ביקורת ספרות עולם חירש - בתיה ענה

  • הוסף לסימניות
  • #1
לא, זו לא כפילות...
את הספר קראתי לפני כמה שבועות, ומיד תכננתי לכתוב עליו ביקורת, אבל... הפועלים עצלים, ובעל הבית דוחק...
כשראיתי ש @הדוויג העלה ביקורת חיובית על הספר, החלטתי שלשם האיזון, אכתוב את הצד שלי.

ובכן - הכתיבה יפה ונחמדה, הספר כתוב היטב, מרתק ומעניין.

כעת ניגש לעלילה. העולם שבספר הוא תמונת מראה של העולם שלנו. הכל אותו הדבר בדיוק, עם הבדל 'קטן' מאד; בעולם שבו מתקיים הסיפור, אצל רובה המוחלט של האנושות לא קיים חוש השמיעה.

מהי הבעיה? שבעולם שבו חוש כל כך בסיסי לא קיים, אין מצב שהוא יזכיר אפילו את העולם שלנו. וזאת למה?

בגמרא נאמר 'חירשו - נותן לו דמי כולו'. אדם שהפך את חבירו לחירש - צריך לשלם לו כאילו הוא הרג אותו. אם כולנו היינו חירשים - היינו נשארים אנאלפביתים עד עצם היום הזה. הדיבור הוא מה שהרים את האדם ממדרגת בעל חיים למדרגת אדם.

עושה רושם כאילו הסופרת כתבה את הסיפור בשפה רגילה, של בני אדם שמדברים ומשוחחים זה עם זה, ואחרי שהיא גמרה לכתוב אותו, היא עברה באופן נקודתי על כל מילה שעשויה להזכיר דיבור, ושינתה אותה ל'סימנה' או ל'כתבה', וכדומה. האם זה הגיוני? לא. אנחנו חושבים באמצעות מילים, בגלל שזה האופן שאנחנו מדברים בו. בלי יכולת הדיבור, אין אותיות, אין מילים, ואין סימונים למילים.
כמובן שאחרי ההתקדמות הגדולה של האנושות בעזרת יכולת הדיבור, גם אלו שלא זכו לחוש השמיעה, הצליחו לשוחח כבני אדם בעזרת שפת הסימנים, או בעזרת הכתיבה. אך לא יתכן לספר כעלילה, עולם שכל כולו חירש, והוא מתקדם כמו עולמנו המודרני.

בספר מתוארים גם אבסורדים שעשויים להעלות גיחוך. בחתונות של העולם החירש - רוקדים, כמובן. יש איזו סיבה כלשהי לעשות תנועות משונות בידיים וברגלים, כשאין מושג של מוזיקה, ריתמיקה וקצב?

גם התינוקות של אותו עולם בוכים, ורק גיבורת הספר, יכולה לשמוע אותם. לכאורה, בעולם בדיוני שבו לא קיים חוש השמיעה, אין שום סיבה שייבראו מיתרי קול, ואתם היכולת להפיק קולות. כך גם לא ברור כיצד הצליחה הגיבורה לשמוע את הבנות שנלכדו בשריפה. האם לפתע פתאום נבראה להם יכולת ייחודית להפיק קולות?!

כך גם מסופר על אֶמי הגיבורה שבזמן שהמורה רואה את ההסרטה מהשריפה, חוזרים אליה הקולות, והיא מתחילה לצרוח. הקורא הנבון אמור להבין שבד בבד עם ראיית ההסרטה, גם נשמעים ממנה קולות השריפה. אלא שהדבר לא מובן בעליל; גם כיום, יש מצלמות שרק מסריטות את הנעשה, ויש כאלו שגם מקליטות אותו. למה שבעולם שבו לא קיים חוש השמיעה, יתכננו את המצלמות באופן שיקלטו קולות שלא קיימים בכלל? [ובכלל, מה זה השם 'אמי'? לא שמעתי על שם זה בקרב הציבור החרדי...]

עד הקטע שבו אמי מגיעה לאנשי הרפואה, עוד הצלחתי להבין איכשהו את המתרחש. אימה של אמי שלחוצה מהמוזרויות שלה, לא קולטת שיש לה מכרה זהב בידיים, בת בעלת יכולות מופלאות, שאין לאף אחד בעולם. אבל מהרגע שבו הפרופסורים מנסים לשכנע את אמי לאבד את היכולת שלה בידיים, איבדתי את האמון לגמרי בספר.

אם כיום ימצא אדם מופלא, בעל יכולת לקרוא מחשבות, לעוף באוויר, או להזיז מתכות בכוח מוחו בלבד. האם אנשי המדע ינסו לשכנע את עצמם שהדבר שקר, ויתנו לו טיפול פסיכיאטרי או תרופתי, או שיבדקו את יכולותיו בצורה מדעית, בשביל לנסות להבין את פלאי הטבע?! האם העולם היה מגיע לדרגה המדעית הגבוהה שלו, אילו אנשי המדע היו מנסים להכחיש כל דבר זר ומוזר שהם רואים?

לסופרת פתרונים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
אם כיום ימצא אדם מופלא, בעל יכולת לקרוא מחשבות, לעוף באוויר, או להזיז מתכות בכוח מוחו בלבד. האם אנשי המדע ינסו לשכנע את עצמם שהדבר שקר, ויתנו לו טיפול פסיכיאטרי או תרופתי, או שיבדקו את יכולותיו בצורה מדעית, בשביל לנסות להבין את פלאי הטבע?!
לא קראתי את הספר, כך שאיני יודע כיצד הדברים מתוארים שם..
אך המטפלים הפסיכיאטריים עמוסי עבודה בטיפול באנשים הטוענים לכוחות ויכולות מופלאים.
כל עוד יכולות העל בלתי ניתנות להבנה ולתפיסה אנושית (כגון שמיעה בעולם חירש) דינם להיתפס כחיזיון של נפש מעורערת.
בשונה מהמקרים אותם תיארת שהיכולות מוכחות ונתפסות מאחר והן מבוססות על יכולות מוכרות גם אם במקרה זה השילוב ביניהן חדשני.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
ישנה הִתכנות כל שהיא, שהסופרת דווקא כן חשבה על לעשות עולם שהוא חרש מבסיסו, אך העדיפה ליצור אותו קרוב לעולמינו כדי שנוכל יותר להרגיש את העלילה.
אם היה זה ספר רגיל- ניחא
אבל זה ספר שבא להסביר משהו, ולכן יש ענין בהקבלה הקרובה לעולם הרגיל.
ועדין, יש אי אלו דיוקים שהייתי מצפה שלא היו, כספר שרוצה לכבד את עצמו
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
בגמרא נאמר 'חירשו - נותן לו דמי כולו'.
לא יודע אם שמת לב, אבל הספר מתעלם כמעט לחלוטין מכל פעילות דתית או אזכור תורני.
וזה יפה.
כי בעוד את העולם אתה יכול לשנות כדי שיתאים לצרכיך הספרותיים, אתה לא יכול לעשות את זה עם התורה או הדת.
אף אחד למשל לא מתפלל או מברך בספר, כי אי אפשר לברך בשפת הסימנים.
והתורה עצמה מלאה באזכורים של שמיעה, החל ממעמד הר סיני, ועד למימרה שהזכרת.

אגב, פרק הסיום האלטרנטיבי שרציתי לכתוב לסיפור, אמור היה לפתור במידת מה את (רוב) הבעיות שהעלית.
אני עדיין מחכה למישהו שיאמר לי האם זה אתי לכתוב סוף אחר ליצירה שאינה שלי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
  • הוסף לסימניות
  • #6
אבל זה ספר שבא להסביר משהו, ולכן יש ענין בהקבלה הקרובה לעולם הרגיל.
דהיינו ספר אלגורי - והנה תגובתי על ספר מסוג זה :
אך המטפלים הפסיכיאטריים עמוסי עבודה בטיפול באנשים הטוענים לכוחות ויכולות מופלאים.
אני די בטוח שאם היה מדובר באדם שפוי שטוען ליכולות מוכחות על טבעיות - כמו אורי גלר למשל - הוא היה נבדק במוסדות המחקר המקובלים.
כל עוד יכולות העל בלתי ניתנות להבנה ולתפיסה אנושית (כגון שמיעה בעולם חירש) דינם להיתפס כחיזיון של נפש מעורערת.
מה לא ניתן להבנה אנושית? למה אנחנו יודעים על אור אולטרא סגול או אינפרא אדום, למרות שאיננו יכולים לראותו בעינינו? למה אנחנו יודעים על גלי רדיו או קרינה, למרות שאיננו יכולים לשמעם באזנינו?
בשונה מהמקרים אותם תיארת שהיכולות מוכחות ונתפסות מאחר והן מבוססות על יכולות מוכרות גם אם במקרה זה השילוב ביניהן חדשני.
האם קרני רנטגן או גמא, מבוססים על יכולות מוכרות כלשהן?
לא יודע אם שמת לב, אבל הספר מתעלם כמעט לחלוטין מכל פעילות דתית או אזכור תורני.
וזה יפה.
כי בעוד את העולם אתה יכול לשנות כדי שיתאים לצרכיך הספרותיים, אתה לא יכול לעשות את זה עם התורה או הדת.
אף אחד למשל לא מתפלל או מברך בספר, כי אי אפשר לברך בשפת הסימנים.
והתורה עצמה מלאה באזכורים של שמיעה, החל ממעמד הר סיני, ועד למימרה שהזכרת.
אמנם הספר לא מזכיר פעילות דתית, אך הוא כתוב כולו באווירה חרדית תורנית. ואם בני האדם היו יודעים לתקשר רק בשפת הסימנים, התורה היתה ניתנת בשפת הסימנים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
לא יודע אם שמת לב, אבל הספר מתעלם כמעט לחלוטין מכל פעילות דתית או אזכור תורני.
וזה יפה.
כי בעוד את העולם אתה יכול לשנות כדי שיתאים לצרכיך הספרותיים, אתה לא יכול לעשות את זה עם התורה או הדת.
אף אחד למשל לא מתפלל או מברך בספר, כי אי אפשר לברך בשפת הסימנים.
והתורה עצמה מלאה באזכורים של שמיעה, החל ממעמד הר סיני, ועד למימרה שהזכרת.

