סיפור בהמשכים נשק הימלטות - סיפור בהמשכים

[ilan p]

"בינה מלאכותית, AI",
"פחחח...", גיחך לארי, "מי משתמש היום עוד בענתיקה הזאת?!, חשבתי שזמנה עבר בעולם ממזמן...".

הזכרת לי משהו אמיתי וקצת מצחיק ומעניין שסיפר לי קרוב משפחה מבוגר
שלפני 50 שנה שהיתה --TV שחור לבן -- היתה תוכנית לימודית של מדע לילדים
מה היה המדע הבידיוני העתידני של אז ??!!
רואים 2 אנשים משני מקומות בעולם --- מדברים בינהם -- וגם ורואים אחד את השני דרך מחשב
היום --- בידיוני -- זה ----איך אנחנו מסתדרים בלי זה

 

[אוראל סולטן]

#5

נראה היה כי הזקן קרא את מחשבותיהם, "כן, זה אמיתי, כמעט כל מה שלחשו לכם שהיתם עוד קטנים. אמנם יש הרבה חלקים לא נכונים ששורבבו בכוונה בסיפור- אבל זאת כדי שאף אחד לא ידע את הסיפור האמתי במלואו. אני הלילה הולך לספר לכם את הסיפור. האמתי."

הזקן פתח באיטיות את הספר. התיישב, והחל להקריא את האגדה המסתורית...

2100, ארה"ב, וושינגטון

באותו זמן היו רק אנשים רגילים.
או שאולי, לפחות הם חשבו שהם כך.

הם לא.

הצהובים היו הראשונים לגלות זאת.

לכל אדם בעולם, יש צבעים מסוימים שהוא מעדיף על פני אחרים.
דבר זה מתבטא באופן דק ממש אצל בני האדם, עד שיש מקרים שרק חדי עין ובעלי זיכרון לטווח רחוק, יזהו את הצבע המועדף על אותו אדם.

אצלם, זה היה שונה לגמרי.

הם גילו, כל אחד במקומו ובזמנו, שיש להם משיכה קיצונית לצבע מסוים, משיכה בעוצמה בלתי מתוארת, יותר מכל אדם רגיל בעולם.

צהוב.

זה היה הצבע שגילו שלו הם נמשכים, יותר מכל צבע אחר הקים על פני אדמות.

בשלב מסוים, הם גילו שהם יכולים להעלים דברים על ידי עצימת עין שמאל והסתכלות בנחיר ימין.

לאחר זמן, המוח שלהם אותת להם לבוא למקום מסוים, שם גילו אחד את השני, ואת יכולותיהם המשותפות.

הם החליטו להקים ביחד קבוצה קטנה של כל בעלי הכוחות המיוחדים.

היילו-קולורס.

אולם הם לא הכינו לעצמם בגדים מיוחדים בצבע צהוב, אבל היה עוד דבר משותף בניהם חוץ מאהבת הצבע הצהוב.

הם היו בלונדינים.

בפגישה הראשונה שלהם ביחד, הם כתבו את "מגילת הכללים":
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ה14 בספטמבר 2110, יום סאנדיי (ראשון) בשבוע.

מגילת הכללים

א) האנשים בעלי הכוחות המיוחדים היכולים להצטרף לקבוצה הם אך ורק בלונדינים, לא יינתן לכאלה שאינם בלונדינים להצטרף לקבוצה.

ב) הכוחות ניתנו לנו כדי לעזור לבני האדם הרגילים, לא יתכן שאחד מבני הקבוצה ישתמש בכוחות שניתנו לו לרעה.

ג) מקום הקבוצה יהיה סודי, ויינתן רק לאנשים שהתקבלו לקבוצה, אין לגלות את מיקום הקבוצה לאדם שאינו מבני החבורה.

ד)הדרגות והמעמדים יקבעו על ידי חברי הקבוצה בשותפות, לא יינתן לאדם לעלות את עצמו בדרגה ללא אישור.

זהו חלק א' של "מגילת כללי היסוד", בקרוב ייכתב גם חלק שני, הוכלל כללים נוספים, למען השמירה על ההוגנות.

על החתום:
חברי ה"יילו-קולורס".

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

הם לא ידעו, שהם רק גרסת ניסיון...

 

[דולפין כחול]

רק לי התחיל להזכיר יותר מידי את דופליקטים?
הפרקים הקודמים היו מגרים ממש, הפרק הזה הרגיש לי 'הדבק' של היורהמנטום...

