סיפור בהמשכים תעתועי הזמן פרק י"ב

[נחמה 12]

תעתועי הזמן פרק י"ב

פרק יב
יוליאנה נחפזה לחדרה. היא חייבת להירגע לפני שתמשיך לשרת את גבירתה. מה ששמעה הרגע מפי ניקולאוס סופר המלך יפיל פצצה בחצר המלוכה המשוסעת בלאו הכי, ועלול לקרוע את מארג היחסים המתוחים ממילא.

ניקולאוס סיפר שהמרכבה המלכותית חזרה מטקס המינוי של הכהן הגדול. חננאל, רעו משכבר הימים של מלכנו הורדוס, התמנה לשמש בקודש. למלך היה חשוב להחיש את מינויו.

אבל ממש לפני שסגרה את דלת חדרה, הופיע פיוס גנן החצר ומסר לה הוראה משלומית, להתייצב לפניה בדחיפות. יוליאנה, שחשה פחד הזוחל במעלה גבה, מיהרה לפקודת אחות המלך. היא עוד הספיקה לבקש מפיוס שינקוש על דלת חדרה של אלכסנדרה וימסור לה על המינוי השנוי במחלוקת. אולי יואיל להסיר אבן אחת מליבה, כי כרגע ישנה אחרת הכבדה ממנה.

שלומית עמדה על המדרגה באולם הכניסה שבחזית. חיוך לעגני על שפתיה ועיניה הקרות סוקרות את דמותה הרועדת של יוליאנה.

יוליאנה חשה שנאה עזה לעומדת מולה. רודנית שלא שוכחת מעולם לתת לשני תחושת השפלה, בעומדה בזווית מתנשאת המשפילה את קורבנה. תרתי משמע.

יוליאנה לא ידעה מה יותר עז ממה: השנאה או הפחד. "פיוס מסר שיש לך דבר מה לומר לי".

לאחר שתיקה ארוכה ומצמיתה פתחה שלומית פיה. "הפקדנו אתמול בידייך את הסוסים. איפה בדיוק היית?"

"ביקשתי מאלכסנדרה שתתיר לי לבקר אצל קרובתי".

"האם ידוע לך שהסוסים שהופקדו בידייך הם רכוש הארמון?"

"ודאי. האם קרה להם משהו?"

"הם חזרו ללא תליוני הזהב שעיטרו את מצחם".

"מה?" נבהלה יוליאנה.

"על גנבה בארמון אי אפשר לעבור בשתיקה".

"אינני יודעת איך זה קרה".

"אינני מבינה. את מקבלת פה יחס של בת בית. אוכלת מכל מעדני המלכות, גבירתך אלכסנדרה נוהגת עימך במתינות. את מבצעת עבודות קלות. מקבלת משכורת מעוררת קנאה. וזו התודה שלך? עד השעה התשיעית עלייך להחזיר את הגנבה. זו פקודה! כדאי שזה יקרה. כי אם לא, לא נסתפק בלהוריד אותך לדרגת משרתת שפלה המנקה ביבי שופכין".

"אני מבטיחה שלא נגעתי בכלום". ייבבה יוליאנה ודמעות הרטיבו את פניה. "האזיני לדברייך, הרי אין לי סיבה לגנוב. וכי זהב אני חסרה? אנא, שימי על ליבך את חוסר ההיגיון שבדבר. וכי איך יעלה על הדעת שאעשה שטות זו ואסתיר באמתחתי דווקא תליוני זהב הנראים לעין כול, המסמלים את בית המלוכה? הלוא יש לי די והותר לגזול מחדרה של אלכסנדרה. אילו חלילה רציתי בכך".

"הפסיקי לייבב, הדמעות מזמן אינן מטבע עובר לסוחר. את יודעת שכל הנידונים למוות אצלנו בכו בתחנונים שהם חפים מפשע. אילו היינו נמסים מדמעות, היו עוד אלפי רוצחים וגנבים מסתובבים חופשי בחוצות קריה".