אגב, פרק הסיום האלטרנטיבי שרציתי לכתוב לסיפור, אמור היה לפתור במידת מה את (רוב) הבעיות שהעלית.
אני עדיין מחכה למישהו שיאמר לי האם זה אתי לכתוב סוף אחר ליצירה שאינה שלי.
מה זה יכול להיות?
ההצעה שלי היא שזה בעוד כמה וכמה שנים קדימה, והם קהילת חרשים שהתפתחה והתבדלה מכל העולם השומע עד שצאצאיהם שכחו שיש ביבשות אחרים אנשים עם חמישה חושים.
איך מיבאים את הטכנולוגיה משם ליבשת הפרושה?
אפשר למצוא דרך לפטור את זה....
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
מה לא ניתן להבנה אנושית?
כאשר אדם, גם נורמטיבי לכאורה, טוען ליכולות על אשר לא נמצאות אצל אף בן אנוש. ויכולות אלו לא ניתנות להדגמה והמחשה, חוש חדש, ייחודי ומוזר. (ניסיתי לחשוב על דוגמה, אך אז הבנתי כי אין אפשרות לחשוב על דוגמה מאחר וזו בדיוק טענתי כי קשה מאוד לקבל נתון על דבר מופשט אשר נמצא הרחק מכל תפיסה אנושית מקובלת)

למה אנחנו יודעים על אור אולטרא סגול או אינפרא אדום, למרות שאיננו יכולים לראותו בעינינו? למה אנחנו יודעים על גלי רדיו או קרינה, למרות שאיננו יכולים לשמעם באזנינו?
ברור כי ניתן לחקור ולנתח דברים שהם מעבר לתפיסה האנושית הבסיסית ולתת שמות והגדרות לתופעות טבע עלומות. אך כל זה לאחר שאנו מבינים כי קיים פה משהו. התבוננות בטבע מביאה אותנו להבנה כי מתרחשים דברים מסוימים ולאחר מכן אפשר וצריך לתחום אותם בתוך הגדרות ומושגים.

האם קרני רנטגן או גמא, מבוססים על יכולות מוכרות כלשהן?
לא. אך הן גם לא עומדות בסתירה לכלל האנושות המתקיים בחושים ידועים ומוכרים.

ושוב, לא קראתי את הספר, איני יודע כיצד התהליכים שם מתוארים וכיצד הגיבורה תיארה את יכולות השמיעה שלה והאם היה ביכולתה להוכיח כי אכן יש לה יכולת חדשה וחריגה, כך שיתכן וטענותיי אינן במקומן ביחס להנ"ל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
כאשר אדם, גם נורמטיבי לכאורה, טוען ליכולות על אשר לא נמצאות אצל אף בן אנוש. ויכולות אלו לא ניתנות להדגמה והמחשה, חוש חדש, ייחודי ומוזר. (ניסיתי לחשוב על דוגמה, אך אז הבנתי כי אין אפשרות לחשוב על דוגמה מאחר וזו בדיוק טענתי כי קשה מאוד לקבל נתון על דבר מופשט אשר נמצא הרחק מכל תפיסה אנושית מקובלת)
אפשר בהחלט להדגים את חוש השמיעה, על ידי הקשה בגופי מתכת זה לזה, כאשר הנבדק לא יכול לראות זאת.
מהו 'קול'? הקול הוא סוג של גל, שמתפשט בחומר. יש תדר מסוים שהאוזניים שלנו מתוכננות לקלוט אותו, ויש תדרים שאיננו יכולים לקלוט באוזנינו, כמו למשל גלי אולטרה סאונד, ולמרות זאת אפשר לקלטם על ידי מכשירים מיוחדים.
יש המון חושים מיוחדים 'הרחק מכל תפיסה אנושית מקובלת' שמתוארים בספרות המוטנטית המד''בית, והיכולת לשמוע - לקלוט גלי קול פיזיים - היא הרבה יותר פשוטה מאשר לקרוא מחשבות, למשל.
ברור כי ניתן לחקור ולנתח דברים שהם מעבר לתפיסה האנושית הבסיסית ולתת שמות והגדרות לתופעות טבע עלומות. אך כל זה לאחר שאנו מבינים כי קיים פה משהו. התבוננות בטבע מביאה אותנו להבנה כי מתרחשים דברים מסוימים ולאחר מכן אפשר וצריך לתחום אותם בתוך הגדרות ומושגים.
גם ההתבוננות בבני אדם שמראים יכולות מופלאות בצורה עקבית, במיוחד כשמדובר בקבוצה של בני אדם בעלי יכולת קליטת גלי קול, כמתואר בספר, אמורה להביא להבנה שלא כל בני האדם נולדו עם אותן יכולות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
[ובכלל, מה זה השם 'אמי'? לא שמעתי על שם זה בקרב הציבור החרדי...]
מאחורי השמות אמי ואתי בספר יש חשיבה שלמה ואלו מושגים הלקוחים מאנתרופולוגיה.
ראו כאן:
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
לדעתי הבחירה של הסופרת ליצור דווקא עולם חירש היא גאונית דווקא בשל היותה קרובה מאד למציאות.
תגגלו קצת על תרבות החירשים (יש ערך בויקיפדיה) ותראו איך אצל חלקם (בעיקר המבוגרים שבהם שלא נותחו לשתל קוכליארי) קיימת תפיסה לפיה לא מדובר בלקות או מחלה אלא חוויה אנושית שאין לשאוף לשנותה או לרפאה.
התרבות הזו כמובן הולכת ונעלמת לאור העובדה שרוב הנולדים כחרשים עוברים במהרה ניתוח שתל וכן בשל העובדה שגם החירשים משתמשים באמצעי תקשורת שאינם יחודיים רק להם (רשתות חברתיות, דוא"ל ואסמסים)
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
לדעתי הבחירה של הסופרת ליצור דווקא עולם חירש היא גאונית דווקא בשל היותה קרובה מאד למציאות.
תגגלו קצת על תרבות החירשים (יש ערך בויקיפדיה) ותראו איך אצל חלקם (בעיקר המבוגרים שבהם שלא נותחו לשתל קוכליארי) קיימת תפיסה לפיה לא מדובר בלקות או מחלה אלא חוויה אנושית שאין לשאוף לשנותה או לרפאה.
התרבות הזו כמובן הולכת ונעלמת לאור העובדה שרוב הנולדים כחרשים עוברים במהרה ניתוח שתל וכן בשל העובדה שגם החירשים משתמשים באמצעי תקשורת שאינם יחודיים רק להם (רשתות חברתיות, דוא"ל ואסמסים)
שוב, היא אינה קרובה למציאות. תרבות החירשים קיימת אך ורק בזכות הרוב שאיננו חירש, שהמציא עבורם את שפת הסימנים ואת יתר אופני הקשר עם העולם הרחב. עד לפני כן, החרש היה נחשב כאדם שאינו בר דעת, ובזמן חז"ל חירש שאיננו מדבר היה פטור מכל המצוות. קל וחומר לעולם שכולו חירשות, שאינו יכול לפתח את צורות התקשורת הפשוטות ביותר. אפילו לבעלי חיים הנחותים ביותר, יש את יכולת השמיעה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #13
העלית נקודות נכונות מאד שהפריעו לי לגמרי, ממש תוך כדי קריאה.

בקשר לזה-
אם כיום ימצא אדם מופלא, בעל יכולת לקרוא מחשבות, לעוף באוויר, או להזיז מתכות בכוח מוחו בלבד. האם אנשי המדע ינסו לשכנע את עצמם שהדבר שקר, ויתנו לו טיפול פסיכיאטרי או תרופתי, או שיבדקו את יכולותיו בצורה מדעית, בשביל לנסות להבין את פלאי הטבע?! האם העולם היה מגיע לדרגה המדעית הגבוהה שלו, אילו אנשי המדע היו מנסים להכחיש כל דבר זר ומוזר שהם רואים?
כמה עצוב, ככה לא נכון. ולא צריך להגיע עד מחלות נפש. ADHD, PDD, H.S.P, מוגדרים כלוקים, רק כי בעולמנו הם אכן סובלים. מהיכרות עם כמה וכמה כאלו, יש להם יכולות נדירות לגמרי, שאיש אינו מתייחס אליהם כלל. זה לא מעניין אף אחד מה הם יכולים. כי היכולות שלהם אינן מטבע עובר לסוחר בעולמנו המוגבל.
ואפילו עוד קודם, איך מתייחסת החברה לאנשים עם אינטואיציה חזקה שמוכיחה את עצמה? או לכאלו שמרגישים כל מיני דברים והתחושה שלהם היא חוויה חזקה עוצמתית ואמיתית, ומה לעשות שלא תמיד יש דרך להוכיח אותה?

