• הוסף לסימניות
  • #1
א.
שעת לילה מאוחרת, בני הבית נמים את שנתם, ואתה מדמדם.. את שנתך. לפתע דפיקות בדלת, טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק טוק...! (בפועל יותר מעצבן לשמוע את הדפיקות מאשר לקרוא את כל ה-20 טוק טוק...)

אתה ניגש להציץ בקוקר (עינית) ורואה חזות מטושטשת.
לבוש בפיג'מה, ואין לך מושג את מי תגלה כשתפתח את הדלת, אולי את רב השכונה.. או סתם אדם מכובד שלא היית רוצה להתראות בפניו במדי לילה. וללבוש בגדים לא בא בחשבון, אז אתה נשאר במטה.
אך הדפיקות לא מרפות וקצב הנקישות עולה בכמה סולמות... מה שמאלץ אותך לעלות על מדים רגילים.
בכל זאת, אם יהודי דופק באישון לילה מסתבר שזה עסק רציני, כמו הצלת נפש אחת מישראל, ואפילו שתיים.

אתה ניגש לפתוח את הדלת בדחילו ורחימו, דרוך לגלות מיהו הדופק.. שגרם לך להתלבש?
מתברר שהשכן מקומה-4 בא להחזיר לך עכשיו את 2 השקלים שלקח ממך בשחרית! איזה יופי...!

ב.
שעת מנוחת צהרים. בלילה הקודם השינה שלך נקטעה בגלל השכן מקומה-4.
וממש הרגע אתה הולך לחרוף כמה שעות טובות לפצות על השעות האבודות. בחדר שורר שקט מופתי וכבר הפכת צד במיטה. אבל אז בדיוק נשמעות דפיקות נמרצות בדלת.
יותר מאלף טוקטוקים בקצב מסחרר, גורמים לך לקום בעצבנות, ולצמצם מרחק מהדלת הנדפקת.

אתה פותח את המסכנה, ומגלה שמדובר בשני זאטוטים קטנים שדורשים את המסמרים שהבן שלך לקח להם (לטענתם..) לבניית 'המחנה'..
מעצבן, משגע, מטריף, כל מילת תיאור בהקשר שלילי תואמת כשורה את המצב. ואם לא היית אנטישמי. היית קולע את שניהם בפאות אוזנם ומשלחם בנימוס להוריהם. אבל אתה מנומס. ופורע את חובך מבנך השובב.

ג.
שעת לילה שקטה במיוחד, אתה שקוע בשיחת טלפון ראשונה עם המלמד של הבן - שמספר שהוא מתנהג באלימות, ופתאום - דפיקות בדלת. טוק טוק טוק, מלווה ברעש קל של גרירת חפץ מתכתי.

אתה עוזב את השיחה, פותח את הדלת עם הטלפון, ורואה שכן שמחזיק מברג ענק.
"סליחה על ההפרעה, אתה יכול להלוות לי פטיש? זה הדבר היחיד שחסר לי כדי לפרק את הארון הישן שלי".
"לא אין לי פטיש!". סוגר את הדלת ומסנן: "למזלך!"
והמכובד מעבר לאפרכסת שואל, "מה אמרת?"

ד.
שעה מאוחרת, דפיקות בדלת מעירות אותך מהשינה.
השכן מקומה-3 מחכה מעבר לדלת עם מבט מודאג:
"סליחה על ההפרעה, אבל יש לך אולי מלח+ביצים? בדיוק באתי להכין חביתה וגיליתי שנגמר לי".
לאחר שנתת לו וסגרת את הדלת. אתה מהרהר לעצמך: "חביתה? בשתיים בלילה? הלוואי שיחטוף צרבת!"

ה.
שעת בוקר מוקדמת, השמש בקושי זרחה, הציפורים חורפות, והדפיקות בדלת מתחילות בקצב אחיד. טוק טוק טוק.
אתה מנסה להתעלם, אבל הדפיקות לא פוסקות.

מתוך שינה מעורפלת אתה קם וניגש לדלת, מציץ בעינית, ורואה אדם עם קופסת קרטון.
אתה פותח את הדלת בחצי עין עצומה, והברנש מכריז בהתלהבות: "המשלוח שהזמנת הגיע!".
רק אתה לא הזמנת כלום...
מתברר שזה תבניות ביצים לשכן מקומה 3...

ו.
שעת בוקר מוקדמת, אתה מתארגן בזריזות ליציאה להספיק את המניין המהיר.
טוק טוק טוק טוק טוק!

השכן מקומה-3 מחכה לך עם כוס ביד:
"היי, אפשר קצת קפה? אני לא יכול להתחיל את הבוקר בלעדיו".
אתה שוקל ברצינות אם לזרוק עליו ביצים.. או להשאיר כוסות חד-פעמיות מחוץ לדלת.
"מתי הבנדיט הזה ישן?!", אתה שואל את עצמך.

ז.
שעה מאוחרת, דפיקות קלות אבל עיקשות בדלת.
אתה פותח, ורואה את השכן המבוגר מקומת הקרקע.
"סליחה, אבל נראה לי שמישהו אצלכם מזיז רהיטים. זה מפריע לקרוא את העיתון".
אתה מסתכל על הסלון - שום דבר לא זז כבר שנים...

ח.
שעה לא ברורה בלילה, אתה שומע את הדפיקות אבל לא ברור מהיכן.
אתה מתלבש בזריזות, פותח את הדלת, ואין אף אחד.
אבל... על הרצפה יש פתק:
"הייתי חייב לבדוק אם אתה ער. תודה. השכן מקומה-3..."



אז מה באמת הפתרון לטרדנים כאלה?
כי הפתרון הקונבנציונאלי - לתלות על הדלת פתק בנוסח:
ין לדפוק בשעות 2-4 בצהרים, ומ-11 בלילה" -
לא נמצא יעיל אל מול נוקש טרדן, שסבור שדפיקתו היא יוצאת מהכלל....
אז מה כן?

לפניכם מספר אופציות להרחיק את הדפקנים הדווקנים...
אפשר למשל לתלות על הדלת שלט "זמני קבלת קהל" גדול ומעוצב - בנוסח:
"אנחנו ישנים בשעות 11 בלילה עד 7 בבוקר. ובצהרים בשעות 2 עד 4. בשאר השעות אנחנו מתעלמים בכוונה. תודה על ההבנה!"
ואל תשכחו להוסיף אייקון של מנעול ענק לחיזוק המסר.

במצב ואתם אדיבים או גרים עם שכנים רגישים במיוחד, כתבו את הנוסח הבא:
"אנחנו כל כך מצטערים על חוסר המענה! כדי לוודא שמקרה כזה לא יקרה שוב, בבקשה כתבו את הבעיה שלכם בפתק, העבירו אותו בתחתית הדלת ותלכו לישון –אל חשש בבוקר כבר נעדכן אתכם".

או: "אתם דופקים בשעה מאוחרת? הדלת שלנו עלולה להיעלב! חזרו מחר והיחסים יישארו תקינים".
וגם: "דלת זו אינה תומכת בדפיקות לילה וצהרים. אנא נסו להקיש קלות ביום בהיר אחר".

ואולי אתם בעניין של שלט מפתיע: "נא לא לדפוק! במקום זאת, שלחו לנו הודעה טלפונית. נענה מיד... או כשנתעורר".
או: "דיירי הבית ישנים עכשיו! דפיקות בשעות אלו יתועדו ויובילו לדיון בוועד הבית על מהות השפיות. תודה על שיתוף פעולה!"


במקרה ואתם מתגוררים בשכנות לליקויי ראיה, או שכנים שעושים ראש קטן ומצלצלים בפעמון, החליפו את הפעמון במתג מזויף עם שלט "לחצו כאן לשירות". כשהם לוחצים, שימו הקלטה של צפצוף ואחריו: "השירות כרגע לא זמין. תודה על הפניה!"
אפשר גם להתקין רמקול קטן מעל הדלת שיאמר: "הדיירים עסוקים כרגע במשהו מאוד חשוב. נסו שוב ביובל הבא".

