אוראל סולטן

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בשנת 2175:

אדם המכונה "הזקן" פוגש זוג חברים ומתחיל לספר להם אגדה. באגדה, מסופר על כוחות מיוחדים של ה"יילו-קולורס" ועל מגילת הכללים שהם כתבו. הצהובים החלו לעזור לאנושות ואז נעלמו באופן מסתורי.
הזקן גם מספר על ידגאריי, מפקד ה"גרין קולורס", נכנס למערה ונרצח על ידי אחד מהאפורים. האפור הודיע לירוקים על מותו של ידגאריי ועל דרישתם למסמך D, מה שגרם להם להחליט לצאת למלחמה.

בשנת 2100:

בפג'יס קוב שבקנדה, סוניל מתעורר ליום רגיל, אך נתקע בחדרו, הדלת והחלון שנסגרים מביאים אותו פתאום למצב מסתורי ומסוכן.

אדם מסתורי ואפל משנה את דמותם של ילדים שנמצאים באחוזתו, ומכניס אותם אל פיר חשוך. הוא נתקל בקבוצת הליפקולס, ומפיל את עצמו אל תוך הפיר.
כשהם נכנסים לחדר באחוזה, הם נתקלים בילדים, ולפני שמספיקים לעשות דבר, מוצאים את עצמם במלכודת שמפוצצת את החדר.
האיש חוזר למרכז האחוזה, וממשיך במעשיו באפלים, עד שנפגש במישהו שגורם לו להחוויר.

הלפבר.

#11

גופו רעד, זעה קרה החלה נוטפת ממצחו, עינו נעצרו במקומן.

זה ההזדמנות שלו.


הוא התעשת במהרה, קופץ במלוא כוחו על הלפבר ההמום, משכיב אותו על הרצפה.

הלפבר לא נכנע, הוא קם בזריזות, מביט עמוק לתוך עיניו הנחושות של יריבו.

היריב הישיר את מבטו המצמית אל עבר הלפבר. דממה מחרידה שררה בחדר, מאימת לבלוע אותם לבור עמוק של שיממון.

בעל האחוזה היה הראשון שפצה את פיו, מפר את הדממה המצמררת, "פעם ראשונה שאנחנו נפגשים במציאות, אה?".

"לא מדויק...", פלט הלפבר בלחישה מחויכת, "אבל זה לא משנה לנו כרגע".

אם מולו לא היה עומד צאלא, היה פולט גם "אסטונים".

מזל.


"טוב", קטע בעל האחוזה את מחשבותיו, "אין לי זמן לדיבורים, אל תזוז".

כל אדם יודע, שכשאומרים לך לא לזוז, סימן שכדאי לך לברוח, והכי מהר שאתה יכול.
ניסה לחטוף ספרינט מהיר, אך ללא הצלחה. בעל האחוזה התכופף, מושך ברגלו, מה שגרם לו להחליק על הרצפה בעוצמה.

"אני רואה שלא כזה קל אתך...", צחקק בעל האחוזה, תוך כדי שהוא מתקרב לעבר רגלו של הלפבר, "אבל זה לא כל כך משנה כבר...".

"לא!", זעק לפתע הלפבר בפה פעור, "לא!, אל תעשה את זה!, אסור לך!".

"שטויות", לגלג עליו בעל האחוזה, "לא אסור ולא חיסור, ועכשיו, תן לי כבר להתחיל".

בעל האחוזה התקרב באיטיות אל עבר רגלו השמאלית של הלפבר, מוריד את נעלו העבה.

בליטה קטנה ועגולה התגלתה מתחת לאגודלו, הוא עליה במלוא כוחו.

עיניו של הלפבר נעצמו.

הוא נדם.

בעל האחוזה חיכך את ידיו בהנאה, סיפוק עז מילא את ליבו.

אין אחד שלא אוהב לנקום, לראות את דמו של שונאו הגדול ביותר מתבוסס בתוך מדורת האש שהבעיר.

גם הוא.

מאז שהוא היה צעיר בימים, עומדת בפנקסו משימה אחת ויחידה, כזאת שחשובה מהכל, גם מהילדים.

