דרוש מידע תוך כמה זמן מקבלים תשובה על טופס 1301

  • הוסף לסימניות
  • #1
שואל בשביל חבר וכו'

לפני כמעט חודש הגשתי דו"ח 1301 ולא קיבלתי תגובה.
זה תקין? סביר?
(אני מעדיף לא להתקשר אליהם)
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
במרכז יכול לקחת בכייף חצי שנה
בכל הארץ ממוצע חודש
אתה יכול לשלוח פניה במערכת לפעמים זה מזרז
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
עצמאי או שכיר ?
לעצמאי בד"כ זה יותר מהר
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
שלחתי לפני כ- 3 חודשים ועדיין לא קיבלתי תגובה,
בשנים קודמות זה הלך הרבה יותר מהר
יתכן שיש עיכובים השנה בגלל ריבוי הפניות לפיצויים בעקבות מבצע עם כלביא
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
דווקא לפני כמה חודשים עשו מבצע "לתקתק" החזרי מס (בגלל המלחמה)
פניה באזור האישי מזרזת
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

בעצתך תנחני

מאמר שבועי להתבוננות בפרשת השבוע ובעבודת ה'.
פרשת מטות מסעי גיליון 204

בין ר"מ למלמד

למה אנשים לא רוצים להיות מלמדים?
האמת היא שבבין המצרים ראוי לעסוק רק בעניני דיומא, במהותם של הימים והעבודה המוטלת עלינו בהם, אך שיחה עם אברך בכולל גרמה לי לסטות מהנושא ולעסוק בנושא אחר דחוף למדי: עבודת המלמדות.

סיפר לי אברך מהכולל שקיים לאחרונה מחסור גדול במלמדים, מחסור שהולך ומתגבר.
ילדי ישראל זקוקים לרבנים שילמדו אותם את דבר ה', ואין.
לקראת כל תחילת שנה מנהלי התתי"ם מחפשים מלמדים חדשים– ואין.
אנשים מעדיפים ללמוד תורה בעצמם, ומי שכבר מוכן לסגור את הגמרא בשביל פרנסה – מעדיף פרנסה אחרת.
מדוע זה קורה? זו נקודה שצריך ללבן אותה. יש תולים זאת בשכר הנמוך של המלמדים.
שכר ממוצע של מלמד הוא ב ערך 1,200 ₪ לשעה חודשית.
כלומר, מלמד שעובד חמש שעות ביום מקבל על חודש עבודה 6,000 .₪ בממוצע זה 49 שקל לשעה. שכר נמוך מאוד, בהתחשב בעובדה שמלמד צריך להכין את השיעור, וצריך לדבר עם הורים בערב, וצריך לחשוב על תלמידיו גם מחוץ לשעות העבודה.
ניתן בהחלט להבין את החשבון שעושה האברך לעצמו: אם בלאו הכי אני יוצא לעבוד, אקח עבודה ששכרה בצידה ואפשר לפרנס ממנה משפחה ברווחה ובקלות, ולא בדוחק רב ובהשקעה עצומה .

הפיתרון לזה הוא להעלות את השכ"ל שההורים משלמים. כמובן שכל מנהל חושש מלהעלות את השכר לבדו, ויתכן שצריך להציף את הנושא בבמות מפורסמות כדי שכולם יעלו את השכר ביחד, כמובן בכפוף לנטילת עצה מזקני ישראל שליט"א. דברים כאלה שייכים לתחומי פעילות שונים מהתחום שבו עוסק המאמר הזה בדרך כלל.

