דרוש מידע נרקיסיזם

[לא מוגדרת]

וואו זה ממש כואב לקרוא את זה לא יאומן שיש דברים כאלה והסביבה לא חולמת על זה אפילו

 

[לא מוגדרת]

אי אפשר להתנתק מהורים הם חלק מההויה שלך אבל לגור רחוק זה רעיון

 

[טאלי]

ניתק קשר.
עברו דירה לצפון.
אשתו היתה עונה לטלפונים.
קנו חליפה חדשה לא מה שאמא שלו קנתה לו לחתונה.
דווקא ההיפך מהעבר!
ויש עוד מללא דברים
אחרי זה מגיע גם העניין של להוציא מהראש, אבל דבר ראשון!!!!
לנתק קשר. מקסימום מינימלי ממש.
והם עשו את זה עם הוראה של רב מוץ של רבי ניסים קרליץ.

אוהו.
אמא שלי עברה לצפון לפני שנה וקצת,
זה היה ההתקדמות הכי טובה שלי.
ממש פרחתי.
לפני כמה ימים חזרה לכאן שוב...
אני גם חושבת שהדבר הדרסטי הראשון הוא להתרחק וכמה שיותר,
ולהתנתק!!
תודה רבה על התשובה.

 

[זמר אלוף]

אי אפשר להתנתק מהורים הם חלק מההויה שלך אבל לגור רחוק זה רעיון

האמת הוא לא התנתק ממש.
בכל אופן, הוא בקשר טוב עם אבא שלו
אבל זה ירד למינימום כי ממילא בגלל שגרו רחוק היא לא דפקה ונכנסה פתאום לבית והזיזה ארונות כי ככה זה יותר יפה!!!!!!!

 

[זמר אלוף]

אוהו.
אמא שלי עברה לצפון לפני שנה וקצת,
זה היה ההתקדמות הכי טובה שלי.
ממש פרחתי.
לפני כמה ימים חזרה לכאן שוב...
אני גם חושבת שהדבר הדרסטי הראשון הוא להתרחק וכמה שיותר,
ולהתנתק!!
תודה רבה על התשובה.

ומהר!!!!!!!!!!!!
בכנות, עוד לפני פסח!!!!

 

[טאלי]

אי אפשר להתנתק מהורים הם חלק מההויה שלך אבל לגור רחוק זה רעיון

אפשר,
זה גובל בפיקוח נפש.
זה נשמע מזעזע -- להתנתק.אבל לפעמים זה או אתה או הם/היא.

 

[זמר אלוף]

אפשר,
זה גובל בפיקוח נפש.
זה נשמע מזעזע -- להתנתק.אבל לפעמים זה או אתה או הם/היא.

ככה הרב אמר להם!!!!!

 

[טאלי]

ככה הרב אמר להם!!!!!

מובן.אי אפשר לחיות!

 

[1995]

@1995 מי כתב את הכתבות שהבאת?

איריך וייך, ועל הדרך, עוד מאמר חשוב:

ספוילר: על דיסונסס-קוגניטיבי במערכת יחסים נרקיסיסטית

מדוע אנשים נשארים במערכת יחסים נרקיסיסטית? למה הם לא עוזבים?