ואם כלו כל האפשרויות, תמיד אפשר לחשוב מחוץ לקופסה. להתקין דלת דו-כיונית! איך זה עובד אתם שואלים?
כשמישהו דופק בשעה מאוחרת, הדלת מסתובבת ומפנה אותו חזרה למדרגות עם הודעה: "קבע את ביקורך בשעה יותר ראויה. תודה!".

ואם תליתם פתקים ושלטים מכל הסוגים, החלפתם את מתג הפעמון, העמדתם רמקול, התקנתם דלת דו-כיונית, ואף הצמדתם מכתזי"ת קטנה שכל דפיקה משגרת שפריץ מים לעבר הדופק (ככל שהשעה פחות נוחה, השפריץ יותר חזק), ועדיין זה לא עזר, אז קבלו עצת זהב.. רק רגע, אני שומע מישהו עומד במפתן הבית.
"רותי תפתחי את הווילון. תראי מה רוצים השכנים..."
העיקר שלא ידפקו!

מקווה שהועלתי. בהצלחה!
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
טוב, נדלג על שלב ה- כתיבה מושלמת, מרתקת, זורמת וכו' וכו'
נגיע לתכלס':
אהבתי מאד! והזדהיתי עם התסכול - עוד יותר מאד!

אפשר לכתוב:
שכנים יקרים, החלטנו לחסוך לכם את זמן ההמתנה להלן מספר תשבות:
א. תיבת כלי העבודה שלנו אבדה
ב. עדיין לא ערכנו קניות השבוע - נשמח שאתם תהיו אלו שמלווים לנו....
ג. חודש שעבר החלטנו להפסיק עם המזומן ולהשתמש בויזה בלבד (לכל אוספי התרומות או "משאילי השקלים" למיניהם)
ד. נגמר לנו הדיו במדפסת

בטוחני שרוב הדפיקות ייעלמו כמעט לגמרי....




שכנים שעושים ראש קטן ומצלצלים בפעמון, החליפו את הפעמון במתג מזויף עם שלט "לחצו כאן לשירות". כשהם לוחצים, שימו הקלטה של צפצוף ואחריו: "השירות כרגע לא זמין. תודה על הפניה!"
בהחלט רעיון מקורי- ויכול להיות ישים לכל הטרדנים. אימצתי אותו. אם הפיתוח יצליח אוסיף לשלט - @הספרן פתרונות טכנולוגים לענייני טרדנים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
התחלתי לצטט את כל מה שאהבתי אבל הפסקתי באמצע 😅
קטע מוצלח, שנון וטוב.
מהסוג שאפשר וצריך וחובה לקרוא כמה פעמים...

אהבתי את התגיות בטירוףף 🤣🤣
מוצלחות אחת אחת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #5
לאור השתיקה הרועמת באשכול. אני מקווה שלא פרשו את דבריי בצורה קיצונית.
אתם מוזמנים להידפק על עמוד האשכול במטחים של טוק טוק טוק טוק...

האמת שהכנתי את זה מראש למקרה שלא יגיבו. אבל אף אחד לא יהרוס לי את התוכניות....
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
  • הוסף לסימניות
  • #7
טוב, נדלג על שלב ה- כתיבה מושלמת, מרתקת, זורמת וכו' וכו'
נגיע לתכלס':
אהבתי מאד! והזדהיתי עם התסכול - עוד יותר מאד!

אפשר לכתוב:
שכנים יקרים, החלטנו לחסוך לכם את זמן ההמתנה להלן מספר תשבות:
א. תיבת כלי העבודה שלנו אבדה
ב. עדיין לא ערכנו קניות השבוע - נשמח שאתם תהיו אלו שמלווים לנו....
ג. חודש שעבר החלטנו להפסיק עם המזומן ולהשתמש בויזה בלבד (לכל אוספי התרומות או "משאילי השקלים" למיניהם)
ד. נגמר לנו הדיו במדפסת

בטוחני שרוב הדפיקות ייעלמו כמעט לגמרי....





בהחלט רעיון מקורי- ויכול להיות ישים לכל הטרדנים. אימצתי אותו. אם הפיתוח יצליח אוסיף לשלט - @הספרן פתרונות טכנולוגים לענייני טרדנים...
התחלתי לצטט את כל מה שאהבתי אבל הפסקתי באמצע 😅
קטע מוצלח, שנון וטוב.
מהסוג שאפשר וצריך וחובה לקרוא כמה פעמים...

אהבתי את התגיות בטירוףף 🤣🤣
מוצלחות אחת אחת.
תודה רבה!
יש לי הרבה מה להגיב למה שכתבתם. לפחות חמש נקודות.
דבר ראשון...
רק רגע, אני שומע מישהו עומד במפתן הבית.
"רותי תפתחי את הווילון. תראי מה רוצים השכנים..."
העיקר שלא ידפקו!
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
אז קבלו עצת זהב.. רק רגע, אני שומע מישהו עומד במפתן הבית.
"רותי תפתחי את הווילון. תראי מה רוצים השכנים..."
העיקר שלא ידפקו!
רק מעדכן. בלילה תלשו לי את הווילון!
אז מה כן?
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
רק מעדכן. בלילה תלשו לי את הווילון!
אז מה כן?
לתלות שלט על הדלת: "כל דפיקה בדלת עולה 10 שקלים. משלמים במזומן. תודה על שיתוף הפעולה! "
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
לתלות שלט על הדלת: "כל דפיקה בדלת עולה 10 שקלים. משלמים במזומן. תודה על שיתוף הפעולה! "
תליתי באחת הלילות פתק דומה. למחרת קמתי בעלות השחר בגלל דפיקות נמרצות, ואז מצאתי את הפתק-
"כל דפיקה בדלת עולה מקבלים 10 שקלים. משלמים במזומן. תודה על שיתוף הפעולה! "
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
תסתכל להם בעיניים ותשאל ברצינות:
"איך זה גורם לכם להרגיש? לא, באמת, אני כותב מחקר על נודניקים."
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
  • הוסף לסימניות
  • #13
כן. הדפסתי את הפוסט ותליתי על הווילון. למגנת לבי תלשו אותו ביחד עם הווילון.
כי לא הקשבתם להוראות :)
צריך לומר להם... 😏

😂 הנה כמה רעיונות שישתיקו אותם:




  1. שיטת "הפרסומת המטרידה":
    פתח את הדלת ותתחיל למכור להם משהו:
    "היי! תודה שהגעתם! בדיוק יש לי מבצע על שקט! רוצים לרכוש 5 דקות?"



  1. התחפושת המוזרה:
    פתח את הדלת לבוש בפיג'מה עם מסיכת פנים ירוקה ואמור:
    "בדיוק באמצע טיפול יופי, אבל נראה לי שגם אתם זקוקים לאחד כזה. רוצים לנסות?"



  1. שיטת "הדמיון הפרוע":
    פתח את הדלת עם טלסקופ ביד ותשאל:
    "תגידו, ראיתם במקרה את הכוכב הזה שעבר כאן אתמול? לא? אז למה אתם פה?"



  1. שיטה דרמטית:
    פתח את הדלת ותצעק:
    "לא עכשיו! אני מתכנן איך לנצח את השכנים בדלת ליד, הם דופקים יותר מכם!"



  1. המתיחה המוזרה:
    פתח את הדלת ותשאל בטון רציני:
    "באתם למסיבה? כי לא הוזמנתם."
    ואז תסגור.



  1. שיטת הטעות:
    תענה להם עם מבט מבולבל:
    "סליחה, אבל אני חושב שהתבלבלתם... אני בכלל השכן מלמעלה."



  1. שיטת האוכל:
    פתח את הדלת עם מזלג ביד ואמור בפה מלא:
    "אוכל עכשיו, תודה. רוצים להצטרף? יש הרבה כלים אחרי זה."