נכון שהעולם מתקדם לכיוון כזה של הכרה ביכולות ה'מוגבלים' וכו', אבל עדיין ארוכה הדרך, הקיטלוגים בעיצומם, והעולם חירש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
ואפילו עוד קודם, איך מתייחסת החברה לאנשים עם אינטואיציה חזקה שמוכיחה את עצמה? או לכאלו שמרגישים כל מיני דברים והתחושה שלהם היא חוויה חזקה עוצמתית ואמיתית, ומה לעשות שלא תמיד יש דרך להוכיח אותה?
לרוב, אינטואיציות אלו הן לא דבר שעובד באופן קבוע ומתמיד, וחוויות הן דבר סובייקטיבי לגמרי, שלא ניתן למדידה. בספר מתואר עולם של מדע שיודע ומכיר קבוצה שלמה של אנשים בעלי יכולת קבועה לקלוט קולות, שזה דבר שניתן למדידה בכלי מדעיים, כמו שיודעים היום שהעטלפים והדולפינים קולטים קולות שאנחנו לא יכולים לשמוע, והמדענים לא רק שמתעלמים מהיכולות שלהם, עוד פיתחו מנגנונים שמצליחים להשתיק את היכולות הללו. נשגב מבינתי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
בספר מתואר עולם של מדע שיודע ומכיר קבוצה שלמה של אנשים בעלי יכולת קבועה לקלוט קולות,
בספר מתואר עולם של מדע שמכיר קבוצה שלמה של אנשים המתארים חוויה סובייקטיבית המשותפת לכל בני הקבוצה, העוברת עליהם באופן קבוע. כיוון שאינם מכירים בכלל תופעה מקבילה בעולם בו הם חיים, על ידי אי אילו יצורים חיים, המסקנה אליה הם מגיעים היא כמו שכתבת-קולות
אלו הן לא דבר שעובד באופן קבוע ומתמיד, וחוויות הן דבר סובייקטיבי לגמרי, שלא ניתן למדידה.
ולכן מוותרים מראש על הנסיון למדוד אותן כמו שעשו במשך שנים ארוכות ארוכות לרבים מבעלי לקויות למידה כאלו ואחרות, וכמו שנוהגת כיום הרפואה הקונבנציונאלית לגבי אפשרויות ריפוי מוכחות של הרפואה הטבעית. נמנעת מלחקור אותן בגלל בעיות אתיות וחוקיות רבות- מוצדקות ושאינן, ניתנות לעקיפה ושאינן-בתהליכי המחקר.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #16
בספר מתואר עולם של מדע שמכיר קבוצה שלמה של אנשים המתארים חוויה סובייקטיבית המשותפת לכל בני הקבוצה, העוברת עליהם באופן קבוע. כיוון שאינם מכירים בכלל תופעה קבילה בעולם בו הם חיים, על ידי אי אילו יצורים חיים, המסקנה אליה הם מגיעים היא כמו שכתבת-קולות
כמו שכתבתי, בעולם מתקדם טכנולוגית כמו שלנו, גם אם כולנו היינו חרשים, היינו יכולים לגלות בעזרת מכשירים שמודדים גלי קול, שבעלי החיים משמיעים קולות שונים ומשונים, ומה שעולה מזה הוא שהם גם יכולים לקלוט את אותם הקולות, ואם כן אפשר להציב מבחן אובייקטיבי לחלוטין לחברי אותה קבוצה, על ידי ייצור גלי קול בתדרים מסוימים, ובדיקה האם הם מזהים את אותם הגלים.
בעולם שבו אנו חיים, אנחנו לא מכירים תופעה של קליטת שדות מגנטיים, ולמרות זאת אנו יודעים שלציפורים יש את החוש הזה, שעל ידו הם מנווטות את מסעותיהן הארוכים.
ולכן מוותרים מראש על הנסיון למדוד אותן כמו שעשו במשך שנים ארוכות ארוכות לרבים מבעלי לקויות למידה כאלו ואחרות
יש להבדיל בין מדידת חסרונות למדידת יכולות. כבר בסוף המאה ה-19 עמלו מדענים על הבנת יכולותיו של הסוס 'הנס החכם'.
וכמו שנוהגת כיום הרפואה הקונבנציונאלית לגבי אפשרויות ריפוי מוכחות של הרפואה הטבעית. נמנעת מלחקור אותן בגלל בעיות אתיות וחוקיות רבות- מוצדקות ושאינן, ניתנות לעקיפה ושאינן-בתהליכי המחקר.
הייתי שמח לקבל מקור לדברייך. עד כמה שידוע לי, בכל אפשרות ריפוי שהוכחה בניסויים כפולי סמייות - משתמשים ברפואה הקונבנציונלית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
היינו יכולים לגלות בעזרת מכשירים שמודדים גלי קול, שבעלי החיים משמיעים קולות שונים ומשונים,
ודאי שהיינו יכולים, השאלה אם היינו רוצים.

לו יבוא אדם ויספר לך שבאופן קבוע כאשר הוא רואה עננים בשמים הוא גם שומע אותם לוחשים זה לזה, ותמיד דיבוריהם מגשימים את עצמם, היית טורח לבדוק את דבריו?
או אם היית מתוודע לקבוצה הטוענת כי בעת שהם שורפים אפר צמח המרווה, באים לבקרם אנשים אשר חיו לפני מיליוני שנה ומייעצים להם עצות פרקטיות לניהול פיננסי חכם, איפה היית מאשפז אותם?

ומה קרוב לאלגוריית עולם חירש יותר מתופעת שמיעת קולות המתוארת בפסיכיאטריה, או פיצול אישיות?

יש להבדיל בין מדידת חסרונות למדידת יכולות.
הן שוות בנקודה המרכזית- ההתייחסות לתופעות לא מוכרות ולא פופולאריות שאינן דומות לדברים אחרים המוכרים לנו, והנטייה לחקור אותן או להימנע.
כבר בסוף המאה ה-19 עמלו מדענים על הבנת יכולותיו של הסוס 'הנס החכם'.
הדוגמא שהבאת מוכיחה לדעתי את ההיפך. המחשבה הרווחת היתה שיש לסוס יכולות מתמטיות גבוהות, ורק מחקר מעמיק גילה כי היכולות שלו הן רגישות גבוהה לפידבק. רבות התופעות שאין לגביהן מחשבה שניה. אגב, "אפקט הנס החכם" עצמו, יש בו מימד שיכול להסביר את התופעה המתוארת באלגוריה, ואת חוסר האמון של החווה עצמו באמיתות החוויה, כדרך הנבואות המגשימות את עצמן.
הייתי שמח לקבל מקור לדברייך
ספרות רפואית ומחקרית רבה שקראתי, ואתקשה למצוא מקורות ספציפיים. ברור שמה שיכול להיות מוכח מוכח ומשתמשים בו. הבעיה מתחילה כשאי אפשר לחקור ולהוכיח. דוגמא שעולה לי הרגע- התועלת בצום רפואי שהוכחה אינספור פעמים ומעולם לא נחקרה כי עפ"י הרפואה הקונבנציונלית, ערכים מסויימים בבדיקות דם המופיעים במהלך הצום מחייבים את הרופא לכפות על המטופל לקבל עזרה רפואית דחופה הכוללת שבירת הצום (משום שהרפואה הקונבנציונלית סוברת שהימצאות ערכים כאלו בדם מהווה סכנת חיים). עובדה זו לא מאפשרת לרופאים, גם כאלו שאפשרו למטופל להמשיך בצום, ונוכחו לראות בתוצאות המדהימות, להוכיח את הדבר כי זוהי עבירה פלילית. גם ארגון הבריאות העולמי החושש לעודד קיום 'ניסויים' כאלו ולכן לא מאפשר למטופלים ולרופאים להרצות או להביא בדרכים פורמלות אחרות את המידע הזה אל הציבור.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #18
לו יבוא אדם ויספר לך שבאופן קבוע כאשר הוא רואה עננים בשמים הוא גם שומע אותם לוחשים זה לזה, ותמיד דיבוריהם מגשימים את עצמם, היית טורח לבדוק את דבריו?
או אם היית מתוודע לקבוצה הטוענת כי בעת שהם שורפים אפר צמח המרווה, באים לבקרם אנשים אשר חיו לפני מיליוני שנה ומייעצים להם עצות פרקטיות לניהול פיננסי חכם, איפה היית מאשפז אותם?
אם הייתי רואה שבאופן קבוע הם יודעים דברים שלא היה באפשרותם לדעת אותם, הייתי בהחלט טורח לבדוק את דבריהם, ולא הייתי מאשפז אותם, כל זמן שהם לא מסוכנים לציבור.
ומה קרוב לאלגוריית עולם חירש יותר מתופעת שמיעת קולות המתוארת בפסיכיאטריה, או פיצול אישיות?
העניין הוא שאותה 'שמיעת קולות' לא הביאה מעולם תועלת כלשהי, מלבד הרס עצמי. אם היו מוצאים מישהו שמצליח לגלות עם זה משהו, אני סמוך ובטוח שהיו חוקרים את זה.
הדוגמא שהבאת מוכיחה לדעתי את ההיפך. המחשבה הרווחת היתה שיש לסוס יכולות מתמטיות גבוהות, ורק מחקר מעמיק גילה כי היכולות שלו הן רגישות גבוהה לפידבק. רבות התופעות שאין לגביהן מחשבה שניה. אגב, "אפקט הנס החכם" עצמו, יש בו מימד שיכול להסביר את התופעה המתוארת באלגוריה, ואת חוסר האמון של החווה עצמו באמיתות החוויה, כדרך הנבואות המגשימות את עצמן.
לא הצלחתי להבין איך הדוגמא שהבאתי, של סוס שמוכיח יכולות יוצאות דופן, והוקמה עבורו ועדה מיוחדת של מדענים להבין את סוד כוחותיו, מוכיחה את ההיפך מטענתי, שאם היו מגלים מישהו שמוכיח יכולות, לא היו מנסים להשתיק אותו ולבטל את יכולותיו, אלא לחקור ולהבין את מקורם. לא הבנתי איזה הסבר יש לחוסר האמון של החווה באמיתות החוויה. אני לא רואה שום סיבה שהחווה לא יאמין בעצמו. גם חולי הסכיזופרניה מרגישים שהם באמת שומעים קולות, וצריכים עמל רב כדי לשכנעם שזה רק הזיות.
ספרות רפואית ומחקרית רבה שקראתי, ואתקשה למצוא מקורות ספציפיים. ברור שמה שיכול להיות מוכח מוכח ומשתמשים בו. הבעיה מתחילה כשאי אפשר לחקור ולהוכיח. דוגמא שעולה לי הרגע- התועלת בצום רפואי שהוכחה אינספור פעמים
למה שהמדע יצטרך לחקור את כל מי שטוען שאכילת עגבניות מצילה את העולם, ולא מביא אפילו סימוך אחד לדבריו? רוב הרפואה הטבעית נסמכת על התועלת של תרופות פלצבו, ולצום רפואי יש יתרונות מסוימים, מוגבלים מאד, וגם חסרונות של הרעלת מים, שהוכחו אף הן במחקרים.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #19
בעולם מתקדם טכנולוגית כמו שלנו, גם אם כולנו היינו חרשים, היינו יכולים לגלות בעזרת מכשירים שמודדים גלי קול, שבעלי החיים משמיעים קולות שונים ומשונים