 

[אוראל סולטן]

עיינו דף קודם, (אחרי פרק 2 או 3 נראה לי), שם כתבתי בספוילר מטושטש שזה קצת מזכיר לי את "דופליקטים".

במגילה יש רק שני כללים שמזכירים קצת את היורהמנטום- דומיה ונאמנות, אבל הם לא נלקחו בכוונה תחילה משם.
אבל חכו, יש המשך... (לא קראת את השורה האחרונה בפרק?).
בקיצור, אולי יש קצת דמיון לדופליקטים, אבל זה ממש לא הולך להתקדם בכיוון של זה...

 

[אוראל סולטן]

#6

הזקן נעצר לרגע בסיפורו, נהנה לראות איך זוג החברים שלפניו מביטים בו בציפייה.

הזקן התנער לפתע, כאילו נזכר במשהו, ואנחה קלה יצאה מפיו, "סליחה, פשוט נשאבתי לזיכרונות העבר, כשאני הייתי עוד בחור צעיר וחסר ישע כמותכם... בזמני היו קוראים לזה "נוסטלגיה"..., אז איפה היינו?".

"בקטע של מגילת ההוראות, או משהו כזה", הזכיר לו אחד החברים.

"טוב, אז כמובן שהצהובים עבדו ביתר שאת וביתר עוז כדי להועיל לאנושות, אבל אז קרה משהו נורא ואיום. הם הלכו והתמעטו מהעולם באופן מסתורי עד ש...", הזקן החל ללחוש לפתע, "התקרבו אלי", ציווה הזקן בקול חלוש ואפוף מסתורין.

החברים התקרבו אל פיו של הזקן.

"הם נעלמו".

"כולם?", שאל אחד החברים, שנראה מבוהל לפתע.

"כולם, בלי להשאיר שריד או זכר, עד היום לא ברור מה קרה שם, אבל... לא משנה, אני ממשיך את הסיפור".

~.^.~

הירוקים והאפורים היו הבאים בתור.

אמנם הם היו יותר צעירים כאשר גילו זאת, אבל זה לא מנע מהם ללמוד איך משתמשים בכוחות המיוחדים שניתנו להם.

הירוקים והאפורים חיו בנפרד, בלי לדעת אחד מקיומו של השני.

עד שקרה משהו ששינה את סדרי העולם הזה, לתמיד.

2111, ארה"ב, וושינגטון

באותה העת עמד ידגאריי, מפקד ה"גרין קולורס", בפתחה של מערה.

הוא בעצמו לא יודע למה הגיע לכאן

טוב, אולי הוא בעצם כן יודע, מישהו אתת לו בשבב שיבוא למערת החטבים בשעה שמונה בערב.

אולי זה "ירוק" חדש, שרק עכשיו גילה את יכולותיו.

לך תדע.

ידגאריי נכנס בשקט למערה, פסיעה אחר פסיעה. חושך סמיך עוטף אותו מכל הכיוונים.

מישהו חיכה לו שם.

פנס קטן נדלק והאיר במעט את המערה הקודרת.

אדם עם חולצה אפורה נגלה לענייו, מביט בו במבט ערמומי.

"הווו... טוב שבאת, חיכיתי לך הרבה זמן...", לחש בעל הבגד האפור בקול מסתורי, "בוא, תתקרב, קיבלתי הוראה מגבוה לתת לך משהו..."

"ממי?" שאל ידגאריי במתח.

"ממי שממנו קיבלת את הכוחות. בוא, התקרב אלי".

אם הוא יודע על הכוחות, כנראה שאפשר לסמוך עליו.

ידגאריי התקרב בלאט אל האיש המוזר, פסיעה אחר פסיעה, עד שנעמד במרחק הושטת יד ממנו.

לפתע, בלא שידגאריי התכונן לכך, שלף האיש מכיסו אקדח, וירה מטווח אפס בידגאריי.

לא היה לו סיכוי.

ידגאריי נפל שדוד על מקומו, חסר רוח חיים.

מת.

האיש בעל החולצה האפורה לקח מכשיר מוזר מכיסו של ידגאריי, והחל לדבר לתוכו.