  1. השיטה המדעית:
    פתח את הדלת עם מחברת ואמור:
    "מעולה שבאתם! אני בדיוק בודק כמה פעמים שכנים דופקים לפני שמתייאשים. תרשמו."



  1. שיטת השיעור:
    פתח את הדלת עם לוח מחיק ואמור:
    "אני בדיוק מלמד את החתול שלי איך לדפוק בדלת. בואו, אולי תלמדו אותו משהו חדש."



  1. שיטה פסיכולוגית:
    תסתכל עליהם בעיניים ותשאל:
    "תגידו, כמה פעמים ביום אתם דופקים בדלת? ומה אתם מנסים להוכיח בזה?"



  1. שיטת ההפוך על הפוך:
    פתח את הדלת ותשאל:
    "אני יכול לעזור לכם במשהו? נגיד, לא לדפוק שוב?"



  1. שיטת הדלת הסגורה:
    פתח סנטימטר מהדלת ואמור בשקט:
    "רק שתדעו, כל פעם שאתם דופקים, זה גורם לי לשקול לא לענות בכלל."



  1. שיטת ההצהרה:
    פתח את הדלת ואמור:
    "ברכות! עכשיו כשאתם כאן, אני יכול להכריז שהגעתם לדירה הלא נכונה."



  1. שיטת הפירוק:
    תן להם פטיש ואמור:
    "אם כבר דופקים, תמשיכו! אני בדיוק רוצה להחליף את הדלת."



  1. שיטת התחקיר:
    פתח את הדלת עם מחברת ועט, ושאל ברצינות:
    "אז כמה פעמים דפקתם היום? ומה היה הדחיפות של כל דפיקה?"



אם זה לא יגרום להם לחשוב פעמיים, אני באמת לא יודע מה כן! 😏
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
כי לא הקשבתם להוראות :)
צריך לומר להם... 😏

😂 הנה כמה רעיונות שישתיקו אותם:




  1. שיטת "הפרסומת המטרידה":
    פתח את הדלת ותתחיל למכור להם משהו:
    "היי! תודה שהגעתם! בדיוק יש לי מבצע על שקט! רוצים לרכוש 5 דקות?"



  1. התחפושת המוזרה:
    פתח את הדלת לבוש בפיג'מה עם מסיכת פנים ירוקה ואמור:
    "בדיוק באמצע טיפול יופי, אבל נראה לי שגם אתם זקוקים לאחד כזה. רוצים לנסות?"



  1. שיטת "הדמיון הפרוע":
    פתח את הדלת עם טלסקופ ביד ותשאל:
    "תגידו, ראיתם במקרה את הכוכב הזה שעבר כאן אתמול? לא? אז למה אתם פה?"



  1. שיטה דרמטית:
    פתח את הדלת ותצעק:
    "לא עכשיו! אני מתכנן איך לנצח את השכנים בדלת ליד, הם דופקים יותר מכם!"



  1. המתיחה המוזרה:
    פתח את הדלת ותשאל בטון רציני:
    "באתם למסיבה? כי לא הוזמנתם."
    ואז תסגור.



  1. שיטת הטעות:
    תענה להם עם מבט מבולבל:
    "סליחה, אבל אני חושב שהתבלבלתם... אני בכלל השכן מלמעלה."



  1. שיטת האוכל:
    פתח את הדלת עם מזלג ביד ואמור בפה מלא:
    "אוכל עכשיו, תודה. רוצים להצטרף? יש הרבה כלים אחרי זה."



  1. השיטה המדעית:
    פתח את הדלת עם מחברת ואמור:
    "מעולה שבאתם! אני בדיוק בודק כמה פעמים שכנים דופקים לפני שמתייאשים. תרשמו."



  1. שיטת השיעור:
    פתח את הדלת עם לוח מחיק ואמור:
    "אני בדיוק מלמד את החתול שלי איך לדפוק בדלת. בואו, אולי תלמדו אותו משהו חדש."



  1. שיטה פסיכולוגית:
    תסתכל עליהם בעיניים ותשאל:
    "תגידו, כמה פעמים ביום אתם דופקים בדלת? ומה אתם מנסים להוכיח בזה?"



  1. שיטת ההפוך על הפוך:
    פתח את הדלת ותשאל:
    "אני יכול לעזור לכם במשהו? נגיד, לא לדפוק שוב?"



  1. שיטת הדלת הסגורה:
    פתח סנטימטר מהדלת ואמור בשקט:
    "רק שתדעו, כל פעם שאתם דופקים, זה גורם לי לשקול לא לענות בכלל."



  1. שיטת ההצהרה:
    פתח את הדלת ואמור:
    "ברכות! עכשיו כשאתם כאן, אני יכול להכריז שהגעתם לדירה הלא נכונה."



  1. שיטת הפירוק:
    תן להם פטיש ואמור:
    "אם כבר דופקים, תמשיכו! אני בדיוק רוצה להחליף את הדלת."



  1. שיטת התחקיר:
    פתח את הדלת עם מחברת ועט, ושאל ברצינות:
    "אז כמה פעמים דפקתם היום? ומה היה הדחיפות של כל דפיקה?"



אם זה לא יגרום להם לחשוב פעמיים, אני באמת לא יודע מה כן! 😏
אבל כתבתי כבר שהחלפתי את הדלת בווילון. מה עושים שיחזרו הדפיקות, ואומר להם מה שהצעת?
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
איזה יופי.
גם כל הרעיונות, שהובאו אח"כ.
אולי תורידו את הדלת?.
כי אם אתה במילא פותח. לפחות תחסוך, את הדפיקות/תלישות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
  • הוסף לסימניות
  • #17
הערה. כדאי לכתוב תמציתי וקצר. בשביל לא לאבד אותי ודומים לי...
קראתי עד ה20 טוק טוק, ושם נאבדתי. אבל קראתי את שורת המחץ, וכמובן שממש אהבתי אותה!


בסוף ראיתי את התגובות הנלהבות והחלטתי שגם אני רוצה להנות. ובהחלט נהניתי! היה שווה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
מקווה שזה לא אמיתי...כדי שאפשר יהיה לומר שזה קטע משעשע ממש,
אם זה אמיתי אז זה יותר מטריד מיפה. 😉

אני בעד לשים שלט : "ליוסי, המפתח אצל השכן בקומה 3. נחזור מחר."
ככה גם לא ינקשו וגם יתנו לשכן מקומה 3 הדגמה איך זה מרגיש... 😂

@הלוחשת לתווים אני רואה שלחשת ל GPT כמה מילות קסם, נתן רעיונות ממש טובים
בעיקר הפיג'מה עם המסיכה הירוקה...
לך תתמרח בכל פעם שמישהו נוקש.

ואולי בכלל הכי פשוט זה לקנות אטמי אוזניים או לתקוע אוזניות עם שירים.

