סיפור בהמשכים איך תמיד זה קורה לי?!

[joelly]

ואין ביקורת על מורדי, אלי, אמא שלהם...?

מורדי הוא בדיוק האלה שלא צריך לחפש עליהם ביקורת, אלא רק לאהוב, והרבה הרבה.
ואצלך- זה לא קשה אפילו.

 

[לוטם]

מורדי הוא בדיוק האלה שלא צריך לחפש עליהם ביקורת, אלא רק לאהוב, והרבה הרבה.
ואצלך- זה לא קשה אפילו.

והכתיבה על מורדי ?

מתלבטת אם להמשיך עם הסיפור שלו, או לעבור לקטעים יותר קלילים, מה אתם אומרים?

 

[joelly]

והכתיבה על מורדי ?

מתלבטת אם להמשיך עם הסיפור שלו, או לעבור לקטעים יותר קלילים, מה אתם אומרים?

נהדרת. עובדה שהצלחת להכניס לנו אותו לתוך הלב.
חלילה מלנטוש אותו.

 

[לוטם]

"הלו?" נבחני. כמו תמיד. כמעט תוקף.

"מורדי!" קולות הצהלה נשמעו למרחוק. "מה שלומך, מותק?"

"אה, סבתא!" מורדי עיקם את אפו. הספיקה לו השיחה עם אמא על זה שהוא צריך לתפוס את עצמו בידיים ולחפש ישיבה, להסתפר, ללבוש בגדים נורמליים, לשמוע ולראות רק דברים טובים ועוד רשימה ארוכה. מידי. "מה נשמע?!"

"ברוך ה' יום יום, מה איתך? איך אתה מרגיש? חזרת כבר לישיבה ממי שלי?"

"לא ממש". מורדי יבש. מה עכשיו?!

"אוי". סבתא שלו נאנחת ממעמקי ליבה. "תקשיב חמוד, מבטיחה לך, איזה ישיבה שאתה רוצה, אנחנו הולכים ביחד, אני מכניסה אותך לאן שתרצה!" היא בטוחה בעצמה. מי יוכל לעמוד מולה? אף אחד!

מורדי גיחך. "מי אמר שאני רוצה?!"

"לא לא לא! אתה רוצה!" היא נבהלה. "אני מכירה אותך מספיק טוב בשביל לדעת את זה! אתה ילד טוב".

"ברור, סבתא. לא חשבתי אחרת". מורדי נשכב על מיטתו, מעביר את הטלפון למצב רמקול. "מה?"

"תקשיב למה התקשרתי אליך, שלא תתייאש! איזה אנשים צדיקים יש בעולם..."

"כדי שאני יראה כמה שאני רשע?" מורדי מיתמם, אמא שלו, שבדיוק נכנסה לחדר להכניס את הכביסה המקופלת לארונות, נועצת בו מבט מתרה. "אתה לא רשע, כבודו!"

"חס ושלום", סבתא שלו חדורת מטרה. "תקשיב, תקשיב".

"נו".

"אישה אחת התקשרה אלי, שאלה אותי איך קוראים לנכד שלי, שמסתובב עם האופניים החשמליים וזה".

"אני?"

"ברור, אלא מי?"

מורדי צחקק, מחליף מבטים עם אמא שלו, שנוספה לשיחה כמאזינה שקטה. "ואמרת לה?"

"בטח! היא ביקשה גם את השם של אמא שלך, רוצה להתפלל עליך שתחזור בתשובה, ראית איזה צדיקה הגברת ההיא?!"

"למה", הוא מיתמם. "אני חילוני שצריך לחזור בתשובה?"

"לא, נו". סבתא שלו מבטלת. "שתתחזק קצת".

"סבתא, באמת!"

"תראה איך אנשים חושבים עליך! אל תדאג, אתה עוד תהיה ראש ישיבה גדול!"

אמא שלו מצחקקת בשקט. מורדי בקול. "מוותר על התענוג. סבלתי יותר מידי מראשי ישיבות".

"אל תתייאש מתוק!" סבתא שלו ממהרת. "תחשוב עד מחר לאיזה ישיבה אתה רוצה להיכנס, אנחנו הולכים ביחד ואתה בפנים תוך רגע. אבל ישיבה טובה, כן?! לא כמו זאת שהיית בה עד עכשיו!" היא לא מחכה לתגובה. "מחר אני מתקשרת אליך. להתראות צדיק!"