לחסל. את. הלפברים.
 

אוראל סולטן

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בשנת 2175:

אדם המכונה "הזקן" פוגש זוג חברים ומתחיל לספר להם אגדה. באגדה, מסופר על כוחות מיוחדים של ה"יילו-קולורס" ועל מגילת הכללים שהם כתבו. הצהובים החלו לעזור לאנושות ואז נעלמו באופן מסתורי.
הזקן גם מספר על ידגאריי, מפקד ה"גרין קולורס", נכנס למערה ונרצח על ידי אחד מהאפורים. האפור הודיע לירוקים על מותו של ידגאריי ועל דרישתם למסמך D, מה שגרם להם להחליט לצאת למלחמה.

בשנת 2100:

בפג'יס קוב שבקנדה, סוניל מתעורר ליום רגיל, אך נתקע בחדרו, הדלת והחלון שנסגרים מביאים אותו פתאום למצב מסתורי ומסוכן.

אדם מסתורי ואפל משנה את דמותם של ילדים שנמצאים באחוזתו, ומכניס אותם אל פיר חשוך. הוא נתקל בקבוצת הליפקולס, ומפיל את עצמו אל תוך הפיר.
כשהם נכנסים לחדר באחוזה, הם נתקלים בילדים, ולפני שמספיקים לעשות דבר, מוצאים את עצמם במלכודת שמפוצצת את החדר.
האיש חוזר למרכז האחוזה, וממשיך במעשיו האפלים, עד שנפגש בלפבר, כשלאחר התאבקות קצרה, מצליח להכניע גם אותו.

#12

האחוזה הנעלמת, בחדר השרוף

"המפקד! המפקד! המפקד!".

נראה היה כי קריאותיו הנואשות של החייל המשונה, זירזו במקצת את קומו של המפקד המעולף.

עיני המפקד נפקחו באיטיות, "מה... מה קורה פה?", פלט שיעול קצר, "הצלחנו?".

"לא", עיני החייל פזלו לצדדים באופן לחוץ, "הוא לכד אותנו. יש פה כמה פצועים, אבל כולם בחיים בינתיים".

פסיעות חרישיות נשמעו לפתע מרחוק, ליבו של החייל החל דופק במהירות, "המפקד!" ,לחש באימה, "נראה לי שהוא מתקרב!".

המפקד פקח את עיניו במהירות, "אין לנו אופציה אחרת, אנחנו חייבים לברוח".

"אבל המפק...".

"בלי אבל ובלי חבל", קטע המפקד את החייל תוך כדי שקם ממקומו באיטיות, "אנחנו בורחים. עדיף כמה קורבנות מתים, ושהשאר ישתחררו, מאשר להישאר פה כדי להעיר את כולם, וכולנו נהפוך לקורבנות".

"אבל המפקד! הרגל שלך פצועה!".

"זה לא משנה לי", חייך המפקד, "עברתי דברים קשים מזה. טוב, בוא".

החייל התקדם בזריזות בעקבות המפקד לעבר היציאה. פסיעות הרגלים נשמעו קרבות בכל רגע יותר ויותר.

"הו!, הנה הדלת!", לחש החייל, ואנחת רווחה נפלטה מפיו, "הגיע הזמן לצאת כבר מהמקום המקולל הזה".

הם התקדמו לעבר הדלת בריצה, פותחים אותה בזהירות, מתכוננים לעבור בזריזות במנהרה.

אלא שבמקום המנהרה שבה תכננו לעבור נגלה בפניהם רק חדר גדול.

גדול וריק.

הם נכנסו בזריזות הססנית אל תוך החדר, מתקדמים לעבר דלת אחרת שנצבה בתוכו.

אלא שאז, הם נתקלו במשהו שגרם לפניהם להחוויר, ולגופם לזוע באימה.

החדר לא היה ריק.

הוא עמד שם בזחיחות, גופו מתנשא, עיניו מביטות עליהם מלמעלה.


"חשבתם שתצליחו לברוח", צחקק, "תלמדו, ממני. אי. אפשר. לברוח. נקודה.".