"לכל הירוקים שלום, אני יודע שאתם שומעים אותי כעת. הרגתי בשנייה זו את מנהיגכם, ידגאריי, אני חייל בצבא האפורים, דרישתנו, שתביאו אלינו את מסמך D, אם לא, נפתח במלחמה כוללת עליכם, בעלת כוחות מוגדלים. תבינו מה הכוח שלנו, אם חייל פשוט הצליח להרוג את המפקד... פשוט אין לכם סיכוי מול צבא שלם של חמושים שטובים פי כמה וכמה ממני, אז כדאי שתשלחו לי את זה הרגע למכשיר שבידי. אני ממתין...".

זה היה הרגע, בו הירוקים גילו את האפורים.

והם החליטו.

הם יוצאים למלחמה.

לא מלחמה על קרקע, שבוים או טרור.

מלחמה על ערכים.

מלחמה אמתית.

 

[פניני ריין]

וואו.
הכתיבה משתבחת מפרק לפרק.
בקצב ממש אקספוננציאלי...
מדהים.
המלצה לקוראים האחרים: תחזרו לקרוא מהתחלה. הכל יהיה הרבה יותר ברור עכשיו...

 

[אוראל סולטן]

תודה רבה!!!

נ.ב: הביטוי "אקספוננציאלי" לא היה מדויק כ"כ, כי הנה הפרוש המדויק ל"אקספוננציאלי" בעברית, בדקו וראו.

"אֶקְסְפּוֹנֶנְצִיָּאלִי (מעריכי); גודל כמותי שגדל באחוז גידול קבוע, בפרק זמן מוגדר. דברים רבים ושונים גדלים באופן מעריכי, כגון אוכלוסייה, התרבות חיידקים, כמות הכסף בחשבון חיסכון וכדומה" (מתוך מילון אבניאון, בעריכות קטנות שלי פה ושם.).

הנה -אקספוננציאלי פירושו משהו שגדל בקצב קבוע, הסיפור בכלל לא משתפר בקצב קבוע!.

אבל על כל השאר באמת תודה רבה.

וכן, גם אני ממליץ לקרוא בשנית את הסיפור למי שלא הבין, (גם לי זה מועיל קצת, כל פעם לפני שאני כותב פרק, אני קורא את הפרקים שלפני, לראות איך זה מסתדר מבחינה עלילתית, ציר הזמן וכו' , ואחרי שאני מעלה כמה פרקים, אם יש לי זמן, אני קורא אותו ביחד עם הפרקים שלפני, לראות שגם אני מבין את העלילה...).

 

[אוראל סולטן]

#7

2111, ארה"ב, וושינגטון

"החלטנו", אמרו הירוקים בקול נחרץ, "אנחנו נלחמים".

"בסדר", צחקק האיש בעל החולצה האפורה, "אבל אל תתלוננו אחר כך שאנחנו הורגים את כולכם..."

צפצוף עז נשמע מכיוון המכשיר, והוא נכבה.

האיש האפור הסתכל במכשיר ובידגאריי לחלופין. לבסוף הכניס את המכשיר לכיסו, והתקדם לכיוון ידגאריי, תופס את גופו נטול החיות.

"במרטו, שומע?", לחש האיש האפור אל אגודלו, "אני צריך שיגורון למפקדה, הוא בידי".

"אתם משוגרים", ענה לו במרטו מהצד השני, והחל בספירה לאחור, "שלוש, שתיים, אחת ו... הופה!".

באותה שניה, נעלמו שניהם מהמערה כלא היו.

אף אחד לא ישרוד במערכה הזאת הרבה זמן.

הם צריכים להתחיל עכשיו, אם לא, "עלייה" יופעל, וזה יהיה הסוף שלהם.

2100, פג'יס קוב, נובה סקוטיה, קנדה

גופו של סוניל החל להתעטף במין שריון ירוק וגדול, משונה.

הוא הרגיש איך גופו מתחיל לקבל אנרגיות שבחיים לא היה מודע אליהם, ראייתו הפכה פתאום חדה וברורה מתמיד, חשיבתו נעשתה מהירה כברק.

הוא לא ידע מאיפה זה נכנס לו, אבל לפתע הוא הבין.

הוא גרין-קולורס.

למרות שעד היום לא ידע מה כוונת המושג הזה, פרטי מידע שונים החלו חודרים לו לראש בטיפין- טיפין.

הוא ניסה לבצע התחברות מוחית אל מאגר הירוקים, שם יורו לו להיכן הוא צריך להגיע כדי להירשם.

עשר שניות.

תשע. שמונה. שבע.

שש. חמש.

ארבע. שלוש. שתיים.

שנייה אחת.