כל המומחים שקראתי ושמעתי מסבירים שמדובר כאן על ריקוד זוגי, תלות-הדדית,
שמצד אחד יש את הנרקיסיסט/המתעלל ומצד שני יש את הקו-דיפנדנט (שאני קוראת לו בעברית 'הנאחז').
ישנם הרבה מרכיבים שגורמים לאדם להישאר. אני רוצה כעת לשים את הדגש על המרכיב הפנימי (אינטרה-פסיכי) שמאפשר לאנשים לחיות בסביבה מרעילה, והוא המנגנון של דיסונסס-קוגניטיבי.
בואו נשים את הדברים על השולחן:
מערכת יחסים נרקיסיסטית היא מערכת יחסים מתעללת.
רמת ההתעללות יכולה להשתנות, והיא יכולה להיות סמויה או גלויה.
הקושי הגדול ביותר, לדעתי, הוא כאשר ההתעללות סמויה, כי אז אינך 'רואה' את ה'אויב'.
בדיוק על העיוורון הזה אני רוצה לשים את הזרקור כאן.
מערכת יחסים שיש בה מניפולציות היא מערכת שמכילה התנהגויות של "תוקפנות פאסיבית" (Passive Aggression) וצורך בשליטה.
לא אחת שאלתי את עצמי מדוע א.נשים נבונים ומוצלחים 'עוצמים את העיניים' ולא 'רואים' או לא מודעים להתעללות שהם עוברים במשך עשרות שנים? איך זה קורה? הרי הם נפגעים…
איך זה שא.נשים קולטים שמשהו לא בסדר, אבל מנסים להקטין את התופעה,
אומרים לעצמם שזה לא כל כך נורא.
"נכון שלפעמים הוא חוטף התקפי זעם, מאוד ביקורתי, יכול לדבר לא יפה ולהעליב, אבל בסה"כ הוא אבא טוב, אדם מוכשר, יצירתי, מצליח, ואנחנו משפחה יפה וטוב לנו".
מה קורה פה?
אחד המנגנונים המרכזיים שמאפשר לנו לשקר עצמנו ולהסתיר את האמת,
ומאפשר לנו להישאר במערכת יחסים מתעללת הוא "דיסוננס-קוגניטיבי".
המונח דיסוננס-קוגניטיבי נטבע על-ידי פסיכולוג חברתי
בשם ליאון פסטינגר בשנות ה-50 של המאה העשרים.
באופן כללי, מה שזה אומר,
שכאשר קיים חוסר הלימה בין האמונות שלנו והערכים שלנו,
לבין התנהגות או אינפורמציה שאנו מקבלים – נוצר מתח פסיכולוגי.
אנחנו באופן אוטומטי רוצים ליישב אותו כי הוא גורם לנו אי-נוחות גדולה.
כדי להפחית את המתח (הפנימי),
אנו משנים את אחד האלמנטים הללו,
במטרה ליצור הלימה (תואמות) ולהחזיר לעצמנו את האיזון פנימי.
זהו מנגנון הגנה, וכמו כל מנגנוני ההגנה הוא נחוץ בזמנים מסוימים כדי לשמור על השלמות הפסיכולוגית שלנו. (האתגר שלנו הוא להפסיק להשתמש במנגנוני הגנה שכבר לא נחוצים לנו).
אבל, כדי להפחית את המתח הפסיכולוגי עלינו לעשות ויתור מסוים.
כמו במשוואה לא מאוזנת, צריך לשנות צד אחד כדי שיתאים לתוצאה בצד השני של המשוואה,
כך עלינו לשנות או את ההתנהגות שלנו, או את האמונות שלנו או שנשנה או נחליף את מקור האינפורמציה. אם יש לנו שתי מחשבות מנוגדות, בו-זמנית, אז נבטל אחת מהן, זאת שלא מתאימה לנו.
לדוגמא, אם אשתי מדברת אלי לא יפה, ואני מאמין שבני זוג צריכים לכבד אחד את השני –
נוצר חוסר איזון פנימי בין מערכת האמונות שלי לבין מה שקורה במציאות.
ואת חוסר האיזון הזה אני צריך ליישב.
דרך אחת ליישב היא פשוט להחליט שאני לא רוצה להיות במערכת יחסים כזו וללכת.
אבל, רוב האנשים לא יכולים ולא רוצים לקום וללכת,
לכן הם חייבים להרגיע את המתח הפסיכולוגי בדרך אחרת.
למשל, לקחת אשמה על עצמי ולהגיד שאני לא בסדר כי אני מעצבן אותה.
או להסביר את ההתנהגות שלה בכך שהייתה לה ילדות קשה והיא רגישה ואימפולסיבית
ואין לה שליטה על מה שהיא אומרת, אבל היא לא באמת מתכוונת להעליב אותי.
בצורה כזו, אני יוצר שלום פנימי בתוכי ומצליח לחיות ככה,
מבלי שנדרשת ממני פעולה שעלולה להיות כרוכה במחירים שאני לא מוכן לשלם,
כמו לפרק את המשפחה, או לסיים את היחסים.
דוגמא נוספת: אם חברה שלי משקפת לי את האמת על כך שאני עוברת התעללות,
זה גורם לי אי-נוחות מאוד גדולה כי אני לא רוצה להודות בזה ולעשות משהו בעניין הזה.
כדי לפתור את הקונפליקט הפנימי, אני אתרחק ממנה ואסיים את החברות.
(זוהי התנתקות ממקור אינפורמציה, מה שנקרא "להרוג את השליח").
כולנו משתמשים במנגנון של דיסוננס-קוגניטיבי במידות שונות, בסיטואציות שונות, ובזמנים שונים.
האתגר הוא כאשר מדובר במערכת יחסים עם נרקיסיסט או מערכת יחסים רעילה, כדי להישאר, אנחנו משתמשים במנגנון הזה עד לרמה של תפיסה מעוותת של המציאות ובמילים אחרות, יצירת מציאות מדומה.

