הנושאים החמים
אין כמו הקדמות. אהובות על הסופרים, שנואות על הקוראים שרק רוצים לרדת לעניין לשמו באו הנה. ולא, כנראה זה לא לקרוא נאומים משעממים של סופר משועמם. רק-תן-סיפור!
אז אני אצא ידי חובה, והקדמתי תהיה קצרה... הסיפור הזה הוא לא בשביל להתפרסם בשום מקום, ולא עתיד להגיע לאף במה מלבד פרוג. כך שיש לו סיכוי טוב להימשך הלאה.
והוא לא ברמה גבוהה כמו בסיפורים אחרים, שלא נזכיר את שמם כאן משום שאין מערבים שמחה בשמחה.
הוא חמוד, קליל, ובא למלא את החסר בסיפורים נוסח שרלוק הולמס. לחוקרים שלי אין משפחות שעלולים לחטוף, רק תיק אחד ענק לפתור.
הארכתי. אז את תשרדו את הפרק הראשון - אתם מוזמנים לקרוא את החלק השני של ההקדמה בסוף. תהנו!
פרק א
"דניאל? יש לי תעסוקה בשבילך".
הדסק של דאן נראה כמו חצר של פחח שעברה עליו סופת הוריקן. ואי אפשר לומר שמפקדו אוהב את זה. אבל הוא שונא שקוראים לו דניאל, כך שהם תיקו.
"כן, המפקד", דאן נשען אחורנית, שומט את הקרואסון בו נגס על המקלדת. "לשטוף לך את הרכב? לנקות את קורי העכביש מהתקרה של המשרד שלך?"
המפקד התעלם. "אתה באמת מתכוון להמשיך ולאכול מזה?" שאל אחרי רגע, מחווה בסנטרו על הקרואסון.
אוי, עוד פעם הוא מתחיל. "לא, אני הולך לארוז את זה בנייר מתנות בשבילך".
סבר פניו של המפקד הועם.
"יש קייס חדש?" דאן השחיל במהירות לפני שהמפקד ינזוף בו, מתחמק באלגנטיות אופיינית.
איך טד שונא את זה. ילד טוב שכמותו, שונא חוצפות.
המפקד התלבט כמה רגעים בתוך עצמו, ואז החליט לזנוח את הנושא הלא בוער. מילא, מאז שהגיע לכאן לפני חודשיים הוא מחנך את ילד הפרא. לא יקרה כלום אם פעם אחת יתעלם, במיוחד כשתיק כבד עומד לפניהם.
"אני לא מטיל עליך את התיק, כי אם מציע לך את הטיפול בו", לנדיס קופר נטל לעצמו כיסא מדסק ליד והתיישב עליו כשארשת פניו כבדת ראש כתמיד.
"מציע", דן מהדהד אחריו, גבותיו מתרוממות בהדגשה. "ממתי אתה מציע?"
שפתיו של קופר מתהדקות. "ממתי שמדובר בקייס שאין בו יותר שאלות מתשובות. אין כלום. זה כל המידע שיש לנו".
מפקד מחלקת הבלשות של משטרת טקסס הכניס יד לכיסו, פשפש בתוכו כמה רגעים, והוציא דיסק און-קי מתכתי ופשוט של 32 ג'יגה.
מה זאת אומרת 'אין שאלות'? דאן נטל את האון-קי, מסיע את כיסאו אחורנית ותוחב את פיסת המתכת אל תוך הכניסה המיועדת לו בגוף המחשב. כל פיסת מידע, ואפילו קטנה, יכולה למלא ספר שלם בשאלות. ועוד בלי התשובות עליהן.
תיקיה בודדת צצה על המסך. דאן הקליק עליה פעמים, מגלה תמונה אחת בלבד. הוא פתח אותה, וסדרת מספרים שאין כל קשר לוגי ביניהם על גבי דף ממורט מילאה את המסך.
"וזה..." פתח בנימת שאלה, מצפה ממפקדו להמשיך אותו.
קופר משך בכתפיו. "אמרתי לך. אין מידע, אין תשובות, אין שאלות. השאלה היחידה היא – מה סדרת המספרים הזאת באה לייצג. אתה מוכן לעשות את העבודה?"
ככה.
לא פלא שהוא שואל אותו ולא זורק עליו את התיק כתמיד. דאן הגדיל והקטין את התמונה בהיסח הדעת, מתופף באצבעות ידו השניה על שני סנטימטרים פנויים בשולחן המשרדי העמוס שלו. "ולמה אתה צריך לדעת את משמעות סדרת המספרים הזאת?"