אך השאלה שצריך לברר הינה, מדוע אצל רמי"ם בישיבה המצב שונה לחלוטין? גם הם מקבלים שכר נמוך בערך אותו דבר, ממוצע של 5,500 לחודש, על אותו מספר שעות עבודה פחות או יותר. ואילו בתחום הזה אנו רואים נהירה המונית אחר המשרות התורניות, למרות השכר הנמוך. במה יגרע חלקו של מלמד מחלקו של מגיד שיעור או אפילו משגיח בישיבה קטנה? שניהם פועלים עם צעירים כל היום, ההבדל בגילים הוא בסך הכל שנתיים שלש, מדוע שם המגמה היא הפוכה?
אין שום ענין להיתמם, בתוך עמי אני יושב, וגם אני אישית משמש כר"מ בישיבה קטנה ולא הייתי מוכן לשמש כמלמד. להיות ר"מ זה תפקיד מכובד ולהיות מלמד זה תפקיד לא מכובד. הרב שטיינמן היה ר"מ בישיבה קטנה וזה לגיטימי לגמרי בעינינו, ואם הוא היה מלמד בחיידר אין ספק שכותבי העיתים היו מעלימים פרק זה בתולדות חייו. ר"מ בישיבה קטנה יכול לשמש במקביל גם כרב קהילה, ואילו מלמד לא.
היתה תקופה מסוימת ששקלתי להיות מלמד בשביל צרכי פרנסה, וחבר הזהיר אותי: "לא כדאי לך, כל ההשפעה של 'בעצתך' תרד לגמרי". אפילו החשיפה הזאת אני מניח שגרמה לחלק מכם לפקוח עיניים ולחשוב פעמיים...
אבל מה באמת ההבדל? למה ר"מ זה כבוד ומלמד לא?
יש שיגידו שמלמד מתעסק עם בעיות משמעת ור"מ עוסק רק בללמד תורה. המציאות היא שאין זה כך. שיחה פשוטה עם ר"מ בישיבה קטנה תלמד אתכם שגם להם יש בעיות משמעת )אלא אם כן הם מתעלמים מכך כדי לא להרגיש שהם מלמדים בחיידר(. אישית, למדתי בפוניבז' הקטנה, ובעיות המשמעת שהיו שם יכלו למלא כמה ספרים . אפילו ר' מיכל יהודה התמודד עם חוצפות בשיעורים... יתכן שבחיידר בעיות המשמעת תופסות יותר נפח, אך עדיין אין זה מצדיק את ההבדל התהומי בהתייחסות. ר"מ זוכה לכבוד, להיות ר"מ זה מעמד ומזכה בזכות ללכת עם שני כפתורים מאחורה, ואילו מלמד אינו זוכה לכבוד כלל, ופראק מאן דכר שמיה. במה נעוץ ההבדל?

נראה לבאר בדרך פשוטה. ממש על דרך הפשט.
גדלנו בישיבות והתחנכנו על כך שכל המוכשר והלמדן מחברו – הרי זה מוצלח מחבירו. זו התחרות בעולם שלנו: כמה כישורי המשכל שלך בעולם התורה.
מי שיודע להגיד סברא טובה, מי ששולט בקצות ונתיבות, מי שהוא למדן ובעל כשרון – הוא שווה. מי שלא – לא. הדבר הזה לגיטימי ומובן , אפילו ראוי ונכון . יש הערכה אצלנו להצלחה בתורה.
כמובן שעל פי האמת יש להעריך אנשים לפי עמלם ולא לפי כשרונותיהם, אך בכל זאת בעולם שבו אנחנו חיים יש משמעות לתוצאות, ו בהחלט זה דבר טוב שיש הערכה ללמדנים שמבינים ומונחים בלימוד ויודעים ללמוד כמו שצריך. זה חשוב שתהיה הערכה להצלחה בתורה, ללמדנות.
לפי זה נבין את החילוק. מלמד מתעסק עם משניות, גמרא רש"י, ובהמשך גם תוספות. לעומת זאת ר"מ בישיבה קטנה מתעסק עם לומד'ס, רייד, קצייס, ר' חיים ור' שימען. המלמד לא מוכיח כישורים למדניים יוצאי דופן, כי את כל מה שהוא עושה עושים גם כל האנשים הפשוטים. מי לא לומד גמרא רש"י? כולם לומדים. לעומת זאת הר"מ מפגין יכולות למדניות שאין לכל אחד. הוא יודע מה שלא כולם יודעים .
הוא יודע להגיד את היסוד של ר' שימען במעכשיו ולאחר ל', ואת החילוק של הקצייס בן נהנה למשתרשי. לכן הוא זוכה לכבוד ולכפתורים.
אנשים מוכנים לקבל משכורת נמוכה ביותר כאשר הם מקבלים לצד זה משוב והערכה ומעמד. נכון, אין הרבה כסף, אבל הם מקבלים אישור שהם שווים, שהם ניצחו בתחרות. זה שווה כל הון. אבל אנשים לא מוכנים לקבל משכורת נמוכה כאשר אין מזה שום הערכה ושום הכרה ביכולותם וערכם. אם כבר לאבד מעמד – לפחות שיהיה מזה כסף טוב.