בעולם ללא קול, לא היו לנו מכשירים כאלו.
אף אחד לא מפתח מכשיר למדידת תופעות שאיננו יודעים על קיומן.
(כמו שכל עוד לא ידעו על קרינה רדיואקטיבית, לא פיתחו את מונה גייגר)
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
בעולם ללא קול, לא היו לנו מכשירים כאלו.
אף אחד לא מפתח מכשיר למדידת תופעות שאיננו יודעים על קיומן.
(כמו שכל עוד לא ידעו על קרינה רדיואקטיבית, לא פיתחו את מונה גייגר)
אם מתבוננים על העולם שללא שמיעת קול כשלעצמו - לאן הוא היה עשוי להגיע - חוששני שהוא אפילו לא היה יכול להמציא את האותיות.
אם מתעלמים מזה, ומסתכלים על אותו עולם כמו עולמנו המודרני - בעולם שלנו יש בהחלט מכשירים למדידת קול, ויש סיבה טובה לדעת על גלי הקול, כמו שיודעים על קרינה רדיואקטיבית, גלי מיקרו וגלי רדיו.

ובדרך אגב - הסופרת ב'תודות' מודה לפורום הסופרות ב'פרוג', ואף מודה לך אישית על הפרישה כמו על הדרישה... מעורר סקרנות בהחלט...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

כולם מוזמנים
גאה בעצמי שניחשתי כבר לפני שבועיים שדוד בן הוא מקסימילאן
נהניתי מכל רגע בקריאה, מקווה שגם אתם
ספר פשוט מטורף
לדעתי - הכי טוב בינתיים מכל הסדרה
ותודה ל
@יונה ספיר על שהוא נגמר בנימה עצובה אך אופטימית מאוד
קצת הפריע לי שהעלילה המרכזית לא הייתה שנת ההתגלות, אלא כל המסעות בעבר / בבועת האוצרים
ושכמו תמיד דני לא הצליח לקבל את המקום הראשון
אגב, האם למישהו זה היה הפתעה שהתפרצות הר הגעש הייתה האר"ן? זה היה ברור לי מהשניה הראשונה
יאללה שוטו
  • שכוייח!
Reactions: טונקס1 //
15 תגובות
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
מוצ"ש.

"מורדי!" אילו היה מישהו חרש בביתם, הרי שאזניו היו נפתחות ברגע זה ממש.

"מה עכשיו?" מורדי הוציא אזניה אחת, מחזיק אותה ברישול מה.

"תדליק ת'גז!"

"עוד פעם אתה?! מתי תלמד שלא נכנסים למקלחת לפני שבודקים אם יש מים חמים?!" הוא נאנח בדרמטיות, לא נע ממקום רבצו. "איך זה תמיד קורה לך?!"

"בלי הטפות מוסר, בחוץ גשם ואני קפוא, צא תדליק לי". זה מה שקורה שהגז נמצא בחצר. הוא רטן לעצמו. מקווה שאחיו האנוכי ייאות הפעם לעשות משהו למען הזולת.

"אין לי כוח. גשם בחוץ".

"בדיוק!" אלי הריע. סוף סוף הבחור מבין משהו מעצמו. מצב רוחו צנח אחרי שבריר שניה כשהבין את כוונת אחיו.

"אווף, באמת שאין לי כוח, לא נורא, זה בריא להתקלח במים קרים". הוא עודד אותו, מחזיר את האזניה למקומה הטבעי מבחינתו.

"במיוחד אם יורד בחוץ גשם". אלי מלמל ברגזה לעצמו, יוצא אחרי דקה ועשרים שניות בדיוק.

"שברת שיא, אלי! מי היה מאמין!" מורדי גיחך מתחת למזגן, אלי העיף עליו את הנעל בית שלו כשהבחין שהוא מזיע. "יא-עצלן!" הוא נזף בו. "אני קובית קרח ואתה יושב מתחת למזגן על חום".

מורדי סרב להתרגש. "כפרת עוונות".

"ממש". הוא התיישב על הספה גם כן, "מתי אתה חוזר לישיבה? ביום ראשון או היום?"

"נראה לך?!" חיוך התפשט על פני. "אני עושה לעצמי גשר עד הבחירות".

"לא יאומן". אלי סינן בזעם. "אתה פשוט---" הוא נתקע, לא רוצה להצליף באחיו הסורר את כל מה שהוא חושב עליו.

"נו, אני מה? תמשיך".

"עזוב". הוא התרומם, פונה לחדרו, מארגן את המזוודה שלו באיטיות, מחר הוא חוזר לישיבה, אם הוא מתכוון להיות שם בזמן, הוא צריך להתכונן מעכשיו.


יום שני.

"הופה! שלום לבטלן שלנו!" מורדי הריע ממקום מושבו על הספה, מביט באלי הנכנס במבט מנצחים.

אלי אפילו לא ענה, נכנס לחדר והתכרבל בשמיכה. "מורדי, פליז אקמול, אל תתחמק כמו עם המים במוצאי שבת. חטפתי דלקת ריאות ראשונה לחורף זה. בגללך!"
הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
לאתגר:

לשאלות על האתגר - שימו לב לתייג את @שבשבה.
בהצלחה.
סיפור בהמשכים זוג או פרט
פרולוג