בהצלחה!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
איזה יופי.
גם כל הרעיונות, שהובאו אח"כ.
רעיונות דפוקים! (ברוח הטור)
אולי תורידו את הדלת?.
כי אם אתה במילא פותח. לפחות תחסוך, את הדפיקות/תלישות.
הורדתי את הדלת ושמתי ווילון שבנתיים נתלש ואת הדלת לקח השכן מקומה 3.
הערה. כדאי לכתוב תמציתי וקצר. בשביל לא לאבד אותי ודומים לי...
קראתי עד ה20 טוק טוק, ושם נאבדתי. אבל קראתי את שורת המחץ, וכמובן שממש אהבתי אותה!
אתם כאלה מפונקים! במקור זה היה 20000 טוקטוקים.
בסוף ראיתי את התגובות הנלהבות והחלטתי שגם אני רוצה להנות. ובהחלט נהניתי! היה שווה!
תגובות דפוקות. (ברוח הפוסט)
מקווה שזה לא אמיתי...כדי שאפשר יהיה לומר שזה קטע משעשע ממש,
אם זה אמיתי אז זה יותר מטריד מיפה. 😉
זה מה שיפה בזה. זה גם אמתי גם מטריד, וגם משעשע.
אני בעד לשים שלט : "ליוסי, המפתח אצל השכן בקומה 3. נחזור מחר."
ככה גם לא ינקשו וגם יתנו לשכן מקומה 3 הדגמה איך זה מרגיש... 😂
מה נראה לכם שלא עשיתי לו את זה?
רגע אחרי שהוא קלט. הוא הדפיס מאה פתקים ופיזר בכל הבניינים הסמוכים
"המפתח אצל השכן מהבניין הסמוך, זה שאין לו דלת רק ווילון".
ואולי בכלל הכי פשוט זה לקנות אטמי אוזניים או לתקוע אוזניות עם שירים.
קניתי 2 כאלה. אחד אצל השכן מקומה 3 ואחד אצל השכן הקשיש מלמטה. בשונה מהראשון הדמנטי לא מתכחש שהשאיל. פשוט הוא שכח היכן שם את זה.
בדפיקות? לא לא.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת בסוף הוא בא.
בלילה, אני יושבת במטבח. קפה לוהט צורב את גרוני, זכרונות מתוקים.
הילדים במיטות, רחוצים. המלאך הגואל, וסיפור. אמהוּת שלא אמכור בשום הון שבעולם.
אני משלבת אצבעות סביב הכוס, מתחממת. 'מספר אחת בעולם!', אני עוקבת אחר סלסול האותיות המעוצבות.

דפיקות בדלת.
אני קופאת. אלו הדפיקות שלו!
רגועות, קצביות ומרקדות. "זאת דלת, לא פסנתר." הקניט אותו פעם ישראל.
הוא כאן?

'קומי, תפתחי לו!' מאיץ בי קול יציב, 'הוא כאן!'
'את יודעת שזה לא הוא', הקול השני יציב יותר, מפוכח.
אולי זה אבא של קליין, מהקומה.
'מה פתאום קליין? זה הוא, אלו הדפיקות שלו!' מתעקשת התקווה להאחז בליבי.
כל שריר בגופי, כל עצם, דוחקים בי למהר לדלת. אלו הדפיקות שלו, מבטיחה.
בניגוד לכל חוק טבע אפשרי, אני נשארת לשבת במטבח.
כוס קפה לפותה בידי, אותיות מסתלסלות. מספר אחת. בעולם. בעולם.
הדפיקות נחלשות. פעימות הלב שלי מאפילות עליהן, בעוצמתן.

"אמא, למה את לא פותחת את הדלת?" ילדונת בפיג'מת הלו קיטי מציצה מהחדר, מתפלאת.
אני פוצה פה, היא כבר בדלת.
פותחת כדי סדק, דוחקת דרכו תלתל רטוב, עין בצבע חום-דבש ואף סולד. "מה?"
אה. הכתפיים שלי נופלות בהשלמה; עיניים נעצמות בייאוש, לרגע.
"אין לנו קקאו," אני מודיעה לה אחר כך. "למיטה, גברת."

'אמרתי לך?' מתגרה בי קול-יודע-כל. 'למה חשבת בכלל שזה יהיה הוא?'
אני פוקחת עין, מישירה מבט למקום הפנימי ההוא, המסתפק. זה שאינו מעז לקוות.
"ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו."
שלום, קוראים לי ד"ר נחום שפילפוגל, אבל אפשר גם פשוט לצעוק "שפילפוגל!" וזה יכסה בערך שמונים אחוז מהמצבים שבהם אני מעורב. כך אני נקרא גם בקרב קהל חסידי, שכולל את אימי, שני סטודנטים מחליפים מהמכון לאנטומולוגיה וסוכן נדל"ן עם קוצר ראייה.

אני סופר. כלומר, אני כותב. כלומר, אני פותח מסמכי וורד, שומר אותם בשם 'ספר חדש גרסה סופית סופית סופית סופית 7', ואז נכנס ליוטיוב לחפש סרטונים של נמלים מחזיקות עלים עם ביטחון עצמי.

למה? כי אני גם דוקטור לשיבוט נמלים.

אם אתם שואלים את עצמכם מה זה למען השם 'דוקטור לשיבוט נמלים' אז קודם כל, תתביישו. שנית, זה מדע. שלישית, תפסיקו לשפוט אותי, הרי גם אתם אוכלים יוגורט פטל.

בקיצור, בין ספר לספר (ולפעמים גם תוך כדי), אני נמצא במשא ומתן קשוח מול העיתון העירוני של פתח תקווה על כל מיני דברים.

אני לא גר בפתח תקווה. אני גר במקום שאפילו וויז מתבייש להציע כיעד. אבל משהו בפורמט של עיתון שמודפס על נייר ממוחזר משמן פלאפל, שידר לי משהו טוב.

(כתבתי להם טור ניסיוני בשם: "צעקתי על חתול כי חשבתי שהוא ברווז". וקיבלתי תשובה בסגנון: "מעניין. נבדוק אם יש תקן לדברים מהסוג הזה." אני עדיין מחכה לאישור.)

אני גר לבד. כלומר, חוץ מהנמלים. וחוץ מהברווזים, שלא באמת פה.

למה, אתם שואלים?

יפה מאוד, עשר נקודות לגריפינדור! אני סובל מאנטידיפוֹבִּיה, שזה בעצם איזשהו פחד פתולוגי שברווז מסתכל עליי. מוזר, אבל אין מה לעשות, זה אני. (ובגלל זה, אגב, תוכלו לראות אצלי מצלמות בכל הבית, תוכנת אנטי-ברוז, וקמע בצורת חזה עוף מוקפץ.)

בוקר אחד, בדיוק כשסיימתי את מדיטציית 'קונקטינג טו דה אינר נמלה', שמעתי רעש לא חוקי (במובן העירוני של המילה). זה היה איזשהו משהו בין טלטול ספה לטלטול מקררים. ולא שיש לי משהו אישי נגד זה, פשוט אני אלרגי לטלטול מקררים באופן קיצוני. (זה גורם לעין שלי להתעטש.)

יצאתי למרפסת עם כוס קפה חם (שנקרא 'קפה מסוכן', כי אם אני שותה אותו מהר מדי אני מאבד תחושה בלשון), ובמקום גן עדן עירוני, אני רואה את ההפך מגן עדן (ראשון לציון, למי ששאל):

משאית ענקית פרקה לתוך הבניין ממול פריטים נוסח 'מכירת חיסול של נמל חיפה אחרי מלחמת העולם השלישית': פסנתר מחופה בפרווה; שני פסלים של כף יד שמחזיקה ספגטי; מקרר שנראה כאילו צילם את עצמו במראה והשתכנע שהוא דולפין; רכב קטן ושחור עם עוד אלפי פריטים עליו שעמד סתם כך, ואיש בגודל של שניים, עם גופיית NYPD עליו (שעל פי כל הסימנים לא היה שוטר אלא פשוט חובב אותיות) שנבח על בחור נמוך עם כובע של מכבי שירותי בריאות: "שים את הזה עם הזה, ועל זה תשים את זה!"

הנחתי שמדובר במישהו עם בעיית דקדוק מתקדמת. ולרגע אפילו התרגשתי. שכן חדש! אולי נוכל לדבר על נמלים. או על החיים. או לפחות לא לדבר בכלל, זה עדיף.

רשמתי לעצמי במחברת ההשראות: "דייר חדש. פוטנציאל גבוה להשראה, או לפחות לרצח סדרתי. אולי בספר הבא יהיה בתור דמות של בריון בשם משה שלא אוהב מוזיקה אבל כן אוהב לריב איתה."

ובלילה הראשון, כשאחזתי בכוס תה הצמחים שלי (תערובת של שומר, נענע וחוסר תקווה), שמעתי רעש.

גררררר-טראחחח-טוק.

הצצתי מבעד לעינית (עם מגן עין, בכל זאת, ברווזים...). אותו ענק מהבוקר היה שם, סוחב לבד מזוודה שעליה היה כתוב 'אל תפתח אותי או שתמות' במדבקות של אותיות.

