפסיקי כבר להסתכל כל שניה בשעון", נצבע קולה בשעשוע. "וואו. את ממש מפחדת מההורים שלך".
"הם לא הסכימו שאעבוד כאן", הזכרתי לה.
"נו ו...?", היא תלתה שמלה פרחונית על קולב. "את היית כבר בת 18, לא?"
"כן, אבל-"
"נו יופי, אז את לא צריכה לתת חשבון לאפ'חד", היא קיפלה עוד שתי חצאיות דמוי ג'ינס, התקדמה למחסן.
נגררתי אחריה, סקרנית. "תגידי, ההורים שלך מסכימים לכל מה שאת מבקשת?", האוויר במחסן היה חנוק בניחוח קרטון. עשרות ארגזים חיכו שמישהו יטפל בהם.

"ההורים שלי גרושים. אני לא בדיוק שואלת אותם", היא שלפה סכין יפנית מהכיס האחורי בחצאית, חתכה במיומנות מרשימה את הסלוטייפ שעטף את אחד הקרטונים.

"זה כיף?"

"מה כיף!? שההורים שלי גרושים? לא! שאני עושה מה שבא לי? לפעמים". הקול של אמונה טפטף סרקזם. כל הברה עטופה במרירות, כאילו היא מתענגת על טעמן של המילים.

"זה קרה לפני שנתיים", היא המשיכה לשתף תוך כדי שהיא פותחת את הקרטון השני, "הייתי אז בת 16. בהתחלה, כל סיטואציה הכי קטנה הזכירה לי את היום בו אבא עזב את הבית. האמת היא שזה משהו שאני עדיין לא מצליחה לשכוח: לחיים יש דרך להזכיר לי את זה מדי פעם. למשל שבוע שעבר נסעתי עם חברה לצפון. פספסנו את האוטובוס האחרון שהיה אמור לצאת משם בשתיים עשרה בלילה. ההורים של חברה שלי לא הפסיקו להתקשר, חיפשו בשבילה אינספור פתרונות. הבטיחו שבמקרה שלא נסתדר הם יבואו לקחת אותנו ברכב שלהם. כל חמש דקות בדקתי את הנייד שלי. לא היו שם שיחות שלא נענו. אפילו לא שיחה אחת. הם בכלל לא ידעו שנסעתי...".

"הלו, מי המוכרת כאן?", גלש קול עבה אל המחסן. גרם לרגליים של אמונה להתרומם. "אני כאן", היא הלכה בעקבות הקול. הותירה אותי במחסן עם הקרטונים והמחשבות.

אחרי שלוש דקות היא חזרה. סימנה לי להתחיל לפרק סחורה מהקרטונים. "יש המון עבודה", היא הניחה את כף ידה הימנית על גבה, עיסתה את החוליות. "האמת שעמוס חיפש מישהי שתעבוד משרה מלאה, אבל אמרתי לו שאת אלופה וחבל להפסיד אותך".
"מתי הוא יבוא?", התעניינתי ולא מסקרנות.
"באחת. הוא היה אמור לבוא בשתיים, אבל אמרתי לו שבשתיים את הולכת, אז הוא אמר שהוא יבוא לפני כן".


בשעה אחת בדיוק עמוס התייצב בחנות.
"נעים מאוד", הוא חייך חיוך שלא הבנתי את פשרו "אז איך השם?"
"אפרת", השפלתי מבט אל החולצה שקיפלתי.
"אהה, כמו לבת שלי", הוא אמר במנגינה.
האישונים שלי נשארו לטייל על החולצה. לא ידעתי מה אני צריכה לומר.
"למה היא מתביישת?", הוא בירר עם אמונה.
"אפרת תרגישי בבית", הניחה אמונה יד על הכתף שלי, חייכה לעמוס: "אל דאגה, היא עוד תתרגל".


"כשאמרת לעמוס 'היא עוד תתרגל', למה התכוונת?", שאלתי אותה כשעמדנו מול הקופה וצפינו בקטלוג החדש.
"לחנות, לעבודה. למה את שואלת?"

"לא, שום דבר", הרמתי כתף. בדקתי שוב את השעון. השעה הייתה דקה לשתיים. "טוב, אני חייבת לצאת", סגרתי את הקטלוג ועשיתי את דרכי לכיוון היציאה.

