שיתוף - לביקורת 056-294524

  • הוסף לסימניות
  • #1
באתי לעולם אצל שבט קטן בעומק יער עבות. מימיי הראשונים הרגשתי שהמשפחה שלי שונה מיתר בני השבט. בעוד שרוב אנשי השבט כיסו את גופם בקצת עלים ועורות, הוריי - ובמיוחד אמי - עטפו את עצמם מכף רגל ועד ראש.

בכל יום, עם זריחת השמש, אבי הצטרף ללוחמי השבט במסע הציד. אך בשונה משאר השבט שאכלו כל חיה שנקרתה בדרכם, הוריי טעמו רק מבשר חיות מסוימות, וגם זאת רק לאחר שאבי הרג אותן בדרך מיוחדת.

בני השבט ראו בנו חלק מהם, אך בשל מנהגינו המוזרים הם שמרו ממנו מרחק. כשהשמש נטתה לשקוע, לאחר שכל בני השבט גמרו את הארוחה המשותפת, אמי לימדה אותי קולות שרק ההורים שלי הבינו. היא סיפרה לי שהם הגיעו ממקום רחוק מעבר ליער ולנהרות, שהם מאמינים באיש קדוש בשם מוחמד, וכמוהם יש המוני אנשים שמאמינים בו.

היא לימדה אותי את דרכי האיש הקדוש, ביניהן את הימים הקדושים שבהם לא אוכלים ולא שותים. אמי הראתה לי סימנים מיוחדים, ואמרה שיום אחד אוכל להשתמש בהם כדי לדבר באמצעות הקולות שהיא לימדה אותי עם אחי הגדול, מוחמד, שקרוי על שם אותו איש ונשאר במקום ממנו הם באו.

בעיניים עצובות אמי סיפרה לי על אומץ ליבו של מוחמד ועל הסכנות שעמד בפניהן למען האיש הקדוש. היא לא ידעה מה קרה לו אחרי שאנשים רעים תפסו אותו והרחיקו אותנו לכאן כיוון שחשבו עליו שהוא איש רע.

כשכוחם של הוריי אזל והם כמעט מתו, אמי ביקשה שאמצא כלי קסום שמסומנים עליו הסימנים המיוחדים, אסמן עליו את הסימנים 056-294524 ואז אוכל לדבר בשפה הסודית שהיא לימדה אותי כדי לגלות מה עלה בגורלו של מוחמד. שמרתי את דבריה בליבי כמו אוצר יקר.

יום אחד, ראינו חיה ענקית מתקרבת אלינו מבעד לעצים. לוחמי השבט התכוננו למלחמה. הם לקחו בידיהם את האבנים המחודדות ואת מקלות העץ וטיפסו על העצים כדי להרוג את החיה המפחידה. להפתעתנו הרבה, החיה לפתע נעצרה ויצאו ממנה אנשים שנראו ממש דומים לנו. הם חילקו לנו מתנות מוזרות – פירות מתוקים שנדבקו לשיניים ומקלות קסם שאפשר להדליק איתן אש.

לאחר כמה דקות האנשים הוציאו מירכיהם אבנים קטנות ושטוחות הביטו בהן וחייכו בעליצות. הסתכלנו עליהם וניסינו להבין מה מעשיהם. לאחר זמן הבנתי שאלו הם הכלים הקסומים שאמי דיברה עליהם. מיד נזכרתי במה שהיא אמרה לי לפני מותה וביקשתי להחזיק באחת האבנים הקסומות.

שמחתי מאוד שסוף סוף אוכל לגלות מה עלה בגורלו של אחי הגדול. העזתי אפילו לדמיין שאולי יום אחד הוא אני אראה אותו יוצא מהחיה המפחידה הזו.

אחד האנשים הסביר לי איפה עלי לגעת כדי לסמן את הסימנים שאמי לימדה אותי. הצמדתי את האבן לאוזני ושמעתי מתוכו קולות דומים לאלו שאמי לימדה אותי. מיד אמרתי: "אהלן וסהלן, מוחמד, כיף חאלק?", אבל האיש אמר בזעם: "זה לא מוחמד, זה ישראל! מוחמד היה מחבל שרצח יהודי ובשל כך הוצא להורג וכל משפחתו גורשה לג'ונגל, ביי!"


@ממשלת ישראל?
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #6
וואו.. לא הבנתי עד הסוף אבל ממש מעניין
תודה רבה!
רעיון חמוד ביותר :)
תודה רבה!
ממש אהבתי את הכתיבה...
תודה רבה!
ניסיתי לכתוב על פי אוצר מילים של יליד ג'ונגל. מבינים?
וואי.. זה היה מגניב..
תודה רבה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
  • הוסף לסימניות
  • #11

