הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
היי, משתפת בסיפור קצר שיצא לי לכתוב.
הערות והארות יתקבלו בברכה.
בס״ד
"קררררר". אני ממלמל, מהדק את כפות ידיי בחוזקה.
האיש שלידי צוחק בצרידות, נושף מפיו הבל קפוא.
"טוב, מה עושים עכשיו?" אני בוהה באוויר, מנסה להתגבר על הצמרמורת שמרעידה את גופי, ללא כל הצלחה.
"לא יודע. אל תשאל'תי. אבל יש פה מישהו שמנסה להתקרב לאיגלו. תכין את הרובה, בחור צעיר". הוא קם באיטיות, תולה את הרובה על כתפו. "ראית את האקדח שלי?" הוא שואל בקול מוטרד.
"לא. למה?" אני מחזיק בכף ידי כדור קרח קטן וקר. מדמיין את הצורות היפהיפיות שהייתי רואה אילו היה מיקרוסקופ לידי.
'אילו היה'. אני מגחך לעצמי. 'אילו'. זה כל הקטע, לא?
"אני לא מוצא אותו", הוא מסתובב בעצבנות הולכת וגוברת באיגלו שבנינו בדם ואגלי זיעה שקפאו על הריסים.
"למה אתה לחוץ?", אני באמת מנסה להבין, תוך כדי שאני מתרווח לאיטי בשק שינה בצבע ירוק חאקי.
"תחשוב קצת, אדיוט". הוא עונה לי בקדרות, "אם האקדח שלי נעלם- אז יש פה מישהו בסביבה. ואני משער שהוא לא בא למכור קרח לאיסקימואים פה. וגם לא להכין לנו עוגה".
"אז?" המוח שלי לא עובד כרגע, מתנצל.
"אתה באמת טיפש, נכון?" הוא מכווץ את גבותיו העבותות בהבעה חוקרת. נושף.
"אני פשוט לא רוצה להבין מה יקרה שהוא יבוא. סוג של בת יענה, שטומנת ראש בחול". אני עייף. מאוד. כבר כמה ימים שאני לא ישן. והוא אמור להבין את זה.
מישהו מתקרב אלינו. אני שומע את הפסיעות הכבדות שלו על השלג הרך.
ג'ונסון, האיש שאיתי, נע בחרדה מסנטימטר לסנטימטר. "אין לנו מספיק תחמושת!"
"וגם אם כן היה, לא היו נותנים לך אישור לפעול. בטח לא בסביבה כזו". אני לוחש בקדרות.
כאן זה לא ייגמר בעונש קל. זה ייגמר במוות. וחרם בינלאומי.
ואני, עם כל הכבוד, לא מתכוון למות בגיל צעיר כל כך.
אבל אני לא מצליח לזוז. מעין קיפאון חושים. אני מנסה להזיז טיפה את היד. כלום.
הנעת כתף. נאדא.
רגל? זזה. קצת.
"מה יש'ך? אנחנו חיים על זמן שאול ואתה שוכב לך?" הוא מדבר בקול צורמני ומעצבן, הג'ונסון הזה. למה הסכמתי ללכת איתו למשימה כזאת?
"אני-- תן לי רגע". אני מתעשת, פוקד על המוח הסרבן שלי להפשיר מהקיפאון הנוראי, ונעמד בחבטה על הקרקע.
"אתה יוצא לפניי מהמנהרה?" התת מקלע שביד שלי רועד לרגע.
"כן. תחפה עליי פליז".
הוא פוסע אל מעבר למנהרת הכניסה לאיגלו באיטיות דרמטית, ולמול עינינו שמתכווצות בפחד נגלה תייר טיפוסי עם כובע בייסבול וחולצת כיתוביות צעקניות.
"גוד מורנינג", הוא מחייך, ומברך אותנו לשלום באנגלית מושלמת ומבטא בריטי כבד.
אני מגחך לעצמי. שכן על החולצה שלו כתוב 'ניו יורק', והוא לונדוני. בנאדם עם פיצול אישיות.
"אר יו ניד הלפ?" שואל אותו ג'ונסון בנימוס רב.