"יאלוש", היא הדביקה שתי אצבעות אל שפתיה, שלחה לי נשיקה באוויר. "אז ניפגש מחר בתשע"

***

בשעה שתיים ועשרה כבר עמדתי מול הדלת. אפילו שידעתי שאיש לא אמור להיות בבית בשעה הזאת ואפילו שבדקתי באובססיביות את לוחות הזמנים של כל בני הבית - הידיים שלי רעדו כשהוצאתי את המפתח מארון החשמל ונעצתי אותו במנעול.

חלל שחור קידם את פני. באצבעות רועדות הדלקתי את האורות בסלון ובמטבח והלכתי לחדר להחליף את הבגדים שלבשתי. ופתאום, הרגשתי משהו חזק אוחז בי מבפנים. מועך לי את הלב. מכווץ את האיברים.


הסתובבתי בבית בשמלת הבית הפשוטה, וניסיתי לדובב את הפיל שהתמקם בין צלעותיי.
אולי היה זה הפחד שלפת אותי. הפחד מהרגע שאחרי, שכבר לא אוכל להסוות את האמת מהורי, ואצטרך לספר להם את העובדות.
ואולי רק החשש הטבעי מההשתלבות שלי בעבודה החדשה. מהעומס שמחכה לי שם: ארגזים מלאים שמחכים להתרוקן.

ואולי זה לא קשור לשום דבר. אולי זה רק החיוך המוזר של עמוס. הנחמדות שנשבה ממנו הייתה זרה לי. רק עם אבא וסבא הרשיתי לעצמי לדבר בחביבות כזו. כל שאר הגברים היו מחוץ לתחום.

המשכתי להסתובב בבית במעגלים, מנסה בכח להשתיק את הפיל בתוכי. אך ככל שהרהרתי בו, הוא רק גדל והתנפח. לא מותיר לי אוויר לנשימה.
 
תקציר בקטנה מהפרק האחרון: אפרת מקבלת הצעה משכנה בשם אמונה לבוא ולעבוד איתה בחנות בגדים חרדית. אפרת מאוד מעוניינת לקבל את ההצעה, אך הוריה מסרבים בתוקף.


שבוע לאחר מכן מצאתי את עצמי עומדת ליד הדלפק ומקפלת חולצות לייקרה "בשמלה לכל בת".

אני לא יודעת מה בדיוק גרם לי לעשות את הצעד הזה. אולי היה זה הצחוק המתנשא של אמונה כשסיפרתי לה על חוסר ההסכמה של הורי, ואולי היו אלו הקולות הפנימיים שדחקו בי לקבל עצמאות, לקחת פיקוד על חיי.

כל רבע שעה בדקתי את השעון. ידעתי שאמא לא תגיע אל הבית לפני השעה שלוש. רחלי תחזור מהסמינר רק בארבע. איילה בצהרון עד חמש, ואבא בכולל עד תשע. כך שאין סיכוי שמישהו יאכלס את הבית עד השעה שתיים.

"את זוכרת שאני יכולה להישאר רק עד שתיים", אמרתי לאמונה בפעם החמישית לאותו היום. פחדתי שתשכח.

"הבנתי, הבנתי ותפסיקי כבר להסתכל כל שניה בשעון", נצבע קולה בשעשוע. "וואו. את ממש מפחדת מההורים שלך".
"הם לא הסכימו שאעבוד כאן", הזכרתי לה.
"נו ו...?", היא תלתה שמלה פרחונית על קולב. "את היית כבר בת 18, לא?"
"כן, אבל-"
"נו יופי, אז את לא צריכה לתת חשבון לאפ'חד", היא קיפלה עוד שתי חצאיות דמוי ג'ינס, התקדמה למחסן.
נגררתי אחריה, סקרנית. "תגידי, ההורים שלך מסכימים לכל מה שאת מבקשת?", האוויר במחסן היה חנוק בניחוח קרטון. עשרות ארגזים חיכו שמישהו יטפל בהם.

"ההורים שלי גרושים. אני לא בדיוק שואלת אותם", היא שלפה סכין יפנית מהכיס האחורי בחצאית, חתכה במיומנות מרשימה את הסלוטייפ שעטף את אחד הקרטונים.

"זה כיף?"

"מה כיף!? שההורים שלי גרושים? לא! שאני עושה מה שבא לי? לפעמים". הקול של אמונה טפטף סרקזם. כל הברה עטופה במרירות, כאילו היא מתענגת על טעמן של המילים.