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

שלום,
החלטתי להכנס לשוק ההון, מתוך הבנה שזהו אפיק שיכול להניב רווחים גדולים בעזרת ה'.
כמובן שלהכנס לנושא כה רחב וגדול- עם אפס ידע (זה בגדול מה שיש לי...)- לא מומלץ.
אני מחפשת קורס מקיף ואיכותי שלאחריו אני אוכל לעוף קדימה עצמאית.
מחיפוש ברשת, נתקלתי במכללת דניאל דמארי,- שהוא, כך הבנתי מלמד את הנושא בצורה מעמיקה ויסודית.
אני לא אכתוב מחיר מדויק, אבל הם לוקחים בסביבות התשע אלף, ונותנים בתמורה מעטפת מאוד מושקעת, של כמעט 24/7 עם קבוצת ווצאפ צמודה שבה אפשר לשאול הכל ועונים ממש מהר, תיעוד ביומני מסחר- שהם עוברים עליו כל שבוע ומפדבקים אותי, בנוסף יש סקירה שבועית על כל מה שקורה בשוק מדניאל עצמו בה הוא מפרט על כל מה שכנראה הולך לקרות והמהלכים שהוא עצמו הולך לעשות.
וגם- פתיחת חשבון דמו- ולווי צמוד עליו, ורק אחרי שהם רואים שאני יודעת להתנהל איתו מעולה, הם עושים בדיקה ומשחררים אותי לפתיחת חשבון אמיתי.
וגם- הם מדגישים שהליווי שלהם הוא לכל החיים.
שאלתי היא-
שווה?
האם יש קורסים אחרים שנותנים מענה דומה בפחות מחיר?
זה מחיר הגיוני בשוק?

אשמח לכל מידע.
תודה רבה!!!
מוישי נראה כמו הילד הכי תמים שתפגשו: חולצה מגוהצת, כיפה שחורה שיושבת בול, וחיוך של "ילד טוב ירושלים". אבל מאחורי המראה המטעה הזה מסתתר מוח שמזהה פרצות בלוגיקה של מבוגרים עוד לפני שהם סיימו לדבר...
קצת הכרות...
הרקע: יום שישי אחר הצהריים. מוישי נכנס לבית הכנסת השכונתי, לבוש בחולצה לבנה מעומלנת, הכיפה השחורה הקטנה מונחת בדיוק במרכז הראש. הוא ניגש למקרר השתייה. הגבאי הוותיק, רבי חזקאל, איש רציני עם משקפיים על קצה האף, עוצר אותו.
רבי חזקאל: "מוישי! לאט לך. אתה יודע שהשתייה פה היא רק למי שלומד או עוזר לנקות לפני שבת?"
מוישי (עוצר, מחייך את החיוך שלו ולא מתבלבל לשנייה): "שלום עליכם, רבי חזקאל. בדיוק על זה רציתי לדבר איתך. אתה הרי גבאי ותיק, אתה יודע שזמנים השתנו, נכון?"
רבי חזקאל (מרים גבה): "מה הקשר לזמנים שהשתנו? עבודה זו עבודה, ושתייה זו שתייה."
מוישי (בטון בוגר ומחושב): "נכון מאוד. אבל פעם, כשאבא שלי ברוך היה בגיל שלי, היית צריך להזיז ספסלים כדי להרגיש שאתה עוזר. היום, בעידן הדיגיטלי, העזרה הכי גדולה היא 'יחסי ציבור'. אם אני אשתה פה כוס טרופית קרה ואצא החוצה עם פרצוף מרוצה, כל הילדים בשכונה ירצו לבוא ללמוד דווקא בבית הכנסת שלך. אני בעצם עושה לך פה שירות שיווקי בחינם!"
רבי חזקאל (נשאר פעור פה לרגע, מנסה להבין אם הילד הרגע עבד עליו או שהוא באמת גאון): "שירות שיווקי? בשביל טרופית אחת?"
מוישי (לוקח את השתייה, קורץ ומניח יד על הכתף של הגבאי): "בדיוק, רבי חזקאל. אל תסתכל על הכוס, תסתכל על הפוטנציאל. שבת שלום!"
מוישי יוצא מהדלת בצעד קליל, משאיר את הגבאי לעמוד שם ולמלמל לעצמו: "הילד הזה... הוא עוד יהיה ...774555.jpg
  • תודה
Reactions: net131 //
19 תגובות
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:
שבוע שעבר זכה הניק @100 אחוז ב־601 ₪ 🎉
ברכות חמות!
גם השבוע תתקיים ההגרלה לכל העומדים בכללי המיזם - אל תפספסו!
🔹 מתחילים את ההגרלה בסכום של 200 ₪
🙏 תודה מיוחדת ל־@מחשבים זה אני !
מי מצטרף להגדלת סכום הזכייה לכבוד שבת ולזיכוי הרבים? ✨

והפעם — הפתעה נוספת!
הגרלה נוספת על זיכוי של 200 ₪ לרכישת סיפורים מרתקים וחינוכיים, שהילדים פשוט לא מפסיקים לשמוע! 🎧
מבית "לשכת הילדים"

✔️ כולל גם את הסיפור החדש והמעולה לימים אלו: "דוידוני במקלט"
לא זכיתם? לא נורא!
אפשר לרכוש ב־7.5 ₪ בלבד — ואפילו פחות למנויים 😉

סדר עד הסדר, קייטנה לערב פסח מבית לשכת הילדים.
כל הפרטים כאן>>>>
שימו לב!
בין המשתתפים בקייטנה, תתקיים הגרלה על מארז משחקי פליימוביל לבחירה, בשווי 500 ש"ח!
כאן מצטרפים
או בטלפון 077-263-8526
1774474870971.png


כללי המיזם — בהודעה הבאה!

