שבורה

[RACHELIZ]

הצעה לסדר:

במקום להטריח את המנהלים בכל פעם להטמיע את הלינק לפרק הבא בסיום הפרק הקודם -

תעלה כל פרק בתוך שלוש שעות מהעלאת הפרק הקודם, וכך תוכל להטמיע את הלינק בעצמך.

זה לא מהר מידי, כל 3 שעות פרק?

 

[הדוויג]

פרק י'

"לכבוד דבורי"
לא, לא מתאים.

"לכבוד הכלה"
אבל היא כבר לא כלה.

"לכבוד גב' כץ"
נו באמת...

טוב. לא צריך 'לכבוד'. נתחיל ישר במכתב עצמו.

"באתי בשורות ספורות אלו, להביע מרחשי ליבי הסוער, לבקש את סליחתך ומחילתך, ולהסביר את שארע מאחורי הקלעים של ---"
אוף, לא. מה זה הטקסט המקושקש הזה. עוד רגע אני אתחיל לכתוב בחרוזים...

"רציתי פשוט לבקש סליחה.
אם לא נהגנו כראוי - - -"

אם? ש!

"על שלא נהגנו כראוי בביטול השידוך".

להסביר מה היה?
לא. אני לא אצא מזה טוב.
עדיף להשאיר את זה ככה.

"מקווה שתוכלי לסלוח, למרות שאוכל להבין אם לא. העוול שגרמנו הוא באמת נוראי".
משתפך מדי?
אממ, לא. נראה לי שזה בסדר.

"על החתום"
מה הקשר 'על החתום'?

"בברכה"
מדי רשמי.

טוב נו, נשאיר את זה פשוט.
"מוטי"
"חתנך לשעבר"

ברגע האחרון אני מוסיף בכתב קטן עוד שורה אחת.
וסוגר את המעטפה מהר מהר, לפני שאספיק להתחרט.

*
​

"דבורי, מה זה הדף הזה שאת קוראת שם?"
"מה, שום דבר" מיהרתי להסתיר את הדף. לא יודעת למה, הרגשתי שזה מדי אישי.

למרות שזה בסך הכל דף דפדפת רגיל וישיבתי, כתוב בפיילוט 0.4, שהיה מונח בתוך מעטפה לבנה בלי בול, עליה נכתב בפשטות 'עבור דבורי כץ'.

אני מדקדקת בכל מילה ומילה, מנסה למצוא משמעויות ורמזים.
מה זאת אומרת 'שלא נהגנו כראוי'? האם זו בקשת מחילה, או ניסיון גישוש להחזרת השידוך?

טוב, די. מספיק לשגות במחשבות שטותיות. למה שהם ירצו להחזיר את זה?
בטח הם כועסים עליי מאוד.
אבל אם הם כועסים כל כך אז למה הוא שלח לי מכתב בקשת סליחה? והוא כותב שלדעתו הם גרמו לי עוול.

ואז אני שמה לב לשורה האחרונה שכתובה בקטן.

*
לפרק י"א

 

[ביזנסטורי - אילה]

פרק נוסף תוך שלוש שעות יתקבל בברכה.
גם כן מומחיות,
להשאיר אנשים במתח ולחייך מאחורי המסך עם כל צפיה נוספת...

 

[אשר שרבר]

אפשר רק שורה קטנה?
לא צריך פרק שלם, צדיק. אנחנו מסתפקים בשורה קטנה.

 

[הני ר.]

אגב.. השלוש שעות באות לקיצן.
זריזין מקדימין.

אפשר רק שורה קטנה?
לא צריך פרק שלם, צדיק. אנחנו מסתפקים בשורה קטנה.

..

 

[א-ירושלמית]

שני פרקים הספקת. שני פרקים שלמים.
ואנוכי איוותר מאחור...

אין לי מילים. מסכנה דבורי, מסכן מוטי, מסכן אבא של מוטי. שלושתם בזירה בלתי אפשרית.

 

[הדוויג]

פרק י"א

שולמית פרידמן כבר הרגישה מזמן שהיא צריכה איזה אוורור. משהו שישבור את השגרה של אם צעירה מטופלת בשני קטנטנים, שחוזרת כל יום מהעבודה בארבע, ישר לתוך הבלגן של מוטי ושרוליק הקטנים והשובבים.

לכן כשחברתה הציעה לה לבוא איתה לבוקר אביבי בחוף הים - היא קפצה על הרעיון כמוצאת שלל רב.
הודיעה לבוסית שמחר היא לוקחת יום חופש, הכינה אבטיח חתוך במקרר וארזה תיק.