"יא. איך אני מגיע לאי הפיל?"
הערות והארות יתקבלו בברכה.
בס״ד
"קררררר". אני ממלמל, מהדק את כפות ידיי בחוזקה.
האיש שלידי צוחק בצרידות, נושף מפיו הבל קפוא.
"טוב, מה עושים עכשיו?" אני בוהה באוויר, מנסה להתגבר על הצמרמורת שמרעידה את גופי, ללא כל הצלחה.
"לא יודע. אל תשאל'תי. אבל יש פה מישהו שמנסה להתקרב לאיגלו. תכין את הרובה, בחור צעיר". הוא קם באיטיות, תולה את הרובה על כתפו. "ראית את האקדח שלי?" הוא שואל בקול מוטרד.
"לא. למה?" אני מחזיק בכף ידי כדור קרח קטן וקר. מדמיין את הצורות היפהיפיות שהייתי רואה אילו היה מיקרוסקופ לידי.
'אילו היה'. אני מגחך לעצמי. 'אילו'. זה כל הקטע, לא?
"אני לא מוצא אותו", הוא מסתובב בעצבנות הולכת וגוברת באיגלו שבנינו בדם ואגלי זיעה שקפאו על הריסים.
"למה אתה לחוץ?", אני באמת מנסה להבין, תוך כדי שאני מתרווח לאיטי בשק שינה בצבע ירוק חאקי.
"תחשוב קצת, אדיוט". הוא עונה לי בקדרות, "אם האקדח שלי נעלם- אז יש פה מישהו בסביבה. ואני משער שהוא לא בא למכור קרח לאיסקימואים פה. וגם לא להכין לנו עוגה".
"אז?" המוח שלי לא עובד כרגע, מתנצל.
"אתה באמת טיפש, נכון?" הוא מכווץ את גבותיו העבותות בהבעה חוקרת. נושף.
"אני פשוט לא רוצה להבין מה יקרה שהוא יבוא. סוג של בת יענה, שטומנת ראש בחול". אני עייף. מאוד. כבר כמה ימים שאני לא ישן. והוא אמור להבין את זה.
מישהו מתקרב אלינו. אני שומע את הפסיעות הכבדות שלו על השלג הרך.
ג'ונסון, האיש שאיתי, נע בחרדה מסנטימטר לסנטימטר. "אין לנו מספיק תחמושת!"
"וגם אם כן היה, לא היו נותנים לך אישור לפעול. בטח לא בסביבה כזו". אני לוחש בקדרות.
כאן זה לא ייגמר בעונש קל. זה ייגמר במוות. וחרם בינלאומי.
ואני, עם כל הכבוד, לא מתכוון למות בגיל צעיר כל כך.
אבל אני לא מצליח לזוז. מעין קיפאון חושים. אני מנסה להזיז טיפה את היד. כלום.
הנעת כתף. נאדא.
רגל? זזה. קצת.
"מה יש'ך? אנחנו חיים על זמן שאול ואתה שוכב לך?" הוא מדבר בקול צורמני ומעצבן, הג'ונסון הזה. למה הסכמתי ללכת איתו למשימה כזאת?
"אני-- תן לי רגע". אני מתעשת, פוקד על המוח הסרבן שלי להפשיר מהקיפאון הנוראי, ונעמד בחבטה על הקרקע.
"אתה יוצא לפניי מהמנהרה?" התת מקלע שביד שלי רועד לרגע.
"כן. תחפה עליי פליז".
הוא פוסע אל מעבר למנהרת הכניסה לאיגלו באיטיות דרמטית, ולמול עינינו שמתכווצות בפחד נגלה תייר טיפוסי עם כובע בייסבול וחולצת כיתוביות צעקניות.
"גוד מורנינג", הוא מחייך, ומברך אותנו לשלום באנגלית מושלמת ומבטא בריטי כבד.
אני מגחך לעצמי. שכן על החולצה שלו כתוב 'ניו יורק', והוא לונדוני. בנאדם עם פיצול אישיות.
"אר יו ניד הלפ?" שואל אותו ג'ונסון בנימוס רב.
"יא. איך אני מגיע לאי הפיל?"