אשכולות דומים

"תגיד! מה אתה חושב שאתה עושה?!"
החבטה מאחורי ראשי גרמה לי לקפוץ תוך כדי חצי סיבוב לאחור, רק כדי לראות את פניו של אלי מחייכות ונוזפות באותה נשימה.
"באנה הבהלת אותי אחי!", אני פולט תוך כדי נשיפת הקלה חובט בכתפו ומסתובב חזרה.
"מה אתה עושה ציפור לילה?, אמא שלך לא לימדה אותך שלישון מאוחר ו—לאכול חטיפים זה לא בריא??"
הוא מרים את אחת העטיפות המקומטות מהשולחן לידי בהדגשה ומקרב אותה עד קרוב לפניי רק בשביל לראות אותי מתרגז, הוא כל כך בלתי אפשרי לפעמים שזה מוציא אותי מהכלים.
"לא יעבוד לך הפעם אלי אני במבצע חשאי חשוב", אני עונה מחזיר את פניי למסך הלפטופ שלי, בין כל ניירות החטיפים המחוסלים קבוצות דפים, עטים ושיירי מסטיקים לעוסים.
אלי לידי מעווה את פניו בגועל כשידו נדבקת לאחד מהמסטיקים הלעוסים, "ברצינות אחי??"
אני מהמהם משהו לא ברור ידיי כאילו מרחפות מעל המקלדת במהירות, מתקתקות ברעש בלתי פוסק.
"אתה כמו מכונה לא משומנת", אלי פולט מחייך, יושב לידי ומניח זרוע אחת כבדה סביב כתפיי, כל כך מסיח דעת!
"מה הרעש הנוראי הזה?"
אני מגלגל את עיניי ואז לאחר שתיקה קצרה בוחר לענות לו רק כדי לגרום לו להפסיק לדבר ולהפריע לי.
"אני כותב משהו"
"כותב? אתה?!", אלי פורץ בצחוק רועם שמחריש את אוזניי ומסלק ממני את השורה הבאה שרציתי בדיוק לכתוב.
"למי אתה כותב?", אלי נרגע מצחוקו רוכן לכיוון פניי ואז פוזל אל מסך המחשב שלי.
"כותב לקבוצה", אני עונה תוך כדי שאני משלים את השורה שבה הפסקתי, "ששמה הסיפור בידיים שלך", מוסיף.
"יבש שם כמו הנגב אה?", אלי אומר מציץ על התאריך בו נכתבה ההודעה האחרונה בקבוצה.
"יותר כמו מדבר סהרה", אני מתקן אותו, לא מפסיק להקליד.
"תן לי לעזור לך, נראה שאתה מתקשה", אלי מתאפק לא לצחוק, הוא במודע מעצבן אותי!
"יודע מה?!", אני עונה מסובב בתנועה חדה את הלפטופ לכיוונו, "קדימה שייקספיר, כתוב!"
אלי נראה המום לרגע מצביע לכיוון חזהו כשואל 'אני?'
"כן כן אתה חכמולוג", אני עונה מזדקף בכיסא יודע שאיתגרתי אותו רציני הפעם.
אלי חוזר לחיוכו במהירות, "אין בעיה, עוד תגלה שהשייקספיר הזה טוב יותר מהשייקספיר הישן!"
אני פולט חיוך אולי הראשון להערב ומביט בפניו של אלי המתרכז בשורות.
לאחר רגע הוא מסובב את הלפטופ לכיווני מחייך בניצחון, "סיימתי, סופר דגול"
אני מביט על המסך, קורא את השורות האחרונות שאלי כתב, הן בדיוק מסתיימות כאן.
שיתוף - לביקורת שכר פסיעות
שכר פסיעות |
אפשר שהיה זה יום רביעי ואפשר שיום חמישי, על כל פנים התגלגלו הדברים כך שכבר יצא שעה תשיעית ועדיין הנני עומד בפתחה של עיר והסעתי טרם הופיעה ותורה מה תהא עליה?
תוך שאני עומד תחת העץ שספק צילו ספק שמשו קופחים על פני, נתעמקתי במנהג האנשים להוסיף בסיום דבריהם את המילים 'בעזרת השם', תמהתי די על מחשבותיהם, חלילה אם לא יאמרו כן לא תבא עליהם עזרת השם? והנה נמצאו מפקפקים חלילה באמונה.
עם שאני מהרהר בדברים אלו, נרעד כיסי ונמצאתי בטל ממחשבותי, נפניתי לשוחח עם המתקשר שהוברר כנהג ההסעה שהודיע שאינו חש בטוב ואין באפשרותו להביאני אל מחוז לימודי,
שמתי פני אל תחנת הנוסעים העמוסה, שם המתנתי כמחצית השעה להיווכח שאינני מדייק במיקומי, בלית ברירה חציתי את הדרך מלאת המכוניות, אין לי להטריח את הדברים כדי לשוח על הרגע שבו ישבתי בטח באוטובוס נטול המזגן הדוהר בכביש המשובש למחצה לעבר הצומת הנכונה בה ארד ואמתין לטוב ליבו של אי מי שייקח אותי אל משכן הכולל.
- -
בצומת השוממה נסתפקתי אם לעמוד בשמש העזה או שמא לשבת בספסל המתכת המוצל אך רחוק מעיני הנהגים, לבסוף התיישבתי בדעתי לעמוד במקום החום כי במקום הצל ייתכן שתשקע השמש ועדיין אני יושב ומצפה.
הכביש היה סואן במיוחד, דבר שהסתדר היטב עם העובדה שנוהגי הרכבים לא פסקו מנסיעתם כדי להביאני אל מחוז חפצי, התחלתי מלמד עליהם זכות, שמא חולה בביתם, שמא שכירי יום הם וזמנם נתון לאדוניהם, שמא אנשי צורה הם שעליהם נאמר "פעמים שאתה מתעלם". לפתע נתעקות עיני אל רכב שבו ישב חברי הטוב שלא עצר ללקחני, באותה שעה נתמלאתי עברה על אותם אלו שלא עוזרים לידידיהם בעת הצורך, עד שלחיי הספיקו להאדים, נתקרב הרכב והבחנתי בטעותי, שנהג הרכב לא היה אלא משבעה עממין שלא נאמרו במצוות גמילות חסדים.
בקיצורם של דברים אומר שנלקחתי לבסוף על ידי אוהב תורה ברכבו המסחרי שהיה חבוט ביותר זכר לערבה והיה מרווני בדברי חיזוק, לא שליבי היה פתוח לשוח בדברים, אך מכל מקום טובה עשה עימי ואי אפשר שאינני מכיר בטובתו.
כשהגעתי אל היישוב הוותיק, נפטרתי לשלום מן האיש מסביר הפנים שהפליג להמשך טרחתו, ונמצאתי תוהה על דרכי, בית המדרש עמד בטבורו של הכפר ואני בשולי שוליו, התחלתי מהלך בשבילי הכורכר כשאני מרגיש בחמה שיצאה מנרתיקה, מה אומר לכם, שעה זו שהלכתי בחומו של יום היתה קשה מכולם, זיעה ניגרה ממצחי וזלגה לתוך עיני, עודני מוחה את הזיעה מפני, התחילו בגדי דבקים לגופי וחוזר חלילה.
בסיום דרכי ניבט לעיני בית המדרש המטופח ומכיוון שכך מתחיל אני לדמיין את חוק לימודי יחד עם החברותא. רעש בני אדם ניער אותי ממחשבתי וראיתי את חברי יוצאים מבית המדרש והכרתי בכך שכבר סיימו את לימודיהם והנה ההסעה כבר ממתינה להחזירם.
סידרתי את בגדי מן הדרך ועליתי עימם להסעה המחזירה. לפיכך נמצא יומי מסתכם בשכר פסיעות.
חֲתוּרָה
עיניו כבויות היו, כמו התייאש מלראות את האור בקצה המנהרה הנוראית הזו. גופו שפוף, נותן לחיים להכתיב לו את קצב הליכתו האיטי. וכך הוא ניגש אל קיר הזכוכית, כך ראה אותו עורך הדין לראשונה.