מנגנון דיסוננס-קוגניטיבי עובד ככה:​

בתחילת הקשר, הדפוס של הנרקיסיסט הוא של Love Bombing "הפצצת אהבה".
הנרקיסיסט הוא מחזר מושלם. אתם נפגשים, נהנים יחד, הוא מתחשב, מחזר, מקסים, צ'ארמר,
המשפחה שלך מתאהבת בו, החברים שלך גם כן מתאהבים בו,
ואת יכולה (או אתה יכול) לסמן וי על כל הקריטריונים שקבעת לעצמך שאת רוצה שיהיו בבן-זוגך.
מצאת את בן הזוג המושלם.
תוך זמן קצר (כמה חודשים), בהדרגה, כאשר מתחילים להתקרב ולהכיר קצת יותר,
הוא מתחיל להיות ביקורתי כלפיך, לפעמים אומר דברים לא נחמדים, ציני, מטיל ספק ברגשות שלך,
ואת מתחילה להרגיש קצת אי-נוחות.
ועדיין, יש את הרגעים המקסימים האלה ביחד, הימים הטובים שהוא כזה נהדר,
בראש יש לך כבר את התמונה של הנסיך על הסוס הלבן,
הגבר המושלם שאומר לך כמה שאת מיוחדת,
את מרגישה שזכית, ואינך מוכנה לוותר על החלום הזה.
העובדה שמידי פעם, באופן יותר ויותר תדיר,
הוא מתנהג בצורה שאינה מתיישבת עם סיפור האגדה שלך, נדחקת לפינה.
העובדה שמדי פעם את מרגישה ציניות ולעג, ביקורתיות, ניסיון לחנך אותך או לשלוט בך,
אמנם יוצרת מתח פנימי, אבל זה לא מספיק כדי שתוותרי על כל הטוב הזה.
ועוברות שנים, את עוברת התעללות נפשית ופסיכולוגית,
אבל את היחידה שיכולה לראות את הצד הזה שלו,
בשעה שכל האחרים בסביבה חושבים שהוא נהדר.
זה נורא מבלבל. במיוחד כאשר טקטיקות ההתעללות והפחתת-ערך כל כך נסתרות,
ועל פני השטח הכל נראה נורמלי.
הנרקיסיסט הסמוי בדרך-כלל מאוד אינטליגנטי.
הוא משתמש באינטליגנציה שלו כדי לבחור מילים בדקדקנות, ובשתיקות,
כדי לעשות מניפולציות על אחרים.
(בשעה שהנשק הראשי של הנרקיסיסט הגלוי זה תוקפנות ואלימות).
הוא נראה אדם אדיב, מקסים, צנוע, אמפתי.
הוא יכול להיות מקשיב טוב ונראה כאילו שבאמת אכפת לו.
הוא יודע לומר את כל הדברים הנכונים. את יכולה להרגיש מאוד נאהבת.
ובו-בזמן הוא גורם לך להרגיש נ-ו-ר-א לגבי עצמך.
ולפעמים את חיה ככה כמה עשורים של חיים משותפים
מבלי שאת יכולה לשים את האצבע על מה לא בסדר.
יש לך, מתחת לפני השטח, תחושה לא-נוחה,
אבל ההתעללות כל כך 'חבויה' שהראדר שלך לא קולט אותה. בקלות את יכולה לא לראות.
מה גם שאת חושבת ש"אם אף אחד אחר לא רואה את זה, אז בוודאי אני הבעיה".
אז מה תעשי?
באופן לא מודע, תמצאי דרך להצדיק את ההתנהגות השלילית.
תמצאי דרך להצדיק את התקפי הזעם, את הביקורתיות, את השקרים הקטנים (והגדולים)
שמידי פעם את תופסת ואת הגזלייטינג ואת הבלבול שאת חווה.
בצורה כזו כל חלקי הפאזל יסתדרו לך ותפסיקי לחוות את המתח הפנימי.
(ואני לא מנסה כאן להעביר ביקורת, אלא רק לתאר את התופעה).
לדוגמא, את תאמרי לעצמך:
"הוא לא שיקר, כנראה הייתה אי-הבנה או אולי לא שמעתי נכון".
"היא לא מעליבה/פוגעת בי, היא רק לא חושבת על מה שהיא אומרת".
"נכון, הוא מידי פעם חוטף התקפי זעם, אבל אפשר להבין כי הוא מאוד פגיע, היה לו אבא מתעלל".
"הוא מקנא לי כי הוא מאוד אוהב אותי".
"לא הבנתי אותו… יש לו כוונות טובות".
"הוא אבא טוב…"
כשיש לך הסבר, הכל מתאים והמתח הפסיכולוגי שנוצר בתוכך,
בגלל הקונפליקט בין ההתנהגות שלו ברגע זה לבין סיפור האגדה שיש לך בראש,
או הקונפליקט בין ההתנהגות שלו לבין הערכים והאמונות שלך לגבי זוגיות, נפתר.