אבל בבוקר, שוד ושבר, קם מוטי עם דלקת עיניים. הגננת במעון הייתה נחרצת ולא עזרו כל התחנונים - זה מדבק. אנחנו לא יכולים לקבל אותו ככה.

ידידיה כבר הלך לכולל, אי אפשר להגיד לו שיחזור הביתה לשמור על מוטי כי 'קבעתי עם חברה לנסוע לים'. אוף. הלכה התוכנית. חשבה שולמית.

אבל כשהחברה כבר צפרה מלמטה, אמרה שולמית לעצמה שלא יקרה שום דבר אם היא תיקח איתה את מוטי. זה לא שיש לו שפעת. סך הכל דלקת עיניים. לא יקרה שום דבר, נכון?
"לגמרי" הסכימה חברתה, "אל תדאגי הוא גם ייהנה".

שתי הנשים ישבו על החוף אל מול האופק. זה היה מחייה נפשות ממש. השמש הייתה חמימה ונעימה והאבטיח - קריר ועסיסי. השיחות על הא ועל דא הפכו לשיחות עומק מרתקות וסוחפות.

כל כך סוחפות עד ש-

"מוטי!!! איפה מוטי?"
"הוא היה כאן מקודם".
שתיהן קמו בבהלה. הן הביטו סביב לכל הכיוונים, חיפשו פה ושם, וגילו שמוטי נעלם.
החוף לא כזה גדול. לאן הוא נעלם ריבונו של עולם. ילדון בן שנתיים וחצי.

המציל הוזעק, כמה נשים נרתמו גם הן לחיפושים, ואחת אמרה "נראה לי שראיתי איזה פעוט נכנס בלי השגחה למים, באמת חשבתי לעצמי, מי האימא שנותנת ככה..."
אך שולמית כבר לא שמעה את סוף המשפט.

היא רצה כאחוזת טירוף "מוטי, מוטי איפה אתה? מוטי שלי. בוא לאימא" צעקה לעבר הים בקול דומע.

הים העמוק אפילו לא החזיר הד.

רק אחרי חצי שעה מצאה מישהי את מוטי ישן שנת ישרים מתחת לאחד הספסלים של המלתחות, מכוסה באיזו מגבת שמצא שם.
היא החזירה אותו לשולמית הבוכייה והרועדת.

כל הדרך חזור פניה של שולמית היו חיוורות ועיניה ריקות. היא חיבקה את מוטי חזק חזק.
"די אמא, זה כואב". הוא אמר.
אך היא לא שמעה אותו.
היא רק לחשה כל הזמן "מוטי, איך עזבתי אותך, איך לא שמרתי עליך, בן שלי", והמשיכה לחבק אותו.
"יותר לא אעזוב אותך לעולם. אשמור עליך תמיד, קרוב קרוב. חזק חזק".
*
לפרק י"ב

 

[א-ירושלמית]

היא רק לחשה כל הזמן "מוטי, איך עזבתי אותך, איך לא שמרתי עליך, בן שלי", והמשיכה לחבק אותו.

והיא גם לא התבגרה מאז. החויה הקשה מנהלת אותה מבפנים.

 

[אשר שרבר]

אחח אני כבר רואה את הבת של המציל חוזרת בתשובה ומגלה בסדר לחברה הכי טובה שלה הלא היא כלתנו המהוללה שיש לה קלף מנצח. למוטי היתה דלקת עיניים בעבר. אחח והכלה, היא כבר לא בטוחה שצלייאק לא יותר טוב. למה להכניס את קוץ של צלליאק בעין חולה? אה?

 

[הדוויג]

פרק י"ב


אני פותחת בפעם המי-יודע-כמה את הדף המקופל, וקוראת את השורות הספורות בכתב ידו של מוטי:

רציתי פשוט לבקש סליחה על שלא נהגנו כראוי בביטול השידוך.
מקווה שתוכלי לסלוח, למרות שאוכל להבין אם לא. העוול שגרמנו הוא באמת נוראי.

מוטי,
חתנך לשעבר.
ואם היה לו מספיק אומץ - גם לעתיד.​

​

השאלות מתרוצצות בי.
מה זה אמור להביע, השורה האחרונה הזו? למה הוא היה צריך אומץ? מול מי הוא התמודד? והאם זה אומר שהוא רוצה להחזיר את השידוך? יש בכלל דבר כזה להחזיר שידוך שבוטל? מה יגידו כולם? ואחרי כל מה שעברתי, עוד מעניין אותי בכלל מה יגידו כולם?