"זה קרה לפני שנתיים", היא המשיכה לשתף תוך כדי שהיא פותחת את הקרטון השני, "הייתי אז בת 16. בהתחלה, כל סיטואציה הכי קטנה הזכירה לי את היום בו אבא עזב את הבית. האמת היא שזה משהו שאני עדיין לא מצליחה לשכוח: לחיים יש דרך להזכיר לי את זה מדי פעם. למשל שבוע שעבר נסעתי עם חברה לצפון. פספסנו את האוטובוס האחרון שהיה אמור לצאת משם בשתיים עשרה בלילה. ההורים של חברה שלי לא הפסיקו להתקשר, חיפשו בשבילה אינספור פתרונות. הבטיחו שבמקרה שלא נסתדר הם יבואו לקחת אותנו ברכב שלהם. כל חמש דקות בדקתי את הנייד שלי. לא היו שם שיחות שלא נענו. אפילו לא שיחה אחת. הם בכלל לא ידעו שנסעתי...".

"הלו, מי המוכרת כאן?", גלש קול עבה אל המחסן. גרם לרגליים של אמונה להתרומם. "אני כאן", היא הלכה בעקבות הקול. הותירה אותי במחסן עם הקרטונים והמחשבות.

אחרי שלוש דקות היא חזרה. סימנה לי להתחיל לפרק סחורה מהקרטונים. "יש המון עבודה", היא הניחה את כף ידה הימנית על גבה, עיסתה את החוליות. "האמת שעמוס חיפש מישהי שתעבוד משרה מלאה, אבל אמרתי לו שאת אלופה וחבל להפסיד אותך".
"מתי הוא יבוא?", התעניינתי ולא מסקרנות.
"באחת. הוא היה אמור לבוא בשתיים, אבל אמרתי לו שבשתיים את הולכת, אז הוא אמר שהוא יבוא לפני כן".


בשעה אחת בדיוק עמוס התייצב בחנות.
"נעים מאוד", הוא חייך חיוך שלא הבנתי את פשרו "אז איך השם?"
"אפרת", השפלתי מבט אל החולצה שקיפלתי.
"אהה, כמו לבת שלי", הוא אמר במנגינה.
האישונים שלי נשארו לטייל על החולצה. לא ידעתי מה אני צריכה לומר.
"למה היא מתביישת?", הוא בירר עם אמונה.
"אפרת תרגישי בבית", הניחה אמונה יד על הכתף שלי, חייכה לעמוס: "אל דאגה, היא עוד תתרגל".


"כשאמרת לעמוס 'היא עוד תתרגל', למה התכוונת?", שאלתי אותה כשעמדנו מול הקופה וצפינו בקטלוג החדש.
"לחנות, לעבודה. למה את שואלת?"

"לא, שום דבר", הרמתי כתף. בדקתי שוב את השעון. השעה הייתה דקה לשתיים. "טוב, אני חייבת לצאת", סגרתי את הקטלוג ועשיתי את דרכי לכיוון היציאה.

"יאלוש", היא הדביקה שתי אצבעות אל שפתיה, שלחה לי נשיקה באוויר. "אז ניפגש מחר בתשע"

***

בשעה שתיים ועשרה כבר עמדתי מול הדלת. אפילו שידעתי שאיש לא אמור להיות בבית בשעה הזאת ואפילו שבדקתי באובססיביות את לוחות הזמנים של כל בני הבית - הידיים שלי רעדו כשהוצאתי את המפתח מארון החשמל ונעצתי אותו במנעול.

חלל שחור קידם את פני. באצבעות רועדות הדלקתי את האורות בסלון ובמטבח והלכתי לחדר להחליף את הבגדים שלבשתי. ופתאום, הרגשתי משהו חזק אוחז בי מבפנים. מועך לי את הלב. מכווץ את האיברים.


הסתובבתי בבית בשמלת הבית הפשוטה, וניסיתי לדובב את הפיל שהתמקם בין צלעותיי.
אולי היה זה הפחד שלפת אותי. הפחד מהרגע שאחרי, שכבר לא אוכל להסוות את האמת מהורי, ואצטרך לספר להם את העובדות.
ואולי רק החשש הטבעי מההשתלבות שלי בעבודה החדשה. מהעומס שמחכה לי שם: ארגזים מלאים שמחכים להתרוקן.

ואולי זה לא קשור לשום דבר. אולי זה רק החיוך המוזר של עמוס. הנחמדות שנשבה ממנו הייתה זרה לי. רק עם אבא וסבא הרשיתי לעצמי לדבר בחביבות כזו. כל שאר הגברים היו מחוץ לתחום.