משחק ה"ביג בוס" הסוער הסתיים בניצחונו של יוספי, היא היתה הסגנית. יוספי זרח, מיכלי ותולי קצת פחות.
אלו היו הכללים הבלתי כתובים במשחקים של יעל, חלוקת ניצחונות הוגנת על פני השבת. היא יישרה את הרגל: "שנעבור לשחק על השולחן?" נקישות על הדלת, מיכאל נכנס הביתה, יוספי רץ אליו נרגש כולו לבשר על הניצחון.
הזדקפה, נגשה למטבח וארגנה את הסלטים, שירה נכנסה בפיהוק קורע לב, "אין לי איך להודות לך, יעל".
ורק שכבו האורות, הרבה אחרי ששירה ומיכאל הזדחלו החוצה עם הצרורות, היא העזה לשאול את שירה, רק בלב, אם היא בטוחה שאין לה איך.
הבוקר של יום ראשון תפס אותה, כמו תמיד, עייפה וממהרת ורוטנת. זה הבהיל אותה, כי בשבועיים האחרונים היא רוטנת גם בימי שני ושלישי.
המצבר שלה הולך ומתרוקן והיא לא מצליחה למלא אותו.
שנים של תקוות שהתנפצו לא מרשות לה להמשיך לחלום ולשאוב כוח מהעתיד.
העתיד שהיא ציירה בדמיונה מגיל שבע, והמשיכה לצייר ביתר פירוט בגיל שבע עשרה ובגיל עשרים ושבע.
עכשיו, היא רוצה עכשיו. ממש כמו יעלי שרצתה אי אז יומולדת עכשיו. מי העזה לצחוק עליה?
יעל מתמלאת זעם על הפרה ההיא, מהקלטת של שרה קיסנר ולאה פריד. מה היא מבינה באנשים שנגמרה להם הסבלנות?
בתחילת הדרך היתה מלאת סבלנות, סיימה סמינר. נשמה עמוק, היא למדה ברצינות והשקיעה והרגישה שמגיע לה חופש אמיתי. הפגישה הראשונה שלה היתה רק בחנוכה, היה נחמד ונעים ולא מעבר. והאמת, היום היא חושבת שהיא לא באמת חיפשה את העול הזה. הכסף הלחיץ אותה, נוראות.
זמן שווה כסף, היום הכסף לא מלחיץ, והזמן נושף בעורפה.
בלילה מתקשרת מיטלמן, יש לה קול מרגיז והיא חיבת להבין למה היא הורידה את פוגל, אי שם, לפני ארבע שנים וכמה חודשים.
ואחרי שהשיחה הזו מסתימת, יעל יודעת שגם היא סיימה פרק בחייה. היא לא מוכנה יותר לשאת את זה.
היא מרימה ראש לתקרה, מדבקת כוכב נוצצת אליה, שירה הדביקה אותה אי פעם, בשחר ההיסטוריה.
הייאוש מכה בה.
והדבר הכי מפחיד שזה יאוש מסוג חדש, תהום שהיא לא מכירה.
וככה היא נרדמת.
ומתעוררת עם החלטה.

אשכולות דומים

בעקבות שטף הספרים ושטף הביקורות עליהם כאן בפורום, אני מעלה סקירה\ביקורת נוספת לביקורת ספרות חזיון תעתועים של א. בראב

הפעם על הספר שברי אדם - ד. (דבורה) נויגרשל.
אני אצלול ישירות לכריכה, העלילה תגיע תכף.

מחויבת להזהיר | המון ספויילרים - בערך תקציר של הספר.
היכונו!

כריכה:
בלי המון פרטים, בלי בלגן.
היא יחסית מינימליסטית. שברים, שמתקשרים ישירות לשם הספר (שברי), וצללית של דמות מטושטשת. (אדם?)
לדעתי משרתת יפה מאוד את הספר, מאזנת את המתח שבו.
[כריכה מצורפת בסוף]

שם הספר:
אז שם הספר, מקפיץ אותנו מיידית אל תוך הספר, אל העלילה עצמה.
ולמה?!
לגיבור הסיפור קוראים, איך לא?! אדם! (כאן נכנסנו לדיון מעמיק האם שם הספר נבחר בגלל שם הדמות הראשית, או להפך, {מה שיותר הגיוני לדעתי} ועד כמה זה נכון...)

אז שברי אדם.

אדם שניידמן שלנו שבור מאירועי העבר שלו, אך אל דאגה. הוא אוסף אותם, חוזר בתשובה ומרכיב את עצמו מחדש.

ז'אנר:
והנה חידוש.
מתח!
אבל כאן מגיע המפנה. כמו בספרים של נויגרשל, המתח הוא לא קלאסי, כמו שהתרגלנו, מתח של אקדחים, יריות, דם וכו'. לא.
המתח והפעולה מתרכזים דווקא בפן הפסיכולוגי יותר, קריאת האדם שעומד מול אדם - מאסטר בקריאת שפת גוף, עדיין לא אמרנו - ועל פי הנתונים הללו, הוא מתעמת עם האויבים שלו.


כתיבה וסגנון:
גם כאן, אופייני לנויגרשל.
כתיבה יפה מאוד, לפעמים אפילו גאונית.
לעיתים נופלת בניסוחים יומיומיים ופשוטים יותר. לי העניין קצת צרם. אולי בתור כותבת, שבסיפורים מעין אלו מעדיפה להתנסח בצורה משלבית יותר גבוהה משפה מדוברת ביום-יום.

העלילה:
העלילה עצמה זורמת, רצה, עפה.
מרתקת ממש.
היו מעט קטעים שדילגתי, יותר אלו של התיאורים, היו הרבה כאלה, לדעתי. אבל יש כאלה שיאהבו.

תקציר העלילה:

אדם חוזר בתשובה ומגיע לגור ביישוב קטן שנקרא בשם: 'רמת אביגדור'. ישוב ססגוני, מצחיק, סוער ומעניין מאוד.

מיכאל הוא משהו כמו אב-בית של היישוב. דואג למכירות, הרצאות וכיוצא בזה.
פרט לכך, הוא גם משכיר את הדירה לאדם, שהוא בעצם בוגר מוסד, שחזר בתשובה ועזב את השירות אחרי... תכף נחזור לכאן.

עד עכשיו היינו בארץ. נצא לעולם הגדול.

אז ברחבי העולם ה-CIA, וגם הישראלים מחפשים אחרי אנטוניו, איטלקי אחד חמוד שמבריח חומרים מסוכנים, סחורות גנובות, כלי נשק וכדו'

יש גם את ברונו, ראש מאפיה נחמד ועצבני.

{ייאמר לזכותי, במהלך הספר קלטתי שאנטוניו וברונו - חד הם}

מעלה בעיה כלשהי, מבחינתי, בעלילה של הסיפור.

כל הסיפור, מהתחלה ועד הסוף, סובב אחרי כספות נעלמות כלשהן עם מידע סודי.
הן מוזכרות בהתחלה ממש, ובסוף.
הבעיה - שהקורא לא זוכר את זה בכלל. מבחינתו זה פרט מאוד שולי.
יהיו כאלה שיגידו שזו הגאונות, להפוך פרט שולי דווקא למניע של הכל.
אני לא חושבת כך. מבחינתי כקוראת, היה אפשר לחפש משהו יותר משמעותי מאשר כספות עם מידע סודי, שאנחנו לא זוכרים בכלל עד שמזכירים לנו את זה כש- "אה, בשביל זה היינו צריכים את אדם בכלל".
הייתי מצפה למשהו יותר משמעותי, שתוך כדי הספר נבין למה רודפים\חוטפים את אדם, ולא נישאר עם סימן שאלה עד שמזכירים לנו קטע זניח מתחילת הספר ואומרים לנו - "בגלל זה".
קיצור, יצאתי עם הרגשה של: ניסו למצוא סיבה לרדיפה דווקא אחרי אדם, הוסיפו קטע אחד בהתחלה, וסיימו את הסיפור.
הרגשה שלי.


בחזרה לעלילה:
ברונו רוצה את אדם לפיצוח הקוד של הכספות המדוברות. הוא שולח מישהו שעבד בעבר עם אדם בניסיון לגייס אותו לעבודה סודית ומתגמלת. אדם מסרב לעבודה.

כאן נכנס עמנואל לזירה. עמנואל הוא תמהוני כלשהו שהגיע לרמת אביגדור. כולם מזהים אותו כרפה-שכל ומשורר מוזר.
אדם, אלוף שפת הגוף והבעות הפנים, חושד בו.
עמנואל מנסה גם הוא להציע לאדם את אותה עבודה + מאיים עליו. אדם מתנע ממנו, ועמנואל עוזב את היישוב.

בסופו של דבר מסתבר שעמנואל (שנרצח על ידי ברונו ראש המאפיה) הוא ערבי-נוצרי, שעובד עם ברונו.



בעולם אחר,
דני גרינגליק (יש שם משפחה כזה??? נשמע כמו גלינג-גלינג) מופלל בהברחה של חומר מסוכן.
אשתו של דני חברה של אשתו של מיכאל מיודענו, המשכיר של אדם.
ומיכאל – כמה נחמד וברור, שולח את אדם, הסוכן לשעבר, לנסות ולעשות משהו עם גרינגליק המופלל האומלל.

אדם טס, כמובן... הרי אם לא איפה המתח?!
באיזה שלב הוא נחטף, ו- מגיע לאי הציפורים (נשמע מעניין לטייל שם קצת...)
כדי שהוא יסכים לשתף פעולה עם ברונו וחבריו בפיצוח הקוד של הכספות, הם מפלילים אותו בישראל, אבל אדם שלנו מסודר. הוא שתל בעצמו שבב איתור שרק חבר אחד טוב שלו יודע עליו.
החבר הטוב מאמין בחפותו של אדם ומגיע להציל אותו.
הכספות ניצלות גם כן.
סוף טוב הכל טוב.

המסר:
מואכל בכפית.
כתוב בעמוד האחרון של הספר בצורה ברורה. שחור על גבי לבן.
אם זה טוב או לא - תחליטו אתם. אני פחות אהבתי.
קצת היה מיותר.