וכמובן, אחרי כמה שעות, החלטתי, כמו כל אדם שאין לו יצר הישרדות, לגשת לשכן החדש ולומר שלום.

לא שבאמת רציתי, פשוט כשניסיתי לבשל ביצה, גיליתי שהכיריים מנגנות את המנון ברית המועצות. ואז המקרר פתח עליי עין. לא מטאפורית. ממש עין. של ברווז.

"לא שוב..." מלמלתי, בעודי מחפש את טיפות ההרגעה שלי (בתוך קופסה שכתוב עליה 'טיפות הרגעה. לא טיפות עיניים! לא לנסות שוב, שפילפוגל!!').

קיצר, פתאום החלטתי לבדוק מה קורה עם השכן החדש שלי.

הגעתי לדלת. שלט קטן היה תלוי שם:

"מיקי 'בננה' רוזנפלד. יועץ אסטרטגי, מתקן מזגנים, משחיז עקרונות מוסריים."

דפקתי בדלת.

הוא פתח.

אני יודע שזה נשמע קונספירטיבי, אבל נדמה לי שהבית שלו היה גדול יותר מבפנים מאשר מבחוץ. כמו נביחה של כלב קטן שמתגלה כשאגת אריה במיקרופון.

"כן?" הוא אמר.

"שלום. אני השכן ממול. אתה מאמין בקיום הברווזי..."

""מה אתה מקשקש יא חלוק, תוריד עיניים לפני שאכניס אותך לאקווריום עם החברים שלי."

"אבל... אני השכן שלך!..."

"לא מאמין לך."

ולפני שהספקתי לשאול למה, הוא פשוט הניף אותי באוויר, וסובב אותי כמו מאורר מקולקל משנות השמונים. הרגשתי את עקביי משחררים הודעת פרישה, ואת חוליות הצוואר רושמות צוואה.

"ש-ש-ש-שפילפוגל!!" צרחתי.

"מה זה אומר?"

"זה... קריאת עזרה במצבי סכנה נפשית. זה גם שם של פסיכיאטר יהודי מפורסם מספר. תבדוק!"

הוא הוריד אותי בזהירות של מי ששוקל להרים אותי שוב.

"אז מה אתה רוצה?"

"אמרתי, אני השכן ממול."

"עדיין לא מאמין."

שוב הניף. שוב סחרור. שוב: "שפילפוגל! שפילפוגל!"

"עכשיו מה זה אומר?" הוא נהם בין סיבוב לסיבוב.

"זה… זה… השם שלי. ככה קוראים לי. שפילפוגל זה אני. אני שפילפוגל. אני אישית."

הוא שוב הוריד אותי. הסתכל עליי.

"ועכשיו?" הוא נשם עמוק. נראה שהשתכנע. ואז, בא להניף שוב.

"שפילפוגל!!" צרחתי הפעם.

"מה הפעם?"

"זה… מחלת שיניים רגיזות נדירה. לא נעים. אתה לא רוצה שזה יתפרץ לך על הרצפה. בבקשה."

הוא נעמד. שתק. שקל. ואז אמר: "תראה לי שאתה גר מולי."

גררתי אותו החוצה. הצבעתי על הדלת שלי. על השלט: "ד"ר שפילפוגל. נא לא לנקוש אם אתה ברווז".

הוא הנהן. הושיט יד לשלום. לחצתי.

"אני מיקי. מיקי ה'בננה'."

"ואתה, מה… עושה?"

"לא ראית בשלט? אני יועץ אסטרטגי, מתקן מזגנים, ו… לפעמים, שוכר גופות להברחה."

"ברווזים יש לך?"

"לא. אבל אל תכניס לי נמלים."

מכאן והלאה הכל הידרדר.

בבוקר שלמחרת, המקרר שלי עשה קולות של בכי, הנמלים מעבדה הביטו בי בזלזול, והעכבר של המחשב התעקש לזוז שמאלה לבד. ואז, מעטפת דואר הגיעה אלי, עליה היה כתוב: "תפסיק להסתכל עלי. אני רואה אותך. ברווז."

רעדתי. מבט של ברווז? כבר היו לי סיוטים גרועים מזה! כולל אחד שבו כל טור הנמלים שלו נשא משקפי שמש ואמר 'גוואק גוואק'.

אבל את שיא האימה חוויתי בשתיים בלילה. דפיקות בדלת. לא רגילות. שלוש קצרות ואחת ארוכה. בדיוק כמו הקוד הסודי שאני עצמי המצאתי בקעמפ. (אחרי שהעיפו אותי כי התעקשתי על סמינר 'תודעה נמלתית'.)

כמובן שפתחתי.

'בננה' עמד שם. מחזיק תבנית ביצים, לובש חלוק מגבת ומסכה מוזרה.

"שמעתי שאתה עושה ניסויים", הוא אמר.

"כן. בשיבוט נמלים."

"יפה. תשתדל שהן לא יזחלו לקומה שלי, הן יכולות להיתקל באגו שלי."

צחקקתי.

"טוב, אה... אני צריך להשתמש בטוסטר שלך."

"בשלוש בלילה?"

"זה השעה של העסקאות הלוהטות."

"אתה בטוח שהכוונה היא לטוסטר, ולא למשהו דמוי טוסטר?"

"אני אוהב קרואסונים חמים."

חשבתי שאולי אני הוזה. אולי זו תוצאה של קפאין יתר, או של שאיפת אבקת חלב נמלים (טעות נפוצה). אבל אז הוא הוסיף: "ואל תדאג. אם תתנהג יפה, אני אפילו לא אפתח את המקרר שלך."

נתתי לו להיכנס. הוא חימם קרואסונים בטוסטר, ואז נעלם. פשוט ככה. נעלם. כמו מחשבה חיובית של אשכנזי ממורמר.

למה הוא בא? מה הוא עשה פה? ולמה המקרר שלי מתריע על 'נוכחות לא מאושרת באגף הגבינה'?

לא מצאתי אותו. אבל מצאתי את קרטון הביצים שלו. פתחתי, והיו שם תפוחים, ועין מזכוכית של ברווז. לפתע שמתי לב שעל תפוח אחד רשום באותיות שוקולד:

"אני יודע מה עשית לקלמנטינה."

(אני? מה עשיתי לקלמנטינה? הרי אני קילפתי בדיוק לפי ההוראות של האו”ם.)

רגע, כתוב 'אנחנו'! מי זה 'אנחנו'? הנמלים שלי לא יודעות קרוא וכתוב!

(חוץ מאחת, לודמילה, אבל היא סובלת מתסמונת פרידמן... עזבו, לא נכנס לזה עכשיו.)

מסקנה:

או שאני משתגע, או שמישהו מנסה להטריל אותי דרך גבינה, ברווזים ושכן שהוא תמהיל בין מאפיונר לטבח של קיבוץ חפץ חיים.

אם אתם קוראים את זה, ואתם במקרה שוטרים, או מישהו שמטפל בטיפול קבוצתי במכורים לשיבוט נמלים, בבקשה תזכרו את שמי:

דוקטור נחום שפילפוגל.

המקרה שלי מתחיל בבננה, חולצה, ותפוחים בסלון.

והברווזים?

הם עוד יבואו.

אם יהיה ביקוש, בעז"ה בל"נ אמשיך...

תודה ענקית למ.ח. על ההשראה לשם, ל
@דוכסוסטוס על ההשראה לעלילה, ולג'יי קיי רולינג על ההשראה לחלק מהפאנצ'ים.
21:30 מוצאי שבת פרשת שלח לך

צריך להגיש קטע לסדנת הכתיבה, להקראה.
נותרה לי חצי שעה, ואין לי מושג על מה לכתוב.
אולי סיפור קצרצר? אולי טור עם קריצה? אולי שיר בלי פזמון?
ואולי... פשוט לכתוב על שום דבר?