שלומית התקרבה עד כדי נגיעה, סיננה בכעס: "כדאי שתמהרי", ומיהרה להיעלם במעלה המדרגות.

אני שונאת אותך בתכלית השנאה. שלומית האכזרית. צעקה יוליאנה מקירות ליבה, שפתיה רועדות אך קולה לא נשמע. מי ייתן שאראה במפלתך ובמפלת כל הבית הנורא הזה. ראויה את להיות אחות להורדוס הרוצח והוא ראוי לך. לעולם לא אשכח איך שכנעת את הורדוס להרוג את בעלי אנטוניו, כי חשדת בו שרצה להרעיל את המלך. הרבה זמן עומדת אני באלמנותי. הכול רשום על שמך. גם ללכת מפה לא נתת לי. אמרת לי בטקס ההוצאה להורג של אנטוניו, בשאננות בלתי נסבלת, שאף אני נושאת באשמה, אבל בחסדך הרב חננת אותי שאהיה משרתת לעולם.

בצעדים כושלים ובבכי בלתי נשלט חזרה יוליאנה לחדרה ועלתה על יצועה.

התנומה הגואלת ריפתה את גופה המתוח, ייבשה את דמעותיה והניחה לנפשה הסוערת.

מבעד לעיניה המצועפות הביטה בהוריה. הם רכנו מעליה ועיניהם מביעות חמלה. אבא בזקנו הצחור משלג ובפאותיו המבריקות קורא: בתי, את בת מלך! את צריכה להיות בארמון אמיתי. החזיקי מעמד. חזרי לעם היהודי. היי בת חורין.

אבא, איך אעשה זאת?

חטאת לה' בתי. אנטוניו לא היה בשבילך. אבל כבר כתוב "אל יתייאש מן הרחמים". אל תתייראי מאיש, רק מהחטאים.

אימא, בכתה יוליאנה, קחו אותי איתכם. אימה טלטלה את כתפה ואמרה: יהי ה' עימך.

הם המשיכו לטלטל אותה ולקרוא בשמה.

הטלטול העיר אותה משנתה בבהלה. עורפה, השפחה הערבייה האחראית לניקיון הקומה, מעירה אותה כבר שעה ארוכה.

"מה השעה?" שאלה יוליאנה בבהלה.

"כמה רגעים אחר השעה התשיעית".
<<<<<<<<
איילת ישבה בירכתי הפתח בחצר הפונה אל השביל. עולי הרגל מילאו את הדרכים המובילות אל בית המקדש. יעל ובלה, צפורה ועוזיהו עלו על העגלה המקושתת והצפופה ביהודים עליזים. כל אחד נשא על שכמו סלסילה יפיפייה מעשה יד העמוסה בפירות ביכורים. הם נופפו לה לשלום. קריאותיהם נבלעו בשירה סוחפת. היא לא תצטרף אליהם. למזלה הרע נקעה את רגלה וכל תזוזה גורמת לה כאבים איומים. מדוע זה קרה היום? דווקא ביום שבו יכלה להכיר מקרוב את מקום המקדש ולראות במו עיניה את הכוהנים? כל בני הבית מתכוננים זמן רב ליום הגדול והצליחו בכישרון רב לפתח בה רצון עז להגיע לקרבת נגיעה לחלום שנישא אלפיים שנה.

ברור לה מדוע זה קרה. לא צריך להתאמץ כדי להבין שזה תוכנן מלמעלה. להם יש זכות, לי עדיין לא. כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. להם הוא בנוי. לי הוא חרב.

תחילת החורבן כבר נראתה בשטח. פסלי הנשרים שהעמיד הורדוס על גג המקדש היו כצלם בהיכל. כוהנים רבים נהרגו בזמן הקרבת הקורבנות. מיסים כבדים רוששו את העם.