האיש שלף מכיסו אקדח משונה למראה, וכיוונו באיום לעבר השניים. הוא טען את המחסנית, יורה, צוהל על מותם של השניים המופתעים.

הוא לא שם לב לצללית קטנה מאחוריו שהתקדמה לעבר היציאה מהטירה.

זהו.

הוא הצליח לברוח.

אומנם רציחתם של השניים הייתה לו כקורבן, אבל זאת הייתה ההזדמנות היחידה שלו לברוח. להשתחרר. איך המפקד הזה אמר בערך: "עדיף קורבן אחד מת, ושהשאר ישתחררו, מאשר שכולם ימותו".

הגיע הזמן שהם יכירו. יבינו. ידעו.

שחקן חדש נכנס לתמונה.

נהיקר.

קוטל הראשים.
 

תמרוז

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מרגישה קצת דפוק להגיב אחרי כל פרק. אבל כמו שאמר מי שאמר "לחמו של האמן הוא מחיאות כפיים, אתם רוצים להרעיב אותנו?"
אז הפרק יפיפה, מיוחד. אני אוהבת את הזרימה של הכתיבה.
מחכה להמשך
מקווה שכל הסיפור נמצא בראש שלך, אחרת הסיבוכים האלו לא טובים
 

אוראל סולטן

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
תודה רבה!!!, באמת לא צריך כ"כ הרבה מחמאות (בסופו של דבר צריך מתי שהוא להיות שבעים מהלעטת הלחמים שלכם... ;) ).

ולא, אני "זורם", עם הרעיונות שה' מכניס לי תוך כדי הכתיבה, יש לי חוטים קלושים של המשך במוח, אבל עד רגע הכתיבה פה (או במחברת...), אני לא יודע מה יהיה גורלו של הסיפור.
 

אוראל סולטן

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בשנת 2175.
"הזקן" מספר אגדה על "יילו-קולורס" בעלי כוחות מיוחדים שנעלמו. ידגאריי, מפקד "גרין קולורס", נרצח, מה שגורם למלחמה.

בשנת 2100.

בקנדה: סוניל נתקע בחדרו, וחווה שם תופעות מצמררות.

בארה"ב: אדם אפל משנה ילדים ונופל לפיר. קבוצת הליפקולס נכנסת לאחוזה, ומוצאת את עצמה במלכודת בחדר עם ילדים. החדר מתפוצץ.
האיש האפל מגלה לפבר באחוזה, ומכניע אותו.
חייל ומפקדו מהליפקולס מתעוררים ומנסים לברוח מהמקום. בעל האחוזה מבחין בהם ויורה בהם למוות. בזמן שהוא לא שם לב, ברגע שהוא לא שם לב, בורח מאחוריו אדם המכונה נהיקר.

קוטל הראשים.

#13

השמש שקעה זה מכבר, והטירה כוסתה באפלה, מחשיכה את המרחקים. אור הירח חדר דרך החלונות הגבוהים, צייר צללים ארוכים ומאיימים על רצפת האבן.

טגיאו התגנב במסדרונות הפתלתלים, נזהר שלא להרעיש. ליבו הלם בחזהו כמו ציפור כלואה.

"זאת לקיחת סיכון". קולו של מאמנו, שון, עלה לפתע לראשו.

הוא יודע.

אבל הוא צריך לעשות את זה.


הוא חייב.

הגיע סוף סוף אל דלת כבדה ומעוטרת, ששימשה ככניסה לאחד החדרים. הוא עצר לרגע. נושם עמוק. ואז פתח את הדלת בחשש.

החדר היה חשוך. אור קלוש בקע דרך חלון קטן, והוא יכל להבחין בדמות כהה עומדת בפינה.

"מי שם?", שאל טגיאו בקול רועד.

הדמות לא ענתה. היא זזה לאט קדימה, צלליתה מתארכת על הקיר.

"אני לא מפחד ממך", אמר טגיאו, אף על פי שבמעמקי ליבו נשמעו דפיקות עזות של חשש.