אותו מנגנון של דיסוננס-קוגניטיבי עובד גם אצל ילדים שאחד ההורים הוא נרקיסיסט.
הילד רוצה משפחה מאושרת כמו שהוא חושב שמשפחה צריכה להיות.
אולי הוא רואה משפחות אחרות שנראות מאושרות, אולי למדו אותו בגן איך משפחה צריכה להיות.
אבל ההורה שלו, אמא או אבא, מעביר.ה עליו ביקורת כל הזמן, אולי הופך אותו לשעיר לעזאזל, לא קשוב לצרכים שלו, אין לו סבלנות אליו, או להיפך, דורש ממנו להיות ילד-פלא מושלם ולעמוד בסטנדרטים של הצלחה כדי לספק את הצורך הנרקיסיסטי של ההורה, או שלועג לו, מזניח אותו או מתעלם ממנו, ואפילו כמה מאלה ביחד – כל ההתנהגויות האלה לא מתיישבות עם הציפיות של הילד שההורה שלו יאהב ויגן עליו ושהמשפחה תהייה מקום בטוח. אז מה הוא עושה?
דרך אחת היא שהילד יאשים את עצמו. "אולי אני באמת לא מספיק טובה ובגלל זה מתייחסים אלי ככה".
או להמציא סיפור: "אבא עובד מאוד קשה לפרנס את המשפחה ולכן הוא עצבני וצועק עלינו".
לפעמים הוא יבחר לזרוק את האשמה על מישהו אחר במשפחה: "אמא כל הזמן מעצבנת את אבא ובגלל זה הוא חוטף התקפי זעם". או אבא אמר את הדברים האלה כי אמא הייתה מאוד קשה אתו…"
ילדים מאוד פגיעים לדיסוננס קוגניטיבי. הם חווים את המתח הזה ומנסים לייצר הצדקות.
עם הזמן זה הופך להיות דפוס לאורך כל החיים.
בדיסוננס קוגניטיבי האדם מיצר נרטיב שיקרי ומחזיק בו כל כך חזק,
עד שהוא מתחיל להאמין שהנרטיב השקרי הזה הוא אמיתי.
כך הוא יכול ליצור סוג של מציאות מדומה (פסיאודו-ריאליטי)
אשר מגנה עליו כאשר נמצא בתוך מערכת יחסים נרקיסיסטית.
לדוגמא, יש לך אמונה חזקה, שנבנתה במשך שנים, שהאדם הזה הוא אדם טוב, שאכפת לו ממך.
אבל באותו זמן הוא יכול להיות מאוד רשע ושתלטן. זה מבלבל ומשגע.
אז את מקטינה את החלק "הרע" ומתעלמת ממנו למרות שבאינטואיציה שלך את יודעת שמשהו לא בסדר.
לדוגמא, את מאמינה שאתם באמת משפחה מאושרת.
את מעלה תמונה לפייסבוק של משפחה מאושרת מהטיול האחרון,
וכשאת מסתכלת עליה וכולם מחייכים, את אומרת לעצמך
"כן, אנחנו משפחה מאושרת".
לא עוברת לך בראש המחשבה "התמונה הזאת היא הצגה". ממש לא.
את באמת מאמינה בסיפור המשפחה המאושרת.
או את יכולה להגיד: "היה כל כך כיף בחג. אירחנו את המשפחה והייתה אווירה נהדרת והיה שמח".
וזה בהחלט נכון. אבל אם תתבונני במה שהיה תוכלי לראות את המאמצים הגדולים שעשית והדברים שהשתקת כדי שזאת תהייה התוצאה. ההשקעה בהכנת האירוע בלי עזרה מבני המשפחה, הימנעות מכל דבר שיכול לייצר קונפליקט, התעלמות מביקורת ועקיצות.
בסופו של דבר היה ערב לתפארת, בית יפה, כלים נאים, משפחה נעימה.
כמובן שהנרקיסיסט שלך, משתתף בהצגה כי מאוד חשוב לו איך הוא נתפס על-ידי אחרים.
והערב המשפחתי הזה יספק לך סיפור כיסוי לעוד הרבה התנהגויות לא יפות, פוגעניות, ומשפילות (גלויות וסמויות). כל זה כדי שתוכלי להרגיע את המתח הזה ולהישאר במערכת המשפחתית היפה שלך.
ילד, למשל, לא יכול לעזוב את ההורים שלו. ולכן הוא לכוד.
דיסוננס קוגניטיבי זה המכניזם היחיד שעומד לרשותו. והוא הופך להיות טוב בזה, הופך להיות מאסטר בהצדקות.
וככה הדיסוננס הקוגניטיבי משחק לידיהם של הנרקיסיסטים.
באופן כללי ישנן מספר צורות ליישב את המתח הפנימי:
הצדקה ו/או האשמה עצמית
רציונליזציה
זיכרון אופורי
Story Telling