עד עכשיו דיברנו מצד המעמד. עכשיו נדבר מצד המבט של "לא לצאת
לעבוד".
למה להיות ר"מ או אפילו משגיח בישיבה קטנה לא מוגדר כ"לצאת לעבוד", אלא כ"להיות מרביץ תורה", ואילו להיות מלמד כן נחשב כ"לצאת לעבוד"? הרי שניהם מלמדים תורה, מה ההבדל? למה כאשר אברך שואל אם לצאת להיות ר"מ בישיבה אין לו צד שזה יציאה לעבודה, ואילו כאשר הנידון הוא האם להיות מלמד הדבר הראשון שהוא אומר שזה "לצאת לעבוד"?
ההבדל הוא כשנבין מה עומד מאחורי המילים "לצאת לעבוד". כשאברך סוגר את הגמרא לכמה שעות ביום והולך לפרנס, יש כאן אמנם את הענין האמיתי שיש פחות שעות לימוד תורה בסדר יומו. ברור שאדם שזוכה ללמוד תורה בהתמדה לא רוצה להפסיק. אבל מעבר לכך, הקושי הרגשי שאנשים חווים ב"לצאת לעבוד", למרות שיש להם צורך נפשי או כלכלי, הוא בעיקר ההודאה בכישלון כביכול. אני מכריז על עצמי קבל עם ועדה: אני לא יכול להמשיך להיות אברך, אני יורד מהכביש המרכזי לדרך צדדית . לא הצלחתי להיות כמו כולם. זה מחסום שגורם לאנשים רבים שלא לצאת לעבוד גם כשיש להם צורך אמיתי בכך.
ואם כך, זה החילוק בין ר"מ למלמד. שניהם משקיעים בלימוד אותו זמן כמו מקודם, שניהם עסוקים בללמוד וללמד. בשניהם הנושא פה הוא לא ביטול תורה )בדרך כלל, כמובן שיש לדון בפועל בכל מקרה לגופו, אבל מדובר כאן בהכללה(. מה כן ההבדל בין לצאת להיות ר"מ ללצאת להיות
מלמד? ההבדל הוא שהר"מ לא מכריז על עצמו "ירדתי מהדרך המרכזית", כי אדרבה זה שדרוג במעמד, הוא מכריז על עצמו: "אני מוצלח בלימוד, אני למדן, הגעתי לדרגה גבוהה אפילו יותר מאברך רגיל".
אבל המלמד מכריז על עצמו את ההיפך. הוא כאילו אומר: "אני לא מוצלח בלימוד כמו כל האברכים, ירדתי מללמוד קדשים ו תערובות וסוגיות בשבת – ללמד ילדים גפ"ת בסיסי ופשוט". ההכרזה הזאת, היא שעושה את ההבדל.
וזו גם הסיבה למה שקורה בכיתות ח'. בכיתה ח' תפקידו של המלמד הוא להקנות לילד כלים לקראת הישיבה קטנה. בישיבה קטנה הרי אומרים רייד ישיבתי – קצות ונתיבות, ר' נפתלי וקובץ שיעורים, ועוד.
המלמד חש שחובתו להקנות כלים לילד ללימוד החדש הזה, וזה מצוין.
אך פעמים רבות הדבר מגיע על חשבון הפשט הבסיסי והישר. מפסיקים ללמד גמרא ועוברים ללמד "מפרשים". סיפר לי חבר ת"ח שפעם שאל קבוצת ילדים מת"ת חשוב, שלמדו האיש מקדש לקראת המבחנים לישיבות: "תגיד לי בבקשה: הדין הוא שגם איש וגם אשה יכולים לשלוח שליח לקידושין, האם שניהם נלמדים מאותו פסוק או שצריך לכל אחד מהם פסוק נפרד?" הם פשוט לא ידעו להגיד תשובה ברורה בשתי
מילים. הם התחילו לענות: "העצמות יוסף אומר שהשיטה לא נודע למי אומר, ור' אלחנן אומר שיש חקירה מה שולחים" וכו' וכו'.
הלב נכמר לראות ילדים בכיתה ח' בשעות הצהרים בשבתות יושבים ועמלים בתורה, ומשננים ערמות של שמות של "מפרשים", כאשר צורתא
דשמעתתא הבסיסית חסרה להם. אומרים מילים על גבי מילים בלילהבין כלום.
ומהיכן זה נובע? כאמור לעיל, לפעמים זה נובע מאילוצים של מבחנים לישיבה קטנה, אבל לפעמים זה נובע מרצון של המלמד להרגיש שהוא
מתעסק עם רמה גבוהה ולא רק עם גפ"ת פשוט. הוא כבר לא שייך לחיידר, אלא הוא סניף של הישיבה קטנה בתוך החיידר. להגיד רייד
בשיעור זה נותן הרגשה טובה שהוא גבוה יותר. בקצרה: כל הנזק של ילדי כיתות ח' נובע מהמבט על ה מלמדות.
מה הפיתרון לכל המצב הזה? אולי יש שיגידו שיש להעלות את מעמדם של המלמדים באמצעים כאלה ואחרים, על ידי נתינת עליות מכובדות
או תקנה של לבישת פראקים מכיתה ה' ומעלה. לענ"ד זה לא יועיל כ"כ, כי הציבור לא קונה פתרונות חיצוניים. כל עוד שהתפיסה הבסיסית כלפי המלמד היא שהוא "בסך הכל לומד משניות וגפ"ת", זה ימשיך להיתפס כיציאה לעבודה והכרזה עצמית של כישלון מסוים.
אולי יש להציע שהפיתרון האמיתי נעוץ בשינוי תפיסה. לגשת אל כל התורה בצורה הגיונית ופשוטה, ואז לגלות שלימוד חומש משנה וגמרא,
כביכול "פשט פשוט", היא עבודה גדולה ועצומה, והנחלתה לתלמידים, לא משנה באיזה גיל, היא עבודה למדנית לכל דבר וענין.
היתה תקופה שמסרתי שיעורים במשניות באיזשהו קו, שיעור של חצי שעה על שתים עשרה משניות ליום. הכנת שיעור זה ארכה לי כשלש