חורים בעלילה:
קריאה ראשונה לא מצאתי. אם וכאשר תהיה קריאה נוספת, אעדכן 😉

הבטחתי איפשהו למעלה שנחזור לעזיבת השירות במוסד של אדם.

אוף.
מידי דומה. מידי מגרד.
אולי לא תואם בדיוק, אבל הרעיון. אני לא אנקוב בשמות ומי שמכיר – יבין.

אדם פיקד על איזו משימה (בעבר), הוא זלזל במודיעין מסוים על רכב חשוב ואז—
הנהג ברכב החשוד היה מחבל,
שרצח את אחותו של אדם ואת האחיין הקטן והמתוק שלו.
גיסו נשאר צמח.

וטאדם טאדם---
אדם פרש מהמוסד.

צפוי? מזכיר משהו?

עוד משהו-
ברונו איים על אדם באמצעות פגיעה בגיסו הצמח. ואז פתאום האיום נעלם.
לי זה נראה פחות הגיוני, יש לכם קלף תשתמשו בו, תסחטו את אדם, תעשו משהו.


טוב. נחזור לחיובי.
בכללי, ספר יפה ממש. כזה שלא עוזבים מהיד ומתאכזבים שהוא נגמר.

קטעים שממש אהבתי:
אני לא אכתוב אותם בפירוט, כדי שיהיה לכם חשק לקרוא, אבל בקצרה:
  • אהבתי את החתול האפור שאדם השתמש בו לגילוי ונטרול עוקבים. גאוני ומקורי.
  • וגם את שואב האבק, הכלב, והחתול שביימו חתימות חום של בני אדם. גם גאוני.

זהו.
עד כאן להיום.

נ.ב.
מומלץ מאוד!

נ.ב.ב.
הכריכה המובטחת:
1745261392277.png
קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.
קראתי כמעט את כל הספרים שלה,
שמתי לב לשני ספרים שאני אישית, לא התחברתי אליהם
1. משפט שדה
2. סוף העולם דרומה.

חשבתי עם עצמי רבות, והגעתי למסקנה מעניינת,
אנשים לא אוהבים לקרוא ספר שלום שיש בו כל כך הרבה התרחשויות, על כלום,
לדוג'.
בסוף העולם דרומה יש קטע על קבוצת חוקרים, שנתקעו במרכז מחקר שלהם ללא יכולת לתקשר, ולכן הם מפלסים את דרכם לנקודה מסוימת
יונה ספיר מתארת באריכות את הדרך שלהם, ואייך אט אט משלושה נשאר רק אחד,
מרתק, אבל לבסוף, לא יצא מהקטע הזה כלום, אותו ניצול לא עזר כלום במסעו, מיד שלחו מסוק, ושלום על ישראל,

וכן אותו ילדון שנשלח לאנטרקטיקה כדי לתעד את הפעילות הישראלית, כל הרוח יצאה מהמפרשים, כשגילנו שברגע האמת, כלומר כשהוא באמצע לתעד הכל ולצלם, מופיע מאחוריו אותו משלח, למה הוא השקיע בו כל כך הרבה כסף, ולא חשב על רעיון פשוט, לצלם לבד...

באשר למשפט שדה,
כל הספר נגמר בשום כלום אחד גדול, הוא יודע מי חיסל את אותו מפקד (שאינני זוכר את שמו) ואסור לו לספר על האירוע הזה כלום, ספר שנתקע עם שום כלום, לא כל כך נחמד לקרוא אותו


גם בסדרת מרגל להשכרה, הספר "מבוקש" הכי פחות חביב בגלל סיבה זו .
לא רק פינגווינים או מדורה — אמירה

רציתם ספר שיאוורר לכם את הראש בלי לחפור יותר מדי?
כזה שיאזן בין כאב לאוויר, בין פינגווינים לבתי כלא?
אז לא בדיוק. אבל גם לא ההפך.

כי לחיות וחצי של רותי קפלר הוא לא רק ספר טוב — הוא ספר אמיץ.
אמיץ מספיק כדי לתחוב ידיים לתוך אחד הפצעים הכי שותתי־דם בציבור שלנו,
ולנסות לחלץ משם גם כאב, גם דיון, וגם עלילה. וכל זה תוך כתיבה עשויה לעילא.

ומה הוא מביא איתו? מדורה שלימה עם תפוחי האדמה הכי לוהטים בציבוריות החרדית:
גזענות, פריבילגיות, מאבקי כוח, נישואין של שותפות צולעת, נפש כלואה.
שקרים, סודות, הסתרות.
וכמה פינגווינים חיים בסרט טבע.

על מה הסיפור הזה באמת?

במבט על: בתי כלא. לא של קירות ובריח, אלא של זהויות, מוסכמות, שתיקות.

אישה וגבר שכלואים בנישואין לא רעים — אבל רחוקים מלהיות טובים.
אישה שכלואה, לכאורה, בהגדרה ובנחיתות, ומנסה לפעול כדי לשבור את הכל.
איש שראשו וליבו עוד עובדים אבל הוא כלוא בגוף משותק.
ועוד שלל דמויות שכלואות בתודעה חברתית שנראית לפעמים כמו בדיחה עייפה על שידוכים, ייחוס, והבדל בין כפר לעיר.

ובין הלהבות לבנזין, אי אפשר להתעלם מההדהוד לספר אחר – אדום לבן- שעוסק גם הוא בתימת הכליאה דרך שלוש גיבורות — רמז שזוכה לאזכור מפורש וגם הוקרה בסוף הספר.

שלוש נקודות מבט – שלושה סוגי כלא

הספר נמסר משלוש נקודות מבט — שונות בתכלית, אך שזורות זו בזו

  1. שורי פלדנר – בת לאב חסידי ולאם ספרדייה, כולה חצי־חצי. לוחמת צדק וזעם, כואבת את האפליה, את הגזענות, את הסטיגמות. נשואה לחזקי (שידוך שהתאפשר אך ורק בגלל שהוא בן להורים גרושים) ואמא לקטנטנים.
    דרך יומן הזיכרונות שלה ונקודת המבט הישירה שלה, אנחנו לומדים על הוריה — מאיר מינץ ואפרת גבאי — ועל בני משפחתה. איך קרה שמאיר, חסיד בן טובים, התחתן עם אפרת, בת למשפחה ספרדית, וכיצד אפרת הצליחה להתקבל לסמינר אשכנזי ליטאי.
  2. מוישה מינץ — הדוד — ואשתו איידי, בזוגיות שמעורערת מספיק כדי להישען רק על הורות שותפה ותו לא.
    הוא ממורמר, מרוחק ומתנשא. היא כאובה, דומעת, ורוצה את הביחד — ואת הבית שהיה יכול להיות להם.
    הוא רוצה משהו אחר: עזר אבל כנגדו — שתאתגר אותו, רצוי עם מנת משכל גבוהה יותר, כמו של אפרת, גיסתו, לדוגמה.
  3. יענקל הלר, שאחרי תאונת דרכים קשה נותר משותק לחלוטין — כנפש כלואה בתוך גופו.
    הוא מספר ייחודי: לא מדבר, לא מגיב, רק חושב. משיב בתוך ראשו לסובבים אותו — אשתו גיטה, ומוישה מינץ, מנהל הכספים שלו מתקופתו כמנהל הסמינר "הלר".
    ככל שהשתיקה הכפויה של יענקל מתארכת, מתחילה גם שכבת התודעה שלו להיחשף — והוא מוביל את הקורא אל מחוזות של חשבון נפש, כפרה, חמלה והרהור מוסרי.
    בחכמה וברגישות, הסופרת לא חוסכת מהדמות הזו גם את המבט הביקורתי:
    קשה שלא להרגיש שמאחורי ההרהורים המאוחרים של יענקל מסתתרת גם נוחות.
    חכמה גדולה להבין פתאום את החלשים — כשהוא עצמו כבר חלש.
    כשהייתה לו משרה, כסף וג'יפ יוקרתי, הוא ניקה את המצפון בצומות — והרגיש חוד החנית בזירת חינוך הבנות.
    המורכבות הזו, שמצליחה להכיל גם חמלה וגם שיפוט, היא אחת מנקודות החוזק של הספר כולו.
מחשבה, דיון – ואז כשל: מבנה הלוגיקה של הספר

הספר הזה, מעבר למסגרת הסיפורית שלו, מעביר את הקורא שיעור סדור, על גבול האקדמי, בתורת הדיון. יש בו תהליך שיטתי — שמזכיר לעיתים תרשים זרימה (במובן החיובי): איך מנסחים שאלה, כיצד מאירים אותה מבפנים, איך בוחנים את גבולות השיח — ואיך שומרים על צלם אנוש גם כשמתכתשים.

אבל כדי להבין באמת מה נבנה כאן — ואיפה בדיוק זה נשבר — צריך להתבונן במבנה הלוגי שהספר עצמו מציע:

סוגיה טעונה, שהסופרת מנסה לבנות את שני צדדיה, חושפת את הכאב, ואז מובילה אותנו בתהליך מדורג של בחינה, הזדהות, התנגדות — כשלבסוף אמורה להתקבל: מסקנה מורכבת ובשלה שמנסה לקחת בחשבון את מירב השיקולים הרציונליים והאמוציונליים גם יחד.