המשכתי להסתובב בבית במעגלים, מנסה בכח להשתיק את הפיל בתוכי. אך ככל שהרהרתי בו, הוא רק גדל והתנפח. לא מותיר לי אוויר לנשימה.

משובח.
כבר אין לי ספק שהסיפור אמיתי.
אבל סתם מענין אותי האם את כל המהלכים הפנימיים
את יודעת שככה היו (סיפרו לך)
או שזה השלמות שלך מההנחה/אינטואציה שככה היא הרגישה וחשבה.
 
נערך לאחרונה ב:
אבל סתם מענין אותי האם את כל המהלכים הפנימיים
את יודעת שככה היו (סיפרו לך)
האמת שלא. הבסיס אמנם אמיתי. בעיקר ההתחלה ( ההתמודדות של בחורה רגילה שגדלה במשפחה מאוד סגורה. הייתה גם את ההצעת שידוך וכל מה שנלווה לזה...)

אבל כל הפרטים הפחות עיקריים, והצעדים הפחות דרמטיים לא באמת היו. אבל קצת קשה לי להגיד שזה מומצא כי הקונפליקטים כן קיימים. למשל הקונפליקט עם עמוס זה קונפליקט שכל יוצאת סמינר שלא למדה הוראה יכולה לחוות אותו. אני עצמי חוויתי אותו בתור מתמחה צעירה באחד מהמשרדים בארץ. ולא שהתחרטתי על כך שלא הלכתי על תחום ההוראה ולא שאני מתחרטת על זה גם עכשיו. פשוט אז חיפשתי קצת יותר חומר שידבר על הקונפליקט הזה ולא מצאתי... אז כן היה חשוב לי להביא את זה בסיפור הזה. לא בתור מסר כי הרי אין פה מסר. אלא רק לדבר, להציג את הדברים כמו שהם. מבחינתי זה חצי מרפא.

יש עוד משהו שהיה חשוב לי להביא זה הפחד שאני יודעת במאה אחוז שהוא קיים. בהמשך יהיו עוד דברים בעז"ה
ניראה לאן המקלדת שלי תוביל את הסיפור הזה.

אגב, רציתי לציין אתמול, שהעליתי את הפרק שאם יש ההערות וכו' אני יותר מאשמח לקבל אותם.
משום מה נראה היה לי בפעם הקודמת שחלק מהקוראות חשבו שלא ממש שמחתי לקבל אותה. אבל למען האמת זה לא ממש ככה. אולי בדיוק ההפך זה גרם לי להעלות את הפרק הבא בטווח הרבה יותר קצר בהשוואה לפרקים הקודמים.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

בס"ד, יצרתי ממשק נוח ליצירת לוח שנה עברי עם התאמה אישית,
לעת עתה, אפשר להוסיף כיתוב (ימי הולדת וכד'), להעלות תמונה לכל יום, וכן תמונה ראשית לחודש.
זה עדיין באמצע עבודה, אני כבר מפרסם בשביל לקבל הערות והארות.
הנה קישור לאתר,

הוראות:
1. אפשר לבחור תמונת רקע ללוח שנה
2. לכל חודש ניתן לתת תמונה ראשית
3. בכל יום ניתן להוסיף תמונת רקע ליום, וכן כיתוב (אם יש יותר מאירוע אחד, אפשר פשוט לרדת שורה)
4. בסיום, מקליקים על הכפתור "להורדה"
זה פותח את חלונית ההדפסה,
שימו לב: יכול לקחת זמן עד שזה נטען, תלוי בכמות התמונות שהעליתם, אפי' כמה דקות!
הנה צילום מסך של ההגדרות בחלונית ההדפסה.
1759872841572.png


כאמור, אני אשמח מאוד להערות והצעות.

אשכולות דומים

בס"ד





היא עטפה את הכריכים בניילון נצמד, הניחה בתיקים הקטנים. אחד לרובי ואחד ליעלי. מלאכים קטנים שזכתה לגדל. על השולחן בסלון המתין הפתק שכתבה לנתנאל: 'בהצלחה'. מילה אחת שריגשה אותה מכל דבר אחר. אתמול, ששרבטה מילים על דף ממו צהוב, חשבה שזה חלום. מי בכלל חשב שאחת כמוה תינשא למישהו שלא מבלה את רוב ימיו במסלול הקבוע שבין המקרר למיטה.