ולא, זה לא שאין על מה לכתוב. יש! המון!
ובכל זאת אין לי מושג על מה לכתוב.
אולי מרוב שיש המון - ממש המון - אינפלציה של רעיונות, דמויות, מחשבות, תובנות.
מתפזרים. נמרחים. נבלעים באיזה שרבוט אינסופי על... כלום.
כי כשיש יותר מדי - אין כלום! הדף נשאר לבן, והעט מתחיל לרשום... שום דבר.
אולי?

ואולי אכתוב על זה?
על האוחזים בעט הסופרים, שמסתבכים מה לכתוב ואיך, כשהעט מתעקש להיות חופשי - מנקודת מבט של אוחז בעט 'השום דבר'?
או פשוט לא לכתוב?
על כלום ושום דבר?

21:45
סיימתי.
אין לי מושג מה בדיוק יצא פה.
אבל יש לי תחושה שזה הולך להיות הקטע הכי פחות מובן, הכי פחות נקרא, הכי פחות נאהב בתולדות סדנת הכתיבה.
קטע שהולך לעשות היסטוריה, של הכי פחות והכי יותר:
הכי פחות פרגונים על "כתיבה מרגשת".
הכי פחות לייקים בקבוצת הסדנה.
הכי הרבה גבות מורמות משמאל, וגלגולי עיניים מימין.
הכי הרבה גיחוכים. הכי הרבה תהיות.
והכי הרבה חרטה - שלי.
קטע שהוא, בפשטות, שום דבר.
אבל היי, הוא נכתב. וזה כבר משהו, לא?

מצרף במייל את הקובץ
הכותרת: שום דבר.docx
הנושא: כלום
שולח למייל של קבוצת הסדנה.

22:10
התראת מייל. מישהו הגיב.
"לא רציתי להיות שותף לעוולה היסטורית - אז לא לייקתי באימוג'י".
נו, נו. ציפיתי לאחד כזה - אז ויתרתי.

רק חלפו כמה דקות, וכבר מופיעה בתיבה הודעה מהמנחה הראשי, קובי...
״שלום, קיבלנו את הקטע ששלחת,
ולצערי הוא אינו מתאים להקראה.
כתיבה אינטואיטיבית – כן. כתיבה על כלום – פחות.
הסדנה נועדה להשחיז את יכולות הכתיבה, לקדם כתיבה מקצועית, לא לכתוב שום דבר".


כעבור עשר דקות של הלם. אני מתעשת ושולח מייל מנומס:
"זו הייתה כתיבה יצירתית. שיקוף של הלך רוח של כל כותב באשר הוא. חבל על זה. אני לא חושב שזה כל כך גרוע. אני רק משתף אתכם מה אני חושב. תודה".

חמש דקות עברו וכבר מתקבלת התשובה:
"תודה על השיתוף, אבל אני לא מסכים עם דעתך.
הקטע ששלחת לא יתרום שום ערך מקצועי לחברי הסדנה. זה שרבוט מילים שנבע -כך נראה- מתוך שעמום. זה לא מכבד את הסדנא שעוסקת בכתיבה בצורה מקצועית. לכתוב אינטואיטיבי זה מעולה ומקדם. לכתוב על כלום - זה כבר לא".


קיבלתי.
הפנמתי מה שכתב לי מנהל הסדנה הנכבד על חוסר הכבוד שגליתי בשרבוט המילים.
לא נעים.
אבל למי אכפת אם לא נעים?


מאז עבר כמעט שבוע.
אבל כמו פצע שלא מגליד - הקטע 'שום דבר' האומלל נכח כל הזמן בתודעה, הוא לא הרפה.
החלטתי להחיות אותו. אבל בערמה.
אמרתי לעצמי: אם נדרש ערך - נוסיף המון ערך. אם צריך לבזוק קמצוץ ספרותי - נשפוך עליו את כל הדיותות שבעולם.
אבל השרבוטים לא הסכימו. האצבעות הכבידו. והרעיון - לא המריא.
גם כששברתי את הראש בכל המיצגים, למעלה למטה ולצדדים אבל - שום כלום.
וגם כששפשפתי את היד בניסיון טיפשי לחנך אותה שמכאן ואילך לא תנפיק לי סתם שרבוט מילים. אבל היא אחזה.. בשלה, ואני בשלי. ורשימת המילים להצדיק את הקטע האומלל לא עלו בקנה אחד עם ידי הכהה.

רגע לפני שהשלמתי עם המצב, החלטתי לשאול בכוכבים ובמזלות, אולי יתמזל מזלי והחברים מלמעלה יעזרו לי.
הפנתי מבט לעבר השמים, ושאלתי בדומיה צועקת...
איך הופכים שרבוט מילים ליצירה בעלת ערך?

הכוכבים הנמנים על
קהילת שביל-החלב משבט 'אוריון', התפוצצו מצחוק, עלי, על מי שחושב את עצמו לבר אוריין, עד שחלבי ודמי נעכרו...
גם מהזרוע המקבילה 'מגן-קנטאור' - מלבד קנטור ולגלוג לא קבלתי קמצוץ הגנה.
לפחות אקבל צדק מ'זרוע-סרגל' הישרה, אמרתי לעצמי, אבל כמו השופטים בירושלים, שאינם, זרוע סרגל מדדה את איכות הטקסט, והפטירה כלאחר יד, "אפס!".
וחברתה, 'זרוע-קשת' לא הסתפקה במילים להביע את נחת זרועה, מתחה את קשתה וירתה לעברי חץ שנון.
נמלטתי כל עוד רוחי בי ופניתי ל'זרוע ברבור' - לשמוע שירה ענוגה ומנחמת על הקטע-כתיבה האומלל. אבל הברבורון שר לי את שירתו האחרונה לאות פרידה...
לבסוף פניתי ל'זרוע פרסאוס' שהגיבה לי בלחישה מעורפלת, כמו סרטן עיוור ביום מעונן... "קטע כל כך יפה כתבת שטוב מאוד שהוא נמחק". הבנתם את הפארסה? אני לא.

בקיצור, כל הזרועות עשו יד אחת נגדי, סנטו בי בקולי קולות. בטלן משעומם, שמחפש להקים לתחייה - טקסט חלוש וקלוש כמו קרני שמש נדיפים... כלך לך מזה.

אבל ניחא. שיגידו. כי מה לזרועות חלביות, עם טקסט בשרי שכזה?
אז החלטתי, לפנות למיטבי הלכת המובילים.
מאדים חביבי, אולי תואיל לשפוך קורט חמימות בטקסט הקריר. אך הוא שילח בי עשן וגפרית.
שבתאי, תגאל את הטקסט מבושה. בבקשה. אבל הברנש הפריח לעומתי הרבה דיסקות קרח... - באחד מהם התנגן השיר "עוד יותר טוב שהטקסט לא עבר"...
נוגה, האירי בפני את הדרך, בקשתי ממנה בקול מתחנן. אך השקט הנוגה מכיוונה, סימן בפניי לאו רבתי!
כוכב חמה, גרום שהקטע יתקבל, יוחמא ויקבל את מקומו הראוי. הפצרתי. אבל הוא הראה לי פנים קפואות כמו קרחון בקיץ רגע לפני שהוא קורס.
יופיטר אולי תואיל בטובך לעשות איתי צדק? אבל הוא לא נע ולא זע. ממש כמו זרוע סרגל.
אורנוס, שים סטוף לסיפור. אך הוא הדף אותי בצבר גז נדיף... ושילח אותי לנפטון - שסחרר אותי ברוח נכאים...

מצבא השמים, שאכזבני קשות, כולל 'החורים השחורים' שלא בלעו את הקטע... נחתי בייאוש על כדור הארץ - שסובב על צירו.
איך שגלגל מסתובב לו, לא?! אבל גלגלי המוח שוב הכזיבו.

