הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בסוף פגשתי בה, על אף ניסיונותיי הרבים לחמוק מעיניה החדות.
"נו, אז מה עם שידוך", נעצה מזלג בפיסת חסה טריה, "יש חדש?".
"עוד לא", השפלתי מבט. אחר, הרמתי את עיני וצפיתי בתדהמה בחתיכה הירוקה שנרמסה תחת שיניה החדות.
"יהיה בסדר", הניחה יד כבדה על כתפי הימנית. "אני יודעת, זה לא קל לראות את כל חברותייך עומדות תחת החופה בזמן שאת יושבת בבית, מלבינה. אבל בסוף החותן יבוא", אמרה אגב גריפת שתי כפות כרוב גדושות.
"בעזרת ה' ", ניסיתי להתמקד בצלחת שלי, להראות עסוקה.
"אני מבטיחה לך, שרי, יהיו ימים טובים יותר. את תהיי מאושרת", המשיכה שפרה. "לכל מסע יש סוף. תזכרי את המשפט הזה".
"בעזרת ה'", הנהנתי קלות, הודיתי בליבי לזמר הצרחן שהציל אותי מרגעי שקט מביכים. "נו, תאכלי", גערה בי. "את צריכה להיות בריאה וחזקה, לא חלשה, חיוורת ומצומקת. אני יודעת, את דואגת. זו הסיבה שאת לא מצליחה להכניס אף דבר מאכל לפיך. מידע'לה. את באמת לא צריכה לדאוג. למעלה יש אבא ששומע את תפילותייך. את תראי, תבוא הישועה. זה יקרה בקרוב ממש", מחצה את כף ידי האומללה. "ואת יודעת, לא צריכים להיות בררנים יתר על המידה. שמן, רזה, גבוה, נמוך, צעיר, מבוגר אילם, פטפטן - הכל אותו דבר. כולם בסופו של דבר בני אדם. ואם אין, לוקחים את מה שיש. לא מבררים יותר מדי".
"כן. אני-"
"כן, כן, בטח את רוצה לומר שאת לא בררנית. זה מה שכולן אומרות. אם את שואלת אותי, זה הבעיה של הדור היום.
ב- ר- ר- נ- ו -ת. אם לא היו בררנים לא היו רווקים. פעם היו עושים אנדנדינו בת פלוני לפלוני. היום מבררים. על המשפחה, החברים, השכנים", אמרה בלהט. חתיכת עגבנייה חמקה מפיה, צנחה על ידי. "אני באמת לא מצליחה להבין אתכם. אין, הדור הצעיר של היום, קשה להבין אותו. רוצים הכל מושלם. תאמיני לי, אין דבר כזה מושלם. אני - "
"איזה מנה תרצו להזמין?", קטעה המלצרית את המונולג המרשים שלה.
"בשבילי עוף", חייכתי.
" אני רוצה סלמון, אבל אני מבקשת שלא יהיה רטוב מדי. פעם קודמת שהייתי פה הטביעו לי את הדג בשמן עמוק. תאמיני לי, אין צורך. דגים חיים רק במים. אם אפשר שיהיה חתוך לרצועות דקות, ובלי הרבה מלח. את החומוס אפשר להגיש בצלוחית נפרדת. אני לא אוהבת שהרוטב שלו מתערבב עם הרוטב של הדג, ואם כבר דיברנו על רטבים אז בבקשה לא למרוח כל מיני צבעים נועזים על הצלחת שלי!! אני לא אוהבת את השטויות האלה", הדריכה שפרה את המלצרית ההמומה.
###
"זה מנה זה?!", רגע לאחר שהמלצרית עזבה את המקום, הדפה שפרה את הצלחת בסלידה. אני לא הוצאתי הגה מפי. נאבקתי בפיסת עוף חיוורת בשתיקה. לא ראיתי צורך להתלונן על אף שיניי הדואבות.
"אני ביקשתי סלמון!", עיקמה את אפה, "זה דג מושט! ולמה יש פה חומוס? אויש נו באמת, למה זה רטוב?? ולמה הטביעו לי אותו?? מה זה שם בצד? חרדל!? אני ביקשתי בלי צבעים!!", חבטה בשולחן.
"אם את שואלת אותי, דג, שניצל, עוף, בלי מלח, עם מלח, רטוב, יבש, בלי תבלינים, עם תבלינים, עסיסי, מצומק - הכל אותו דבר", אמרתי לעיניה הפעורות. "הרי בסופו של דבר כולם קשורים לאבות המזון. זה רק עניין של ב-ר-ר-נ-ו-ת. ואם אין מה לאכול, אוכלים את מה שיש".