משב רוח קליל חדר אל הבית מבעד לחלון, הביא אתו ריח טרי של תשרי. בחוץ אנשים הלכו מהר, הביטה בהם פונים ימין ושמאל, ובדיוק אז צפו ועלו בתוכה הזיכרונות.

זה קרה בכיתה י', ממש בתחילת שנה. משהו קרה לה. עד היום היא לא יודעת באמת מה.

היא זוכרת שאיבדה את הטעם בכל דבר בחייה באותה התקופה. לא מצאה עניין בלימודים, בחברות ובעיקר בעצמה. זה התחיל מחריגות בתקנון. המשיך להיעדרויות שלושה ימים בשבוע מתוך חמישה והמשיך לשמועות שרצו עליה בכל התיכון.


מהר מאוד מצאה את עצמה בחוץ. טוב, זה לא באמת שינה לה. גם ככה תמיד חשבה שלימודים זה מיותר. ואיזה כיף שאף מורה לא תעצור אותה במסדרון. תעיר לה על החצאית או על הכפתור בחולצה.


בשעה עשר בבוקר, כשחברות שלה הקשיבו לשיעור הבית היהודי או תורה, היא ישנה. התהפכה מצד לצד, סידרה את הכרית, ייצבה את התנוחה.

כל יום מצאה את עצמה מתעוררת בשתיים עשרה בצהריים לבית שקט. אבא בכולל, אמא בעבודה. האחים והאחיות במוסדות. והיא לבד.

"הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי – ".

"חטא", מצאה את עצמה משלימה את המשפט הזה כבר יותר מדי פעמיים. הוויכוחים עם אמא תמיד התחילו והסתיימו באותן המילים, שאבו לשתיהן את הכוח.


וכן, אולי אמא קצת צדקה. נכון שהבטיחה לה שלא תשתנה יותר מדי, כי 'גם ככה התיכון הזה לא נתן לה שום דבר', לפי טענתה.

אבל האמת, שגם היא הרגישה על עצמה. שאחרי שעזבה את התיכון והתעוררה לתוך הריק – שום דבר כבר לא באמת היה אכפת לה. הלבוש, הדיבור. וכן, גם ההתנהגות.


****

באלול תשע"ה משהו בה התעורר. זה קרה ממשפט אחד בהרצאה של רב, ששמו אפילו לא נחרט בזיכרונה.

זה היה ערב הפרשת חלה לזכות אחת מהדודות. היא הגיעה רק כדי לכבד, תכננה להישאר רבע שעה ולברוח. גם כך לא יכלה לשאת את הלחישות-צעקות: "וואי, איך היא השתנתה!".

אבל במקום לצאת, מצאה את עצמה שוקעת לתוך המילים. הן התפזרו באוויר, נחתו ישירות על הלב, איבר קטן ועיקש שהמשיך לפעום בתוכה.

הרב דיבר על הזדמנות ומתנה. ופתאום, בשבריר שניה היא הבינה – היא באמת יכולה להתחיל מהתחלה. והמחשבה הפשוטה הזאת, הצליחה לרגש אפילו אותה.


****

בתחילת תשרי של י"א כבר מצאה את עצמה בסמינר לחוזרות בתשובה – המקום היחיד שפתח לה דלת, אחרי שהתיכון סגר בפניה את שעריו.

בהתחלה הגיעה קצת מתנשאת, אך מהר נדהמה לגלות שהבנות שם חזקות הרבה יותר ממה שחשבה. מכל מילה שלהן למדה איך להתחבר להקב"ה, איך לחוות אהבת ה' אמיתית, ואיך תפילה פשוטה יכולה למלא את החלל שבלב.


****

שלושה חודשים אחרי שסיימה את הסמינר, חברה של אמא הציעה לה את יהונתן. עילוי אמיתי, למדן, שקדן, חברותי. הייתה עוד רשימה ארוכה שנשרכה אחריו, היא לא באמת זוכרת את תוכנה.


אף על פי שלא תכננה להתחיל שידוכים מיד אחרי סיום הלימודים, נענתה להצעה. היו יותר מדי שבחים שנספחו אחרי הבחור המדובר. הרגישה שזו מציאה שאולי קצת חבל לה להפסיד.

הפגישות זרמו אחת אחרי השנייה, ואחרי שבועיים מצאה את עצמה מאורסת לבן תורה. זה היה חלום. חלום אמיתי שהתגשם לה מול העיניים. דווקא בגלל הדרך שעברה.