שעות לפחות. לימוד משנה אמיתי בהבנה קשה הרבה הרבה יותר מלימוד שטיקל קצות. להבין ברור מה החידוש במשנה, מה ההגדרה
ההלכתית שהמשנה מחדשת, הנפ"מ מזה למעשה, הסברא בזה, המקור לזה – זו עבודה גדולה מאוד. תפתחו משנה, כל משנה מזדמנת שתפתחו – ותגלו שהעבודה של בירור כוונת המשנה בבהירות היא עבודה בלי סוף.
לא רק משנה, גם פסוקים בחומש. לומדים קבוצת פסוקים. מה המסר שלהם, מה הסיבה שהתורה מנסחת כך וכך ולא בקיצור יותר, מה הדינים
העולים למעשה מפסוקים אלה. לשאול את השאלות הפשוטות והמתבקשות שצריכות להישאל.
הנה דוגמאות לשאלות שעולות לי ברגע זה בראש על פסוקים מזדמנים: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען". זו כפילות, לא? הרי ברור
שיצחק גר בארץ כנען! הלאה: "אלה תולדות יעקב יוסף וכו'". בפשטות תולדות הכוונה ילדים. וכי יוסף היה הילד היחיד של יעקב?
שאלות כאלה אפשר לשאול בכיתה, לעורר את הילדים ללימוד אמיתי,
לפתוח להם את כלי החשיבה וההיגיון, לחבר אותם ללימוד. שאלות כאלה צריכים ראשית כל לשאול את עצמנו, ואז נמצא את עצמנו
לומדים מחדש פסוקים בתורה ומשניות וגמרות ומגלים עולם חדש.
יש לנו תחושה שכל חלק הפשט של התורה הוא מובן מאליו ומתאים רק לילדים צעירים, והעבודה האמיתית של השכל מתחילה בחשבונות של
הקצות עם המהלך של ר' נפתלי, ושניהם ביחד לפי הבעל המאור והמלחמות. אבל את זה צריך לשנות. לא רק בשביל שאברכים ירצו
להיות מלמדים לא פחות ממה שהם רוצים להיות רמי"ם, אלא בעיקר כדי שנזכה להנחיל את הודה וכבודה ותפארתה של תורה.
המצב הנוכחי שבו היסודות של התורה, החומש והמשניות והגמרא ה"פשוטה" עומדים מונחים בקרן זווית – הוא קטסטרופלי. המחירים של
זה כבדים ממש. יש בחורים שלא יודעים להתמודד עם גמרא בצורה אמיתית, וכל החשיבה שלהם עוסקת בדקויות תלושות ומעומעמות.
השכל לא סובל את זה, וכך מאבדים טעם בלימוד. המתיקות של התורה נמצאת בהתבססות על הפשט, בחשיבה יסודית ובהירה שבוחנת כל דבר
מהשורש, גם בקריא ת הטקסט, גם בהבנת ההיגיון הבסיסי הבריא . כל הלומדות היא קומה שניה, שאי אפשר להגיע אליה בלי לעבור בקומה
הראשונה. הקשר עם התורה והיסודות של ההבנה נבנים בהתחלה, בשנים הראשונות של התלמיד , במפגש הראשון עם החומש והמשנה והגמרא. להעמיד את זה נכון זו עבודה גדולה.
אז נכון שיש מלמדים בחיידרים שלא עובדים ככה, וזה גורם לתחושה שמלמדות היא עבודה לשטחיים. אבל הרי יש גם מלמדים רבים
מוכשרים ולמדנים, ויש גם אברכים רבים למדנים שמחפשים להעניק, והרי כידוע קשה להשתלב בעולם הישיבות עם היצע המשרות
המצומצם. אולי הגיע הזמן לייסד את זה בצורה מאורגנת? אולי כאן המקום להציע לבעלי יוזמה להתאגד, להקים ארגון גג שיעסוק בהכשרת
מלמדים, לא רק לאבחון בעיות קשב והתנהגות, אלא להנחלת התורה מהפסיעות הראשונות בצורה יסודית בהבנה ישרה ועמוקה. שירכשו
כלים איך לחשוב בבהירות ואיך לחנך לחשוב, איך למצוא את הטעם ואיך לבנות את יסודות ההבנה, איך לגשת להבנת הנקרא, איך לגשת
למבנה של סוגיא, איך לקרוא רש"י ואיך לנתח תוספות.
אם היוזמה תתפוס תאוצה ותפורסם כראוי, אזי אברך שיעבור הכשרה כזאת ויהיה מלמד בעל הסמכה מארגון זה, יסתובב עם תחושה של
יוקרה, כי החשיבה שלו תהיה יסודית ועמוקה, וזה יבלוט. זה גם ישפיע על הגישה החינוכית שלו, כי מי שמתרגל לחשוב חושב ביסודיות בכל
תחום. יהיה אפשר לשלב בהכשרה זאת גם שיעורים על יסודות חינוך, על זיהוי בעיות, על משמעת, ועוד. זה יעלה את הרמה הכללית של המלמדים, זה גם יוכל לגרום להם לדרוש שכר גבוה יותר כי הם ישדרו מקצועיות ויעלו את התלמידים שלהם לרמה גבוהה. בקיצור, יש כאן רעיון שאולי יכול לפתור בעיות רבות , ואולי כבר קיים באיזשהו מקום ורק זקוק לשדרוג תורני ופרסומת מושקעת, ובעבודה נכונה הוא יוכל לסייע רבות לעם ישראל.
זה היה באישון לילה סגרירי וקר. לרגע היה נדמה לי שאני היחידי שצועד בשביל הכורכר המאובק, אך כעבור כמה רגעים שמעתי רחשים מוזרים ושקטים, והבנתי שמישהו או משהו נמצא בסביבה.
מקור התאורה היחידי שהיה לי הוא הפנס שבפלאפון שלי, ואור הירח שהפציע מבין העננים. מלבד זאת נאסר עלי להביא חפצים נוספים.