*
​

"אמא, אכפת לך ממני? את רוצה שיהיה לי טוב?" שואל מוטי.
"ברור שכן. איזו שאלה".
"את רוצה שאני אשמח?"
"בטח. מה השאלות האלה פתאום?"
"מה תאמרי אם אני אגיד לך שהתייעצתי עם כמה אנשים חכמים והם אמרו לי שטובתי האישית היא להחזיר את השידוך עם דבורי?"
"מוטי, אתה מוכן להפסיק לדבר שטויות?"
"אמא", מוטי לקח נשימה עמוקה ושקל את מילותיו. "אני מכבד אותך, ואני יודע שאת רוצה רק בטובתי. אולי את רואה את טובתי בצורה מסוימת, אבל אני רואה את זה אחרת. ומבחינתי - את ההחלטה שלי כבר קיבלתי - לפעול ולנסות להחזיר את השידוך".
"מה?! אבא יודע על זה?"
"אבא תומך בזה".
שולמית המומה. היא שולחת מבט רושף לעבר בעלה שמהנהן בשקט. הוא נראה נחוש למדי, אך לא מספיק כדי להתערב בשיחה.

"ולמה נראה לך שהם ירצו להחזיר?"
"אני מקווה שאם אספר להם את האמת ואת התגלגלות העניינים - יש סיכוי שהם יסכימו".
"אז למה אתה שואל אותי בכלל?"
"כי כדי שיהיה סיכוי שהם יסכימו להחזיר, אני אצטרך לספר להם מה היה, ו... אני חושש שזה עלול לפגוע בכבודך. אני לא ארשה לעצמי לספר להם את האמת בלי שאת תסכימי".
"לא הבנתי. אתה מודיע לי או מבקש את רשותי?"
"לגבי עצם ההחזרה - אני מודיע לך. אני מודיע שמבחינתי אני רוצה להחזיר את זה. אבל זה תלוי בזה שאת תרשי לי לספר את כל מה שהיה".
"אז בעצם הכל תלוי בי?"
"כן"
"אז לא" - - -

"קחי יום לחשוב על זה".
"מה זה צריך להיות שאתה מציב לי אולטימטומים?"
"חלילה. אני לא מציב אולטימטום. אני פשוט לא רוצה שנחזור שוב על הטעות של לעשות דברים בפזיזות אז אני מבקש שתחשבי על זה עוד יום".
"ואם אני אגיד שאני לא מסכימה?"
"אז אני לא אלך נגד רצונך, ולא אוכל לספר להם מה היה. כך ייקבר הסיכוי שלי להינשא לזו שנועדה עבורי משמיים".
"נראה לך שנועדה לך משמיים בחורה שקרנית וחולה?"

"היא לא שקרנית" קם ידידיה ממקומו.
"מה?!" שולמית הייתה נראית בהלם מהעובדה שבעלה לא מתייצב אוטומטית לצידה.
"כבר אמרנו לך אבל כנראה לא רצית לשמוע. הבחורה סיפרה למוטי במהלך הפגישות על הצליאק. הוא זה שלא ראה לנכון לספר על זה".
"אתה חושב שמוטי צריך לקחת בחורה חולה?"
"צליאק זה לא מחלה" אמר ידידיה, ולפני שאשתו תפרוס שוב את משנתה מיהר להוסיף "וגם אם כן, זו הבחירה של מוטי".
שולמית עמדה בפה פעור. היא לא הייתה רגילה שמתנגדים לדעותיה.
"אמא, תחשבי על זה יום" ביקש מוטי שוב בקול רך.
"טוב, לא אכפת לי לקחת יום לחשוב על זה", אמרה שולמית בדרך לחדרה, "אבל אני יכולה להגיד לכם מראש מה תהיה התשובה", היא נכנסה לחדר "התשובה תהיה לא", אמרה וטרקה את הדלת.
*
לפרק י"ג

 

[יאן]

תותח אתה @הדוויג

תעשה לנו הפי אנד
מסכנים הזוג

 

[אשר שרבר]

נהדר.

 

[א-ירושלמית]

כואב הלב.
עושה לי צמרמורות קור וחום לסירוגין. שולמית הזאת, היא נורמלית לגמרי?

 

[בא בחשבון]

טוב, זה ברור שעכשיו מגיע הפרק שבו האמא מתעורר מחלום הביעותים שלה שבו היא רואה את מוטי שלה בין גלי הים והיא מנסה לתפוס אותו ולהציל אותו אבל כריש רשע עם ניצוץ של דבורי בעיניים מושך אותו בשיניו הרחק הרחק וככל שהיא מנסה לתפוס וצורחת היא מרגישה משהו שמקרקע אותה לחוף ואז היא רואה שזו השדכנית במבט אטום מסמנת לה לא בעיניים ומוטי שלה כבר בקושי נראה כמו נקודה קטנה מרחוק ואפילו את הצעקות שלו היא בקושי שומעת....