זאת עבודה חסרת סיכוי. מה הרעיון? יותר מכל דבר אחר, זה נראה כאילו ילד שרבט בלי משים על הדף המרופט הזה את מספרי בתיהם של חבריו הקרובים ביותר. לא כמו נייר עם משמעות.
"יש עוד פרט מידע אחד חשוב", לנדיס תר אחר מקום פנוי להשעין עליו את ידיו. לך תמצא כזה על השולחן של דניאל. "הדף הזה נמצא בכיסו של הנרצח משדרות המילטון. נראה שהוא ניסה להגן עליו או להסתיר אותו, כיוון שהיה טמון בנעליו".
"הנה, המפקד", דאן פינה בנדיבות ערמת תיקיות גבוהה, מצניח אותה על הרצפה לידו. "ואתה מוכן לענות על עוד שאלה שלי? בינתיים, הקייס הזה העלה אינסוף שאלות, המפקד. אין לי מושג למה אמרת שאין שאלות. למה אתה חושב שהדף הזה חשוב כל כך? אולי הוא בא רק לרפד את חלקו האחורי של הנעל, כי השתפשף לו?"
"לא נאמר דבר כזה בדיווח הפתולוג", ציין קופר ברצינות תהומית, ודאן רצה לבעוט בקדמת שולחנו בתסכול. אין לו אפילו טיפה אחת של חוש הומור? "הרגליים שלו היו חפות מכל שפשוף. ואני לא יודע למה, אבל תחושות הבטן שלי מורות שיש כאן משהו חשוב. קריטי. אז תיקח את התיק או לא?"
קופר, כמו קופר, חותר ישר למטרה.
"אקח אותו", גנח דאן והתכופף לעבר התיקים הפזורים על הרצפה. תחושות הבטן של לנדיס, מה לעשות, התגלו בדרך כלל כנכונות. לקח לו רק ארבע פעמים ללמוד את הלקח. "רק תצטרך לטפל בבעיה גדולה בהרבה".
קופר היטה את ראשו בתהייה.
מתנשף, החוקר התרומם כשהר תיקיות קרטון בידיו. "תמצא מישהו אחר שיטפל בכל אלו", אמר תוך כדי שמצניח אותן על ברכיו של המפקד המופתע. "וגם באלו. ובאלו". עוד ערימה נחתה על רגליו. ועוד אחת.
קופר השעין את סנטרו על המגדל שהגיע כמעט עד בית שחיו. "כל אלו... שלך?"
חיוך זחוח עלה על פניו של דאן כשנשען אחורנית והגדיל את התמונה שעדיין מילאה את המסך. "בהצלחה. ורק עוד שתי שאלות, המפקד. אה, ובקשה אחת".
לשונו של קופר עדיין הייתה משותקת.
דאן, שעיניו היו דבוקות במסך ופזלו מידי פעם בשעשוע אל המפקד, שבאופן חריג נאלם דום, לקח את הדממה כאישור. "שאלה מספר אחת: איפה הדף? אני רוצה אותו. מתנה לחבר שלי. שאלה מספר שתיים: אפשר לצרף אלי עוד חוקר לצוות? והבקשה – יצאת ממש בזול, רק אחת – אם אני לוקח את התיק, אני מקבל את הזכות לקרוא לו שם".
קופר טלטל את ראשו באיטיות. איך דניאל תמיד מצליח לעשות לו את זה? "תקבל את הדף, אחרי שאסלק את התיקיות הללו מעלי. ועם כמות התיקים שקווין הטיל עליך, אני לא מאמין שיהיה לי חוקר פנוי".
מילותיו של קופר כמעט לא חדרו לאוזניו. אין שום היגיון במספרים הללו. שום היגיון.
"אני לא אמור לפצח את התיק הזה לבד, המפקד. אין מצב". הוא מגלגל את העכבר למטה, מקווה למצוא רישומים נוספים בסוף הנייר המקומט. אבל אין.
"בסדר". חורק קופר, ומתרומם כשידיו מלאות תיקים. "קח איתך אחד, אבל רק אחד! על תערב לי את כל היחידה. לא יודע למה קווין זרק עליך כל כך הרבה תיקים. זה לא שאתה החוקר היחיד כאן".
דאן משך בכתפיו. "מאותה סיבה שאתה פנית דווקא אלי, המפקד", הוא מחייך במתיקות. "ואני מקבל לקרוא לתיק שם, כן?"