התקדמתי בשתיקה אל עבר קצה השביל, הבניין הנטוש והחשוך נראה באופק. "אחחח", רטנתי לעצמי וכבר דמיינתי את הרגע בו אשב על כיסא נוח ואנוח מההליכה המאומצת הזו. כעבור כשתי דקות של הליכה מהירה עמדתי בשער המבנה. שער ברזל חלוד חסר עיטורים וסממנים.

דפקתי עשר פעמים ברציפות ולאחריהם עוד שלוש פעמים. כלום לא קרה. פתאום השער החל לחרוק ולזוז באיטיות גמלונית לצד השמאלי שלי, ונגלה לעיניי מסדרון מוזנח ומאובק. בפתח עמד אדם גברתן עם מעיל שחור ומסכה שחורה, בידו אחז מגנומטר. הוא הביט לעברי, כאילו חיכה שאומר משהו. "אה, נכון", מלמלתי ונתתי לו לסרוק את גופי ולחפש מה שיחשוב שיש לי כבר להביא. המכשיר התעורר לחיים וזמזם כשהגיע לכיס מכנסיי וגילה שם את הפלאפון שלי. המאבטח שלח את ידו לשם והוציא את המכשיר.

"אתה זוכר שלפי ההוראות המכשיר צריך להיות כבוי או לכל הפחות על מצב טיסה?", הוא שאל-נזף.
"כן", נענעתי בראשי, "אבל הדרך לפה הייתה חשוכה ממש, הייתי צריך איכשהו להאיר לעצמי את הדרך", נימקתי כנפגע. "למה אתם ממוקמים בסוף העולם? לא יכולתם לפחות לשים נרות בצד הדרך, לחלק עששיות?", הוספתי לאחר שתיקה קרירה מכיוון הגברתן.

"דלת שנייה משמאל", הוא אמר לבסוף ושחרר אותי אל חמשת המטרים שלפניי. צעדתי ופתחתי את הדלת המיועדת וגרם מדרגות נגלה לפניי. ירדתי במדרגות, שהיו נראות כאילו תחילתם בשמיים וסופם בארץ, ולבסוף נתקלתי בדלת עץ כהה וספסל מתכת אפור. התיישבתי על הספסל בשתיקה. אין לי כח להסתבך בעוד צרות.