****

יום אחד הטלפון בבית שלהם צלצל.

לא, זה לא היה סתם יום. זה היה היום בו האדמה נשמטה מתחת לרגליה.

חברה של אמא הייתה על הקו, אמרה כמה מילים שגרמו לשפתיים של אמא להחוויר ואז למלמל: "אבל למה?"

עוד כמה משפטים מהצד השני הבהירו לאמא את התשובה.

השיחה נותקה אחרי שתי דקות ועשרים וחמש שניות. והשקט שנשאר בחלל היה חזק יותר מכל מילה.

"הם ביטלו", היא זוכרת את אמא קורסת על הספה, פניה אפורות. ועוד לפני שהספיקה להציב סימן שאלה, אמא אמרה: "זה קשור לתקופה של... הירידה".


****

היא לא זוכרת מה קרה אחר כך. הסלון נהיה מטושטש פתאום והרגליים שלה רעדו. הרגישה שהיא חייבת לשבת.
רק אחרי שהתיישבה ליד אמא בספה, הרגישה את הלב. הוא התכווץ בכל פעימה, היכה בה שוב ושוב. הצטמק והתקמט, הפך לגרעין.
עד היום, היא לא יודעת מה צבט לה יותר. החופה שהתרחקה, או העובדה שמישהו הכתים את הקיר שהתאמצה לטהר.


למשפחת נווה לא שינתה העובדה שכיום היא חרדית למהדרין, וזה כאב לה. מאוד.

לא שינתה להם העובדה שהיא מתפללת שלוש תפילות ביום ומקפידה על קלה כבחמורה. וזה שרף אותה, מבפנים.


"אי אפשר לדעת", אמרה לה שיראל, אחותה, באחת השיחות שלהן. "אולי גם אנחנו היינו מתנהגים בדיוק כמוהם. אנשים לא אוהבים להכניס ראש בריא למיטה-".

"זה לא נכון!!", התפרצה עליה. "אני לא מיטה חולה! עשיתי תשובה כבר מילון פעמים מאז, ואם הקב"ה קיבל אותי ככה, למה הם לא יכלו לקבל?!"

את המילים של אבא כן הצליחה לקבל. הוא דיבר על אמונה: 'משמים הבחור הזה לא היה מיועד בשבילך', אמר. זה הצליח לרפא בתוכה. לפחות פיסה.


****

אחרי שהתארסה לנתנאל, כל הפיסות בתוכה התחילו להגליד. פתאום היא הבינה – אולי אחותה באמת צדקה. בני אדם מתנהגים כמו בני אדם. ואולי, אחרי הכל, גם היא לא הייתה רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

הידיעה הפשוטה הזו, גרמה לה להתחיל להשלים עם העולם ובעיקר עם העבר.



****

עשר שנים חלפו מאז. העבר נמוג וההווה עומד מולה. ותמיד שהיא נזכרת בכל הסיפור הזה, חומקת ממנה דמעה. בגלל רובי. בגלל יעלי. ובגלל נתנאל, שהסכים להתחתן איתה למרות העבר הלא פוטוגני שלה, וקם כל בוקר ללמוד תורה.

ואף על פי שביטול השידוך קרה באייר, והחתונה עם נתנאל הייתה בכלל בשבט, תמיד כשמגיע תשרי היא מזכירה לה עצמה מהי תשובה. היא לא יכולה לשכוח איך שכל העולם סגר עליה דלת, היה מי שנתן לה הזדמנות להתחיל מהתחלה.

פעם, כשעמדה מול חלון ונזכרה. שמעה את קולה הדק של יעלי שואל: "אימוש, למה יש לך גשם בעיניים?". היא ליטפה את הלחי הקטנה ושלחה נשיקה. לא סיפרה על דמעות של תשרי, וגשם של ברכה.
סיפור בהמשכים סיפור בהמשכים
תעתועי הזמן פרק ט"ו

פרק טו



"כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד!" נשמעה קריאה משונה שהגיעה לאוזניה של איילת. כעת התחזק קולו של הקורא ונשמע היטב בכל שטח הכיכר המרכזית של הכפר. "כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד".

"מה זה?" השתוממה איילת.

"הסנהדרין דן את זמרי לסקילה". הסבירה יעל. היא התרגלה להסביר לאיילת כלילדה קטנה כל מאורע קטן או גדול. זה כבר לא היה סוד שאיילת משונה. כל ההתרחשויות הקורות מסביב חדשות ומוזרות לה. אך הפעם הכרוז היה חריג.