חרבו של מלך רשע זה ממהרת לשחוט וקורבנותיו הרבים פיתחו שנאה עזה לאדומי שעלה לגדולה. לא פלא שקמה בעם תנועת מרידה. העם לא רואה בו מלך הממשיך את מלכות חשמונאי. הנועזים שבהם לא מכבדים אותו בחולפו על פניהם בקריאת "הורדוס מלכנו", כפי שציווה. יש מהם שמשלמים בחייהם על כך. קבוצת הקנאים שיוצאת לפעולות חבלה הגדילה לעשות. הם מחכים לשעת כושר להחזיר את המלכות להורקנוס הקשיש הנמצא בגולת בבל.

ככל שגדל כבודו של הורדוס בעיני אנטוניוס, מושל רומא, במזרח, ובעיני אוקטביאנוס, קיסר רומי, כך גדלה בדידותו בתוך עמו שעליו הוא מושל. אכזריותו עמדה לו לרועץ. היהודים ראו בו מושל זר, עבד בית חשמונאי, בן משפחה אדומית, שאולצה להתגייר על ידי יוחנן הורקנוס החשמונאי. אפילו הצדוקים והבייתוסים עושי דברו העדיפו לשמור מרחק. המקורבים ביותר והנאמנים נרכשו בהטבות מפליגות על חשבון העם. אף הם ידעו שהם חיים על זמן שאול. ככל שהרגיש שנוא ובודד, כך הכביד את עולו על כל מי שנחשד שאולי רוצה ליטול את חייו. בתי הסוהר התמלאו באומללים מעונים, ותלייניו לא נחו לרגע.

ככל שהעמיקה איילת בהרהורים אלו, מועקתה גדלה. אולי זו שאלה של זמן עד שגם היא תהיה קורבן, והיא כל כך רוצה לחזור הביתה. כולם טובים אליה, אבל אף אחד לא מכיר בקושי האדיר שלה, והכי קשה הוא שאין מי שייתן בה את אמונו שהיא מזמן אחר.

היא ניסתה לדדות ברגל אחת עד לחדרה. הכאבים היו חדים. בתוך צלחת חרס הייתה מונחת שקית בד. היא שלפה מתוכה פירות טריים שנבררו מפירות הביכורים. הפעם זכרה שאין זה נאה ומכובד לנגוס ללא ברכה. עוד למדה שתרומות ומעשרות הן מצוות מוקפדות בבית זה. אפילו יוחאי הנחשב לפשרן בהלכה וזלזל במצוות, היה מכניס את היבול שקטף מהשדות דרך הגג, כדי שלא יתחייבו במעשרות. ממש כמו שעשו רבים כמוהו מהיהודים היראים פחות. אין ספק שהיום היא למודת הלכות מהשטח.

בבית זה חשים באוויר את ממלכת הכוהנים וגוי קדוש. התפקיד הרם של העם היהודי ממומש בכל תזוזה. ההבדל הקוטבי בין גוי ליהודי, זועק לשמיים. שפלותם של העמים ובורותם, הגדילה בעיניה את חוכמתם והשכלתם של יהודי המשנה. מעבר לכך בבית זה יותר מאחרים, נשבה תורתו הלל הזקן.

בעודה לועסת נזכרה בעובדה שבעולם שממנו באה לא נהנתה כל כך מטעם הפירות כמו פה. אבל אז נזכרה שקראה פעם שמאז שנחרב בית המקדש ניטל טעם הפירות, טעם הבשר וכו'. הינה ההוכחה.

נעירת סוסים קרעה את הרהוריה. לא ייתכן שמשפחתה של יעל חזרה כה מהר, ואם לא - של מי הפסיעות הגסות המתקרבות אל הבית?

חריקת צירה החלוד של הדלת נשמעה לה כצווחה. "מי שם?" קראה בבהלה.

איילת התעלמה מכאביה ודידתה במהירות לדלת החיצונה. שני חיילים רומאים ניצבו בפתח, מכוונים אליה כידונים ארוכים. פניהם שוחרות רע ומאיימות. אימת מוות נפלה עליה. שאלתה קפאה בפיה.