הדמות הגיעה סוף סוף אל מעגל האור. טגיאו עצר את נשימתו.

היה זה גבר. גבוה ורזה, עם שיער שחור ארוך ופנים חיוורות. עיניו היו שחורות וקפואות, ופניו נטולות כל הבעה.

"מי אתה?", שאל טגיאו.

"אני זה מי שאתה מחפש", אמר הגבר בקול עמוק וצרוד. "אני האיש האפל".

טגיאו הרגיש צמרמורת עוברת בגופו. הוא ידע שהוא עומד מול אדם מסוכן, אבל הוא לא יכל לסגת עכשיו.

"למה אני כאן?", שאל.

"אתה כאן כדי שאני יוכל להציע לך עסקה", אמר האיש האפל, "עסקה שתשנה את חייך לנצח".

טגיאו היסס. הוא לא ידע אם הוא יכול לסמוך על האיש הזה, אבל הוא ידע שהוא לא יכול לסרב להצעה שלו.

"מהי העסקה?", שאל.

האיש האפל חייך חיוך קר. "אני אתן לך את כל מה שאתה רוצה" אמר. "כוח, עושר, תהילה. כל מה שאתה יכול לחלום עליו."

טגיאו ידע שהוא צריך להיות זהיר. "מה אתה רוצה בתמורה?" שאל.

"רק דבר אחד," אמר האיש האפל. "את הנשמה שלך".

טגיאו הרגיש איך הקור חודר אל תוך עצמותיו. הוא ידע שהוא עומד בפני בחירה קשה. האם הוא מוכן לוותר על עצמו תמורת כל מה שרצה תמיד?

הוא עצם את עיניו וחשב על כל מה שחשוב לו. החברים. הקרובים. המשפחה.

ואז הוא פתח את עיניו והביט אל תוך עיניו של האיש האפל.

"לא", אמר. "אני לא מסכים".

העיניים של האיש האפל התרחבו בזעם. "אתה עוד תתחרט על זה", אמר.

הוא הסתובב וחזר אל הצללים, נעלם בחשכה.

טגיאו נשאר עומד בחדר. לבד.

ליבו חשש. הוא ידע שהוא עשה את הבחירה הנכונה, אבל הוא לא יכל להכחיש שהוא מפחד.

מה יקרה עכשיו? מה האיש האפל יעשה?

אין לו כרגע תשובה, אבל דבר אחד הוא ידע בברור:

הוא לא יוותר. הוא ילחם על מה שחשוב לו, לא משנה מה יקרה.

אפילו אם יקרה הגרוע מכל.
 
נערך לאחרונה ב:

שירת הכוכבים

משתמש רשום
כתיבה ספרותית
פרק יפה כמו תמיד.
הסיפור בעיקרון קצת מעורפל, אני מקווה שהוא יתבהר יותר בהמשך.
בן כמה טגיאו? הוא אמור להיות ילד קטן?
 
נערך לאחרונה ב:

שירת הכוכבים

משתמש רשום
כתיבה ספרותית
לא נראה לי.


כמעט לאף אחד בסיפור הזה אין גיל מוגדר...
פשוט האופן שבו הוא חושב ומתנהג הוא כמו של ילד קטן, אולי בחור מיוחד. לא של אדם בוגר.
בכל אופן, לא צריך שיהיה גיל מוגדר, אבל יש הבדל בין מישהו בן שישים לנער בן שבע עשרה, וההבדל אמור להיות ניכר.
 

אוראל סולטן

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מתנצל על הטיימינג, פשוט המחשב התקלקל.

אבל לכבוד פסח, יש לכם כאן שני פרקים!

נ.ב: מומלץ לקרוא לפני הפרקים האלה את התקציר, פשוט יש שינוי באזור העלילה (מהאחוזה הנעלמת זה חוזר לאזור אחר בסיפור.) ואני לא רוצה שתפספסו אותו.
 

אוראל סולטן

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בשנת 2175.
"הזקן" מספר אגדה על "יילו-קולורס" בעלי כוחות מיוחדים שנעלמו. ידגאריי, מפקד "גרין קולורס", נרצח, מה שגורם למלחמה.