הצדקה​

המלכודת של ליפול לסיפור הכיסוי שלו, לאפשר לסיפור הכיסוי שלו להיות הצדקה להתנהגותו הגרועה:
הוא מספר לך על הילדות הקשה שהייתה לו, על אבא שהיה מתעלל,
איש צבא קשוח שדרש מהילדים להצטיין והחזיק משמעת נוקשה,
או שגדל בעוני נורא, גם דברים עכשוויים כמו אשתי לשעבר (בעלי לשעבר) הייתה נוראה.
והדברים הללו, גם אם הם מעט מוטים או מגוזמים, הם נכונים וראויים להתקבל בחמלה.
אבל להפוך אותם להצדקה להשלים עם התעללות, זוהי דוגמא נוספת של דיסוננס-קוגניטיבי.
לא משנה מה קרה למישהו, זוהי לעולם אינה הצדקה להתעללות נפשית או פיזית מכל סוג שהוא.
דוגמא נוספת להצדקה: "אני לא יכולה להתמודד עם זה עכשיו. כשהילדים יגדלו…"

רציונליזציה​

תחשבי על כל הפעמים ששיבחת והיללת את בן הזוג הנרקיסיסט שלך.
ובאמת, רבים מהם בעלי תכונות מרשימות. הם יכולים להיות יצירתיים, מצליחים בעסקים,
מרוויחים הרבה כסף, מיומנים מאוד מבחינה מקצועית, בעלי חוש הומור וחברותיים,
ויכול להיות גם טיפוס יותר מופנם וגאון.
אלו הן תכונות (אמיתיות) שנותנות לך רציונליזציה למה את אתו
ופותרות לך את בעיית המתח הפנימי שיש בתוכך וזה מאפשר לך להישאר.
דוגמאות נוספת לרציונליזציה:
"כל הגברים הם כאלה, הוא בין הטובים".
"כולם אוהבים אותו, המשפחה שלי אוהבת אותו".
לכן מומלץ לעשות רשימה של כל הדברים הגרועים שהנרקיסיסט עשה לך. זה פותח את העיניים.
ואז כשאת מסתכלת על הרשימה, את רואה ש"אני לא יכולה להפוך את זה למשהו טוב" כי התעללות היא התעללות.