המהלך הזה נראה בערך כך:
בעיה: אפליה עדתית / מוסדית ← תיעוד נאמן של כאב אישי ← חשיפת לחצים שמופעלים על הצד "האחראי" לאפליה ← מתן קול לכל צד במלוא אנושיותו ← עימות בין הדור שצמח מתוך האפליה לדור שנכנע לה ← הבטחה לפתרון מורכב: לא האשמה, אלא הבנה.

אבל כאן, דווקא כשהקורא מצפה למסקנה ערכית שתצא מהדיאלקטיקה הזאת, מגיע כשל לוגי חמקמק:
הסופרת עצמה מקבלת את הנחת היסוד של ה"ממסד" שהיא עצמה הציבה במשוואה, ומאמצת אותה כפתרון.
היא לוקחת את מושג ה"נחיתות" — אותו מושג שנבנה לאורך הסיפור כאשליה הרסנית, תוצאה של דיכוי ממושך — ומשתמשת בו כחלק מהמסקנה הבשלה והסופית, כדי לבלום בעדינות את מי שמעז למחות.

שורי חווה את העולם כמי שתמיד תהיה "כמעט שייכת".
היא מנסה לפרוץ את הגבולות — מבלי לשבור את המסגרת.
היא רוצה לתקן — מבלי להפוך את השולחן, למרות שמרבית הזמן היא מנפצת אותו לרסיסים וגם נפצעת בעצמה.
אבל כשהיא כואבת — התשובה שמחזירה אותה למקום היא לא ניתוח חברתי, אלא אמירה פסיכולוגית ופטרונית: "את נחיתית."

וזהו בדיוק לב הכשל:
כמו מערכת חינוכית, ובתוכה תלמיד מתקשה.
המערכת מזהה קושי, מתחילה לבדוק את עצמה — אולי השיטה אינה מתאימה לכולם? אולי יש דרכי חשיבה אחרות?
נראה לרגע שהיא מתקרבת להכרה אמיתית.
אבל אז, בדיוק כשהציפייה להכרה מגיעה לשיאה, היא חוזרת לאותה נקודת מוצא ישנה:
"הבעיה היא אתה. אתה פשוט מרגיש נחיתות. תאמין בעצמך."
לא שינוי שיטה. לא הקשבה עמוקה. רק אריזת מתנה חדשה לאותה מסקנה שהייתה שם תמיד.

ומה קורה אז?

במחצית השנייה של הספר, כשהסופרת מבקשת לרפא את ליבה הפצוע של שורי — שמתמרמרת על האפליה והגזענות שבשידוך של אחיה החצי־חצי עם בחורה חסידית חולה — היא מביאה לה ולנו את תשובת המחץ, ולא פחות: מפי הדמות הכי פריבילגית על הרצף שבנה הספר בעצמו — המחותנת המיוחסת, הרבנית ביליץ - "הוא [דער אייבישטער] רצה אחרת"
אם זה לא היה מופרך, זה היה מצחיק.
העשיר שמטיף לעני שהכול זה משמים, טופח על שכמו ומפזם: "מקסימום אם אין לחם, תאכלו עוגות".

וזו, בעצם, המסקנה שהסופרת ניסתה לחמוק ממנה — אך לבסוף נפלה אליה שוב.

הכשל הוא לא רק מוסרי. הוא לוגי

אם כל תהליך ההוכחה מוביל למסקנה שסותרת את הנחות הפתיחה שלו —
זו לא רק בעיה של רגש.
זו טעות מחשבתית שמוחקת את כל מה שנבנה עד כה.

כי אם אנחנו מעזים לשאול — אז למה למהר לסגור את השאלה?
ואם אנחנו פורמים תודעה — אז למה למהר ללבוש בחזרה את אותו הסוודר בדיוק?

אז למה זה קרה ?

התשובה מורכבת ואינה נמצאת בהווה של הסיפור. היא מתחילה בשנות ה-90. הכשל הלוגי החותר תחת יסודות הטיעון עליו מושתת הספר אינו מתחיל בסוף, אלא בהתחלה. יותר נכון – הוא אינו נמצא בהווה של הסיפור, אלא בעבר שלו.
הכשל לא מתרחש ברגע בו שורי מואשמת בכך שהיא נחיתית — אלא ברגע שבו הספר כולו מניח מראש שהבחירה של אפרת להתחתן עם בחור אשכנזי היתה זכייה יוצאת דופן.
הנחה שקטה, סמויה, לא נאמרת במפורש — אבל מניעה את כל הציר:
הוא התפשר. היא זכתה. הוא ממשפחה מעולה. היא ממשפחה "פשוטה" (עוד מילה שהשדה הסמנטי שלה הוא השדה בו ניטש הקרב בין מזרח לאשכנז).
ומכאן הכול נגזר: הילדים יהיו "כמעט". הזהות תהיה מורכבת. האפליה — היא כבר תובנה בסיסית.
זהו כשל יסוד — שמאוחר יותר מקבל שם וצורה חדשים, מדור לדור, אבל לא באמת משתנה.
ולכן, כל מה שקורה בהווה של העלילה הוא לא אלא גרסה מחודשת של אותו מבנה פגום: אפליה מוצגת כתוצאה של נחיתות – במקום להכיר בכך שהנחיתות עצמה היא תוצר של האפליה.

האם זו הדמות הנכונה?

ומי מטיח את אשמת הנחיתות בשורי? הדמות שעל פי הקווים שמשרטטת הסופרת בשני השלישים הראשונים של הספר — עונה בעצמה על כל הקריטריונים של "נחיתות": אפרת.
מי שלא הייתה לה שום סיבה הגיונית, לכאורה, להשתדך עם מי שאינו שייך למגזר שלה.
מי שעבור נישואיה נדרשו ממנה ומבן זוגה אינספור יישורי קווים, ויתורים והבלגות.
ועבור מה?
עם כל זה שמאיר מינץ הוא בעל ואבא טוב, ככל הנראה — במה הוא שונה למעשה מהבעל הספרדי התיאורטי שאיתו הייתה יכולה אפרת להתחתן?
אם כבר, היה לה יותר קל. לא היו יוצאים לה ילדים "נחיתיים" כמו שורי.


אחת החריקות הבולטות נעוצה בבחירה מיהי הדמות שמייצגת את הצד הספרדי בסיפור.
אפרת — אמה של שורי — מוצגת כספרדייה יוצאת דופן (לפי ההיגיון הפנימי של הספר לפחות): רואת חשבון מצליחה, עצמאית, מחוננת במידות ומוכשרת מעל הממוצע.
היה הרבה יותר מאתגר — ולכן גם יותר מעניין — לו אפרת גבאי הייתה מגיעה ממשפחה ספרדית הנחשבת (לפי סטנדרטים עלומים) נעלית מזו של משפחת מינץ.

מה היה קורה אילו אפרת הייתה אפרת אבוחצירא, עם ייחוס מפואר משל עצמה? או אפרת כהן רגילה, בת לאברך כולל (לא "כוילל") ולאמא מורה, שגרה ברחוב רגיל בבני ברק הרגילה?

מה היה קורה אילו פריידי ביליץ, הכלה המיוחסת של הערשי, הייתה בחורה חסידית רגילה — בלי מחלה ובלי מידות תרומיות שהופכות את השידוך לחסד עליון?

מה היה קורה? הספר לא היה קורה.

כי ברגע שהכוחות באמת משתנים — גם הסיפור מתפרק. בואו נראה את מוישה מינץ בן ה־19 מנסה להתנשא על אחרים ומקבל בתגובה עקיצה ש"במרוקאית נשמעת יותר טוב".

בואו נראה את הספרדי הממוצע שהיה מסכים להשתדך עם פריידי ביליץ גם כשהיא בריאה לגמרי ומחוננת במידות. הספרדי שעיניו בראשו יברח בכיוון ההפוך כשבאוזניו מתנגן המשפט: "נותנים לך בחינם? תיקח. אבל אל תשכח, חביבי — חינם זה רק מבורא עולם."

כתשובת משקל לגזענות ולרדיפת הצדק הבלתי נלאית של שורי, מביאה הסופרת דמות אחרת — שקטה, מדודה, מתפשרת: אפרת. אפשר להבין אותה היטב. אפרת רוצה שבנה יתחתן עם מי שתתאים לעולם שבו גדל, העולם החסידי. אפרת היא אמא, והבן שלה חשוב לה. זכותה וחובתה לדאוג לאושר שלו.

אבל כשהיא עצמה הופכת לקולה של התבונה — זה רגע שבור. כי אם יש מישהי שנאלצה ליישר קו עם מוסכמות מעוותות מהיסוד — מוסכמות שמסדרות בני אדם לפי מוצא, שמדרגות זהויות, שמוחקות אנשים ומוצאים — זו אפרת. והיא, שאולי נשאה את כל זה בשקט, היא שמטיחה בבתה: "את נחיתית."

אם יש כאן טעות — היא לא אצל שורי. היא אצל מי שהפנימה את המבנה — וחוזרת ללמד אותו לאחרים. אולי לשורי עצמה יש טעות אחרת - טעות של דון-קישוטים שחושבים שבקרבות קטנים ישנו סדרי עולם. ואולי ככה צומח שינוי.