פיצוץ עז נשמע לפתע, חושיו התערפלו.

2100, מפקדת האפורים

"לא!, זה לא יכול לקרות עכשיו!".

"מה קרה?"

"זה "עלייה", הוא מנסה להתחבר".

"טוב שהגעתי, מה עשית בינתיים?".

"שלחתי לו את XDWFCER, שיסיח את דעתו".

"כל הכבוד, תן לי רגע את מקשי השליטה".

"קח".

"הנה, אתה רואה?, לוחצים פה... ופה... וגם כאן... ו... זהו! הצלחתי! יש רק בעיה אחת קטנה, השפעות העלייה ימשכו עד עוד אחת עשרה שנים, לפני ההתחברות הבאה, ואז יהיה הרבה יותר קשה לעשות את מה שעשיתי עכשיו, טוב, יש לנו מנוס, לפחות בינתיים".

2100, פג'יס קוב, נובה סקוטיה, קנדה

השריון הירוק החל להעלם ממנו באיטיות, כוחותיו החלו פוחתים והולכים.

הוא התעלף.

וכשהתעורר, לא זכר דבר.

אך זה היה מאוחר מדי בשביל האפורים.

צלקת בתחתית העורף, בצורת חרב קטנה, היוותה את הסיבה.

אין מישהו שיכול לנצח את כישוף הקוונדרט.

אפילו לא הפורבואים.

 

[אוראל סולטן]

למי שקרא כבר את פרק 7 שיקרא שוב, (שיניתי שם בסוף כמה דברים).

 

[אוראל סולטן]

שלום לכולם!

שאלה קטנטונת לי אליכם. אני רוצה להמשיך את הסיפור בעז"ה, אבל לא יודע מאיזו ישורת, יש מספר אפשרויות.

א) להמשיך במתכונת הרגילה (הסיפור של הזקן).- ללחוץ על "תודה".

ב)להמשיך עם הסיפור של סוניל- ללחוץ על "שכוייח".

ג)להמשיך בסיפורה של אחוזת "אינט לבר"- ללחוץ על "וואו!".

ד)לספר את סיפורם של הצהובים.- ללחוץ על "חחח".

ה)אחר- ללחוץ על "דמעות", ואם אפשר, גם להסביר באיזה ישורת אחרת אתם רוצים שאני אמשיך.

גם הסברים לשאר הדירוגים יתקבלו בברכה.

(ונו!, קצת הערות או פידבקים על הסיפור!, בלי זה אי אפשר!).

אז קדימה! הצביעו והשפיעו!

 

[AUVI]

אני במתח! מה עם הילדים???

 

[אוראל סולטן]

#8

ספוילר: פרק שונה במקצת...

נ.ב: הפרק נכתב בעזרת בינה מלאכותית, בעריכתי הנדיבה.

2100, אחוזת "אינט לבר"

ליאו ומאיה הצטופפו יחדו, נשימותיהם רדודות בחושך המאובק. הם נמלטו מהצעדים החובטים דרך מעבר נסתר, מנהרה צרה מדיפה ריח של חלומות נשכחים. האוויר הפך כבד ככל שהעזו להעמיק, המנהרה נפתחה לבסוף לחדר קטן ועגול.

מנורת שמן בודדת הטילה זוהר מפחיד על הקירות, שם נראה היה שסמלים מוזרים מתפתלים ומתפתלים. במרכז ניצב שידת עץ אלון כבדה, על פניו חקוקים דוגמאות מתערבלות שהבריקו קלות. הסקרנות ריצדה בעיניו של ליאו, ניצוץ נגד הפחד שאחז בו. הוא התקרב, אצבעותיו מצחצחות את העץ הקריר והמיושן.

"אל תיגע בכלום!" מאיה סיננה, רעד בקולה.

לפתע, צליל מתכתי ניפץ את הדממה. פאנל נסתר בקיר נאנק, חושף גרם מדרגות צר שהתגלגל מטה אל החושך. דמות ירדה, עטופה בצל. כשהדמות נכנסה לתוך מעגל האור המהבהב, ליאו ומאיה זיהו את האיש טוב הפנים שהביא אותם לאחוזה. אבל עכשיו, הבעת פניו הייתה מסכה, בלתי ניתנת לקריאה.

הוא ניגש אל החזה בקצב איטי ומדוד, ממלמל מילים שנשמעו כמו לחישות בלשון נשכחת. החזה נאנק, חושף תצוגה מסנוורת של בקבוקוני זכוכית מלאים בנוזלים תוססים, כל אחד בצבע זוהר שונה.