בלית ברירה נהגתי כמו שכל כותב יהודי עושה כשהכול מתערבל לו.
הרמתי עיניים למעלה. ופניתי לאחד ששומע גם כשכותבים שטויות. וביקשתי:
"תן לטקסט הזה מקום. תן למילים הללו חיים. גם אם הן - שום דבר".

אז אם איכשהו הקטע הסתנן לכאן מסדנת הכתיבה של קובי ואתם קוראים עכשיו את 'שום דבר'.
תנו לו סימן שהוא משהו... בבקשה תשאירו אותו על הגלגל...
שיתוף - לביקורת למה אוספים?
אברם, ת' בא?
שלמה שרך את נעליו במרץ וחיכה לחבירו בפתח הישיבה.
שניה כפרה, צעק אברם מעם הדלת הפתוחה.
בינתיים בחן שלמה את תכולת השקית שקיבל זה עתה מהת"תניק, דף עם כתובות שבדלתותיהם לא דופקים, אלו התורמים ה'שמנים' שמחכים ליום הפורים עצמו, פנקס קבלות מתפורר, חבילת טישיו ובקבוק קולה קטן.
למה בקבוק קולה במוצאי שבת? לא הצליח שלמה להבין.

יאללה יצאנו? צנח אברם לידו כעבור דקותיים, יצאנו.
הם יצאו אל הרוח שפרעה את שערם ובכל כמה שניות מצאו עצמם מטיבים את הכובע לראשם, לאחר כברת דרך, הם הגיעו אל הרחוב 'שלהם', בחדוות מרץ הם הסתערו על הבניין הראשון שבלע אותם אל תוכו.
עלו עד הקומה למעלה, חיכו 2 דקות להירגע מההתנשפויות, גילו שיש מעלית, הסתפקו בדיעבד האם היו מותרים לעלות בה.

2 דפיקות מהוססות על הדלת הראשונה,
לא פותחים,
אברם הגביר את עוצמת הדפיקות, עברה דקה ושום רחש אינו נשמע והם נשמטו אל הדלת השניה, הדלת נפתחה כבר אחרי דפיקה אחת אך באותו הרגע נפתחה גם הדלת הראשונה.
שלמה ואברם מצאו עצמם מתפצלים ומתגמגמים לבעלי הבית על הת"ת ומעלתו ומעלת הישיבה ורבניה ותלמידיה, אחד קיבל שקל, השני שתיים.

ירדו הם שתיים שתיים את המדרגות לקומה השלישית, המרץ עדיין אחז בהם, דפיקה נמרצת על הדלת, נפתחת, ילדה בת 3 מתולתלת עם עיני דבש ענקיות מביטה בהם, 'מה אתם רוצים?'
אפשר בבקשה את אבא או אמא? שאל שלמה,
אימממאאאאאאאאאא! בחורים רוצים אותך!
האמא נחפזה אל הדלת מוחה שאריות בצק באצבעותיה ועיניה מביטות בשאלה,
אנחנו אוספים כסף לת"ת של ישיבת באר י... לא הספיק שלמה להשלים את המשפט כשהאמא קראה בגיל: 'הוו! ציפי! את רוצה לקיים מצוות צדקה לבחורים הצדיקים??
בטח! זינקה באושר הילדה וחזרה אחרי רגע עם ארנק וורוד מינימאוס ורוקנה אל ידיהם ברעש צרור עשרות אגורות, 'ציפי מחכה כבר המון זמן לקיים את מצוות צדקה לעניים!' אמרה האמא בהתרגשות כשהיא כמעט דומעת, 'תזכו למצוות!' סיימה וסגרה את הדלת.

אברם דפק על הדלת השניה, דלת העץ המתקלפת השמיעה צליל עמום והוא נאלץ להפעיל את שרירי אצבעותיו בשביל שדפיקותיו יפיקו קול, אחרי כמה רגעים נפתחה הדלת בידי אברך צעיר שסלוטייפ נכרך במשקפיו.
מאיזו ישיבה אתם?
אנחנו מישיבת באר יצחק של הרב ת...
כן כן בטח שמעתי על הישיבה, דוד שלי למד שם אולי אתם מכירים אותו, אמר בנשימה אחת,
איך קוראים לו? שאל אברם,
אאההממ נדמה לי שבישיבה כינו אותו ברוכי, ברוכי כהן, אתם מכירים?
אממממ, לא כל כך, השיב אברם, הוא לומד בישיבה עכשיו?
האא, לא, הוא התחתן מזמן, הוא נכנס לישיבה בתשנ"ו, אבל הוא הגיע לפני שנתיים לשיחה של ראש הישיבה, חשבתי אולי תכירו אותו...
למעיישה, מי הרבנים היום בישיבה? מה המצב מבחינת שטייגען? כמה בחורים אתם בישיבה? מי מוסר שיעורים לשיעור ב'? מה עשיתם במלחמה עם איראן? איך אתם מסתדרים עם הגיוס? מה המצב בשישי שבת?
השיבו לו אברם ושלמה מה שהשיבו ומשיצתה שעה, הבחין האברך במעט מקוצר רוחם ואמר: 'בטח אתם צריכים לעבור בעוד בתים ואני חלילה מעכב אתכם, שניה אני אבדוק מה יש לי לתת.
הוא נעלם בחלל הבית האפל וחזר כעבור דקה מוריק לידיהם 4 שקלים וכשפניו זורחות הוא מציין: 'לכל הישיבות אני נותן רק שקל!'...
בפחי נפש ירדו שלמה ואברם אל הקומה השניה.

בדלת הראשונה פתחה להם אשה ששלושה ילדים תחובים בסינרה,
אנחנו אוספים לת"ת של ישיב...
רגע אני לא שומעת! שלוימי! תרד בבקשה מהסינר של אמא! כן, מה רציתם?
אנחנו אוספים לת"ת של ישיבת באר יצחק.
הא, בעלי לא בבית, תחכו עוד שעה הוא חוזר.
שלמה גלגל עיניו ביאוש, טוב תודה, תזכו למצוות.
רגע לא שמעתי, דבורי! תפסיקי לצרוח ותעזבי את הקערה!!! כן, מה אמרתם?
תודה, תזכו למצוות. קיצר שלמה.

בדלת השניה אין קול ואין עונה ואחרי דקתיים הם התיאשו וירדו לקומה הראשונה.
בדלת הראשונה פתח להם אמריקאי חייכן.
שלמה מיד אמר- שבוע טוב אנחנו אוספים לת"ת של ישיבת באר יצחק.
הוו הא! באר יצחק אני לא להכיר. זה ישיבה טוב? יש שם רבנים גדולים? זה ישיבה של רב הירש?
שלמה התבלבל, לא, זו ישיבה בטלזסטון של הרב מנשה אביעזרי.
הוו! זה רב אני לא להכיר! למה אתם אוספים בישיבה?
אנחנו אוספים לת"ת, זה עוזר לחתנים.
הווו! אתם חתנים? מזל טוב! מזל טוב! נחמה תביאי את המשקה! יש פה חתנים!
מיד אשתו תחבה לידו בקבוק וויסקי סינגל מאלט יוקרתי והוא מזג לכוסיות.
שלמה הסמיק, 'אנחנו לא חתנים, אנחנו צעירים רק בשיעור ב', אנחנו אוספים לת"ת שזה ארגון שעוזר לחתנים...'
אכזבה פשטה בפניו של האמריקאי, 'אז אתם לא חתנים? חבל... טוב, רגע אני אביא לכם משהו...'
הוא חיטט בכיסו ושלף שטר של 5 דולר.
'שיהיה לכם ברכה והצלחה ותתחתנו מהר!...
אמן הפטירו שניהם בחיוך ובאו לעבור לדלת הבאה כשהאמריקאי קרא ואמר שהדיירים משם טסו לחו"ל.

שלמה ואברם יצאו מהבניין לאוויר הקריר, שלמה הוציא מהשקית את הרשימה שקיבל מהת"תניק ופער את פיו בתדהמה,
'בניין מס' 1: בקומה ראשונה גר מר דליהוט, אמריקאי, נותן בפורים לכל ישיבה 200 דולר - אין לדפוק לפני פורים!!!'.