"מוזר". אמרה יעל כמו לעצמה.

"את אומרת מוזר?" התפלאה איילת. "חשבתי שלך התופעה מוכרת".

"דעי שסנהדרין שדנה אדם למיתה אחת לשבעים שנה נקראת סנהדרין קטלנית".

"במה הוא פשע?"

"אינני מכירה אותו ואת מעשיו".

"אבל אם בית דין גזר עליו מיתה, מדוע שליחי בית הדין צריכים שילמדו עליו זכות?"

"וכי קל בעינייך הדבר, לגזור מיתה וליטול חיים? אינך מבינה שהסנהדרין מדירים שינה מעיניהם, שוקלים וחוקרים ודנים אך ורק על פי שני עדים וחוקרים אותם בחדרים נפרדים כדי להוציא דברים ברורים עם הוכחות?"

"לא קורה שהם הורגים חף מפשע?"

"אם היית מעט יותר מבינה, לא היית שואלת".

"אני רוצה להבין".

"מדובר באדם שהתרו בו פעמיים, וחזר על פשעו, ולאחר שהעידו שני עדים כשרים, שופטים אותו שבעים ואחד צדיקים, שהם חברי הסנהדרין המסולאים מפז".

"כל שבעים ואחד הצדיקים?"

"כל חברי הסנהדרין חייבים לדעת שבעים שפות על בוריין, שפת החיות וחוכמת הטבע, חוכמת הצמחים וגרמי השמיים עד היסוד, ואפילו חוכמת הכישוף".

איילת עמדה מוקסמת ומשתוממת. "מה, עד כדי כך?"

"אם תחסר להם אחת מהחוכמות שהזכרתי, לא יתקבלו לסנהדרין. ולא רק זה, אלא שהם חייבים להיות ענווים, צנועים ובורחים מהכבוד".

"האומנם?"

"ועם כל זה הם אינם ממהרים להוציא את דינם אלא מוציאים כרוז שיבואו ללמד זכות. אם תוך פרק זמן מסוים אף לא אחד מגיע - מוציאים את משפטם".

"מדוע אמרת שגם לך זה מוזר?"

"כי המלכות השלטת ביהודה רוצה למלוך לבדה ולהסיר מירושלים את נזרה ותפארתה, לכן ביטלה את הסנהדרין. נשארה רק סנהדרין קטנה, כמו שיש בכל פלך ופלך, ויושבים בה רק עשרים ושלושה דיינים".

"נו, וזה לא מספיק?"

"בית דין של עשרים ושלושה לא דן בדיני נפשות. יכול להיות שזה מקרה מיוחד שהתכנסו לכבודו שבעים ואחד לצורך העניין".

איילת הביטה ביעל והרהרה בכל מה ששמעה זה עתה. שאלות רבות צצו במוחה. הם שוחחו ליד תנור הפחמים.

היא הביטה לעבר בית הריחיים והרהרה. לפתע שאלה את יעל.

"שמתי לב שלא טחנת חיטים בשבוע האחרון".

דוק של עצב נסוך על פניה של יעל. היא צעדה קרוב לאיילת והיססה מעט מה לענות. "מצטערת איילת, ניסיתי להסתיר מפנייך את מצבנו. השלטון גרם לעניות". יעל הסיטה את ראשה. "פשוט, יהיה קשה לנו לפרנס אותך". דמעות זלגו והרטיבו את לחייה. "לא נשארו לי חיטים היום לכן אין לי צורך להתעכב בבית הריחיים. אם היינו זוכים, כמו דורו של רבי שמעון בן שטח, היו החיטים גדלות כקליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב. היינו אוכלים לשובע רק מגשמים שירדו בלילות שבת".

איילת נזכרה שמנות האוכל בימים האחרונים ניתנו במשורה, עם זה התקשתה לעכל את פירוש הדברים.

"אם כך אינני רוצה להכביד עלייך. אמצא לי מקום אחר".

"האמיני לי שרציתי להיטיב עימך. הצעתי לך חתנים טובים אבל סירבת. ענית לי שאינך מן הפרושים ולא מתאים לך". יעל ניגבה את פניה. "אם היית שייכת למחננו, הייתי שולחת אותך לידידתי בעלת חסד שפותחת את ביתה לנזקקים, אבל היא לוחמת נגד הצדוקים".

"אינני נזקקת". נעלבה איילת.