בקולמנסקופ, נמיביה: שני אנשים עומדים על המדרכה הנעה ומדברים על השינויים שחלו במקום אך לפתע, האיש הראשון נותן אגרוף לשני, וגורם לו להתעלף.

בשנת 2100.

בקנדה: סוניל נתקע בחדרו, וחווה שם תופעות מצמררות.

בארה"ב: אדם אפל משנה ילדים ונופל לפיר. קבוצת הליפקולס נכנסת לאחוזה, ומוצאת את עצמה במלכודת בחדר עם ילדים. החדר מתפוצץ.
האיש האפל מגלה לפבר באחוזה, ומכניע אותו.
חייל ומפקדו מהליפקולס מתעוררים ומנסים לברוח מהמקום. בעל האחוזה מבחין בהם ויורה בהם למוות. בזמן שהוא לא שם לב, ברגע שהוא לא שם לב, בורח מאחוריו אדם המכונה נהיקר. קוטל הראשים.
בלילה אדם בשם טגיאו מתגנב אל הטירה ופוגש את בעליה, שמציע לו עסקה מפתה. הוא מסרב, והאיש מאיים עליו ויוצא. טגיאו נשאר לבדו. מפוחד, אך נחוש. גורלו לא ידוע.

#14

השמש הקופחת של נמיביה צבעה את שמי קולמנסקופ באדום דם. גופתו של האיש שכבה על המדרכה הנעה, פניו חיוורות כאבן. האיש הראשון, מנחית האגרוף, עמד מעליו ללא זכר לרגשות.

"טיפש", מלמל לעצמו, "לא היה צריך להתווכח איתי, כולם יודעים שעם מניגלור רנבאי לא מתווכחים".

הוא הסתכל סביב, מוודא שאף אחד לא ראה את מה שקרה.

"טוב", אמר לעצמו, "זמן להמשיך".

הוא לחץ על כפתור קטן שהיה מוסתר בכף ידו. מיד, דלת נסתרת נפתחה ברצפת המדרכה הנעה, וחשפה מנהרה אפלה יורדת אל תוך האדמה.

האיש ירד במדרגות המתכת החלודות, אור השמש דעך מאחוריו. המנהרה הייתה קרה ולחה, וריח מתכת חלודה עמד באוויר.

הוא המשיך ללכת, צעדיו מהדהדים בחלל החשוך. לפתע, שמע קולות מתכתיים מאחורי. הוא הסתובב בבהלה, וראה שתי דמויות כהות מתקרבות אליו.

הדמויות התקרבו, וניתן היה להבחין שמדובר בשני רובוטים גדולים, גופם עשוי מתכת מבריקה. עיניהם האדומות בוהקות כמו פחמים לוחשות.

"מה אתם רוצים?", שאל האיש בלחש, קולו רועד מפחד.

הרובוטים לא ענו. במקום זאת, הם התקיפו.

האיש ניסה להימלט, אך הרובוטים היו חזקים וזריזים. הוא ניסה להילחם, אך אגרופיו של המתכת לא השפיעו על גופם הקשיח.

בתוך רגעים ספורים, הוא הוכרע על ידי הרובוטים. הם לחצו עליו בחוזקה, גופו נחנק תחת משקלם הכבד.

"לא...", חרחר האיש, "לא רציתי... לא התכוונתי...".

אך דבריו האחרונים נותרו ללא מענה. הרובוטים לחצו חזק יותר ויותר, עד שהאיש פסק לנשום.

גופתו נותרה שוכבת על רצפת המנהרה החשוכה, עוד קורבן לכוחות האפלים ששכנו מתחת לפני השטח של קולמנסקופ.

שלושה ימים מאוחר יותר

משפחת מניגלור רנבאי התקדמה לאט לאורך שביל העפר המוביל אל בית הקברות. אמו, מריה, נאחזה בזרועו של אביו, אכיד, עיניה אדומות מבכי. אחותו הקטנה, אנל, צעדה לצידם, מחזיקה בידה בובת דוב קטנה.