מורדי מנתק, מביט באמא שלו בשעשוע.

שניהם צוחקים.

 

[ליאורהA]

שניהם צוחקים.

וכולנו יחד איתם.

נראה שכל בני המשפחה הזאת הם על אותו רצף של יחודיים-משעשעים-ציניים-זורמים, אבל כל אחד בדרך המיוחדת שלו. נותן תחושה ביתית כזו, משפחתית ומוכרת בכל פעם שקוראים עוד פרק מהסיפור.

 

[לוטם]

שאלה לגבי ההמשך, ומי שקורא, שישתדל להגיב
יש לי פרק להעלות, אבל הוא ממש עצוב...
קרה משהו רע
השאלה אם להעלות אותו ולזרום משם, או להעלות פרק אחר, ולהמשיך כמו הפרקים עד עכשיו בנימה יותר אופטימית ופחות... טראגית.

 

[.Etti G]

נתקלתי לראשונה עכשיו בסיפור וקראתי הכל ברצף.
שאפו ענק!
כתיבה מיוחדת, זורמת ושנונה.

שאלה לגבי ההמשך, ומי שקורא, שישתדל להגיב
יש לי פרק להעלות, אבל הוא ממש עצוב...
קרה משהו רע
השאלה אם להעלות אותו ולזרום משם, או להעלות פרק אחר, ולהמשיך כמו הפרקים עד עכשיו בנימה יותר אופטימית ופחות... טראגית.

לעניות דעתי אפשר בהחלט להעמיק קצת עם הסיפור אפילו יותר.
אני אשמח לראות לאן הדמויות עוד יכולות להגיע.

 

[שמואל י]

שאלה לגבי ההמשך, ומי שקורא, שישתדל להגיב
יש לי פרק להעלות, אבל הוא ממש עצוב...
קרה משהו רע
השאלה אם להעלות אותו ולזרום משם, או להעלות פרק אחר, ולהמשיך כמו הפרקים עד עכשיו בנימה יותר אופטימית ופחות... טראגית.

מאוד תלוי בקטע... אם זה יעמיק את הדמויות אבל ישאיר את הקו של הסיפור המקורי זה מעולה.

אבל בבקשה-בבקשה-בבקשה לא להחליף לז'אנר ההתעלליות בדמויות, הם חמודים מידי

 

[ניק 70107]

שאלה לגבי ההמשך, ומי שקורא, שישתדל להגיב
יש לי פרק להעלות, אבל הוא ממש עצוב...
קרה משהו רע
השאלה אם להעלות אותו ולזרום משם, או להעלות פרק אחר, ולהמשיך כמו הפרקים עד עכשיו בנימה יותר אופטימית ופחות... טראגית.

תעלי ותזרמי משם, אני כבר במתח.. (אם לא היה קורה משהו באמת רע איפשהו, הסיפור היה מאבד את האמינות אצלי)

 

[לוטם]

"אמא!!!"

"מה קרה?" מפלס הבהלה שלה עולה בכמה דרגות, מספיק נבהלה כשראתה על צג הטלפון שלה: 'מורדי', שסוף סוף מואיל בטובו להתקשר אליה, עכשיו גם לשמוע את הטון שלו... "מורדי? מה קרה?" היא שואלת שוב לשמע התנשפויות והצעקות ברקע, מנסה לשוות לקולה גוון רגוע.

"אאא... אלי". מורדי מצליח לפלוט את המילה האחת. הקצרה. עיניו פעורות.

"מה קרה לאלי?" היא שואלת בשלישית, לא מצליחה לנחש מה יכול לקרות שישאיר את מורדי בכזאת היסטריה. הברנש תמיד היה מנסה לשחק את הקשוח של הבית.

מורדי עצם את עיניו ופקח אותן שוב כעבור שניה. מנסה להסביר, מתגמגם. "הוא... אלי... הוא... אמא..."
אמא שלו נעצרת על מקומה. "תן לי את אלי".
מורדי מתנשף, קולו רועד. "הוא לא יכול לדבר". הקולות שסביבו מטביעים אותו. מנסים לדבר איתו, הוא מביט בהמולה שסביב אלי בפחד איום.