ליאו התנשף. הצבעים האלה - ירוק תוסס, אפור קריר וצהוב שטוף שמש - התאימו לקטגוריות המוזרות שעליהן דיבר האיש קודם לכן. אבל איזו מטרה היו הבקבוקונים האלה?

האיש הושיט יד אל בקבוקון של נוזל ירוק מנצנץ, הבהוב של דאגה חוצה את פניו. ואז, רעם נמוך הדהד דרך החדר, מהדהד ממקום עמוק למטה. האיש קפא, כל התנהגותו השתנתה.

"הם באים," הוא מלמל, קולו גדוש בדחיפות. "זה שלא ניתן לשלוט בו..."

הוא עצר, מבטו ננעל על ליאו ומאיה. נראה היה שהעיניים שלו מהבהבות באור מוזר, דחיפות פתאומית מחליפה את הדאגה.

"שניכם, אין זמן. אתם חייבים ללכת אחרי!" הוא החווה לעבר גרם המדרגות הנסתר, קולו נמוך ודחוף. "אנחנו חייבים להגיע למקדש לפני שיהיה מאוחר מדי!"

ליאו ומאיה החליפו מבט מבוהל. הם לא הבינו, אבל הרעד בקולו של האיש והדחיפות הפתאומית בעיניו היו בלתי ניתנים להכחשה. זה כבר לא היה רק בריחה מהדמויות באחוזה. משהו גדול בהרבה התפתח, והם נתפסו באמצע.

בהנהון משותף הם הלכו בעקבות האיש במורד גרם המדרגות החשוך, והשאירו את סודות החדר ואת הבקבוקונים הצבעוניים מאחור. הרעש הנמוך התגבר עם כל צעד, ודחף אותם עמוק יותר אל הלא נודע.
-------
נ.ב: "חזה" הוא מיכל גדול וחזק עם מכסה, עשוי בדרך כלל מעץ. (משמש לעתים קרובות לאחסון או הובלה של חפצי ערך או פריטים חשובים).

 

[מנוחה כהן]

פחות התחברתי לקטע האחרון. לדעתי הקטעים הקודמים היו מוצלחים יותר

 

[אוראל סולטן]

כנראה בגלל מה שכתבתי בספוילר...

 

[אוראל סולטן]

קדימה! רעיונות לפרק הבא!

 

[המלמד מבני ברק]

הפרק נכתב בעזרת בינה מלאכותית, בעריכתי הנדיבה.

אפשר קישור לבינה שבה השתמשת?
הסיפור יפהפה, אגב

 

[אוראל סולטן]

‎Gemini - chat to supercharge your ideas

Bard is now Gemini. Get help with writing, planning, learning, and more from Google AI.

gemini.google.com

זה חינמי.
נכנסים דרך חשבון גוגל.
הבעיה היחידה של זה שזה רק באנגלית.

(מקסימום תשתמש ב"גוגל טרנסליט").

 

[המלמד מבני ברק]

‎Gemini - chat to supercharge your ideas

Bard is now Gemini. Get help with writing, planning, learning, and more from Google AI.

gemini.google.com

זה חינמי.
נכנסים דרך חשבון גוגל.
הבעיה היחידה של זה שזה רק באנגלית.

(מקסימום תשתמש ב"גוגל טרנסליט").

דווקא היה לי בעברית, תודה רבה

 

[שיבת ציון]

סיפור מקורי ומעניין.
את אלו לא אהבתי:

כישוף הקוונדרט.

להגיע למקדש

לא מתאים לספרות יהודית.
כישופים אסורים.
מקדש יש רק אחד, והוא חרב בעוונותינו.

 

[אוראל סולטן]

כישופים אסורים.

נכון, היה אפשר גם בלי זה, מצטער...

מקדש יש רק אחד, והוא חרב בעוונותינו.

את זה הבינה המלאכותית כתבה, ועד ששמתי לב לזה, כבר היה מאוחר, מעתה המקדש" יתחלף ב"מרתף".

נ.ב: כל מי שיש לו רעיונות בנוגע להמשך הסיפור, מוזמן לכתוב אותם כאן בשמחה!!!

מצטער שלא כתבתי פרקים מיום שלישי, בעז"ה כשיהיה לי זמן אני יעלה פרקי בונוס (בנוסף לפרקים הרגילים).