הם הגיעו לקבר הטרי, ועצרו. אכיד הניח את ידו על מצבת השיש האפורה, ועצם את עיניו.

"שלום, מניגלור", לחש, "קשה לי להאמין שאתה כבר לא איתנו. הלכת כל כך מוקדם".

מריה פרצה בבכי, אנל חיבקה אותה חזק.

"אבא היה גיבור", אמרה אנל בקול קטן, "הוא הציל את העולם".

אכיד הנהן בהסכמה. "כן, אנל, הוא היה גיבור. אבל הוא היה גם בעל ואבא נהדר. אנחנו נתגעגע אליו מאוד".

לפתע, קול מתכתי נשמע מאחורי המשפחה. הם הסתובבו וראו דמות גבוהה וחסרת רחמים מתקרבת אליהם.

היה זה רובוט, עיניו האדומות בוהקות באור השמש.

"מה אתם עושים פה?", שאל הרובוט בקול קר.

"זה בית הקברות שלנו", ענה אכיד, "אנחנו באים לבקר את הבן שלי".

הרובוט צחק צחוק מתכתי צורם. "אין בן פה", אמר, "יש רק פושע. פושע שניסה להרוג".
 

אוראל סולטן

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בשנת 2175.
"הזקן" מספר אגדה על "יילו-קולורס" בעלי כוחות מיוחדים שנעלמו. ידגאריי, מפקד "גרין קולורס", נרצח, מה שגורם למלחמה.

בקולמנסקופ, נמיביה: שני אנשים עומדים על המדרכה הנעה ומדברים על השינויים שחלו במקום אך לפתע, האיש הראשון נותן אגרוף לשני, וגורם לו להתעלף.

בשנת 2100.

בקנדה: סוניל נתקע בחדרו, וחווה שם תופעות מצמררות.

בארה"ב: אדם אפל משנה ילדים ונופל לפיר. קבוצת הליפקולס נכנסת לאחוזה, ומוצאת את עצמה במלכודת בחדר עם ילדים. החדר מתפוצץ.
האיש האפל מגלה לפבר באחוזה, ומכניע אותו.
חייל ומפקדו מהליפקולס מתעוררים ומנסים לברוח מהמקום. בעל האחוזה מבחין בהם ויורה בהם למוות. בזמן שהוא לא שם לב, ברגע שהוא לא שם לב, בורח מאחוריו אדם המכונה נהיקר. קוטל הראשים.
בלילה אדם בשם טגיאו מתגנב אל הטירה ופוגש את בעליה, שמציע לו עסקה מפתה. הוא מסרב, והאיש מאיים עליו ויוצא. טגיאו נשאר לבדו. מפוחד, אך נחוש. גורלו לא ידוע.

#15

"מה אתה מדבר?", צעק אכיד בזעם. "הבן שלי לא היה פושע! הוא היה גיבור!".

הרובוט התקרב עוד יותר, אור אדום בוהק מפלטות עיניו. "לא חשוב מי הוא היה", אמר, "הוא כבר לא חי. ועכשיו, גם אתם הולכים למות".

מריה חיבקה את אנל חזק יותר, פניה חיוורות מפחד. "לא תיגע בנו!", צעקה, "תעזוב אותנו!".

הרובוט התעלם ממנה. הוא הרים את ידו המתכתית הכבדה, מוכן להכות.

לפתע, קולות ירייה נשמעו באוויר. כדורים פגעו ברובוט, גורמים לו למעוד ולפול אחורה.

עוד מספר רובוטים הופיעו, עיניהם האדומות בוהקות באור השמש. הם ירו לעבר המשפחה, יריותיהם פוגעות באדמה סביבם.

אכיד משך את מריה ואנל אל תוך מחסה מאחורי מצבה. "מה קורה פה?", לחש, "מי אלה?".

"לא יודעת", ענתה מריה, "אבל אנחנו חייבים לצאת מפה!".

אכיד הביט סביבו, מחפש דרך בריחה. הוא הבחין בשביל צר המוביל אל תוך היער. "בואו!", אמר, "נלך דרך היער!".