זיכרון אופורי​

'זיכרון אופורי' הוא בדרך-כלל תוצר לוואי של דיסוננס קוגניטיבי –
תופעה שבה אדם שוכח את הזמנים הרעים ובאופן נוח למדי זוכר רק את הזמנים הטובים.
זוהי הכחשה שמאוד עוזרת להישאר. אפשר לדמות את זה לאישה מוכה ששוכחת את הסטירה,
או מנמיכה את משמעותה, וזוכרת ומעצימה רק את ההתפייסות אחרי.
"הוא אוהב אותי" היא אומרת.
"הוא מאוד הצטער על המכה וביקש סליחה. זה ממש כאב לו".
זיכרון אופורי הולך יד ביד עם הצדקה.
אפשר לראות, שהריקוד הזה של התרחקות והתקרבות מתאפשר רק בכוח ההכחשה.
הכחשה עושים שני הצדדים , גם הנרקיסיסט וגם הקורבן שלו. זוהי דינמיקה של תלות-הדדית.

לספר לעצמך סיפורים Storytelling​

את מוכרת לעצמך את הנרטיב "אנחנו משפחה יפה".
בתוך הנרטיב הזה יש זיכרונות מהטיולים שלכם, יש אירועים שחגגתם יחד
(בר מצווה לילד, יום עצמאות "על-האש" עם חברים, ארוחות משפחתיות בפסח וראש-השנה…),
הבית היפה או הדירה שבניתם/קניתם/שיפצתם, והמדיה החברתית גם היא מוסיפה להצגת הנרטיב הזה, פנימה והחוצה, ואת אומרת לעצמך "אנחנו נזדקן ביחד", או "אנחנו נראים טוב ביחד", או "אמא שלי היא החברה הכי טובה שלי" או "בעלי הוא החבר הכי טוב שלי".
ולעתים קרובות הסיפורים האלה אינם קרובים למציאות אבל בשביל הקרבן זוהי המציאות, ומבחינתו זוהי האמת.
את מנסה להגן על הנרטיב השקרי ולהשאיר בחוץ את כל האינפורמציה שאינה מתאימה לסיפור שאת מספרת כדי לשמר את מערכת היחסים.
את עוצמת עיניים מלראות שהוא שולח מסרים מאוחר בלילה,
מעמידה פנים שאינך שמה לב ליציאות מאוחר בלילה או שעושה להן רציונליזציה,
מתעלמת מאי-התאמות בסיפורים שלו,
ייתכן ואת מאשימה את עצמך כי לא ייתכן שבן-הזוג שלך רע או רוצה לפגוע בך,
או לא באמת אוהב אותך.
"זה בוודאי אני. אני אסדר את הכל. אני אשמור על בית נקי",
או הילד אומר "אני אצטיין בלימודים", או "אני אקבל את המלגה",
או "אני לא ארגיז אותו",
או "אני ארד במשקל".
ואת חושבת שזה שהוא יפסיק להתנהג בדרך הזאת.
וכמובן שאינך יכולה לעמוד בכל הקריטריונים האלה שהצבת לעצמך או לפחות לא לאורך זמן:
אינך יורדת במשקל, הבית בלאגן, או ילד שלא הביא ציונים טובים –
אז את בוחרת להאשים את עצמך על ההתנהגות הגרועה שלו.
את אומרת "הוא אבא טוב" ובהמשך, בקול ענות חלושה, "רק הבת הגדולה סובלת במיוחד מהביקורת שלו כלפיה, הוא כל הזמן מבקר אותה".
הסיפור שהוא אבא טוב מתוחזק על-ידך כל הזמן, עם הוכחות,
כי כאמא את לא תתני שמישהו יפגע בילדים שלך.

אשמה​

כפי שציינתי קודם, להאשים את עצמl זוהי דרך נוספת להרגיע את המתח הפנימי וליישב את הדיסוננס הקוגניטיבי.
"זוהי אשמתי כי אני שמנה, הבית בלאגן, אני לא מרוויח מספיק, אני לא מספיק טוב.ה" את לוקחת אחריות על ההתנהגות שלו.
עלייך לזכור, הנרקיסיסט לא ישתנה.
גם אם תביאי פרס נובל,
תבשלי לו את כל המאכלים שהוא אוהב,
תגהצי את החולצות כמו חיילים,
אף פעם לא תהיי מספיק טובה…
כי זוהי בדיוק המניפולציה שבה הוא משתמש – למצוא בך פגמים ולשכנע אותך שאת פגומה.