"נו, אז מה עם שידוך", נעצה מזלג בפיסת חסה טריה, "יש חדש?".
"עוד לא", השפלתי מבט. אחר, הרמתי את עיני וצפיתי בתדהמה בחתיכה הירוקה שנרמסה תחת שיניה החדות.
"יהיה בסדר", הניחה יד כבדה על כתפי הימנית. "אני יודעת, זה לא קל לראות את כל חברותייך עומדות תחת החופה בזמן שאת יושבת בבית, מלבינה. אבל בסוף החותן יבוא", אמרה אגב גריפת שתי כפות כרוב גדושות.
"בעזרת ה' ", ניסיתי להתמקד בצלחת שלי, להראות עסוקה.
"אני מבטיחה לך, שרי, יהיו ימים טובים יותר. את תהיי מאושרת", המשיכה שפרה. "לכל מסע יש סוף. תזכרי את המשפט הזה".
"בעזרת ה'", הנהנתי קלות, הודיתי בליבי לזמר הצרחן שהציל אותי מרגעי שקט מביכים. "נו, תאכלי", גערה בי. "את צריכה להיות בריאה וחזקה, לא חלשה, חיוורת ומצומקת. אני יודעת, את דואגת. זו הסיבה שאת לא מצליחה להכניס אף דבר מאכל לפיך. מידע'לה. את באמת לא צריכה לדאוג. למעלה יש אבא ששומע את תפילותייך. את תראי, תבוא הישועה. זה יקרה בקרוב ממש", מחצה את כף ידי האומללה. "ואת יודעת, לא צריכים להיות בררנים יתר על המידה. שמן, רזה, גבוה, נמוך, צעיר, מבוגר אילם, פטפטן - הכל אותו דבר. כולם בסופו של דבר בני אדם. ואם אין, לוקחים את מה שיש. לא מבררים יותר מדי".
"כן. אני-"
"כן, כן, בטח את רוצה לומר שאת לא בררנית. זה מה שכולן אומרות. אם את שואלת אותי, זה הבעיה של הדור היום.
ב- ר- ר- נ- ו -ת. אם לא היו בררנים לא היו רווקים. פעם היו עושים אנדנדינו בת פלוני לפלוני. היום מבררים. על המשפחה, החברים, השכנים", אמרה בלהט. חתיכת עגבנייה חמקה מפיה, צנחה על ידי. "אני באמת לא מצליחה להבין אתכם. אין, הדור הצעיר של היום, קשה להבין אותו. רוצים הכל מושלם. תאמיני לי, אין דבר כזה מושלם. אני - "
"איזה מנה תרצו להזמין?", קטעה המלצרית את המונולג המרשים שלה.
"בשבילי עוף", חייכתי.
" אני רוצה סלמון, אבל אני מבקשת שלא יהיה רטוב מדי. פעם קודמת שהייתי פה הטביעו לי את הדג בשמן עמוק. תאמיני לי, אין צורך. דגים חיים רק במים. אם אפשר שיהיה חתוך לרצועות דקות, ובלי הרבה מלח. את החומוס אפשר להגיש בצלוחית נפרדת. אני לא אוהבת שהרוטב שלו מתערבב עם הרוטב של הדג, ואם כבר דיברנו על רטבים אז בבקשה לא למרוח כל מיני צבעים נועזים על הצלחת שלי!! אני לא אוהבת את השטויות האלה", הדריכה שפרה את המלצרית ההמומה.
###
"זה מנה זה?!", רגע לאחר שהמלצרית עזבה את המקום, הדפה שפרה את הצלחת בסלידה. אני לא הוצאתי הגה מפי. נאבקתי בפיסת עוף חיוורת בשתיקה. לא ראיתי צורך להתלונן על אף שיניי הדואבות.
"אני ביקשתי סלמון!", עיקמה את אפה, "זה דג מושט! ולמה יש פה חומוס? אויש נו באמת, למה זה רטוב?? ולמה הטביעו לי אותו?? מה זה שם בצד? חרדל!? אני ביקשתי בלי צבעים!!", חבטה בשולחן.
"אם את שואלת אותי, דג, שניצל, עוף, בלי מלח, עם מלח, רטוב, יבש, בלי תבלינים, עם תבלינים, עסיסי, מצומק - הכל אותו דבר", אמרתי לעיניה הפעורות. "הרי בסופו של דבר כולם קשורים לאבות המזון. זה רק עניין של ב-ר-ר-נ-ו-ת. ואם אין מה לאכול, אוכלים את מה שיש".