המשפחה קמה ורצתה אל תוך היער, היריות רודפות אחריהם. הרובוטים ירו לעברם ללא רחמים, אך אכיד הצליח להתחמק מהם אל תוך סבך היער.

לאחר זמן מה, הם הגיעו אל נחל קטן. אכיד עצר, נושם בכבדות. "אנחנו בטוחים פה", אמר, "הרובוטים לא יבואו לכאן".

מריה התמוטטה על האדמה, בוכייה. "מה נעשה עכשיו?", שאלה, "איבדנו את בננו, ועכשיו אנחנו גם בורחים מפני רובוטים?".

אכיד חיבק אותה. "אל תדאגי", אמר, "נמצא דרך לצאת מזה. אני מבטיח".

אנל הביטה באביה, עיניה מלאות דמעות. "אבא", שאלה, "למה הרובוטים רוצים להרוג אותנו?".

אכיד לא ידע מה לענות, הוא היה נתון בתוך ספקות ובלבולים בעצמו, מתקשה להכיל את הצרות האחרונות שהחלו אופפות אותם לפתע.

אך דבר אחד היה לו ברור.

הוא חייב להגן על משפחתו.

הוא חייב למצוא דרך להביס את הרובוטים, ולפצח את סודות קולמנסקופ.
 
נערך לאחרונה ב:

אליהו פ

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אחותו הקטנה, אנל
היא היתה אחותו או
אבא היה גיבור", אמרה אנל בקול קטן, "הוא הציל את העולם".
הבת שלו?
אבל הוא היה גם בעל ואבא נהדר
אשתו וילדיו היו בלוויה?

חוץ מההערות האלו...
הסיפור מאוד יפה.
כיף לקרוא אותו!
בכל זמן, אפילו בזמן הזה הלחוץ של ערב פסח...
 

אוראל סולטן

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בשנת 2175.
"הזקן" מספר אגדה על "יילו-קולורס" בעלי כוחות מיוחדים שנעלמו. ידגאריי, מפקד "גרין קולורס", נרצח, מה שגורם למלחמה.

בקולמנסקופ, נמיביה: שני אנשים עומדים על המדרכה הנעה ומדברים על השינויים שחלו במקום אך לפתע, האיש הראשון נותן אגרוף לשני, וגורם לו להתעלף. הראשון מת על ידי רובוטים, ומשפחתו באים לקברו, שם נתקלים ברובוטים שמנסים להורגם. הם בורחים ליער.

בשנת 2100.

בקנדה: סוניל נתקע בחדרו, וחווה שם תופעות מצמררות.

בארה"ב: אדם אפל משנה ילדים ונופל לפיר. קבוצת הליפקולס נכנסת לאחוזה, ומוצאת את עצמה במלכודת בחדר עם ילדים. החדר מתפוצץ.
האיש האפל מגלה לפבר באחוזה, ומכניע אותו.
חייל ומפקדו מהליפקולס מתעוררים ומנסים לברוח מהמקום. בעל האחוזה מבחין בהם ויורה בהם למוות. בזמן שהוא לא שם לב, ברגע שהוא לא שם לב, בורח מאחוריו אדם המכונה נהיקר. קוטל הראשים.
בלילה אדם בשם טגיאו מתגנב אל הטירה ופוגש את בעליה, שמציע לו עסקה מפתה. הוא מסרב, והאיש מאיים עליו ויוצא. טגיאו נשאר לבדו. מפוחד, אך נחוש. גורלו לא ידוע.

#16

היריות נותרו מאחור, אך תחושת הפחד לא עזבה את משפחת רנבאי. אכיד הביט סביב, מחפש מקום מסתור. הוא הבחין במערה קטנה בין הסלעים. "בואו", אמר, "נכנס לשם".

הם נכנסו אל המערה, החשכה מקבלת אותם בזרועות פתוחות. אכיד הדליק את פנס הטלפון שלו, אור חיוור חתך את האפלה.