ובכל זאת – קרדיט מגיע

ולמרות כל האמור, לחיות וחצי הוא ספר חשוב, ראוי, ומעורר מחשבה. הוא מנסה לגעת בפצעים שבדרך כלל מדחיקים אותם, ומצליח להניע דיון ער ועמוק. אפשר לחלוק על מסקנותיו — אבל קשה שלא להעריך את עצם הניסיון להציב שאלה במקום שבו לרוב עונים מיד, או לא חושבים בכלל. כך או כך הוא ראוי להערכה. על האומץ והמאמץ.

נושא נוסף שנידון בספר בדיוק וברגישות ראויים לציון הוא נישואי התכלית של מוישה ואיידי שמאז היותם היו מקור אכזבה וכאב עבור שני הצדדים, שמהר מאוד הפכו לשותפים לאותה קורת גג. זה נושא כל כך חשוב שלא נוגעים בו בכלל בספרות החרדית, הסופרת נוגעת בו בצורה עדינה אך גם נוקבת. וזה הישג מרשים ביותר.

הספר הזה הוא גם תצוגה של כתיבה שתצוגת התכלית שלה אינה גורעת במאומה מהאומנותיות שבה: איך לספר סיפור בלי להעמיס, בלי להיגרר לפרטים מעייפים.
אין בו שורה מיותרת — וכל שורה נראית פשוטה, אבל אומרת שתיים.

ולסיום - זום אאוט

מחשבה אחת, שאולי שווה לדון בה גם מחוץ לגבולות הסיפור: מה היה קורה אילו בכל מקום שבו נאמרת (או מרומזת) המילה גזענות, היינו מחליפים אותה במונח מדויק יותר, אך לא פחות מטריד:

חוסר יכולת, שטופח מלידה, לקבל אנשים ששונים ממני מתוך נקודת מוצא שהם שווים פחות פשוט כי הם לא כמוני.

זה היה מסביר לא רע למה מוישה חושב שהוא נדפק עם איידי.

למה מאיר ואפרת הם מקרה חריג שלא בא ללמד על הכלל.

למה שורי נלחמת באפליה — אבל באותה נשימה שופטת את אביגיל סבג.

למה פריידי לא יכולה לקבל שידוך חסידי "רגיל" וחייבת להתפשר על הערשי.

למה מעקודה היא בדיחה טובה, וגפילטע פיש — זה מסורת, ובאותה נשימה מופלטה היא גימיק, אבל וואלה טעים.
סלחו לי על הכותרת,
ההכרח לגיוון לא יגונה.
וגם- חג לחובבי הז'אנר, מן הסתם.

זוהי ביקורת ספרות, לספר דופליקטים.

חיכינו, ציפינו והוא הגיע- אוצרי החירות,
החלק השני בסדרת הפנטזיה "דופליקטים" מבית יונה ספיר.
אז אחרי שנחשפנו לפורמט, לעולם צבעוני ומרתק הקהל הנלהב נאלץ לחכות לצאת הספר הבא. והנה הוא בא. עב כרס והדור כריכה.
כמו בספר הקודם הכריכה מעוצבת נהדר ומעוטרת בתבליטים מרשימים.
התמה העיצובית חוזרת על עצמה, בגוונים שונים.
הבית הכפרי בספר הקודם מוחלף בטירה אימתנית מתלחכת באש, רמז לאירועי הספר הנוכחי.

באופן כללי אירועי הספר, הקודם אוזכרו באקספוזיות שונות, כמו גם חלק מהטרמינולוגיה.
חלקם בצורה חלקה וטבעית, חלק אחר מרגיש כפונה ישירות אלינו, הקוראים.

אם בספר הקודם עסקנו בכדור הטונגו ככלי המניע את העלילה וגיבוריה, הרי שעתה מדובר בריקורדום, כוח עוצמתי ואסור בשימוש שניתן בידי אוצרי המסדר, לעיתות משבר קיצוניות בלבד.

בבסיס הסדרה שאלה פילוסופית מעניינת.
מה אם היה שורר שלום עולמי, ללא חשש ממלחמות גלובליות, מה הייתה שיטת השלטון הטובה ביותר עבור האזרחים? מה היה המודל המבטיח להצלחה האנושית המרבית, בהיעדר נבלים וקונפליקטים עקובים מדם.
זו תמה מרתקת לחקור בגבול הפנטזיה, שכן האנושות הריאליסטית מעולם לא נדרשה למצב כזה.

בספר הקודם ביקרנו בסיים, יבשת שבה השלטון הוא סוציאליסטי, אחיד ושווה בין כל אזרחיו ובנוכחי- ההפך הגמור- אוטוקרט.
יבשת טוטליטרית, מבוססת על שיטת השלטון בממלכות רוסיות ובריטיות.
העלילה נשזרה היטב ברקע הקונספט היבשתי, מרתקת בפרטיה ותיאוריה.

שנת ההתגלות ממשיכה כסדרה, תחרותית מאי פעם, אגב אקסיומה- היכן שיש יהודים, תהיה גם אנטישמיות.
התחרות מבוססת על פיאודליזם, קשר תלותי בין איכרים לחיילים, או בין האזרח לאליטה, בימי הביניים של מערב אירופה.
דרך הדמויות אנחנו נחשפים ליתרונות והחסרונות של המשטר וחוקיו, נושא מעניין כשלעצמו לחקור בפריזמה היסטורית ועתידנית כאחד.
אנחנו נחשפים גם לקריצה מן העולם האמיתי, רפרנס לקייט מידלטון, הדוכסית- שבעולם הפנטזיה אחראית על בית חינוך (מחדש?) סוג של כלא אוטוקרטי.
הצצה נוספת לאופן בו הממשל מנהל את נתיניו.

הסדרה היא מסוגת פנטזיית אימה, כך נכתב. ואכן בספר אנו נחשפים ליותר מוטיבים מעולם האימה, חזיונות שחורים מעופפים, חומר אפל וחסר צורה שכלוא בקרצ'ר, שהוא עצמו לוקיישן אימה קלאסי.
אם כי מדובר באימה מתונה ומאוזנת, לא מניחה ללב להחסיר פעימה.

הספר רומז גם לשמאל הרדיקלי, ולתנועת הפרוגרס שנראה כי בדומה לזו המציאותית, מפיצה רעיונות מעוותים. אם כי לא ברור האם העולם כולו נטה לכיוון הליברלי יותר אחרי האסון, או שמא ישנם עוד שמרנים אדוקים מהעולם הישן.

זאב,זאב?
הספר מציג בפנינו את זאבי הטונדרה, זן פראי של זאבים שחלקם אולפו לשמירה על הדופליקטים.
כמו גם בניית דמות חייתית מואנשת , רופיו.
אנחנו מלווים אותו ואת רגשותיו הזאביים לאורך פרקים שלמים, ניתן לומר בזהירות כי הוא אחד מגיבורי הספר.
כתיבה מנקודת מבט חייתית, שמורה לסוגה זו בלבד.
בנוסף מוצג לנו סמל זאבי נוסף, הפעם לקוח מפולקלור אירופאי, איש זאב- גורלו המר של קאזנס שחובר לגוליבר, רפרנס נוסף לתרבות הפופולרית.
כמו גם רובינזון קרוזו שמוזכר בעקביות כמעט בכל ספרי יונה ספיר.
אגב, קאזנס.
דמות מיותרת לכאורה שנועדה לשמש ככלי חד פעמי עבור זירו להשגת מטרותיו.
דמות שסיפור הרקע שלה מצדיק סוף מפואר יותר, ללא ספק.

זירו.
אציין שהתאכזבתי במקצת מהעובדה שהמניע לפעולותיו היא תאוות נקם קדומה, שבועה מסב פגוע, ציפיתי למורכבות נוספת בדמות נבל די חד ממדית.
אם כי עלתה במוחי נקודה למחשבה, בעקבות הקריאה.
מה אם זירו בעצם צודק?
מסדר הדופליקטים, חוקי היורמנטום, ד"ר קאלי שהיותו סמל המוסר מוטל בספק רציני. צדדים אפלים וחולניים נחשפים באישיותו המסתורית.
ובניהול מערכת הצדק של המסדר מתגלים יוצר ויותר פרטים מדאיגים בהחלט.
מי החליט שמאזני האנושות צריכים להתנועע במקביל להחלטותיהם של אוצרים, שלא ניתן לתת בהם אמון, הם מחזקים כוח בלתי נלאה ואוחזים במוסר מעורער?

אני סגרתי את הספר, כשאיני בטוחה לגבי דמות הארכי נבל. טקטיקה ספרותית טובה על מנת להבנות לנו קרב תודעתי, מקווה שיגיע בחלק הבא עם עוד שאלות מוסריות ופילוסופיות מענייניות.

לסיכום, ספר ההמשך מתעלה על הראשון, כמעט בכל ההיבטים, כיף לקרוא, כיף לצלול לנבכי עולם הפנטזיה.
הטוב: דני מקבל מימד אנושי לדמות גיבור-הכל-יכול.
הרע: כבר לא כ"כ ברור מי הרע.
המכוער: איש זאב. בררר.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  4  פעמים
למעלה