לסיכום,​

דיסוננס-קוגניטיבי זוהי תופעה אוניברסלית.
רובנו עושים רציונליזציה מסוג כל שהוא כאשר אנו חווים את המתח הפסיכולוגי,
כאשר דברים לא מסתדרים או שיש חוסר עקביות או במצבים של אכזבה.
יחד עם זאת, באופן נורמלי ובריא, אנו לומדים לחיות בסדר עם מתח פסיכולוגי.
זה בסדר להיות עצוב כשהתאכזבתי ממישהו או ממשהו,
זה בסדר שהדברים לא מסתדרים כמו שרציתי,
זה בסדר שמישהו לא מרוצה ממני,
זה בסדר להרגיש אי-נוחות ולהיות נוכחת בחוויה הזאת,
ולא להרגיש צורך לייצר תירוצים והסברים. זוהי התפתחות בריאה.
כאשר מדובר במערכת יחסים נרקיסיסטית, כדי שאפשר יהיה לשנות את המנגנון האוטומטי הזה,
שמאפשר לפגוע בי, עלינו 'לפתוח את העיניים'.
משמעות הדבר, למצוא אדם קרוב, מישהו בסביבה שאת.ה סומכת עליו שרואה מה קורה
ויכול לתקף את הרגשות שלך ולפזר את ערפל הבלבול שלך לגבי תפיסת המציאות.
דבר נוסף, ללמוד. לאסוף אינפורמציה. האמת משחררת.
קבלת האמת מוציאה אותך לחופשי.
כאשר את עומדת מול האמת בעיניים פתוחות, היחסים האלה לא יכולים לעבוד כפי שהם.
דרוש הרבה אומץ לעמוד מול הפחדים שלך ומול אי-הנוחות שכרוכה בזה ורצון חזק לשינוי.
אם החזקתם מעמד וקראתם עד כאן, אני יכולה לנחש שאתם מוכנים לפתוח את העיניים.
מה תעשו עם זה, איזו החלטה תקבלו, זה כבר סיפור אחר.
לכל אחד המסע האישי שלו. החיים הם מורכבים ויש עוד סיבות לאנשים להישאר או לעזוב מערכת יחסים.
אין תשובה נכונה. מה שכן, יש אפשרות להתחבר מחדש אל עצמי ולהשתנות מבפנים.
כמו שכבר כתבתי, מערכת יחסים נרקיסיסטית היא ריקוד של שניים.
את או אתה יכולים להשתנות…
כאן, אתם מתחילים במסע גילוי אישי…
להמשך קריאה והרחבה ממליצה לקרוא את המאמר: כיצד מתפתחת מערכת יחסים מתעללת.
חלק מהאינפורמציה במאמר זה מתוך סרטון וידאו ביוטיוב של Dr. Ramani
https://youtu.be/l58hj6Kyvyg

​

​

בסיעתא דשמיא

יכול להיות בחור בן 16-17 עם תסמינים דומים?
נרקיסיסט יכול להיות גם בגיל צעיר?

זה גיל מוקדם לקבוע.

כל תינוק נולד מרוכז בעצמו.
במצב בריא עוברים תהליך של היפרדות: אני קיים וקיימים גם אחרים, גם לי גם להם יש מקום. הם לא משועבדים לי.
בסביבות גיל 20 המצב מתייצב, ומאז קשה מאוד לעשות שינויים.

 

[לא מוגדרת]

אני חוויתי בעיה הפוכה של הורים אדישים ולא מתערבים בכלל ותמיד היה נראה לי יותר ורוד אלה שמתערבים אבל לפי מה שכתוב פה זה לא כל כך ורוד

 

[רגע של ניצחון]

אני חוויתי בעיה הפוכה של הורים אדישים ולא מתערבים בכלל ותמיד היה נראה לי יותר ורוד אלה שמתערבים אבל לפי מה שכתוב פה זה לא כל כך ורוד

גם לא ככ ורוד הורים אדישים
מנסיון...

 

[לא מוגדרת]

נכון אבל נראה לי פחות גרוע אתה לא מאבד את הזהות

 

[רגע של ניצחון]

נכון אבל נראה לי פחות גרוע אתה לא מאבד את הזהות

ואין לך תמיכה והכלה והשתתפות
ואתה צריך להסתדר לבד -בכל המובנים גם במצבים מורכבים
ולפעמים מאבד אמון...