זה לא רעיון טוב. לנדיס יודע את זה, אבל בכל זאת הוא לא רואה סיבה לסרב. איזה שם הוא כבר יכול לקרוא לתיק של סדרות מספרים? אלגברה?
הם יסתדרו עם זה.
"יופריטיס!" הכריז דאן עוד לפני שהמפקד נתן את אישורו הסופי.
"מה??" איך, בשם כל הרוחות, הצליח הפקוד שלו להגיע לנחל פרת בשמו הלטיני? ואיך הוא בכלל מכיר את הנהר הזה? דאן לא נתן לו רושם של אינטליגנט. אולי דווקא הפוך.
מן הצד, מייק קרץ אליו. צוטט לשיחה, מן הסתם. "יופריטיס, המפקד. כי אני לא יודע על הדבר הזה כלום, רק שמעתי את מארק מדבר עליו בהתלהבות. בדיוק כמו התיק ההזוי הזה". הוא נשמע עליז, אמנם. אבל בתוכו...
אם המפקד צודק, ומשהו טמון בדף התמים הזה – ייקח לו הרבה מאוד זמן לעלות עליו. אם בכלל.
"תיק יופריטיס", גלגל קופר את המילה על לשונו, קובע את שמו סופית בראשם של החוקרים.
גם אם ינסה להחליף את השם היצירתי מידי, אין לו סיכוי.
"זהירות, המפקד!" קולו של דאן מתרה, אבל המפקד קולט אותו רגע מאוחר מידי. רגליו נתקלו בגלגלי הכיסא אותו משך מהדסק של מייק, מערערים את יציבותו, ועשרות התיקים שבידיו עפו לכל עבר.
"מזל טוב!" הכריזו דאן ומייק יחד.
מבטו הזועם של המפקד טיפס מעל השולחן המשרדי וננעץ בחוקר בהיר השיער.
"הופס", מייק כיסה בידו על פיו. "כנראה זה לא היה חכם מצידי לומר את זה".
"או שכן", דאן מחייך את חיוכו המפורסם שעלה בקביעות על עצביו של מפקדו. "כי אני מבקש שמייק יהיה השותף שלי למשימה, המפקד. אז תצטרך למצוא מישהו אחר להטיל עליו את התיקים האלו, המפקד".
אז אני אצא ידי חובה, והקדמתי תהיה קצרה... הסיפור הזה הוא לא בשביל להתפרסם בשום מקום, ולא עתיד להגיע לאף במה מלבד פרוג. כך שיש לו סיכוי טוב להימשך הלאה.
והוא לא ברמה גבוהה כמו בסיפורים אחרים, שלא נזכיר את שמם כאן משום שאין מערבים שמחה בשמחה. הוא חמוד, קליל, ובא למלא את החסר בסיפורים נוסח שרלוק הולמס. לחוקרים שלי אין משפחות שעלולים לחטוף, רק תיק אחד ענק לפתור.
הארכתי. אז את תשרדו את הפרק הראשון - אתם מוזמנים לקרוא את החלק השני של ההקדמה בסוף. תהנו!
פרק א
"דניאל? יש לי תעסוקה בשבילך".
הדסק של דאן נראה כמו חצר של פחח שעברה עליו סופת הוריקן. ואי אפשר לומר שמפקדו אוהב את זה. אבל הוא שונא שקוראים לו דניאל, כך שהם תיקו.
"כן, המפקד", דאן נשען אחורנית, שומט את הקרואסון בו נגס על המקלדת. "לשטוף לך את הרכב? לנקות את קורי העכביש מהתקרה של המשרד שלך?"
המפקד התעלם. "אתה באמת מתכוון להמשיך ולאכול מזה?" שאל אחרי רגע, מחווה בסנטרו על הקרואסון.
אוי, עוד פעם הוא מתחיל. "לא, אני הולך לארוז את זה בנייר מתנות בשבילך".
סבר פניו של המפקד הועם.
"יש קייס חדש?" דאן השחיל במהירות לפני שהמפקד ינזוף בו, מתחמק באלגנטיות אופיינית.
איך טד שונא את זה. ילד טוב שכמותו, שונא חוצפות.
המפקד התלבט כמה רגעים בתוך עצמו, ואז החליט לזנוח את הנושא הלא בוער. מילא, מאז שהגיע לכאן לפני חודשיים הוא מחנך את ילד הפרא. לא יקרה כלום אם פעם אחת יתעלם, במיוחד כשתיק כבד עומד לפניהם.