"מורדי, תנסה להירגע". היא מנסה לשכנע אותו, ללא הצלחה מרובה. "איפה אתה?"
"עם אלי. פה".
"איפה זה פה?"
מורדי הביט קדימה, רגליו נעות מאליהן. "אמא, אני חייב לנתק".

***​

מורדי מכניס את הטלפון לכיסו בהיסח הדעת, מתקרב לאחיו השרוע על הרצפה, מביט בשלושה העומדים סביבו, מעבירים אותו לאלונקה. "אתם לוקחים אותו עכשיו?"

"כן, זוז בחור! אל תפריע!"

"אני אח שלו". קולו שקט, מחביא היסטריה.

פרמדיק גבוה מביט בו. "בן כמה אתה, בחור?"

"שש עשרה".

הפרמדיק חוכך בדעתו במהירות. "טוב, עלה. ותתקשר לאחד ההורים שלך בדרך, שיבואו גם".

"לאן אתם לוקחים אותו?" מורדי מתקדם בצעדים זריזים אחרי האלונקה המתגלגלת. "הוא... חי?" הוא שואל תוך כדי שהם מעלים את אלי השוכב על האלונקה, עיניו עצומות.

"ניקח אותו לתל השומר".

"הוא חי? הוא בסדר?" מורדי שואל שוב, מבוהל, עולה לאמבולנס הצווח והמיילל, שועט במהירות בין כלי הרכב שעל הכביש.

"כן. הוא חי. בסדר?" הכונן מעיף מבטים במורדי ובאלי חליפות, "לא נראה לי. תתקשר להורים שלך".

"בסדר". מורדי שלף את הנייד מהכיס. עשר שיחות שלא נענו מאמא, שתיים מאבא.

הוא חוזר לאבא. נראה לו יותר חכם.

"אבא?"

"מורדי, הלחצת את אמא". הוא נוזף בו קלות. מביט באשתו ה-כמעט היסטרית.

"אני יודע..." מורדי מוחה תא הזיעה ממצחו בידו הפנויה, מעיף את הבלורית שלו אחורנית. "אתה איתה?"

"כן. אנחנו שומעים אותך. מה קרה?"

"אוקי..." מורדי שואב עידוד מהפרמדיק שמביט בו תוך כדי בדיקת ממדיו של אחיו. "הוא, אלי עשה תאונה". הוא זורק את המילים במהירות.

"תאונה?? מה קרה לו?"

מורדי לא רוצה לפרט יותר מידי. "אנחנו בדרך לתל השומר".

"אתה איתו?"

"כן". קולו רועד. "תבואו גם".
"אנחנו כבר ברכב". אבא שלו מעדכן. "אתה... ראית איך זה קרה? מה קרה לו?"

"הוא נסע באופניים ורכב נכנס בו".

"ו... מה קרה?"

מורדי עצם את עיניו שומע את צעקותיה של אימו ברקע. נושם עמוקות. פוקח את עיניו. "הרכב ברח. אני הזמנתי משטרה ואמבולנס".

אבא שלו נאנח בבהלה. "אמרו לך שם מה קרה לו?"

"לא. אבל... שמעתי משהו. הם..." מורדי הנמיך את קולו, עיניו ממוקדות בפרמדיק שחיבר את אלי למכשירים שונים.
"הם אמרו משהו על פגיעת ראש".

אבא שלו הגביר מהירות. אמא שלו נשמעה ברקע, בוכה. "אנחנו כבר מגיעים".

 

[לוטם]

נתקלתי לראשונה עכשיו בסיפור וקראתי הכל ברצף.
שאפו ענק!
כתיבה מיוחדת, זורמת ושנונה.

תודה!

לעניות דעתי אפשר בהחלט להעמיק קצת עם הסיפור אפילו יותר.
אני אשמח לראות לאן הדמויות עוד יכולות להגיע.

מאוד תלוי בקטע... אם זה יעמיק את הדמויות אבל ישאיר את הקו של הסיפור המקורי זה מעולה.

אבל בבקשה-בבקשה-בבקשה לא להחליף לז'אנר ההתעלליות בדמויות, הם חמודים מידי

תעלי ותזרמי משם, אני כבר במתח.. (אם לא היה קורה משהו באמת רע איפשהו, הסיפור היה מאבד את האמינות אצלי)

מקווה שהפרק ענה על הדרישות...