הדלת נפתחה כעבור רגעים בודדים ושני אנשים לבושים בשחור עמדו בפתח. פניהם היו מכוסות במסכות השחורות והם אחזו עטים בידיהם. ליתר דיוק, הם סובבו והתעסקו עם העטים בעצבנות, דבר שלא ניבא לי טובות.
"מה הסיסמה?", שאל הימני.
"אני?", גמגמתי, "אהמ... הא לחמא עניא", אמרתי לבסוף. "כל דיכפין יתא ויבוא", השיב לי השמאלי והם הזמינו אותי להיכנס פנימה.

"מה עם האוכל?", שאלתי כשהם הושיבו אותי על כיסא מתכת מול שולחן ריק ומלבני. "אני לא אכלתי כל היום, אני גווע ברעב".
"שקט", צעק עלי השמאלי, "עכשיו אנחנו שואלים את השאלות, אתה עונה תשובות, ברור?". הוא הביט בי במבט מזרה אימה והתיישב באחד משני הכיסאות שמלפנים.
"בני, תירגע", קרא הימני והתיישב אף הוא, "אמרתי לך כבר שלא צריך להתחיל כל דבר בעצבים".
"תודה מאיר", קרא בני בציניות, "אני מסתדר. זה התפקיד שלי. אתה החוקר הטוב, ואני החוקר ה...", הוא נעצר, "אני החוקר היותר קשוח".
"בסדר, בסדר", מאיר מלמל והביט עליי.

"אז אתה יוסף יצחק, נכון?".
"כן, זה אני", אמרתי בקול שקט וחלוש. 'על מי נפלתי...', חשבתי בשקט. 'העיקר במקווה הוא אמר שזה יהיה אחלה מקום... ואני האמנתי לו...'.
"תוציא בבקשה את הפלאפון שלך", בני ביקש בטון יותר רגוע, ואני מיהרתי לציית. הוא לקח את המכשיר, הביט בו מכל הכיוונים ואז החל לפרק אותו.
"בעדינות", מיהרתי לומר, והוא רק הביט עלי בזוג עיניים בוחנות ושב להתעסק במכשיר באותה עוצמה בה פתח אותו. הוא הוציא את הבטרייה ממנו, ואז הניח אותו בקופסת מתכת ירוקה, לאחר מכן נעל אותה והושיט לי מפתח. "כשתצא מכאן, תציג את המפתח ותקבל את המכשיר".
הנהנתי בשקט ובלעתי את רוקי.

"אז, יוסף יצחק, אתה קראת את ההוראות ששלחנו לך?".
"כן", הנהנתי.
"ובדקת היטב שלא עוקבים אחריך?".
"כן". כבר עמדתי לפצות את פי ולספר על הרחשים החשודים ששמעתי בחדר, אך קול פנימי לחש לי לא להרגיז את הדוב.
"אני מקווה שאתה זוכר מה העונש למי שמפר את הכללים, או "שוכח" אותם בטעות?", בני חייך חיוך שטני ורכן לעברי.
אני הנהנתי בשתיקה, מתחיל להצטער שהגעתי לכאן.
"אתה לא רוצה שנבוא לביקור בית אצלך, ואולי נזמן את הקרובים שלך ונספר להם כמה דברים, נכון?".
"רשעים. הם יודעים הכל עליי. יש להם מאגרי מידע עצומים והמון סוכנים חשאיים. לא פלא שהארגון הזה קיים כבר שלושים שנה. מח"ש", גלגלתי את המילה הזו במחשבתי, "איזה מן שם הם בחרו לעצמם?".

"טוב, מבחינתנו אתה יכול להמשיך הלאה, יוסף", הבטתי על שניהם.
"מעולה", אמרתי.
"כן, מעולה", בני בעיקר דיבר. "אבל בשביל זה אנחנו צריכים את הכרטיס שלך, את השם של מי שסיפר לך עלינו, וכמובן את הכסף".
נאנחתי ושלפתי מכיס חליפתי מעטפה שמנה וגדושה בשטרות תכולים. וזו עוד הלוואה שלקחתי מהשוק האפור. אח. אני שונא את העולמות התחתונים האלו, אתה לוקח הלוואה היום ופושטים לך את העור ואת הבגדים מחר.

"צבי קליימן המליץ לי עליכם במקווה, הוא אמר שאתם היחידים שנותנים שירותים כאלו בימים כאלו".
"כן, כן, זה נכון", מאיר הסכים, "אצלנו במחתרת דואגים להכל מהמסד ועד הטפחות".
"אבל בשביל זה אנחנו צריכים לפקח שהתנאים שלנו יאכפו, כדי שהארגון הזה יוכל להתקיים ולבסס את עצמו גם בשנים הבאות", אמר בני, "כרטיס?".
הושטתי לו את הכרטיס שהייתי צריך להדפיס במיוחד, "מח"ש" נכתב עליו באותיות שחורות סתמיות. מאיר שלף מדבקת-צמיד בצבע סגול וענד לי על הזרוע.
"אתה יכול להיכנס", הם אמרו, ואז הפתיעו אותי כשהמראה שעל הקיר הייתה בעצם מעבר סודי.