בסוף הערב חזרו שלמה ואברם לישיבה כשהם מרוטים ומושפלים, בבית הזה לא פתחו, בבית הזה צעקו שנמאס מהבחורים שדופקים, בבית ההוא פטרו אותם בחצי שקל והם חוזרים לישיבה עם ארבעים ומשהו שקלים...

בכניסה לישיבה פוגש המשגיח את פרצופיהם המושפלים, מה קרה אברם ושלמה? למה חשכו פניכם?
פתח שלמה ותיאר את כל הקורות אותם כשאברם מוסיף את מעשה האמריקאי שתרם 5 דולר במקום ה 200 בפורים.
הביט עליהם המשגיח בחיוך ושאל: אתם יודעים למה יצאתם לאסוף כסף?
ענה שלמה: 'כדי שיהיה לת"ת לעזור לחתנים',
'אולי כי כל הפושט יד נותנים לו?' ניסה אברם.
לא ולא, ענה המשגיח, יש ישיבות שמוציאות את הבחורים בפורים לאסוף כדי שלא ישתעממו ויעשו שטויות, אבל אנחנו מקיימים את הוראת המשגיח רבי שלמה וולבה זצוק"ל שאמר שהסיבה שבגינה בני הישיבות יוצאים לאסוף כסף היא כדי שיעברו על הפתחים וירגישו בעצמם איך מרגיש החתן הנזקק שאין לו מספיק כסף לחתונה.
לא משנה הסכום שהצלחתם לאסוף, לא משנה כמה החברים שלכם הצליחו לאסוף.
את המצווה של 'נושא בעול עם חבירו' אתם קיימתם בהידור, ועל כך הערכתי כי רבה! סיים המשגיח.

____________________

טפיפות רגלים נשמעו מאחוריהם והם הופתעו לגלות את האמריקאי מתנשף כולו מגיע לישיבה. 'הווו! הנה אתם! אני מחפש אתכם כבר הרבה זמן! אני רץ אחריכם בכל השכונה! פתאום מצאתי בכיס השני שלי עוד מעות ואני רציתי להביא אותם לחתנים!
האמריקאי שלף 5 שטרות של מאה דולר והגיש אותם לשלמה ואברהם ההמומים.
'תבואו גם בפורים, אני נותן לכל הישיבות!'

המשגיח הוסיף לחייך.
"פורום ההזנק לבעלי עסקים צעירים מהמגזר", ריצד בהיפראקטיביות המסך שמאחורי הבימה האלגנטית.

חברות, קופות חולים, בנקים וארגוני ענק פרשו חסות.

המרצים: בכירי המשק והחברה, האלפיון העליון – השוקולד שבתחתית הטילון.

הקהל: צעירים חובבי בופה משובח, שגם לא מאוד אלרגיים לפטפוטי רקע במיקרופון, כל עוד אלה לא מאיטים את קצב הלעיסה.

אבל אני, אני לא באתי לנופשון; באתי לצמוח ולהתפתח.

זה לא שלא סיכלתי 4 קילו קרואסוני אסאדו, אבל זה רק כדי לא להעליב את אלה שטרחו והכינו את ההר השומני המתנשא על שולחנות ההגשה.

אומרים שהמצב הכלכלי בארץ מפיל אנשים לרצפה, אז החלטתי לפתוח עסק לרצפות מחוממות. שלפחות יהיה לאנשים נעים שם.

וכדי להצליח בזה, צריך להיות כאן. לשמוע מה יש לנבחרת הכלכלית להחכים אותי, כצעיר שבא לטרוף את העולם, או סתם לטרוף באולם.

עכשיו הגיע תורו של הדובר הבולדוזר. זה שעמד בראש ארגוני ענק, הזיז מערכים עצומים, הפעיל בהוראות קצובות אלפי אנשים.

הוא דיבר בגנות כוח אדם לא איכותי ולא יעיל, עובדים שלא אוהבים או לא מאמינים במה שהם עוסקים. כאלה שעושים את מה שעושים רק כי הכריחו אותם.

המלצתו הייתה חד־משמעית: עדיף עובד אחד חדור אמונה ומטרה, ממאה אנוסים.

פששש. התרשמתי מאוד מהתובנה המחודדת. מעניין מה הדובר הרהוט חושב על הקהל המאוד איכותי וחדור שהתקהל כאן להקשיב לו.

אבל אני הקשבתי לו מרותק. אפילו שאון הלעיסות מסביב לא הפריע לי להתרכז.

חידוש עצום. מסתבר שבחירת העובדים המתאימים היא הבסיס לכל עסק. אני חייב לקבוע איתו פגישה. שיעזור לי להרכיב נבחרת לרוץ איתה להצלחה.

מיהרתי אל מאחורי הקלעים. מחר בבוקר אצלי בבית. 4,000 שקל במזומן, לחצי שעה מרוכזת. תשלום מראש במעמד קביעת הפגישה. כלומר עכשיו. אין אפשרות לבטל.

עכשיו אני צריך להתפנות מפה. להסדיר מערכת עיכול בהפרעה, ולנקות ראש לקראת פגישה קריטית מחר.

הקדמתי לישון, כדי לקום מפוקס לקראת הפגישה הקריטית.

שלוש בלילה. דפיקות אלימות בדלת. אני יודע מי נוהג לדפוק בשעה כזאת. ההנחיה היא לא לפתוח. אין להם זכות חוקית לפרוץ פנימה.

הייתי פותח אולי, הופך גיבור, סמל של תורה, לולא הפגישה הדרמטית של מחר. אני מושקע בה ב־4,000 ש"ח. אין דרך חזרה.

הדפיקות הלכו ונעשו ברוטליות יותר. חייגתי לקו השחור. הצצה בחלון גילתה לי שמישהו הקדים אותי. ניידת הפוכה, גלגלים מסתובבים בעצבנות כמו מקק על הגב שאין לו גואל.

לפתע, הפסקת חשמל בבניין. המוחים לא באו לישון; התפרצו לבניין לעשות דברים שהחושך יפה להם.

הדפיקות הפכו מתחננות: "תגן עלינו, תן לנו מחסה, לא נעצור אותך", נשמע המפקד מילל כזאטוט.

רחמיי התעוררו, כמעט פתחתי, אבל אז חשבתי שאם בסוף יתהפכו עליי, הלכו 4,000 שקלים.

"אני פותח רק תמורת 4,000 ש"ח", הצבתי אולטימטום. מזומן, כאן ועכשיו. אין דרך חזרה.

שטרות צצו בזה אחר זה בחריץ התחתון של הדלת. המפתח עשה סיבוב שלם, ודמויות חיוורות צעדו פנימה מוכות חרדה.

לא הצלחתי לראות אותם, אבל את חרדתם יכולתי לפרוס בסכין.

פרסתי להם מזרנים על רצפה לא מחוממת. אולי זה יגרום להם לרצות להשקיע בחברת החימום המתעתדת.

בבוקר הקדמתי לקום.

המפקד שלהם דפק לי בדלת החדר, התחנן לקבל בחזרה את 4,000 השקלים. אני דווקא חשבתי שהם מחמיאים לארנק שלי. לא שחררתי.

המפקד הכריזמטי שכנע אותי לפחות לפתוח את הדלת. הסכמתי. הלסת נשמטה לי כשראיתי אותו. זה המרצה מאתמול, גיבור הפגישה של היום. מתברר שבין שאר תפקידיו הנוצצים, הוא גם מפקד בכיר במילואים במשטרה הצבאית.

"אז אני מבין שבאת ללכוד לצה"ל כוח אדם איכותי, כזה שרוצה להיות שם, מאמין במה שהוא עוסק", התרסתי תוך כדי שאני מלווה אותם החוצה.

"אהה, ולגבי ה־4,000 ש"ח, אני מניח שנתקזז".

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  13  פעמים
למעלה