"אשלח אותך לבית תמחוי שהתקינו חכמי ירושלים ולאחר מכן תשובי ללון בביתי".

"אחזור לארוז את חפציי ואלך לחברתי, אינני מעוניינת להכביד. אולי עכשיו הזמן להיענות להפצרותיה של יוליאנה".

"יוליאנה?"

"יוליאנה הציעה לי שאשרת בארמון לצידה. בעצם אטפל בעולליה של מרים המלכה".

"אדאג מאוד אם תיעני להצעתה. מדוע שתכניסי ראשך למקום סכנה?"

"הרבה יותר קשה לי לאכול לחם חסד, ואפילו יותר ממנו: להתכבד בסעודה שאינה מספיקה לבעליה".

"אולי תיסעי לרומא. יש לי הרגשה ששם תמצאי את משפחתך".

"אינני מבינה, כל הזמן שמרת עליי שלא אתיידד עם נוכריות ועכשיו לא אכפת לך אם אסע לרומא?"

"כל זמן שהיה לי ספק שאולי את יהודייה, עשיתי את חובתי. ניסיתי למנוע ממך לחבור לתרבות ההלניסטית. תרבות היופי החיצוני שמפילה כל כך הרבה חללים מבני עמנו. ראי כמה מתי מספר נשארנו, מעט סולת מפסולת. לכל יהודי שנשאר ביהדותו, יש תפקיד להאיר את העולם".

"את מטילה ספק ביהדותי?"

"לא ראיתי שאת שונה מכל העמים היושבים בתוכנו".

"אבל יש סוגים אחרים של יהודים".

"די איילת, עייפתי. מכיוון שנקשרתי אלייך אני רוצה בטובתך. סעי לרומא, שם המצב טוב יותר, תוכלי לשקם את חייך. אולי אפילו להינשא. נשארו לי כמה סלעים-כסף לתת לך לנסיעה, יש לך כישורים רבים. היום את יודעת היטב לטחון, לכבס, לבשל, לדאוג לצאן ולבקר. בכל מקום ישמחו להעסיק אותך".

איילת הלכה לצידה במבט מושפל ובחוסר אונים. תהיה קשה עליה הפרדה. היא כל כך אוהבת את יעל האמיתית והישרה שהיטיבה עימה.

"רומא היא ארץ עשירה, תהיה לך פרנסה בשפע. אתן לך איגרת עם המלצות".

יעל שלחה את ידה והניחה על כתפה השחוחה של איילת. "הביטי אליי, שמעי להצעתי ואל תוציאי מפיך לעולם את המשפט 'חזרתי אחורה אלפיים שנה'. הבטיחי לי זאת!"

"אשתדל"

"עוד משהו, לעולם אל תינשאי לחייל!"

שתיקה כבדה עמדה באוויר והעיקה על נשימתה, סטירת הלחי של אי האימון ביהדותה פצעה את נפשה. רגע ארוך עמדה בדממה, ונאלמה בלשונה. יעל חשה ברגישותה כי זה הזמן להשאיר את איילת לבדה. יעל נכנסה ממהרת לראות במה תוכל להאכיל את בני ביתה. איילת הניחה לדמעותיה להרטיב את לחייה. היא התאמצה לא לרחם על עצמה, דבר שכל כך שנוא עליה. היא מיהרה להעסיק עצמה באריזת כל חפציה ולא שמה לב שיעל עומדת בפתח החדר בעיניים מצועפות.

"אצרף אותך לידידתי היוצאת מחר לדרך צפונה. היא תשגיח עלייך".

"אני כבר מספיק בוגרת להגן על עצמי". פנתה לאחור כדי להסתיר את עיניה שהאדימו והתלחלחו בדמעות. אחרי הכול כרגע היא חסרת בית. רגליה נשאו אותה לברוח מהר לאן שלא יהיה.

היא סיימה לארוז את מיטלטליה. נשאר עוד לה לקחת את הפנס; מהיחידים שהזכיר לה את ביתה.

עיניה תרו סביב לראות אם יש מי שמביט במעשיה. אף אחד לא היה בבית מלבד יעל שהתעסקה בקדחתנות בלהכין טרף במעט שעוד נשאר. היא מיהרה למדרגות, הביטה לתקרה, גילתה את הלבנה המשוחררת, הסיטה אותה חרש והושיטה ידה לפנס.

להפתעתה הרבה לא היה גבול: הוא איננו. נעלם.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  1  פעמים
למעלה