"אני לא מטיל עליך את התיק, כי אם מציע לך את הטיפול בו", לנדיס קופר נטל לעצמו כיסא מדסק ליד והתיישב עליו כשארשת פניו כבדת ראש כתמיד.
"מציע", דן מהדהד אחריו, גבותיו מתרוממות בהדגשה. "ממתי אתה מציע?"
שפתיו של קופר מתהדקות. "ממתי שמדובר בקייס שאין בו יותר שאלות מתשובות. אין כלום. זה כל המידע שיש לנו".
מפקד מחלקת הבלשות של משטרת טקסס הכניס יד לכיסו, פשפש בתוכו כמה רגעים, והוציא דיסק און-קי מתכתי ופשוט של 32 ג'יגה.
מה זאת אומרת 'אין שאלות'? דאן נטל את האון-קי, מסיע את כיסאו אחורנית ותוחב את פיסת המתכת אל תוך הכניסה המיועדת לו בגוף המחשב. כל פיסת מידע, ואפילו קטנה, יכולה למלא ספר שלם בשאלות. ועוד בלי התשובות עליהן.
תיקיה בודדת צצה על המסך. דאן הקליק עליה פעמים, מגלה תמונה אחת בלבד. הוא פתח אותה, וסדרת מספרים שאין כל קשר לוגי ביניהם על גבי דף ממורט מילאה את המסך.
"וזה..." פתח בנימת שאלה, מצפה ממפקדו להמשיך אותו.
קופר משך בכתפיו. "אמרתי לך. אין מידע, אין תשובות, אין שאלות. השאלה היחידה היא – מה סדרת המספרים הזאת באה לייצג. אתה מוכן לעשות את העבודה?"
ככה.
לא פלא שהוא שואל אותו ולא זורק עליו את התיק כתמיד. דאן הגדיל והקטין את התמונה בהיסח הדעת, מתופף באצבעות ידו השניה על שני סנטימטרים פנויים בשולחן המשרדי העמוס שלו. "ולמה אתה צריך לדעת את משמעות סדרת המספרים הזאת?"
זאת עבודה חסרת סיכוי. מה הרעיון? יותר מכל דבר אחר, זה נראה כאילו ילד שרבט בלי משים על הדף המרופט הזה את מספרי בתיהם של חבריו הקרובים ביותר. לא כמו נייר עם משמעות.
"יש עוד פרט מידע אחד חשוב", לנדיס תר אחר מקום פנוי להשעין עליו את ידיו. לך תמצא כזה על השולחן של דניאל. "הדף הזה נמצא בכיסו של הנרצח משדרות המילטון. נראה שהוא ניסה להגן עליו או להסתיר אותו, כיוון שהיה טמון בנעליו".
"הנה, המפקד", דאן פינה בנדיבות ערמת תיקיות גבוהה, מצניח אותה על הרצפה לידו. "ואתה מוכן לענות על עוד שאלה שלי? בינתיים, הקייס הזה העלה אינסוף שאלות, המפקד. אין לי מושג למה אמרת שאין שאלות. למה אתה חושב שהדף הזה חשוב כל כך? אולי הוא בא רק לרפד את חלקו האחורי של הנעל, כי השתפשף לו?"
"לא נאמר דבר כזה בדיווח הפתולוג", ציין קופר ברצינות תהומית, ודאן רצה לבעוט בקדמת שולחנו בתסכול. אין לו אפילו טיפה אחת של חוש הומור? "הרגליים שלו היו חפות מכל שפשוף. ואני לא יודע למה, אבל תחושות הבטן שלי מורות שיש כאן משהו חשוב. קריטי. אז תיקח את התיק או לא?"
קופר, כמו קופר, חותר ישר למטרה.
"אקח אותו", גנח דאן והתכופף לעבר התיקים הפזורים על הרצפה. תחושות הבטן של לנדיס, מה לעשות, התגלו בדרך כלל כנכונות. לקח לו רק ארבע פעמים ללמוד את הלקח. "רק תצטרך לטפל בבעיה גדולה בהרבה".
קופר היטה את ראשו בתהייה.
מתנשף, החוקר התרומם כשהר תיקיות קרטון בידיו. "תמצא מישהו אחר שיטפל בכל אלו", אמר תוך כדי שמצניח אותן על ברכיו של המפקד המופתע. "וגם באלו. ובאלו". עוד ערימה נחתה על רגליו. ועוד אחת.