 

[ניק 70107]

רכב נכנס בו? אולי כדאי שיהיה איזשהו קשר ברור יותר לבלמים השבורים. אולי בשיחת טלפון מורדי מתלבט אם לספר להורים שלו שהאופניים לא היו כמו שקנו אותם ומחליט שלו. ואז משחק עם רגשות האשם של שניהם.. אולי גם של ההורים שקנו את האופניים...
בתור קורא, מרגע שנכנסו האופניים לסיפור ציפיתי לראות מה יעשה בהם (מורדי ביקש מאלי לבקש, והיה נראה כאילו הוא זומם משהו) הציפיה התחזקה ביותר לאחר שבירת הבלמים. לא ייתכן שכל הסיטואציות האלו היו לחינם כי פתאום בא לסופר להכניס בו רכב לכאורה ללא היגיון או רמזים מטרימים מראש! ))
בקיצור, תאונה כתוצאה מהבלמים יותר עונה על הציפיות הנסתרות של הקורא, יותר נשתמשת בסיטואציות קודמות ולא מייתרת אותם, וגם נותנת לך יותר אקשן להמשך.

 

[לוטם]

רכב נכנס בו? אולי כדאי שיהיה איזשהו קשר ברור יותר לבלמים השבורים. אולי בשיחת טלפון מורדי מתלבט אם לספר להורים שלו שהאופניים לא היו כמו שקנו אותם ומחליט שלו. ואז משחק עם רגשות האשם של שניהם.. אולי גם של ההורים שקנו את האופניים...
בתור קורא, מרגע שנכנסו האופניים לסיפור ציפיתי לראות מה יעשה בהם (מורדי ביקש מאלי לבקש, והיה נראה כאילו הוא זומם משהו) הציפיה התחזקה ביותר לאחר שבירת הבלמים. לא ייתכן שכל הסיטואציות האלו היו לחינם כי פתאום בא לסופר להכניס בו רכב לכאורה ללא היגיון או רמזים מטרימים מראש! ))
בקיצור, תאונה כתוצאה מהבלמים יותר עונה על הציפיות הנסתרות של הקורא, יותר נשתמשת בסיטואציות קודמות ולא מייתרת אותם, וגם נותנת לך יותר אקשן להמשך.

בקטע האחרון שהעלתי לא היה יותר מידי זמן ולמחשבות...
בעז"ה בפרק הבא יינתן על העניין יותר דגש.

 

[brachy 100]

זה היה ברור שזה בגלל הבלמים, לא?
נהניתי שמורדי נשאר מורדי גם כשהמצב שונה מתמיד

 

[RIVKA W]

הפרק האחרון פשוט-
וואו

 

[לוטם]

זה היה ברור שזה בגלל הבלמים, לא?

אכן, אבל אני אדגיש את זה יותר בפרק הבא בעז"ה

נהניתי שמורדי נשאר מורדי גם כשהמצב שונה מתמיד

הפרק האחרון פשוט-
וואו

תודה לכן!

 

[ifatrosh]

שתהיי בריאה, מה עם אלי?
איך אישן בלילה?
ונתת למורדי חתיכת טראומה, גם ככה הוא רגיש ופגיע, למרות כל ה'קשיחות' שלו.

 

[לוטם]

שתהיי בריאה, מה עם אלי?
איך אישן בלילה?

מקווה שיהיה בסדר

 

[לוטם]

מורדי הבחין בהוריו הנכנסים למחלקה מרחוק, תוך כדי שיטוט על המרצפות הבהירות שבמסדרון, סופר אותן במונוטוניות שוב ושוב, פוסע לכיוונם בצעדים קלים וכבדים כאחד.

שמח להוריד מעצמו את העול ששם על כתפיו, מעביר אותו להוריו. לא רוצה לראות את מבטי האחים והרופאים שעוברים כאן מפעם לפעם.

"מורדי!" אמא שלו מזרזת את פסיעותיה, מתקרבת לכיוונו, אבא שלו פוסע ישירות לכיוונו של רופא ממהר שפסע מולו. "מה קרה לאלי?"

"איזה רכב", מורדי חש את רגליו מסומרות לקרקע. "נכנס בו".