עורך הדין, שישב כבר מן העבר השני, התרומם, רצה להיראות למרשו בפעם הראשונה במלוא גובהו. האסיר התייישב, עורך הדין התיישב אחריו, מסדר ת כיסאו אל מולו. הקיר העבה בינהם משדר את ההבדל הכל כך קטן שעומד בין החופש והחירות לבין קירות הכלא. ההבדל הקטן הזה שעושה את החיים שלהם כל כך שונים.

"אולי תספר לי קצת" הוא אומר "מה היה, מה קרה" הוא מסדר את החליפה החדשה שלו. תיק ראשון שהוא מייצג. מנסה להראות קצת אמפתיה, למרות שקשה לו לחשוב מה המניעים של מעשה שכזה.

"הכל התחיל לפני חמש שנים" בעל הבגדים הכתומים מתחיל לדבר בקול נמוך שמשתלב היטב בקירותיו האפורים של המקום. "יש לי אח, קטן ממני בשנה, מסיבות שונות הורי החליטו ללדת אותו לבד בבית ולא לדווח עליו לאף אחד הוא לא עבר בבית ספר ולא נכנס לשום מקום בו הוא היה צריך להציג תעודת זהות לעצם קיומו

כל חיינו, לפחות מאז שגדלנו מעט והבנו את משמעות הדברים אחי קינא בי קנאה עזה מאוד אחי קינה על היותי קיים, היותי בן אהוב יותר ממנו על הורי, וממילא על כל דבר ודבר שהיה לי.
הוא קינא בי על היותי הוא קינא בי על היותו, או על אי-היותו

והוא שנא את הורי ככל שהם אהבו יותר ופינקו אותי יותר הוא שנא אותם. שנא אותם כשהתגייסתי. שנא אותם כשהשתחררתי ונסעתי להודו. והוא שנא אותי כשלמדתי מקצוע. את כל הדברים האלה הוא לא יכל לעשות בגללם, ולדעתו גם בגללי.

לפני חמש שנים הוא נעלם הוא השאיר לי פתק קטן בחדר משפט אחד היה כתוב אפילו לא חתום "הם יעלמו ואתה תידפק" האמת, פחדתי ,לא ידעתי מה הוא יעשה איך אני אצא מזה אבל איך שהכרתי את אחי מוכשר והוא יצליח לעשות את מה שהוא רוצה

במשך שנים הוא בנה לי זהות נוספת הוא קנה בשמי דברים הקבלה הייתה שמי היעד היה מקום שכביכול חתמתי על חוזה השכירות שלו.



עורך הדין, יש לומר, היה מופתע.
הוא הגיע לכאן בלי הרבה רצון. תיק שקיבל מהסנגוריה הציבורית, שאף אחד לא רצה לייצג, ולא בכדי. אדם ששרף את הוריו למוות זה לא משהו שמישהו רוצה להוסיף לרזומה שלו, וודאי שלא להתחיל איתו. אבל זה היה התיק היחיד שהוא קיבל, והוא היה צריך להתחיל עם משהו.

הבעיה הכי גדולה שלו עד עכשיו בכל הסאגה הייתה שהוא רצה שהנבל הזה יישב מאחורי סורג ובריח. לא היה דחוף לו שזה יהיה דווקא סורגי כלא; זה יכול להיות גם הסורגים של בית משוגעים, לשם הוא תכנן להכווין את הלקוח.

אבל, כאמור, הוא היה מופתע. מתברר שתפרו לאדם הזה תיק. שכל ההסרטות הברורות, הקבלות, השיחה הבהולה למשטרה של האם שמפחדת מבנה. הכול תפור, ובצורה גאונית, אם באמת נאמין לאותו אדם.

הוא הסתכל בעיניו של האדם המפוחד שישב מולו. הן נראו מפוחדות, מאוימות, תבוסתניות, אבל לא של שקרן או נבל. לא שהוא ראה אי־פעם אחד כזה. הוא התלבט: האם ככה נראה פסיכופת?

קולו החד-גוני של האסיר המשיך בסיפור, מחזק את ריחות הטחב שעלו מהקירות חסרי הסיד מסביב.

"ככל הנראה אחי תפר לי את התיק בצורה מושלמת, בעוד אני גר לי בביתי, חי את חיי הבודדים, אחי חי בשמי חיים אחרים. חיים כפולים שלי, חיים מחקים שלו, מחוקים.

כל מה שהוא רצה בחייו הוא להרוס לי את האליבי. הוא תכנן את הרגע הזה, יצר לי את זהות הפושע, הקרימנל, חסר הרגשות. כך שכניו הכירו אותו, ככה בעבודה הכירו אותו. הם יעידו שזה אני. אנחנו דומים מדי, והוא הזדהה בשמי ובתעודת הזהות שלי.

אני צריך שאתה תספר לי מה שאתה יודע על אותו יום כדי לסגור לי את הסיפור.

עורך הדין מתנער ממחשבותיו ומתחיל לדבר "בשעה 19:07 בערב, ביום ד, חנה רכב שרשום על שמך, בחזית הבית של הוריך.
יצא ממנו אדם, שיש לומר, נראה כמוך. אמנם חשוך וקצת לא ברורה התמונה, אבל צורת הגוף וההליכה די מסגירים שזה אתה.

אותו אדם, שאתה טוען כרגע שהוא אחיך, מתקרב לבית עם שקיות מלאות ומחזיק זר פרחים. הוא מנסה לדפוק על הדלת, אבל לא מצליח בגלל כל הדברים. לכן, הוא מניח את החפצים על הרצפה, דופק בדלת, ומתכוףף להרים אותם בחזרה.

הוריך, כך נראה מהצילום, קצת מופתעים לראות אותו/אותך עם כל הרבה שקיות אבל פותחים את ביתם למרות זאת. מה שמתברר כטעות גורלית. ארבע דקות אח"כ, בשעה 19:11 מתקבלת שיחת טלפון למשטרה בו אימך צועקת "הבן שלנו רוצה להרוג אותנו" ומתנתקת. בשעה 19:25 מתקבלת שיחה מהשכנים על שריפה בבית של הוריך, ועד שכוחות ההצלה מגיעים כבר לא נשאר את מה להציל.

ואתה מחכה שם בחוץ, בהלם, באלם, ובצחוק מטורף.



האסיר מליט את ראשו המגולח בין ידיו. "אז אין לי מה לעשות?" הוא ממלמל

עורך הדין ננער לפתע. "אולי יש איזה הבדל במראה בינך לבין אחיך? משהו שנוכל להוכיח על פיו שאין בינכם קשר?"

"האמת, יש משהו, אבל אני לא יודע אם זה יעזור. שבוע שעבר הסרתי מגבי קעקוע ענק של נחש ססגוני. אני משער לעצמי שאחי עדיין לא חיקה אותי בזה.

עורך הדין ספקטי, למה שיראו את הגב של השורף בתמונה? אבל מבטיח לנסות.

אחרי דין ודברים קצר עם החוקר האחראי, נותנים להם, לשניהם, הזדמנות לראות את ההסרטה ביחד.

ברגע בו אחיו מתכופף להרים את הדברים חזרה, בכניסה לבית. באותו יום ארור ונמהר. גבו נחשף, לא כולו, אומנם, אבל מספיק כדי לראות שיש שם קעקוע אדיר של נחש צבעוני.

עורך הדין מתחיל להתמלאות בתקווה. יש אולי אור, יש אולי מוצא התיק הסבוך הזה.

הוא מתחיל להאמין לאותו איש אומלל שעומד מולו, מבין שייתכן שהוא בן אדם שנתפר היטב מכל הכיוונים.

הוא ניגש אל האסיר "אתה מבין מה זה אומר? אתה רק צריך להתכופף והראות את הגב שלך לשופט. קעקוע כזה אי אפשר להסיר בין קירות בית המעצר."

האסיר מצנן את התלהבותו. "רגע" הוא אומר, " זה אומר שאני אצטרך להתכופף, אין לי כוח"

עורך הדין מסתכל עליו בעצב ורחמים מהולים ברוגז "אתה משוגע? כל מה שאתה צריך זה רק מעט להתכופף, ואתה יוצא החוצה לגמרי, אתה חופשי, משוחרר. ללא עול בכלל. וכל מה שמפריע לך זה טיפונות מאמץ עכשיו?" עורך הדין נעמד, אדום מהצעקות "אתה בכלל מבין מה אתה אומר כאן? אתה מעדיף לסבול 30 שנה בכלא, רק כדי לא להתאמץ טיפה, להקריב קצת מעצמך, את עצמך?

או שאתה לא מבין מה הכוח של ההתכופפות הזו, או שאינך מודע לקושי של הכלא.

אם לא, אתה קשה יום, הרי המחתרת חתורה לפניך, איך לא מיהרת להימלט על נפשך?"
ניחנתי בקול פעמונים.

זו לא גאווה חלילה, אלא מודעות עצמית בריאה. בדיוק כמו כינור ביישן וצנוע שמודע להיותו כלי נגינה מפואר, כך גם אני – נעים זמירות ישראל. עובדתית. אובייקטיבית.

תעיד על כך כף ידי הימנית, שמשמשת לי אפרכסת שמעבירה את תווי קולי המרטיטים מפי לאוזני. הצלילים הבוקעים באצילות מפי מטפסים במעלה אצבעותיי, ובהגיעם לאזור התנוך, הקסם מתחולל. אני חש בר מזל לשבת בשורה הראשונה בהופעה שלי עצמי.

הבעיה היא שלא כולם מכירים בכישוריי הקוליים. יוסקיבביץ, הגבאי של בית הכנסת שלי, דוחה את דרישתי לגשת אל התיבה בתפילות המיוחדות: "אין לך שום קול פעמונים, אם כבר, קולך מזכיר את קול הפרות שעונדות את הפעמונים", הוא טוען בתוקף.

לא להאמין עד כמה חסרי חוש מוזיקלי יכולים להיות אנשים.

אני לא מוכן לקבל את העובדה שציבור המתפללים יפסיד את המתיקות של קולי, רק בגלל גבאי נטול טעם טוב. אז אני מפציר ביוסקיבביץ שיכבד אותי בתפילה הגונה. לא למעני, אלא למענם, מתוקף דין "אל תמנע טוב מבעליו".

אני מנסה נואשות לשכנע אותו. מספר לו שאפילו אמי טוענת שאני שר כמו מלאכי השרת. אך הטיפוס האנטי-מוזיקלי לא מתרשם. הוא טוען שלא ממש משכנע אותו שאמא פרה מתענגת על קולו של העגל המזמר שלה.

לעיתים רחוקות מאוד הוא נעתר: בערבית של שבת חזון, ובמנחה של תשעה באב.

ביום טוב ראשון של פסח של השנה שעברה, סוף סוף שוריינתי לגשת לעמוד לתפילת שחרית.

אל דאגה. יוסקיבביץ לא גידל לפתע בגיל 66 הבנה מוזיקלית. מה שסלל את דרכי לעמדת החזן, הייתה סדרת מניפולציות, שחוקיותן מוטלת בספק, אותן הפעלתי על כמה גורמים בעלי שררה בקהילתנו. מה לא עושים כדי להביא את שירת המלאכים לציבור המשתוקק לה.

את ליל הסדר סיימתי מהר. מחר אשכים קום. לפנות בוקר כשבית הכנסת שומם מאדם, אתייצב לפני העמוד ואתרגל את התפילה כולה מתחילתה ועד סופה. זה בדיוק מה שמקצוענים אמיתיים עושים.

אחרי ליל הסדר ניסיתי להירדם. ההתרגשות גירשה את הורמון השינה, מלטונין, מגופי.

עת הזמיר הגיעה. בעוד שעות ספורות אלמד את כולם פרק הגון בשירה. סלסוליי הכבירים יסתלסלו עד כיסא הכבוד ויקיפו אותו שבע פעמים, לא לפני שיעברו דרך היכלו של יוסלה רוזנבלט בגן עדן ויותירו אותו חסר מילים נוכח ביצועיו המלוטשים של ממשיך דרכו.

עם אור ראשון רצתי לבית הכנסת. הוא היה שומם. המניין המרכזי בעוד כשלוש שעות, יש לי מספיק זמן לאימונים אינטנסיביים.

התייצבתי בתיבת בעל התפילה עם כל הציוד הנדרש: קנקן תה עם נענע וכמובן, גוגל מוגל.

לאחר חימום קולי ראשוני פצחתי בתפילה בקול רווי רגש ופאתוס. ככל שחלפו הדקות, מיתרי קולי הלכו והשתבחו, הלכו ונכנסו לכושר והציגו יכולות מפעימות.

בין קטע לקטע עצרתי ללגימת תה ולגרגור גוגל מוגל קולני, לאחר מכן ביצעתי שורת תרגילי פיתוח קול מוזרים, מהסוג שאי אפשר לבצע ליד בני אנוש בעלי יכולת שמיעה בתוקף.

לאחר כשעה וחצי סיימתי את תפילת האימונים של שחרית בתחושת סיפוק אדירה. הסתובבתי ללכת וכמעט התעלפתי.

בית הכנסת מלא מפה לפה. איך שכחתי שיש מניין ותיקין ענק לפני המניין המרכזי? עכשיו גם מתברר ששימשתי, ללא ידיעתי, בעל התפילה של המניין השכוח. ועוד איזה בעל תפילה.

חצי מהקהל התכרבל בטלית ונשנק מצחוק, חצי אחר, בוגר יותר, חמל ותלה בי עיניים מודאגות. בכל זאת אבא לארבעה ילדים, מי ידאג להם כשיהיה מאושפז?, חשבו כאובים.

שני אנשים מבוגרים ניגשו אליי, הציעו ללוות אותי לביתי. "אולי לא כדאי שתלך הביתה לבד במצבך", ליטפו את גבי ברוך.

בכניסה לביתי הם מסרו אותי לאשתי. אני קרסתי בסלון כשהם המשיכו לדבר איתה כעשר דקות. לא שמעתי את תוכן השיחה, רק את המשפט המזעזע האחרון: "מיד עם צאת החג גשו להסתכלות, אל תזניחו את זה חלילה".

"בעלי, תקום כבר, אתה מעיר את כולם", אני שומע לפתע את קולה של אשתי, "כל הלילה התחזנת, ובדקות האחרונות זה הפך לצרחות מסוייטות. קום כבר, גם ככה עוד חצי שעה התפילה ואתה צריך לגשת אל העמוד".

זינקתי מהמיטה מבולבל ומיוזע. כל זה היה חלום? וואו, איזה נס, איזו הקלה, גאולה פרטית ממש.

רצתי לבית הכנסת בלב הולם בפראות. עדיין לא עיכלתי את הטראומה שעברתי בלילה.

התחלתי את התפילה במקומי הקבוע מהורהר, כשלפתע הרגשתי שכל העיניים נעוצות בי, "נו מה אתה חולם?", גער בי יוסקיבביץ מאחורי, "אוחזים כבר ב'הקל בתעצומות', תיגש מהר".

נחפזתי לתיבת התפילה. לקחתי נשימה עמוקה, דחפתי אוויר למיתרי הקול, פתחתי את פי. וכלום. לא יוצא קול. מסתבר שאשתי צדקה, הצטרדתי כהוגן בחלום הקולני שחוויתי.

איזה אסון. לא ידעתי איפה לשים את עצמי. שקט מתוח שרר בהיכל, קצרי הסבלנות רצו לטרוף אותי חי.

זה חייב להיות עוד חלום, שכנעתי את עצמי. מלאך החלומות נהנה מאוד מפרק הבכורה, והחליט להפיק פרק המשך משודרג ברשעותו. התחלתי לצבוט את עצמי, אך לא התעוררתי. קריאות, "נוווו, נוווו", התחילו להישמע מכל עבר.

ככל שהסיטואציה החריפה והידרדרה, רק השתכנעתי יותר שזה חלום נורא. ניסיתי לצרוח כמו בחלום הראשון, אולי אשתי תתעצבן שוב ותעיר אותי בשנית. הצרידות מנעה זאת ממני, אז ביקשתי מהנכבדים היושבים במזרח שיעזרו לי עם הצביטות. חלקם שמחו על ההזדמנות וצבטו בי ללא רחם, אך עדיין לא התעוררתי.

ירדתי מהתיבה מבויש ורמוס. לא יכולתי לפספס מזווית העין את חיוכו השטני של יוסקיבביץ.

כל אותו היום הסתגרתי בחדרי, מחכה להתעורר מהסיוט. היום עבר במהירות שיא, כבר שעת לילה מאוחרת וטרם התעוררתי מהחלום השני. עיניי היו טרוטות מעייפות, אך לא הסכמתי להירדם לפני שאני מתעורר מהחלום הרע הזה.

זה כבר כנראה לא יקרה, השלמתי. מהיום אצטרך להתמודד עם מצב חברתי ירוד וערך עצמי צבוט ומוכחל, כמו שתי זרועותיי.

אבל בדיוק אז, כאשר כבר התייאשתי לגמרי, התעוררתי לפתע.

אני לא יכול לתאר לכם את תחושת ההקלה שחוויתי כאשר גיליתי שעכשיו בוקרו של יום טוב ראשון של פסח, ושקולי תקין ובריא. הכול בסדר, אמרתי לעצמי, תכף אשמיע לאוזניי כל, את יכולותיי הווירטואוזיות.

תוך זמן קצר כבר עמדתי לפני התיבה, משמיע בעוצמה מרשימה את מיטב קטעיי, לא יכול שלא לשמוע את קולות ההתפעלות מאחוריי.

אחרי התפילה התגובות היו נלהבות. יהודי עשיר ממנהטן שהתארח אצל חתנו, רמז לי על חוזה חזנות שהוא מתכנן עבורי בבית הכנסת היוקרתי בו הוא מתפלל במנהטן, על חשבונו של החזן הנוכחי, איצ'ה מאיר אלפגוט.

צעדתי אל ביתי שמח וטוב לב, לספר לאשתי ולבני ביתי על המעבר הקרוב לאמריקה הגדולה. אלא שאז לצערי הרב התעוררתי.

העייפות והצרידות הכאוטית של אתמול הכריעו אותי ובסוף נרדמתי, והתעוררתי לחלום שכולו גן עדן, ועכשיו שוב התעוררתי למציאות העגומה והצרודה, ממנה לא התעוררתי עד היום!
זהו שטח מת שאף אחד לא יודע מה קורה בו.
הוא שואב אנשים לתוכו מצד אחד, ופולט אותם במהירות שיא מצד אחר. ובתווך? לא ברור מה קורה.
אם זה היה קורה באנטרקטיקה — זה לא היה מזיז לי. אבל זה קורה בלובי הכניסה בבניין המגורים שלי.

כדי שתבינו על מה אני מדבר, אצייר לכם את מבנה הלובי. תהיו איתי רגע, זה יהיה קצר:
הכניסה מוארת ורחבת ידיים. במרכזה יש את חדר המדרגות, אותו אפשר לאגף משני צדדיו כדי להגיע למעלית.

תודה ששרדתם עד לכאן. עכשיו לתעלומה:
אני נוהג לשבת עם ילדיי הרבה בכניסה לבניין, מאכיל אותם לחם וחביתה. ובדיוק בזמנים האלה שמתי לב לתופעה.

משפחת ברנשטיין נכנסת לבניין עם ילדיה במקביל למשפחת זילבר. הן מחליפות חיוכים נימוסיים, והולכות בקצב נעים ונינוח. כל זה — עד לחור השחור.
משפחת ברנשטיין מאגפת מצד ימין, וזילבר מצד שמאל. ואז הם פשוט נעלמים לי מהעין לשבריר שנייה. הפעם הבאה שאראה אותם תהיה כאשר אחת מהמשפחות תעמוד ליד לחצן הזמנת המעלית, עם מבט שחצני של "ניצחנו אתכם".

ניסיתי לראות דרך העיניות של הלובי. אולי הן הצליחו לקלוט מה קורה באותו שבריר שנייה. התאכזבתי לגלות שגם הן לא מצליחות לראות מה קורה בחור השחור.
בהצצה בשעון של הקלטת מצלמות העיניות נדהמתי לגלות משהו חדש, מפתיע עוד יותר: שתי המשפחות נפלטו בצד השני של החור השחור שנייה לפני שנכנסו אליו.
לא האמנתי. חזרתי על הסרטון שוב ושוב, והוכח מעל לכל ספק שהם מנצחים את הזמן. לא ברור איך.

הסקרנות הרגה אותי, והחלטתי להתקין מצלמות מהירות. הן עלו לי לא מעט כסף, אך גם הן אכזבו אותי בגדול – לא הצליחו לקלוט את הרגע המסתורי.
פשוט השתגעתי. הפעלתי את כל קשריי כדי להגיע לנאס"א. עניינתי אותם בתעלומה, והם הסכימו להתקין מצלמות מהירות שמיועדות לטילים בליסטיים היפרסוניים.

המצלמות המיוחדות האלה פותחו במיוחד לאחר שטילים בליסטיים מתימן התרסקו מעל סעודיה, לאחר שנהג הטיל האיץ מדי תוך כדי התעסקות בנייד.
ועכשיו הפיתוח הנדיר הזה מותקן ברכסים, ועוד בבניין הצנוע שלי. מרגש.

המצלמות המיוחדות הללו הצליחו סוף סוף לפענח את התעלומה — דמותם של בני שתי המשפחות הוקרנה על המסך גם כשהגיעו לחור השחור. המומחים נדהמו מהמהירות המטורפת שהציגו.
הן עוד לא יודעות, אבל בזכותי, שתי המשפחות יזכו בזמן הקרוב להיכנס לספר השיאים של גינס, על שבירת שיא המהירות העולמית.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  4  פעמים
למעלה