"באנו בפקודת המלך לאסור את יוחאי".

"הוא לא בבית". אמרה בשפתיים רועדות.

"בן מוות הוא הנבל!" צעק החייל בקול ונעץ את חוד כידונו בקיר המפריד בינם לבין חדרה.

"אם לא תאמרי מייד היכן מסתתר הבריון היהודי, תחרצי את גורל כל יושבי בית זה". קרא אליה בזעם.

"אף אחד מהמשפחה לא נמצא".

החייל השני דחף אותה בכידונו ושניהם פרצו לתוך החדרים בחיפוש יסודי אחרי המבוקש.

איילת נפלה על רגלה וצעקת כאב חנוקה נפלטה מגרונה.

לאחר רגע חזרו החיילים. "כדאי שתפתחי פיך ותספרי היכן הוא מסתתר, ולא, גורלך יהיה כגורל כל משפחות הקנאים שהסבו נזק גדול לממלכת הורדוס".

"הם בציפורי". שיקרה איילת שפחדה שמה יאונה להם רע.

"ומדוע פניהם מועדות לשם?"

"מדי פעם הם נוסעים לשם. זו עיר הסנהדרין בצפון". איילת התפללה בליבה שלא ימהר אי מי לחזור בשעה זו.

"את משקרת!"

"הוא נאלץ לצאת למסע לעיתים קרובות. הוא מרבה להביא שאלות רבות בהלכה שהצטברו. באמת". הפעם היה המשפט אמיתי. אבל לא נכון לאותה שעה.

"אם נגלה כי שקר בפיך, אוי לנפשך". איים עליה בעל החרב השלופה.

"בינתיים נציב פה בפתח משמר של חיילים עד לבואם".

"הו, לא. הם לא יחזרו מהר. יש להם עוד להתעכב בגלבוע ולאחר מכן הם משנים את מסעם לשוק שעל חוף ימה של פתולאמיס. יש להם לפרוק את יבול השדה ולמוכרו". ניסתה בקול רועד לסלקם.

"אם כך, תהי את בת ערובה ונעשה בך כדת מה שעושים למשפחות המורדים הנעלמים".

"אני לא שייכת למשפחה".

"ומה מעשייך פה?"

"אני משרתת".

שני החיילים החליפו מספר מילים. בינתיים הצליחה איילת להיעמד. רועדת מפחד החלה לחשוב במהירות איך להיחלץ. היא הכניסה יד לכיסה הענק כמנסה להיאחז במשהו. שוב מצאה עצמה מתפללת מעומק ליבה. הם הביטו בה במבט קוטל. לפתע בתנועה בוטחת הניף החייל את חרבו בתנועה מאיימת והתקרב לעברה.

ידה מיששה בכיסה וגילתה את הפנס. מהחפצים הבודדים ששמרה עליהם ולא גילתה אותם לאיש פן יאשימוה בכישוף. כמוצא אחרון לסכנה המיידית המרחפת על ראשה, שלפה אותו ולחצה על המתג. אור מזמן אחר סנוור לפתע את פני העומדים ליטול את חייה.

צעקה נפלטה מפי החיילים העשויים ללא חת, והם מיהרו להסתלק כשם שבאו.

הפנס "המכושף" שהציל אותה ממוות לא הושב לכיסה. הפעם היא תסתיר אותו במקום שמור יותר. היא הביטה כה וכה. חיפשה סדקים שיסתירו היטב את אוצרה. בין המדרגות לעליית הגג בתקרה מצאה לבנה שלא מהודקת היטב. היא שלפה אותה בקלות ממקומה, דחסה את הפנס והידקה שוב את הלבנה בכוח. קצותיה התפוררו וצבעו את כפות ידיה בלבן. היא הביטה מרוצה ממעשי ידיה. היא לא תיארה לעצמה שזוג עיניים זרות צפה בנעשה ממקום מחבואו.