 

[לא מוגדרת]

אז יותר טוב ההורה שעוטף בכאילו למען האינטרסים שלו?לי יש השתתפות והכלה במקרה שלי נובע מעומס בעיות של ההורים לכן אדישים איך אומרים לא ידעתי לא שמעתי היום כבר לא רלוונטי

 

[נחמה גבאי]

כמה שזה נוגד את ההכלה כאן, אני רוצה להצטרף לדעה הזו.
בלי קשר לעניין של אשמה, לפעמים יש רגישות יתר, לפעמים לא רואים את הדברים בפורפורציה.
לפעמים יש תקופות שפל- וקוראים בפרוג על תופעה כזו, ומרגישים הזדהות....

זה יכול לקרות. אז זה לא נרקיסזם אלא רגישות לא מווסתת.
במערכת יחסים נרקיסיסטית, הנרקיססט עצמו ישתמש בתירוץ הזה כדי להצדיק את מעשיו ולהוציא את הנפגע טיפש.

 

[1995]

זה יכול לקרות. אז זה לא נרקיסזם אלא רגישות לא מווסתת.
במערכת יחסים נרקיסיסטית, הנרקיססט עצמו ישתמש בתירוץ הזה כדי להצדיק את מעשיו ולהוציא את הנפגע טיפש.

@סטיל יאנג
מוסיפה על דבריה: זה נראה אחרת לגמרי. וכמו שכתבה @נחמה גבאי הנרקיסיסט ישתמש בתירוץ הזה וימעך עוד יותר את פקודיו.

 

[סטיל יאנג]

@סטיל יאנג
מוסיפה על דבריה: זה נראה אחרת לגמרי. וכמו שכתבה @נחמה גבאי הנרקיסיסט ישתמש בתירוץ הזה וימעך עוד יותר את פקודיו.

אני שואלת בזהירות:
אני שומעת הרבה מסביבי וכן באשכול הזה,
"אימא שלי כזו" "חמותי בדיוק כזו"
"אין. היא מועכת אותי, בגללה אין לי דימוי עצמי" "הוא בעייתי, סבלתי ממנו נורא" (לפעמים אני מקנאה בדימוי העצמי של אותה אחת... ובמודעות כל כך גדולה...)
קראתי את הדברים בעיון, וחשבתי שאני יכולה לומר את זה על הרבה אנשים
כן. זה כתוב חריף, אבל אלו דברים שקורים.
עדיין, לא כל בן אדם הוא מתעלל. גם אם קשה עד בלתי אפשרי איתו.
אני נותנת מקום לזה שאני אומרת את זה מפחד, ונותנת מקום לזה שיש היום מבול האשמות....
וכל בן- אדם פה שיקרה לו פיצוץ עם מישהו יתויג בסטיגמה כזו או אחרת.
זו שאלה אחרי הכול....

 

[נחמה גבאי]

וכל בן- אדם פה שיקרה לו פיצוץ עם מישהו יתויג בסטיגמה כזו או אחרת.

רק איש מקצוע יכול לתת אבחון.
זוהי הפרעה מתמשכת מאוד שלא קורה פתאום.

 

[1995]

אני שואלת בזהירות:
אני שומעת הרבה מסביבי וכן באשכול הזה,
"אימא שלי כזו" "חמותי בדיוק כזו"
"אין. היא מועכת אותי, בגללה אין לי דימוי עצמי" "הוא בעייתי, סבלתי ממנו נורא" (לפעמים אני מקנאה בדימוי העצמי של אותה אחת... ובמודעות כל כך גדולה...)
קראתי את הדברים בעיון, וחשבתי שאני יכולה לומר את זה על הרבה אנשים
כן. זה כתוב חריף, אבל אלו דברים שקורים.
עדיין, לא כל בן אדם הוא מתעלל. גם אם קשה עד בלתי אפשרי איתו.
אני נותנת מקום לזה שאני אומרת את זה מפחד, ונותנת מקום לזה שיש היום מבול האשמות....
וכל בן- אדם פה שיקרה לו פיצוץ עם מישהו יתויג בסטיגמה כזו או אחרת.
זו שאלה אחרי הכול....

צודקת, וזה אכן קורה
וזה חלק מהצרה של המתמודדים...

 

[פ.נ]

קופצת על ההיזדמנות ואני חושבת באמת שכאן זה המקום להגיד
עם את/ה רואה מישהי במצב רוח לא טוב,במצב רע ששעובר עליו משהו צריך לתמוך ולתמוך בו כמה שאפשר!!
לפעמים התמיכה של הסביבה מצילה אנשים!!