"אנחנו בטוחים פה", אמר אכיד, מנסה להרגיע את משפחתו. "הרובוטים לא ימצאו אותנו כאן".

מריה התכרבלה בצד, אנל ישנה בזרועותיה. "מה נעשה עכשיו?", שאלה, קולה רועד.

אכיד נאנח. "לא יודע", אמר, "אבל אני לא אוותר. אני אמצא דרך להגן עליכם, אני מבטיח".

הוא כיבה את הפנס, חושך מוחלט אופף אותם. דממה כבדה שררה במערה, רק נשימותיהם של מריה ואנל נשמעו.

לפתע, קול מתכתי נשמע מאחורי אכיד. הוא הסתובב בבהלה, וראה זוג עיניים אדומות בוהקות בחשכה.

"לא!", צעק אכיד, אך היה זה מאוחר מדי.

הרובוט קפץ עליו, טפריו המתכתיים חותכים בבשרו. אכיד נאבק, אך הרובוט היה חזק ממנו. הוא הרים אותו באוויר, וזרק אותו אל תוך קיר המערה. אכיד התנגש בקיר בעוצמה, וראשו פגע בסלע חד.

חושך אפף אותו. הוא ניסה לפתוח את עיניו, אך הן היו כבדות כעופרת. הוא ניסה לנשום, אך רק ריח של דם עלה באפו.

הוא שמע צעקות באוזניו. קולן של מריה ואנל, קוראות בשמו.

הוא ניסה להרים את ידו, אך לא הצליח. הוא הרגיש חלש, גופו כבד כאבן.

דמעות זלגו מעיניו, זולגות אל תוך האפלה. הוא ידע שהוא הולך למות.

תמונות מחייו חלפו במוחו. זיכרונות ילדות, החתונה, הולדת מניגלור.

הוא ראה את פניו של מניגלור, מחייכות אליו בחמימות.

"בן שלי", לחש, "אני מתגעגע אליך".

דמעות נוספות זלגו מעיניו, מעורבבות בדם שזרם מראשו הפצוע.

ואז, הכל נגמר.

החשכה הייתה מוחלטת. השקט היה עמוק.

אכיד מת.

מריה ואנל צפו בזוועה ובהלם ברצח שהתרחש אל מול עיניהם. הן היו חסרות אונים, מפוחדות מכדי לזוז.

הרובוט התקרב אליהן, עיניו האדומות בוהקות באור המערה.

מריה חיבקה את אנל חזק, עיניה עצומות. היא חיכתה למכה שתבוא.

שקט.

היא פתחה את עיניה באטיות, וראתה שהרובוט עומד מולם, ללא תזוזה.

לפתע, קול מתכתי נשמע מאחוריהן. הן הסתובבו וראו דמות גבוהה וחסרת רחמים עומדת בפתח המערה.

זה היה אדם.

האיש היה לבוש בחליפה שחורה, ופניו היו מכוסים במסכה. הוא החזיק בידו אקדח שהיה מכוון אל הרובוט.

הרובוט נפל לאחור, גופו המתכתי מתנפץ על רצפת המערה.

האיש הסיר את המסכה מפניו. פיהם של מריה ואנל נפערו בתדהמה.

מישהו שהם לא ציפו לו הגיע. לא ציפו לו בכלל.

מחשבה אחת צצה בראש שניהם באותה שנייה.

מניגלור.

מריה התעלפה.
 

אוראל סולטן

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אחותו הקטנה, אנל,
"אבא היה גיבור", אמרה אנל בקול קטן, "הוא הציל את העולם".

היא הייתה אחותו או הבת שלו?

אחותו, פשלה שלי (כמובן הכל מה', גם ה"פשלות" לכאורה, אבל מצד ההשתדלות, אשתדל פעם הבאה גם אני לקרוא את הסיפור...;)).

אשתו וילדיו היו בלוויה?

חכה להמשך...
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכד

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל:ב לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם:ג אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ:ד אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ:ה אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים:ו בָּרוּךְ יְהוָה שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם:ז נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ:ח עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:
נקרא  8  פעמים

לוח מודעות

למעלה