 

[ביזנסטורי - אילה]

אולי שדבורי תיפגש בינתיים עם מישהו אחר ותרצה אותו.
או שכבר יש לך המשך ואנחנו סתם מברברים...

 

[א-ירושלמית]

אני חושבת שמבחינה רגשית דבורי עדיין נתונה בהלם, היא עוד לא הגיעה לשלב האבל אפילו.
פה יש מקום לבדוק מה קורה.

 

[הדוויג]

פרק י"ג

טוב, עכשיו בטוח משהו יזוז באימא. חייב להיות.
היא תשב ותחשוב, ובן רגע היא תשתנה. היא תבין שהיא לא יכולה לשלוט בחיים של הבן שלה ותיתן את האישור שלה.
ההורים של דבורי בטח ישמעו שזו בסך הכל הייתה אי הבנה מצערת, ויבואו בריצה להחזיר את השידוך.
הסיפור יסתיים מן הסתם באיזו מחווה דומעת. דבורי תשאל את מוטי אם הוא מרגיש שלם עם זה, ואז הוא יגיד לה במבט רב משמעי 'אין דבר שלם יותר משידוך שבור'...
ושניהם יחייכו באושר.
רגש מתובל בקצת הומור. סיום מושלם.

אבל מה לעשות שהחיים לא כל כך מושלמים. הלוואי שהם היו.
אז שולמית לא משתנה כל כך מהר. היא כועסת ומסתגרת ולא נותנת אור ירוק.
מוטי מנסה מצידו לפנות לצד השני בלי לספר את מה שהיה.
הוא מקווה בסתר ליבו שבזכות ה'כיבוד-אם' ההרואי שלו תהיה לו סייעתא דשמיא מעל הטבע. אבל כבר אמרנו, החיים לא כאלה קסומים.
הצד השני עדיין פגועים מהם ולא מוכנים אפילו לשמוע על זה.

ומוטי נשאר הבחור שעזב שידוך,
ודבורי עוד יושבת בבית, תקועה במשך כמה חודשים ארוכים.

אהה. ואז, כששניהם תקועים הם מבינים שכן כדאי להחזיר את זה?
צר לי. דברים כאלה לא באמת קורים.

אז בסוף מוטי מתחתן עם בחורה שביטלה שידוך גם היא. זה הפגם היחיד ששולמית הייתה מוכנה לשמוע בשביל הבן שלה. לא משנה שמתברר שהבחורה הזו לא כל כך יציבה. מה גם שהמודל הזוגי שמוטי ראה אצל ההורים שלו הוא לא ממש אידאלי כך שיש למוטי לא מעט קשיים והתמודדויות.

ודבורי? בסוף בסוף היא מתחתנת עם גרוש טרי שמסכים לקחת בחורה שבורת שידוך הלוקה בצליאק. מטבע הדברים הוא נושא לא מעט צלקות מחיי הנישואין הפוצעים שלו אז גם לה יש התמודדויות משלה.
מישהו אמר שהחיים מושלמים?

אה, בטח שולמית חוטפת איזה זַפְּטָה ולומדת לקח מכל הסיפור הזה?
מצטער לאכזב.
היא נשארת בדיוק אותו דבר.
ככה זה בחיים.

אם אתם רוצים שמישהו ישתנה - עליכם לשנות רק את עצמכם.

- סוף -
​

 

[הדוויג]

אבל,
אחרי הסוף...

כאילו בלי קשר לכלום, דבורי שחוותה קשיים, אכזבות ותסכולים - משמשת בהמשך חייה כיועצת רגשית המסייעת להורים ולזוגות להתמודד ונותנת להם כלים לצמוח.

וכאילו בלי קשר לכלום, מוטי הופך לאבא שנותן לילדיו מגיל קטן את מלוא העצמאות ומרחב הבחירה. אבא שסומך עליהם שיבחרו את הבחירות שלהם ומגדל אותם להיות אנשים אחראיים ובוגרים.

שום דבר לא קשור לשום דבר, והכל קשור להכל. אחרי כל סוף יש 'אחרי הסוף', והקב"ה שמסובב את כל הסיבות יושב מלמעלה ומזיז עוד חייל קטן בלוח השחמט הענק שנקרא העולם שלנו.

 

[הני ר.]

ורק השוויגער נשארה כמו שהיא בדיוק.

תכלס, היא צודקת.
היא ידעה שדבורי לא מתאימה לו.
עובדה היא לקחה גרוש!

 

[kiwi]

אם אתם רוצים שמישהו ישתנה - עליכם לשנות רק את עצמכם.

משפט יפה וחזק. והבעיה היא שכדי להבין אותו באמת צריך לעבור תסכולים לא מעטים.
הסיפור ממש מרתק וכתוב יותר ממצוין...