קופר השעין את סנטרו על המגדל שהגיע כמעט עד בית שחיו. "כל אלו... שלך?"
חיוך זחוח עלה על פניו של דאן כשנשען אחורנית והגדיל את התמונה שעדיין מילאה את המסך. "בהצלחה. ורק עוד שתי שאלות, המפקד. אה, ובקשה אחת".
לשונו של קופר עדיין הייתה משותקת.
דאן, שעיניו היו דבוקות במסך ופזלו מידי פעם בשעשוע אל המפקד, שבאופן חריג נאלם דום, לקח את הדממה כאישור. "שאלה מספר אחת: איפה הדף? אני רוצה אותו. מתנה לחבר שלי. שאלה מספר שתיים: אפשר לצרף אלי עוד חוקר לצוות? והבקשה – יצאת ממש בזול, רק אחת – אם אני לוקח את התיק, אני מקבל את הזכות לקרוא לו שם".
קופר טלטל את ראשו באיטיות. איך דניאל תמיד מצליח לעשות לו את זה? "תקבל את הדף, אחרי שאסלק את התיקיות הללו מעלי. ועם כמות התיקים שקווין הטיל עליך, אני לא מאמין שיהיה לי חוקר פנוי".
מילותיו של קופר כמעט לא חדרו לאוזניו. אין שום היגיון במספרים הללו. שום היגיון.
"אני לא אמור לפצח את התיק הזה לבד, המפקד. אין מצב". הוא מגלגל את העכבר למטה, מקווה למצוא רישומים נוספים בסוף הנייר המקומט. אבל אין.
"בסדר". חורק קופר, ומתרומם כשידיו מלאות תיקים. "קח איתך אחד, אבל רק אחד! על תערב לי את כל היחידה. לא יודע למה קווין זרק עליך כל כך הרבה תיקים. זה לא שאתה החוקר היחיד כאן".
דאן משך בכתפיו. "מאותה סיבה שאתה פנית דווקא אלי, המפקד", הוא מחייך במתיקות. "ואני מקבל לקרוא לתיק שם, כן?"
זה לא רעיון טוב. לנדיס יודע את זה, אבל בכל זאת הוא לא רואה סיבה לסרב. איזה שם הוא כבר יכול לקרוא לתיק של סדרות מספרים? אלגברה?
הם יסתדרו עם זה.
"יופריטיס!" הכריז דאן עוד לפני שהמפקד נתן את אישורו הסופי.
"מה??" איך, בשם כל הרוחות, הצליח הפקוד שלו להגיע לנחל פרת בשמו הלטיני? ואיך הוא בכלל מכיר את הנהר הזה? דאן לא נתן לו רושם של אינטליגנט. אולי דווקא הפוך.
מן הצד, מייק קרץ אליו. צוטט לשיחה, מן הסתם. "יופריטיס, המפקד. כי אני לא יודע על הדבר הזה כלום, רק שמעתי את מארק מדבר עליו בהתלהבות. בדיוק כמו התיק ההזוי הזה". הוא נשמע עליז, אמנם. אבל בתוכו...
אם המפקד צודק, ומשהו טמון בדף התמים הזה – ייקח לו הרבה מאוד זמן לעלות עליו. אם בכלל.
"תיק יופריטיס", גלגל קופר את המילה על לשונו, קובע את שמו סופית בראשם של החוקרים.
גם אם ינסה להחליף את השם היצירתי מידי, אין לו סיכוי.
"זהירות, המפקד!" קולו של דאן מתרה, אבל המפקד קולט אותו רגע מאוחר מידי. רגליו נתקלו בגלגלי הכיסא אותו משך מהדסק של מייק, מערערים את יציבותו, ועשרות התיקים שבידיו עפו לכל עבר.
"מזל טוב!" הכריזו דאן ומייק יחד.
מבטו הזועם של המפקד טיפס מעל השולחן המשרדי וננעץ בחוקר בהיר השיער.
"הופס", מייק כיסה בידו על פיו. "כנראה זה לא היה חכם מצידי לומר את זה".
"או שכן", דאן מחייך את חיוכו המפורסם שעלה בקביעות על עצביו של מפקדו. "כי אני מבקש שמייק יהיה השותף שלי למשימה, המפקד. אז תצטרך למצוא מישהו אחר להטיל עליו את התיקים האלו, המפקד".
Reactions: קראנצ' פיסטוק, בובה בובה, מיריכ ועוד 41 משתמשים44 //