נכנסתי בו ונגלה לעיניי אולם ענק ושוקק חיים, רוב הקהילה הייתה פה. אנשים שבחיים לא האמנתי שהם עושים דברים כאלו בבית. אפילו הרב היה כאן, אוכל בראש השולחן ותוך כדי מספר ווארטים.

"יוסף יצחק", שמעתי את שמי ואיתרתי את קליימן, "איזה יופי שבאת". הענקתי לו חיבוק ידידותי והוא הניח יד על כתפי והחל לערוך לי סיור משל הוא הברון רוטשילד. הוא החל לספר לי על ההיסטוריה של הבניין ("הם התייעצו עם המהנדס שבנה את 'הבור' בקרייה ואת הכור בדימונה"), תהליך ההקמה החשאי ("מח"ש זה בעצם ראשי תיבות "מחתרת חמץ שופע""), חברת האבטחה שברגעים אלו עומדת על המשמר ("יש להם ציוד שבנתב"ג אין"), ועל הדינמיקות הקטנות שמתרחשות בכל רגע נתון.

"המרוקאים, לדוגמא, נמצאים באגף ההוא".
"יש לזה סיבה?", שאלתי.
"כן", צבי אוהב להסביר ולחלוק מהידע הרחב שלו, "לפני כמה שנים היו איתם וויכוחים איומים, נוצר משבר ממש חמור, עד שהנהלת המחתרת החליטה להקצות להם שטח משלהם".
"אה, אני מבין".
"אבל טכנית אתה יכול לגשת אליהם, זה לא שצריך להוסיף כסף או משהו כזה".

"אגב כסף", אמרתי, "למה הייתי צריך לשלם אלף שקלים דמי כניסה? באירועים אני לא משלם סכומים כאלו".
"זה כי אתה חדש פה", צבי אמר לי וגרר אותי למניין שלנו, "אני ממליץ לך לעשות מנוי שנתי, זה יוזיל לך את העלויות וייתן לך הנחות חבר מועדון".
"זה באמת משתלם?".
"ברור, הם כל פעם מפתיעים אותך. זה גם האינטרס שלהם שיהיה להם כמה שיותר מנויים". צבי ממש הושיב אותי על כיסא מרופד ליד שולחן עגול מלא במאכלים ומגדנות כסעודת שלמה בשעתה. "אבל בא תאכל קצת, אתה נראה כאילו יתקוף אותך בולמוס בכל רגע".
"לא רחוק מהמציאות", אמרתי והתחלתי עם מנת פתיחה.
"שם יש עמדות לנטילת ידיים, שירותים, וקפטריה", צבי הצביע על המקומות השונים, "בנוסף אם אתה לוחץ על הכפתור הזה, מגיע דייל או מלצר שניתן לבקש ממנו תוספות אישיות".

התחלתי לאכול, לשם שמיים כמובן, שיהיה כח לעזור בניקיונות לפסח ובסיומי מסכתות. צבי ממש דאג לכל מחסורי. פגשתי גם כמה רעים וטובים וניהלנו שיחות עמוקות. המוזיקה ברקע הייתה מרגיעה ומשרה אווירה נינוחה, מעין קריאת תיגר ותזכורת אומללה לימי ספיר העומר שיתחילו בעוד ימים אחדים.

"סועדים יקרים, שימו לב, כל מי שעונד צמיד סגול מתבקש להתחיל לברך ברכת המזון ולהתכונן ליציאה, זמן הביקור שלכם תם. שאר חברי המועדון יכולים להמשיך כרגיל, אין לכם הגבלת זמן".
צבי הביט עלי במבט של 'אתה רואה?' או 'אתה מבין על מה דיברתי?'. הבנתי שהטוב הגיע לסיומו, והתחלתי לברך ברכת המזון, היה גם זימון ב"ה.

"יוסף יצחק, שמחנו ממש לראות אותך. אני מקווה לראות אותך כאן יותר".
"גם אני, בעז"ה".

"זוהי קריאה אחרונה לבעלי צמידים בצבע סגול, זמנכם תם", נשמע קול הקריין מהדהד מהרמקולים הקבועים בתקרה ובקירות, "שאר חברי המועדון ובלי צמידים בצבע צהוב יכולים להמשיך לסעוד כרגיל". לאחר מכן ההודעה תורגמה לאידיש ולאנגלית לפני שהנעימות השקטות שבו להתנגן.


