סיפור בהמשכים תעתועי הזמן פרק י"ג

[נחמה 12]

פרק יג

הורדוס, שזה עתה שב ממשפט שבו צפה בהריגת שניים מעוזריו הנאמנים, הבין שאולי גם הפעם הלך שולל אחר התככים המתרבים בתוך ארמונו. יש לו מזל שאנטוניוס הרומאי הגדול חולק לו כבוד, זוקף את קומתו והופך אותו ליהיר מתמיד. איתו עדיין שומרים לו אמונים עוד מושלים אדירים, כמו גביניוס מושל מצרים ועוד מושלים בארצות הצפון. רק פה בארץ יהודה חש בודד ושנוא. מדע לא מגיע לו למלוך? מדוע דווקא נתיניו היהודים דוחים את מלכותו ודואגים להעביר בלחישה שהוא רק עבד ויושב על כיסא לא לו? אומנם בכל מקום שהוא עובר קוראים לפניו: "הורדוס מלכנו", אך זאת רק מהשפה לחוץ. לא מיראת מלכות אלא מיראת המוות. אף מקורביו לא אמינים, כולם בחזקת חשודים. ואם לא די בכך, גם אשתו מרים ואימה החלו לרכוש לו שנאה. פלא הוא שתסכולו גובר מיום ליום?
אילו מרימי הייתה לצידו, יכול היה לרסן את כעסו וזעמו ואולי חרבו לא הייתה ממהרת לחרוץ גורלות. אילו יכולתי לחסל את אלכסנדרה, הייתה מרימי יותר קרובה לדעותיי ולא נתונה לעצותיה של אימה. הוא הניח את כתרו המשובץ באבני זוהר על שולחנו והשעין את ראשו על כפות ידיו הגדולות.
מלמולים נרגשים נשמעו קרבים לחדרו אבל לא הצליחו לרגש אותו. השלווה היא אורחת נדירה בארמונו. ברגע זה כל חפצו היה להיות לבדו עם מחשבותיו המעיקות. הוא הרשה לעצמו לעצום את עיניו. אין אף אדם שיעז להיכנס ללא רשותו מלבד מרימי אשתו, המלווה לעיתים קרובות באימה. מלבדן גם אחותו שלומית, שהיא כמעט המלכה הבלתי מוכתרת של הארמון. היא מהיחידים שהוא נותן בהם אמון מלא.
וכמו להגביר את תסכולו, נכנסו מרים ואלכסנדרה לחדרו יחדיו, סמוקות מזעם.
"ידעת שאריסטובולוס מיועד להיות כהן גדול ועל אף על פי כן מינית את חננאל, איך העזת?" כעסה אלכסנדרה במר נפשה.
"איך העלית בדעתך לעשות מעשה כנגד כל היגיון?" חיזקה מרים את דבריה של אימה.
הורדוס, שלא רגיל להשפלות מסוג זה, זעם על ההעזה. עם זאת ידע גם ידע שיעשה הכול כדי לא להרחיק את מרימי ממנו ולפייסה. על העלבון מאלכסנדרה עוד יבוא חשבון.
"חננאל הוא ממשפחת כוהנים. בנו של כהן גדול, מה רע בכך?"
"האם ללעוג לנו באת?" ענתה לו אלכסנדרה, שלא הצליחה לשמור על כבוד המקום.
"אבל כהן גדול יכול להיות רק ממשפחת חשמונאי. הנצר היחיד שנשאר לפלטה הוא אריסטובולוס אחי". נשבר קולה של מרים ודמעות עלבון הרטיבו את לחייה. "הורקנוס היה ראוי אבל היה צריך לברוח מפניך, ולא עוד אלא שאנשיך דאגו לעשותו בעל מום. מדוע זה תוסיף פשע על פשעך?"
"מי שהפך אותו לבעל מום היו אנשי אנטיגנוס", תיקן אותה הורדוס ושלח אצבעו לעברה. "את מרבה להטיח בי האשמות. שכחת שקיבלתי אותו בכבוד גדול כיאה למעמדו".
'אבל דאגת כמובן לשולחו לעולם שכולו טוב בעזרת נוכלותך הטבועה בדמך וחשבת שאני מספיק תמימה כדי לקנות את ההסברים שלך', העיד מבט עיניה המתקומם של אלכסנדרה. שפתיה היו קפוצות בכעס וחרון. 'לא חסת עליו הגם שידעת שהוא אבי. שוב ישיב לך כגמולך קל קנוא ונוקם'. המשפטים הקשים שאיימו לפרוץ נשארו בליבה פנימה. מאמץ רב השקיעה כדי למנוע מפיה לזעוק את אשר חשה בליבה הרותח, בנשמתה.
היטב זכרה את אביה הורקנוס, ולא שכחה שהאדם שמולה רצה בכל מאודו במותו, ועשה כל מאמץ לחסל אותו. הכול כדי להרחיקו מהכתר. מהמלוכה שהגיעה לו ביושר. רק אנטיפטרוס, אביו של רשע זה, הוריד אותו מתוכניותיו. אפילו אבא הטוב, שהיה רחמן וסלחן, לא כבש את כעסו עליו, כשהיה מושל הגליל. אבא הורקנוס דרש להעמידו לדין הסנהדרין. אז הגדיש הורדוס את הסאה והרג הרבה חפים מפשע. במקום להופיע במשפט כאדם מעורר רחמים ולבקש על נפשו בשפלות ראויה שתקל בדינו, הופיע הורדוס היהיר לבוש בבגדי שרד ומלווה במשמר כבוד. עמידתו הזקופה והיהירה הטילה מורא בלב כולם. רק אחד מחברי הסנהדרין, שמעיה, קם והעז לומר דברים קשים על הנידון ועל הביזיון נגד בית הדין. אבא הורקנוס הבין כי הרעה בוא תבוא מצידו של הורדוס הנוקם, והחליט לדחות את הדין. בינתיים גם קיבל איגרת מקיסר סוריה סקסטוס שאיים על מי שייגע בהורדוס לרעה. כך קיבל הורדוס הזדמנות לברוח ולהציל את חייו. אלכסנדרה חנקה את זעמה וניסתה לדבר אל הגיונו.
"העם עורג וכמה לראותו בעבודת הקודש. אם מעוניין אתה בעם שמח, השב את הכהונה לזרע החשמונאים".
"אם תחזיר לאנשי יהודה את הצבע ללחייהם הדוויות, הם יזכרו לך זאת לטובה". ביקשה אלכסנדרה בתחנונים.
נקישות מהוססות נשמעו על הדלת. הורדוס, שרצה בכל מאודו לסיים את המעמד הזה בלא החלטה נוספת ולהישאר נקי לעת עתה, שמח על הסחת הדעת וקרא: "יבוא!"
ניקולאוס קד לפני מלכו ומסר לו ידיעה. "דליוס בחצר!"
הורדוס ניצל את ההזדמנות וקרא: "גבירותיי היקרות, אורח רומאי חשוב הגיע. הניחו לדברים, וסמכו על שיקול דעתי". קם, עקף אותן ויצא.
אלכסנדרה הביטה בבתה והביעה שאט נפש. "אין ברירה אלא לערב את קליאופטרה".
"קליאופטרה השביעית, הרי היא לא יותר טובה מהורדוס", השתוממה מרים.
"קליאופטרה השביעית ואני ידידות משכבר הימים, היא תסייע לנו".
אימה יצאה מהחדר בחיפזון ומרים אחריה. בחצר נתקלו באריסטובולוס רוכב על סוסו. הוא קפץ ונעמד כשראה את פניהן הדואגות.
"מדוע נעצבתם על ליבכן?" שאל בתום לב.
לאחר ששמע את דבריהן צחק למבטיהן המשתוממים.
"לפלא ייחשב לי הדבר. האם לרגע האמנתן שהוא ימנה אותי לכהן גדול? שנאתו וקנאתו אליי גלויות".
"בני, אולי אתה מוחל, אבל העם זקוק לך ומצפה. אנו נכריח אותו".
"אימי היקרה, הוא דורס כל מי שחושב אחרת ממנו".
"בני, הכהונה מיועדת לך". פקדה אלכסנדרה. "אל תוסף דבר אליי בעניין זה". היא הביטה בו ממושכות ועל פניה ניכר שאף אם יהיה זה במחיר חייה.
בעוד השלושה עומדים חסרי אונים, נתנה אלכסנדרה פקודה להביא ללא דיחוי את ניקולאוס. משרתי החצר פתחו בחיפוש מהיר בכל מבואות הארמון. לאחר רגע ארוך הגיע ניקולאוס בנשימה טרופה לפקודתה.
"כתוב איגרת בזה הרגע לקליאופטרה מלכת מצרים".
ניקולאוס הביט בה בעניין רב. מסוקרן מהו העניין הדחוף.
"תרשום בשמי שהיא תדרוש מאנטונינוס, משנה הקיסר, כהונה גדולה למען אחי המלכה מרים".
"האם ידוע לך כבוד אם המלכה, שקליאופטרה רוחשת רע בליבה על הורדוס ועל כל ארץ יהודה?"
"עשה מה שביקשתי".
"ברשותך מלכתי, האם ידוע לך שכוונתה לכבוש את ארצנו הקטנה? היא רכושנית חסרת תקנה ואין היא רואה כלום מלבד את עצמה".
"אל תאמר לי דברים שאינם שייכים לעניין. הידידות בינינו תעמוד תמיד מעל הכול. היא ידידת אמת ותעשה הכול כדי להכניע את הורדוס".
"אבל---"
"אתה עדיין כאן? שלח מייד את הרצים ותן להם את הסוסים המהירים ביותר".