"באלי?" היא מנענעת בראשה, לא מאמינה. מכירה את בנה, יודעת שבעניין הזה, הוא זהיר. "איך זה קרה?! הוא היה עם קסדה?"

"כן, אבל..." הוא לא המשיך, לא יודע עד כמה הפלסטיק הגן על ראשו של אחיו הגדול. לא רוצה להיזכר במראה ש אלי מיד לאחר התאונה, כשעוד היה על הכביש, מוקף מסוקרנים ומושיטים עזרה כאחד.

"אני לא מאמינה". היא נאנחת. בולעת דמעות. "תראה מורדי", היא אוספת את עצמה לרגעים קצרים. "דוד מיכאל הגיע איתנו, הוא יחזיר אותך לבית עכשיו".

מורדי הנהן במהירות. רגליו מתחילות ללכת אחורנית. "הוא בחוץ?"

"כן". אמא שלו מהנהנת, לא מתעכבת על העובדה שמורדי הפעם צייתן מתמיד, מעיפה בגבו הממהר עוד מבט קצר. מצטרפת לבעלה.

***​

"מורדי?"

"מיכאל". מורדי מתקרב לרכב האפור. "מה נשמע?"

"אני צריך לשאול אותך את זה. מה עם אלי? מה איתך? בטח אתה בטראומה..."

"די, מיכאל. בלי שטויות עכשיו". מורדי נכנס לרכב בפנים חתומות, מיכאל אחריו בהפרש של שניות קצרות.

"טוב". מיכאל מסכים בקלות, מתחשב במצב. "בלי שטויות. מה עם אלי?"

"אין לי מושג. לא אמרו משהו ברור".

מיכאל נשך את שפתיו למשמע טון דיבורו של מורדי, עיניו מרוכזות בכביש.

"מורדי?" הוא מסנן משפתיו לאחר רגעים ארוכים של שקט טעון, עיניו נודדות מהכביש לצעיר היושב לצידו.

"כן?" עיניו של מורדי נעוצות בחלון, לא זזות.

"מה קרה?"

"כלום". הא מתקשח באחת, עיניו מצטמצמות.

מיכאל נאנח. מתחיל לנחש מה היה הגורם לתאונה של אחיינו.

מקווה, בכל ליבו, שהוא טועה.

במחשבה שניה, הוא לא כל כך בטוח בעניין.

***​

"אתם ההורים". רופא גבוה פונה אליהם, מופיע פתאום.

"כן". הוא עונה. היא מהנהנת.

"מה קרה לו?" אמא של אלי ומורדי מעיזה לשאול. מרגישה שעוד רגע באי הוודאות הזה, לא ייגמר טוב.

הרופא מראה להם את הדרך לחדר. מחכה שיתיישבו, מתיישב אחריהם. יודע שאף הורה לא היה רוצה לשמוע על בנו את הדיאגנוזה שיש לו לומר. יודע שאין לו ברירה אחרת.

"הבן שלכם עבר היום תאונה. הוא היה על אופניים חשמליים, ורכב פגע בו".

הם מהנהנים. כבר יודעים את העובדות. שמעו עליהם מכלי ראשון.

"הוא היה עם קסדה. אבל כנראה שהיא עפה ממנו כשקרתה ההתנגשות". הרופא מדבר בקול יציב. מעמיס מילים, אך לאחר דקות ספורות הוא מגיע לנקודה. "יש לאלי שלכם פגיעת ראש". הוא מנסה להיות רגיש, לא בטוח שהוא מצליח.

"ומה", אבא של אלי בולע את רוקו, עיניו ממוקדות ברופא. "מה זה אומר, פגיעת הראש הזו?"

"כרגע אנחנו עוד לא יודעים. הוא מנותח. כשיתחיל להתעורר אני מאמין שנוכל לתת אבחנה יותר מדויקת". הוא מסב את מבטו מהאישה הבוכה מולו, עיניו נתקלות בגבר החיוור. "אני מצטער".

 

[ifatrosh]

אלי יהיה בסדר. הוא חייב להיות בסדר
אבל ליבי עם מורדי.
ממש אומנות, יצרת דמויות כל כך אמינות. כיף לקרוא את התהוות שלהן.
או שאת מספרת דמויות קיימות