עברתי לאולם ההמתנה שמחוץ לאולם הסועדים. נציג צעיר עם אוזנייה וחבילת דפים בידו ניגש אלי עם חיוך חלקלק. "כבר נכנסת לאגפי הניקיונות?", שאל.
"לא", עניתי, "אני חדש כאן, זו פעם ראשונה שלי פה".
"אה, מה אתה אומר?".
"כן".
"אכפת לך לדרג אותנו?", הוא דחף לידיי דף לבן ועט, ומילאתי את הסקר בזריזות. השעה מתאחרת.
"מעולה", הוא היה נראה מבסוט, "תוכל להראות לי את המפתח שלך?".
הצגתי לו את המפתח, והוא הביט בו בקצרה. "מפתח 14, תיכנס לחדר 14, תתקלח ותשאיר את הבגדים שלך במכונה, הם יעברו כביסה זריזה וייבוש מהיר במיוחד. תוך פחות מרבע שעה תוכל להתקדם הלאה".

התכוונתי לשאול אותו מיד למה הוא התכוון, אך הלה כבר נעלם, והבנתי שעליי לציית לחוקי המקום וניגשתי לתא מספר 14. לאחר מקלחת חמה, ולבישת בגדיי המגוהצים ומדיפי ניחוח מרכך הכביסה ראיתי את הצעיר מחוץ לתא, ממתין לי. הוא גרר אותי לחדרון קטן והחל לירות לעברי משפטים שונים.

"אם מישהו שואל, אתה בסך הכל הלכת למכולת כדי לקנות מגבונים".
"כן"
"אם הוא מברר למה לקח לך כל כך הרבה זמן, אתה אומר שהיו תורים ארוכים במיוחד, כיאה לימים שלפני חג הפסח, ושהמתנת עד שהעובדים יביאו את המגבונים מהמשאית שבדיוק הגיעה לפרוק סחורה".
"כן".
הצעיר הציג לי תמונה שלו במדי עובד. "זה שמואלי, הוא העובד שהביא לך אישית את המגבונים והוא זה ששאלת אותו מה מתקדם עם הבאת הסחורה, כי אתה ממהר לחזור לבית".
"תגיד, זה באמת נחוץ כל ההמצאות האלו?", תהיתי בקול.
"נחוץ? אתה שואל ברצינות?", הוא נראה מבודח.
"כן?".
"ברור שזה נחוץ", הוא דפק בידו על השולחן, "אצלנו במח"ש נותנים את סיפור הכיסוי האמין ביותר. אתה הרי לא רוצה שיגלו אצלך בבית שאכלת חמץ במקום לעזור בניקיונות לפסח, נכון?".
"אהממ... כן, זה נכון". נזכרתי איך בתחילת הערב גוועתי מרעב. שהרי את מאכלי פסח ואת המצות אסור עדיין לאכול, אך בשל הניקיונות גם חמץ אסור לאכול, כי אני רוצה להישאר חי בביתי, אז אני בלית ברירה צם, ומחפש באובססיביות סעודות מצווה ובריתות מילה.
"אז תשנן היטב את הפרטים שלך, קח את דלי המגבונים הזה, ולך תעשה חיל".

"וואו. אוקי. תודה. אני לא יודע איך להודות לך על כל העזרה הזו", הודיתי באמת וניסיתי לסיים את השיחה בטוב.
"שטויות", הוא ביטל את דבריי בהינף יד לכיוון הצמיד שלי, "זו הייתה רק הדגמה של שירותי ה-VIP שלנו".
"מה?".
"כן, אם תבחר להצטרף למועדון שלנו תקבל הנחות על 'חבילת 'צאתך לשלום' ועל חבילת 'לשנה הבאה בירושלים' בכל חודש".
"אוהב כסף לא ישבע כסף".
"אני אשקול את זה", השבתי לבסוף.


כעבור שעתיים, בבית, במרפסת יכולתי לשחרר אנחת רווחה. זה מאחוריי. אולי באמת כדאי לי לעשות מנוי למועדון חברים שם... פתאום אני שומע את מנחם בוקרמן, מהדירה מתחתיי. אני לא נוהג לצוטט לשיחות בדרך כלל, אך הפעם זה מעניין:
"איפה היית?", הוא נשמע עייף כששאל את אשתו, "אני ניקיתי כאן כמה שעות רצופות...".
"אל תשאל", היא השיבה לו, "המתנתי בסופר למשלוח מגבונים שהיה אמור להגיע. היו תורים ארוכים, משאית, סיפור ארוך...".

(כל הזכויות שמורות)

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה