קורונה.

  • הוסף לסימניות
  • #1
זה היה וידוי נוראי.
כששמעתי אותו בטלפון התחלחלתי.
"אני לא יכול לחזור..אני עם קורונה. פוחד שיעצרו אותי. ויש כאן שוטרים"
השיחה נותקה.
הסתובבתי כמו ארי בלי סוגר.
הוא הבטיח שהוא יחזור בזמן.
הבטיח.
למה הוא שוכח. למען ה'.
אין לו שם איזה נהג אחר?
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
IMG-20200202-WA0025.jpg
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
זה היה וידוי נוראי.
כששמעתי אותו בטלפון התחלחלתי.
"אני לא יכול לחזור..אני עם קורונה. פוחד שיעצרו אותי. ויש כאן שוטרים"
השיחה נותקה.
הסתובבתי כמו ארי בלי סוגר.
הוא הבטיח שהוא יחזור בזמן.
הבטיח.
למה הוא שוכח. למען ה'.
אין לו שם איזה נהג אחר?
חושבני שבירה לא משכרת...
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
בדיקת ינשוף לא עוברת עם שליש כוס בירה
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

בין שלל הדיווחים העדכונים והפריצות לשידור, שמות הנטבחים וסיפורי הניצולים, תקיפות בעז"ה וחיסול המחבלים, החדשות הטובות והפחות, המתח והחרדות, האזעקות והמרחב המוגן, הטלפון והמרחב הקולי.

חשוב שיהיה גם מקום אחר, אווירה טובה, להתאוורר ולנשום עמוק, להביט על עם ישראל היפה, להתמקד בחדשות הטובות, פוסטים שמעלים חיוך, סרטונים ותמונות עם הומור בריא, שיעזרו לנו לעבור את התקופה. יהיה טוב!


כמה כללים בסיסיים:
  • אין להעלות תכנים כפולים.
  • ללא ציטוטים ושרשורים. לזה יש נספח.
  • הודעות מאולצות או תת רמה - מיותרות, אין טעם להעלותם.
  • אין לדון כלל! בדברים שיעלו פה.
  • יש להעלות רק דברים שמתאים לרוח אתר חרדי.
  • ללא תמונות נשים.
  • ללא בקשות "אפשר בזיפ"! (תוכלו לפנק את המנוטפרים בלי שיבקשו).
  • ללא מחזור קרשים ישנים, בדיחות מלפני שנה או עשור מיותרות.


עריכה:
כפי ששמתם לב, האשכול השתנה מעט, מעלה רמה ומחליף פורמט.
כל הדירוגים התאפסו. מהיום, אתם מחליטים מה מתאים ומה בדיחת קרש מאולצת ומיותרת.

אשכול זה מיועד לבדיחות ותכנים הרצים ברשת וקשורים למלחמה בלבד.
יש לכם בדיחה טובה? מעולה! תכתבו אותה פה.
מישהו העלה בדיחה, ויש לכם מה לומר עליה, כתבו בנספח. אין לפתוח פה ציטוטים ושרשורים.

צופים יקרים, שימו לב! אתם מצבעים ומשפיעים איזו הודעה מתאימה, ואיזו מאולצת או תת רמה.
ההצבעה אנונימית, וכל אחד יכול להשפיע. הודעה שתקבל דירוג שלילי, תוסר מהאשכול.

כמובן, הודעה כפולה, או כזאת הנוגדת את כללי האשכול, תקבל אף היא את הדירוג השלילי שלכם,
וכך תעזרו לנו לשמור עליו נקי עם רמה גבוהה.
אני רוצה לצבוע קיר דומיננטי בחדר שינה
וראיתי באתר של טמבור צבע שנקרא 'משי פראי'
זהו צבע היוצר מרקם המדמה בד משי פראי.
אשמח לדעת, האם יש מישהו שראה את הצבע על קיר?
האם זה טרנדי? או מיושן?
מה הסגנון שמתקבל? מלכותי? מודרני?
אני רוצה גוון נוטה לורוד, איזה סוג ורוד מתקבל? ורוד עתיק? פנינה? אפרורי?
אשמח לכל מידע!
תודה רבה!
כמה הבהרות לגבי הקטע הנ"ל. 1. זה לא סיפור בהמשכים;) ולכן לא מתחייבת לעלות עוד קטעים נוספים. 2. זה לא ממש סיפור. זו התמודדות. התמודדות אמיתית, מהחיים. מכירה מקרוב את הבחורה שהתמודדה איתה. מכירה גם את ההורים שלה. 3. אני לא מפחדת מביקורת.


מעולם לא השתתפתי בפעילות הסמינר. על מחנות קיץ וחורף יכולתי רק לחלום.
אף פעם לא הבנתי את הסיבה שעומדת מאחורי ה'לא' הנחרץ של אמא. גם את הסירוב של אבא לא הצלחתי להבין.

גדלתי בבית שלא שואלים בו שאלות.
אבא ואמא החליטו. וכשההחלטה נפלה, הייתי צריכה ליפול לידה. ולא משנה כמה הנפילה הזו ריסקה, ריסקה אותי מבפנים.

כשניסיתי לברר למה רות כהן - שאבא שלה ראש כולל נחשב ואמא מנהלת סמינר גדול, לא מפספסת אף תוכנית. קיבלתי תשובה אחת, ברורה: "מה זה משנה איך זה אצל האחרים? ככה זה אצלינו בבית".

שנאתי את 'האצלינו', שנאתי את 'הבית' וגם 'ככה', זו בכלל לא תשובה.

המציאות הכריחה אותי להדביק שפתיים. כמעט תמיד, מצאתי את עצמי שותקת.

שתקתי מול מורה מבולבלת שבאמת לא הצליחה להבין למה אני נעדרת מכל פעילות חברתית.
שתקתי מול חברות שלא ניסו להכאיב לי כששאלו למה אני חולה בקביעות לפני מחנות.

שתקתי מול ההיגיון.

ופתאום, כבר שום דבר לא היה אכפת לי.
ככל שניסיתי להסביר את עצמי, הבנתי עד כמה אני נשמעת מגוחך.
ככל שניסיתי לתרץ את אורח החיים שלי, הבנתי עד כמה אני שונה, מוזרה אפילו בעיני עצמי.

חברות דיברו על המצב הכלכלי שלנו, שאולי הוא הסיבה העיקרית שבשלה אני לא מגיעה לאף טיול או מחנה. ולי, כבר שום דבר לא היה אכפת.

מורות התייעצו ביניהן מה אפשר לעשות עם ההסתגרות המוזרה שלי וכיצד ניתן לפתור אותה. ולי, כבר שום דבר לא היה אכפת.

התרגלתי להיות אחרת: התלמידה ההיא, בספסל האחורי, שאף אחד לא שומע אותה: הילדה עם העיניים הגדולות שעומדת מאחורי הסורגים, צופה במשחקי 'שבויים' מהצד, נושכת שפתיים מול המציאות: הבחורה מאחורי המחיצה.

כולם דיברו על ההתנהגות המסתורית שלי. על הסודות שאני מחביאה. ולי, באמת ששום דבר כבר לא היה אכפת.
איבדתי כל רגש. של שמחה או כאב. איבדתי כל תחושה. של סיפוק או החמצה.

איבדתי את עצמי.
וזה, היה הפחד הגדול ביותר שלי.

אשכולות דומים

הצד של משפחתו של אבי הם פרסים, חלק מאחיו נולדו בפרס וחלקם נולדו בארץ. אבא שלי נולד כאן, וגדל במושב קדימה, מאוחר יותר עברו למגורים בעיר חוף מרהיבה.
אחיו סיפרו בצער שפעם נציגי הממשלה באו להוריהם וביקשו שיפנו את הצריף בקדימה תמורת דירה בירושלים בחינם לכל ילד. (היו שמונה אחים)
הם ביקשו שתי דירות לכל ילד ולא קיבלו אפילו דירה אחת... "אילו אמא היתה מסכימה היינו היום כל אחד עם דירה בירושלים!" אמרו בתסכול, ובצדק...
אחר כך הם מכרו את הצריף ועברו לגור בעיר חוף.
מדובר במשפחה כשרונית, מצחיקה מאוד, מוזיקלית, אנשים מאוד נחמדים וטובים, מאוחדים ואכפתיים.
אבל..
הם לא קיבלו במה ציבורית.
ואני מתארת לעצמי שאולי חשו תחושת פספוס בשל כך.
הם נהנו מאומנות אבל לא יצרו אומנות בסדר גודל שהגיעה לקהל.
אבא שלי למשל היה אומן בנשמה, אדם מצחיק, צנוע, ביישן וגם חרדתי (אמנות נובעת הרבה פעמים מחרדות וכדו') ששילב עם הביישנות גם פאדיחות, שזה לדעתי ביטוי של אומנות, כי ליצור אומנות זה לפעמים להתפדח, כי אומנות זה להגיש את מי שאתה וזה קצת לא נעים...
כאילו היה לו צד באישיות שמבין שלא צריך להיות חריג, וצד באישיות שמתמרד לכך שצריך להיות כמו כולם...
אבל הכל היה כדי שאנחנו, משפחתו, נשמח ונצחק, זה לא הגיע לקהל...
ככה זה, יש אנשים שמגיעים לקהל ויש שלא.
אגב משפחתה של אימי היו מאוד מנומסים ויקים ותמיד היה משעשע לראות את הפער האדיר בין המשפחות:
אחת קולנית ומצחיקה, סוערת וישירה, עם דעות מנוגדות לכל אחד, והאחרת מתורבתת, מכובדת עם חוקי נימוס, אגו מוקפד וכובד ראש.

*

כיום, אני חושבת, נפרצו החומות של אומן-קהל.
היום, מכל המסרים שאני לומדת בכל מקום, אני נתקלת בעוד ועוד אמירות שנועדו להביא לנו, הקהל, את הידיעה שיש לכל אחד קול יחודי, ושאדם שחי 'כמו כולם' משול למת.
לכל אחד יש אופי ייחודי, יש קול יחודי, יש שלל תכונות חלקן אפילו טיפשיות וחלקן מתוקנות, וכל אדם צריך להשתדל לחפש את עצמו האמיתי, זה שנמצא בתוך כל המעטפת המאוד מחונכת, ולהוציא את עצמו לאור.
לא תמיד יתעניינו בנו, ולא תמיד יש קהל, אבל זה החובה של כל אדם כלפי עצמו.
כי לעולם אדם לא צריך שיתעניינו בו ולא צריך קהל.
אדם יוצא לאור בעיקר בשביל עצמו, בשביל תנועת הנפש הזו, שמתאמצת, מעיזה, לומדת, לפעמים מתנצלת, לומדת לדייק את עצמה וחוזר לעצמו חזרה, או מוטב לא יוצא מעצמו בכלל.
אני חושבת שזה עובד ככה: או שנגשים את עצמנו או שנהיה ממורמרים מקנאה ונרגיש עצבנים מתוסכלים וכו'
זה בסדר לחיות בקנאה וביציאה לאור יש הרבה התמודדות עם קנאה, מכיוון שעד שאדם מתחיל להגשים את עצמו הוא שוכח את ה'אני', שוכח שהוא יכול.
ואז כשהוא יוצא לאור הוא נתקל באנשים שעושים ומתקדמים יותר ממנו וזה מתכון לקנאה.
אני חושבת שקנאה מגיעה גם כשאנחנו סוגרים את עצמנו בתוך חומות והגבלות ולא חיים באופן אותנטי.
אני זוכרת שבתחילת דרכי כסופרת חשתי קנאה עזה בכל מישהו חכם שהתבטא.
למשל פעם נכנסתי לאתר של הרבנית ימימה אביטל, וממש כמעט מתתי מקנאה מהחכמה שלה, ומכך שגם אני יודעת דברים ואף אחד לא מקשיב לי ולא נותן לדבריי יחס.
ימימה אביטל כבר נפטרה מזמן, למה לקנא בה?
ניסיתי לברר עם עצמי אבל הכל היה מאתגר מידי.
כיום אני מבינה שהקנאה היתה פחד, היתה חשש לפרוץ את הגבולות של עצמי, היתה זו תחושה מוזרה בה רציתי כל כך גם להגיע למקום חשוב, למקום שמקשיבים לי, והבנתי שזה סותר את האמונות שלי.
כי לפי האמונות שלי אנשים לא צריכים להקשיב לי...

*

בקיצור האמת אט אט מתבהרת לי.
והאמת היא שכולנו, כל עם ישראל, נחשבים שליחי ה', כוחנו באחדות שלימה בה אין מעמדות ואין הגבלות ואם יש הם רק למען מטרה.
עם ישראל כביכול מאורסים לה', נועדנו, כולנו כאחד כל אחד מהמקום שלו: אפיקורסים וגם מאמינים, להגיע להכרה שאין עוד מלבדו ולהגיע למקום שלם בו נבין שגם הכופרים וגם המאמינים חשובים לאומה, כי כדי להאמין בה' באמת - צריך לכפור בהכל.
אין בעולם כח מלבד כוחו של ה'. אין בכלל, לא היה ולא יהיה, הכל זה רק ה'. ואם נגיע לאמונה כזו באמת נצליח להגשים את הייעוד שלנו כקולקטיב ונעלה דרגה בעזרת ה'.
*
אני שמחה כיום לקרוא דברי חכמה שכותבים או אומרים אנשים אחרים וכבר פחות או בכלל לא מקנאה בהם, כי למדתי שמותר לי לכתוב, להתבטא, להגיע לציבור, ומותר לי גם לשתוק.
הכוונה שלא משנה אם אני אשתוק או אתבטא, הכל זה לשם שמים, ולא לכבודי כ"כ.
ומה שצריך זה ללמוד להקשיב לעצמי, לעקוב אחרי המחשבות שלי והרגשות שלי ואין צורך שאגיע למקום גבוה, נמוך, שאדבר או אשתוק, אלא צריך פשוט להיות אני ולהתקדם כל פעם עוד קצת לאני האמיתית, האוהבת את עצמי, שמחפשת להאמין בבורא עולם באמת וגם לעשות את רצונו, ולחפש את הרצון שלו.

*

לפני כמה שנים הסתכלתי בחנוכיה על נרות חנוכה צבעוניות, לא כולם נדלקו מיד.
את חלקן הרוח כיבתה כך שיצא שהם האירו רק יותר מאוחר.
כך יצא שהחנוכיה דלקה יותר זמן.
אני חושבת שזה די מתאים להגשמה עצמית:
לא כולנו זוכים להגשמה עצמית בו בזמן.
יש שהאור שלהם דולק יותר מאוחר, וזה כדי שיהיה בעולם אור תמיד, אבל לכל אחד יש נר.



ולסיום, שיר שכתבתי וחבל לי לפתוח אשכול חדש

מים בברזים
בארנק יותר משני זוזים
בית מואר בחשמל
כביסה נקיה בלי עמל
פת לחם במגוון טעמים
פירות וירקות וגם מטעמים
שמים כחולים ונאים
או אפורים מורידי הגשמים
ועוד ...
על הכל מזמור לתודה, תודה על הכל
תעתועי הזמן פרק י"ד
פרק יד


דליוס, האורח רם המעלה, נפרד מהורדוס שהתעקש ללוותו. הורדוס לא יפסיד את ההזדמנות להחניף לאחד משרי אנטונינוס. וכמו תמיד כך גם עתה, ידע באיזה צד מרוחה החמאה. יודע הוא שהמלוכה ניתנה לו בזכותם, מה גם שהצליח בכל מחלוקת לגייס את אהדתם לו עצמו בלבד.

באופן זה ובזכות ערמומיותו גרם לחבריו המושלים לבוז לצד שכנגד. זכורים לו מקרים לא מעטים שמשלחות של יהודים ניגשו לקיסר והתחננו להוריד אותו משלטונו. לשמחתו בקשתם נדחתה.

כיוון שראה בחצר את מרים ואימה ועל פניהן רוח קרב, החליט להיפרד מאורחו ולחזור כלעומת שבא. לא לפוגשן לעת עתה. דליוס עלה על סוסו, התקרב לאיטו, ונעמד מולן מוקסם למראה מרים ואריסטובולוס. כמה יפים הנערים. האם אלו צאצאי החשמונאים, הידועים בניסים הנעשו להם משמיים? האם הם אלו הידועים בצדקותם? דליוס הלך שבי אחר מראה עיניו ועשה אוזנו כאפרכסת לשמוע את נושא שיחתם.

אריסטובולוס שם לב ראשון לדליוס השר החשוב, וסימן לאימו. אלכסנדרה שמחה על ההזדמנות הנפלאה שזימן לה אלוקים. לפני שפנתה אליו - פנה הוא אליה.

"שמעתי את נושא שיחתכם, אנא, שמעי לעצתי, הזמיני צייר שיכין איקונין - ציור - של ילדייך היפים ושלחי לאנטונינוס, כי אז בתאוות היופי לא ימנע ממך מבוקשך לתת לבנך כהונה גדולה".

"אם כך, אעשה זאת מייד".

אלכסנדרה חשה ביד הטופחת על כתפה. היא הביטה לאחור ונתקלה בשלומית.

"רציתי רק להזכיר לכן שהתינוקות בוכים".

"מה זאת אומרת, יוליאנה לא שומרת עליהם?" השתוממה אלכסנדרה.

"התינוקות שלי לבד?" דאגה מרים

"יוליאנה שמרה עליהם, אבל כעת היא עצורה".

"מדוע?" שאלה מרים חדות.

"באשמת גנבה".

"אם את עצרת אותה, ברור לי שהיא חפה מפשע". אמרה מרים לשלומית ורצה מהר לילדיה.

"תני לי את מפתחות תאה, אני רוצה לדבר איתה". כעסה אלכסנדרה.

"הדברים אמורים להתנהל לפי חוק ומשפט, ונעשה בה דין צדק". אמרה שלומית בפסקנות.

"טוב יותר שתאמרי שנעשה פשע ועוול. מזמן כבר אין פה דין ולא צדק".

"את ובתך לא חדלות לרגע לבזות את המלוכה". שלומית הניחה ידיה על מותניה והביטה לתוך עיני אלכסנדרה בתיעוב: "אינכן ראויות למלוך".

"יביא ה' מרפא לליבך הגועש משנאת הבריות, ובינתיים מסרי לי את מפתח תאה של יוליאנה".

"אני אחראית על העצורים עד שייעשה בהם משפט".

אלכסנדרה לא שלטה בזעם שהאדים את פניה, וללא היסוס סטרה בחוזקה על לחייה של שלומית, לקחה את צרור המפתחות מכיסה ורצה לשחרר את יוליאנה מכלאה.
<<<<<
"תודה לך הוד מלכותך. תמיד נהגת בי ביושר וברחמנות". חיבקה אותה יוליאנה בהתרגשות.
"נהגו בך בעיוות הדין, אבל זה כבר לא סוד שבארמון זה אין דין ואין דיין. כל מה שקורה כאן הוא המשך של דרך הצדוקים".
יוליאנה התיישרה, צעדה אחורה בהפתעה ושאלה:
"האינך צדוקית? והרי ידוע לכולם שזו דרככם. סלחי לי אם פלשתי לתחום לא לי".
"כך אנו נחשבים וכך חונכנו. אך העיוותים והטעויות שחווינו על בשרנו גורמים לי לתהות על הדרך. לא כך היה בזמן מלכות סבתי, המלכה שלומציון, שאף אני קרויה על שמה אלכסנדרה. היא החליפה את שמה וכך היא זכורה בפי כול".
"סבתך הייתה מעדת הפרושים והייתה גאה בדרכה. כך גונב לאוזניי".
"בזמנה, כשמלכה לבדה, לא היה קורה דבר כזה. המשפט מעולם לא נעשה ולא התנהל על ידי אנשי רשעה וצמאי דם. סליחה על דמעותיי. אני יכולה רק לקנא בזכותה של סבתי. אז הממלכה התנהלה על פי משפט צדק".
"האם לא קרה דבר כזה שטעו ודנו לחובה חף מפשע?"
"היא היטיבה להעביר לחכמי הסנהדרין את כל מערכת המשפט. שם שפטו על פי שני עדים. שם חקרו את העדים חקירת שתי וערב בחדרים נפרדים כדי שלא יוכלו להצליב מידע, והכול כדי שהדין יהיה משפט צדק. שם חיפשו כל מידע ואפילו קלוש כדי לזכות בן אדם. שם לא נתנו חרב חופשית בידי בן בלייעל. שם לא היה מקום למי שלא בקי בקוצן של הלכות".
"אף אני כמוך כבר מאסתי בצדוקים, שתוצאות דרכם האיומות ניכרות היטב בשטח".
"אספר לך איך אח סבתי רבי שמעון בן שטח הנהיג בחוכמה את הסנהדרין ואיך הצליח בזמן אלכסנדר ינאי. בזמן ההוא לצערי הרג אלכסנדר חכמים רבים בגלל הוצאת שם רע. ביום אחד טבח 800 משפחות, לא ריחם ולא חמל גם על נשים ועוללים. בהם כל חברי הסנהדרין. היחיד שנשאר לפלטה היה שמעון בן שטח, שנאלץ לברוח אבל חזר לאחר שאחותו שלומציון ניקתה את שמו. כשחזר להיות ראש הסנהדרין גילה שהמלך ינאי דאג למנות רק צדוקים שמאמינים בתורה שבכתב בלבד. רבי שמעון לא נבהל מכך שהוא הפרוש היחידי בהיכל המשפט. בחוכמתו הידועה דאג שכל אחד מחכמים אלו יביא ראיה מן התורה לדין שיצא מידו. הוא עמד על כך שלא יבוצע הדין כל עוד אין ראיה. מכיוון שהצדוקים לא מאמינים בתורה שבעל פה, לא הצליחו להביא ראיה מהתורה שבכתב בלבד. זו הייתה ההזדמנות לנקות אט אט את הסנהדרין מכל הצדוקים. כך נהג עד שהחזיר עטרה ליושנה. להחזיר את בתי הדין לתנאים ענקי הדור".
"נראה שמה שהיה לא יחזור".
"לא. לא יחזור. הורדוס עולה ברשעותו על כל המלכים הקודמים. טעות עשה יוחנן. אחד מסבות אבותיי. הוא גייר את כל הכותים והאדומים שגרו בירושלים. הוא השאיר להם ברירה לצאת מהארץ או להתגייר. הם העדיפו להישאר בבתיהם ולהתגייר מהשפה אל החוץ. וכך נטמעו בעם ישראל אדומים שלא חשבו לרגע להיות יהודים אמיתיים. והתוצאה האומללה היא - הורדוס.
<<<<<<<<<<<<<<<<<<<
יוספה ומרתה שכשכו את רגליהן במי המעיין. ביום אביבי שכזה לא מיהרו החברות לחזור לבתיהן. את הכבסים שסיימו לכבס מיהרו לפרוס על גבי הענפים שהוקצעו לשם כך. רוח מערבית העידה שברגעים הבאים יוכלו להעמיס את הבגדים שוב בתוך הסלסילה הענקית ולחזור לבתיהן.

"איילת המדומיינת סיפרה אתמול שעוד ימציאו מכונות שיכבסו לבד את הכבסים".

"קשה להבין איך עדיין היא חיה עם שיגיונות לב ומוח כה קשים".

"אולי היא חולה במחלה חשוכת מרפא, אבל מה חבל שאי אפשר לתרגם את רעיונותיה לשפת המעשה".

"מה כל כך טוב במחלת הנפש שלה?"

"תארי לך שפותחים קופסה גדולה, מכניסים את הכבסים, לאחר זמן פותחים ותולים לייבוש. האין זה נפלא? יהיה לנו זמן בשפע לכל המטלות האחרות".

"הבלים מטורפים, חדלי! אחרת אאמין שנדבקת ונפלת במחלתה".

יוספה הביטה מהורהרת בפני חברתה מרתה ואמרה: "האם זו לא את שרצת כתינוקת להציע לה את ידידותך והזמנת אותה אלייך?"

"ומה בכך, היא ידידה נעימה ואפילו חכמה, אבל נפשה נטרפה עליה".

"ליבי אומר לי שהיא כלל לא מטורפת אלא נביאה".

"מה עולה בדעתך, איך יכולה צדוקית להיות נביאה?" נענעה מרתה ראשה בחוסר אמון.

"נוכרייה כמוך לא תבין. הסברתי לך הרבה פעמים שאנו יהודים מתקדמים. כלום אין אנו עולי רגלים? כלום אין אנו מביאים ביכורים ומקריבים קורבנות? אפילו כוהנים גדולים יצאו מתוכנו".

מרתה חשה היטב שאין הם מבינות זו את זו. "היהודים המלומדים שהפיצו את החוכמה, האצילות, אהבת האלוקים והאדם, היו נראים אחרת ממשפחתך. אברהם, משה, יתרו, דוד ושלמה, חכמי התורה, האם הם היו צדוקים?" כעסה מרתה והלכה לאסוף את הכבסים היבשים לקערה.

"אל תכעסי עליי, מרתה. התורה ניתנה ליהודים והם אמורים לפרשה. עד היום פירשו אותה רק המיושנים, אבל העולם השתנה והצדוקים מפרשים אותה כדי שתתאים לתקופתנו".

"אם הייתי יהודייה, הייתי בוחרת בדרך האמת, להיות מהפרושים, ולא הייתי עושה מהתורה צחוק והיתול כצדוקים".

"שפר חלקי שאת נוכרייה, אחרת היית מתרחקת מידידותי". צחקה יוספה.

בלכתם לביתם והסלסילות על ראשן, אמרה לפתע מרתה: "שלשום איילת באה לבקרני בביתי ופניה זוהרות. שאלתיה מה יום מיומיים? היא הוציאה מכיס שמלתה מטבעות שבורים והראתה לי. מכיוון שאני יודעת את מצבה, כבר לא ייחסתי חשיבות לדבריה".

"מה שמעת מדבריה?" שאלה יוספה בסקרנות.

"היא אמרה שאנסה לעזור לה להתאים את חלקי המטבעות".

"מדוע?" השתוממה יוספה.

"היא אמרה שזה דחוף, זה יחזיר אותה לבית שחייתה בו בטרם הגיעה לכפרנו".

"ומה ענית?"

"שאלתי אותה: מאיפה מצאת את השברים המוזרים הללו? והיא סיפרה שהלכה מזרחה לטייל לבדה, בדרך גילתה מערה. היא נכנסה להסתתר בתוכה מפני החיילים שראתה בקרבת מקום. היא הביטה לארץ וראתה רסיסים מנצנצים. לאחר שאספה בכף ידה חופן הבחינה בחלקי מטבעות".

יוספה הביטה במרתה שהשתתקה פתאום. "מדוע עצרת בדיבורך?"

"היא שמעה מתוך עומק המערה צחוק פרוע ולחישות משונות. היא הספיקה לגרוף כמה חופנים לכיסה וברחה משם בפחד".

"אולי הגיעה בלי משים לאחת המערות ששימשו את המכשפות בזמן שמעון בן שטח". גילתה יוספה בפחד והצטמררה.

"בדיוק מה שחשבתי בעצמי". פערה מרתה עיניה באימה.

"ואז צעקתי עליה: נערי מייד את כיסייך מכל הכישופים שעלייך. אלו חפצי המכשפות. היא הביטה בעיניים מבודחות וצחקה לי: 'אל תהיי טיפשה כמו כולם. ואם הם מכושפים מה כבר הם יעוללו לך?'

"'לשם מה את צריכה זאת?' צעקתי והבנתי שהיא בכלל לא מבינה מה המכשפות יכולות לעולל".

"אולי היא בעצמה מכשפה?" לחשה לעצמה יוספה.

"בסוף היא בכתה ואמרה שהמטבעות שהורידו אותה אלפיים שנה, יעלו אותה חזרה אלפיים שנה".

"יש לי רעיון. אולי הוא יוביל אותנו להבין מה מסתתר בנפשה". פסקה יוספה.

"מה הרעיון?"

"נלך לפגוש אותה ונאמר לה שאנו מאמינות לה".

"ועוד יותר מזה", התלהבה מרתה. "נגיד לה שאנו מוכנות לעזור לה לחזור לזמן שהיא רוצה".

"היא לא תאמין לנו?"

"נגרום לה להאמין שאנו איתה ואז אולי גם תתרפא ממחלת הנפש".
תעתועי הזמן פרק י"ד
פרק יד


דליוס, האורח רם המעלה, נפרד מהורדוס שהתעקש ללוותו. הורדוס לא יפסיד את ההזדמנות להחניף לאחד משרי אנטונינוס. וכמו תמיד כך גם עתה, ידע באיזה צד מרוחה החמאה. יודע הוא שהמלוכה ניתנה לו בזכותם, מה גם שהצליח בכל מחלוקת לגייס את אהדתם לו עצמו בלבד.

באופן זה ובזכות ערמומיותו גרם לחבריו המושלים לבוז לצד שכנגד. זכורים לו מקרים לא מעטים שמשלחות של יהודים ניגשו לקיסר והתחננו להוריד אותו משלטונו. לשמחתו בקשתם נדחתה.

כיוון שראה בחצר את מרים ואימה ועל פניהן רוח קרב, החליט להיפרד מאורחו ולחזור כלעומת שבא. לא לפוגשן לעת עתה. דליוס עלה על סוסו, התקרב לאיטו, ונעמד מולן מוקסם למראה מרים ואריסטובולוס. כמה יפים הנערים. האם אלו צאצאי החשמונאים, הידועים בניסים הנעשו להם משמיים? האם הם אלו הידועים בצדקותם? דליוס הלך שבי אחר מראה עיניו ועשה אוזנו כאפרכסת לשמוע את נושא שיחתם.

אריסטובולוס שם לב ראשון לדליוס השר החשוב, וסימן לאימו. אלכסנדרה שמחה על ההזדמנות הנפלאה שזימן לה אלוקים. לפני שפנתה אליו - פנה הוא אליה.

"שמעתי את נושא שיחתכם, אנא, שמעי לעצתי, הזמיני צייר שיכין איקונין - ציור - של ילדייך היפים ושלחי לאנטונינוס, כי אז בתאוות היופי לא ימנע ממך מבוקשך לתת לבנך כהונה גדולה".

"אם כך, אעשה זאת מייד".

אלכסנדרה חשה ביד הטופחת על כתפה. היא הביטה לאחור ונתקלה בשלומית.

"רציתי רק להזכיר לכן שהתינוקות בוכים".

"מה זאת אומרת, יוליאנה לא שומרת עליהם?" השתוממה אלכסנדרה.

"התינוקות שלי לבד?" דאגה מרים

"יוליאנה שמרה עליהם, אבל כעת היא עצורה".

"מדוע?" שאלה מרים חדות.

"באשמת גנבה".

"אם את עצרת אותה, ברור לי שהיא חפה מפשע". אמרה מרים לשלומית ורצה מהר לילדיה.

"תני לי את מפתחות תאה, אני רוצה לדבר איתה". כעסה אלכסנדרה.

"הדברים אמורים להתנהל לפי חוק ומשפט, ונעשה בה דין צדק". אמרה שלומית בפסקנות.

"טוב יותר שתאמרי שנעשה פשע ועוול. מזמן כבר אין פה דין ולא צדק".

"את ובתך לא חדלות לרגע לבזות את המלוכה". שלומית הניחה ידיה על מותניה והביטה לתוך עיני אלכסנדרה בתיעוב: "אינכן ראויות למלוך".

"יביא ה' מרפא לליבך הגועש משנאת הבריות, ובינתיים מסרי לי את מפתח תאה של יוליאנה".

"אני אחראית על העצורים עד שייעשה בהם משפט".

אלכסנדרה לא שלטה בזעם שהאדים את פניה, וללא היסוס סטרה בחוזקה על לחייה של שלומית, לקחה את צרור המפתחות מכיסה ורצה לשחרר את יוליאנה מכלאה.
<<<<<
"תודה לך הוד מלכותך. תמיד נהגת בי ביושר וברחמנות". חיבקה אותה יוליאנה בהתרגשות.
"נהגו בך בעיוות הדין, אבל זה כבר לא סוד שבארמון זה אין דין ואין דיין. כל מה שקורה כאן הוא המשך של דרך הצדוקים".
יוליאנה התיישרה, צעדה אחורה בהפתעה ושאלה:
"האינך צדוקית? והרי ידוע לכולם שזו דרככם. סלחי לי אם פלשתי לתחום לא לי".
"כך אנו נחשבים וכך חונכנו. אך העיוותים והטעויות שחווינו על בשרנו גורמים לי לתהות על הדרך. לא כך היה בזמן מלכות סבתי, המלכה שלומציון, שאף אני קרויה על שמה אלכסנדרה. היא החליפה את שמה וכך היא זכורה בפי כול".
"סבתך הייתה מעדת הפרושים והייתה גאה בדרכה. כך גונב לאוזניי".
"בזמנה, כשמלכה לבדה, לא היה קורה דבר כזה. המשפט מעולם לא נעשה ולא התנהל על ידי אנשי רשעה וצמאי דם. סליחה על דמעותיי. אני יכולה רק לקנא בזכותה של סבתי. אז הממלכה התנהלה על פי משפט צדק".
"האם לא קרה דבר כזה שטעו ודנו לחובה חף מפשע?"
"היא היטיבה להעביר לחכמי הסנהדרין את כל מערכת המשפט. שם שפטו על פי שני עדים. שם חקרו את העדים חקירת שתי וערב בחדרים נפרדים כדי שלא יוכלו להצליב מידע, והכול כדי שהדין יהיה משפט צדק. שם חיפשו כל מידע ואפילו קלוש כדי לזכות בן אדם. שם לא נתנו חרב חופשית בידי בן בלייעל. שם לא היה מקום למי שלא בקי בקוצן של הלכות".
"אף אני כמוך כבר מאסתי בצדוקים, שתוצאות דרכם האיומות ניכרות היטב בשטח".
"אספר לך איך אח סבתי רבי שמעון בן שטח הנהיג בחוכמה את הסנהדרין ואיך הצליח בזמן אלכסנדר ינאי. בזמן ההוא לצערי הרג אלכסנדר חכמים רבים בגלל הוצאת שם רע. ביום אחד טבח 800 משפחות, לא ריחם ולא חמל גם על נשים ועוללים. בהם כל חברי הסנהדרין. היחיד שנשאר לפלטה היה שמעון בן שטח, שנאלץ לברוח אבל חזר לאחר שאחותו שלומציון ניקתה את שמו. כשחזר להיות ראש הסנהדרין גילה שהמלך ינאי דאג למנות רק צדוקים שמאמינים בתורה שבכתב בלבד. רבי שמעון לא נבהל מכך שהוא הפרוש היחידי בהיכל המשפט. בחוכמתו הידועה דאג שכל אחד מחכמים אלו יביא ראיה מן התורה לדין שיצא מידו. הוא עמד על כך שלא יבוצע הדין כל עוד אין ראיה. מכיוון שהצדוקים לא מאמינים בתורה שבעל פה, לא הצליחו להביא ראיה מהתורה שבכתב בלבד. זו הייתה ההזדמנות לנקות אט אט את הסנהדרין מכל הצדוקים. כך נהג עד שהחזיר עטרה ליושנה. להחזיר את בתי הדין לתנאים ענקי הדור".
"נראה שמה שהיה לא יחזור".
"לא. לא יחזור. הורדוס עולה ברשעותו על כל המלכים הקודמים. טעות עשה יוחנן. אחד מסבות אבותיי. הוא גייר את כל הכותים והאדומים שגרו בירושלים. הוא השאיר להם ברירה לצאת מהארץ או להתגייר. הם העדיפו להישאר בבתיהם ולהתגייר מהשפה אל החוץ. וכך נטמעו בעם ישראל אדומים שלא חשבו לרגע להיות יהודים אמיתיים. והתוצאה האומללה היא - הורדוס.
<<<<<<<<<<<<<<<<<<<
יוספה ומרתה שכשכו את רגליהן במי המעיין. ביום אביבי שכזה לא מיהרו החברות לחזור לבתיהן. את הכבסים שסיימו לכבס מיהרו לפרוס על גבי הענפים שהוקצעו לשם כך. רוח מערבית העידה שברגעים הבאים יוכלו להעמיס את הבגדים שוב בתוך הסלסילה הענקית ולחזור לבתיהן.

"איילת המדומיינת סיפרה אתמול שעוד ימציאו מכונות שיכבסו לבד את הכבסים".

"קשה להבין איך עדיין היא חיה עם שיגיונות לב ומוח כה קשים".

"אולי היא חולה במחלה חשוכת מרפא, אבל מה חבל שאי אפשר לתרגם את רעיונותיה לשפת המעשה".

"מה כל כך טוב במחלת הנפש שלה?"

"תארי לך שפותחים קופסה גדולה, מכניסים את הכבסים, לאחר זמן פותחים ותולים לייבוש. האין זה נפלא? יהיה לנו זמן בשפע לכל המטלות האחרות".

"הבלים מטורפים, חדלי! אחרת אאמין שנדבקת ונפלת במחלתה".

יוספה הביטה מהורהרת בפני חברתה מרתה ואמרה: "האם זו לא את שרצת כתינוקת להציע לה את ידידותך והזמנת אותה אלייך?"

"ומה בכך, היא ידידה נעימה ואפילו חכמה, אבל נפשה נטרפה עליה".

"ליבי אומר לי שהיא כלל לא מטורפת אלא נביאה".

"מה עולה בדעתך, איך יכולה צדוקית להיות נביאה?" נענעה מרתה ראשה בחוסר אמון.

"נוכרייה כמוך לא תבין. הסברתי לך הרבה פעמים שאנו יהודים מתקדמים. כלום אין אנו עולי רגלים? כלום אין אנו מביאים ביכורים ומקריבים קורבנות? אפילו כוהנים גדולים יצאו מתוכנו".

מרתה חשה היטב שאין הם מבינות זו את זו. "היהודים המלומדים שהפיצו את החוכמה, האצילות, אהבת האלוקים והאדם, היו נראים אחרת ממשפחתך. אברהם, משה, יתרו, דוד ושלמה, חכמי התורה, האם הם היו צדוקים?" כעסה מרתה והלכה לאסוף את הכבסים היבשים לקערה.

"אל תכעסי עליי, מרתה. התורה ניתנה ליהודים והם אמורים לפרשה. עד היום פירשו אותה רק המיושנים, אבל העולם השתנה והצדוקים מפרשים אותה כדי שתתאים לתקופתנו".

"אם הייתי יהודייה, הייתי בוחרת בדרך האמת, להיות מהפרושים, ולא הייתי עושה מהתורה צחוק והיתול כצדוקים".

"שפר חלקי שאת נוכרייה, אחרת היית מתרחקת מידידותי". צחקה יוספה.

בלכתם לביתם והסלסילות על ראשן, אמרה לפתע מרתה: "שלשום איילת באה לבקרני בביתי ופניה זוהרות. שאלתיה מה יום מיומיים? היא הוציאה מכיס שמלתה מטבעות שבורים והראתה לי. מכיוון שאני יודעת את מצבה, כבר לא ייחסתי חשיבות לדבריה".

"מה שמעת מדבריה?" שאלה יוספה בסקרנות.

"היא אמרה שאנסה לעזור לה להתאים את חלקי המטבעות".

"מדוע?" השתוממה יוספה.

"היא אמרה שזה דחוף, זה יחזיר אותה לבית שחייתה בו בטרם הגיעה לכפרנו".

"ומה ענית?"

"שאלתי אותה: מאיפה מצאת את השברים המוזרים הללו? והיא סיפרה שהלכה מזרחה לטייל לבדה, בדרך גילתה מערה. היא נכנסה להסתתר בתוכה מפני החיילים שראתה בקרבת מקום. היא הביטה לארץ וראתה רסיסים מנצנצים. לאחר שאספה בכף ידה חופן הבחינה בחלקי מטבעות".

יוספה הביטה במרתה שהשתתקה פתאום. "מדוע עצרת בדיבורך?"

"היא שמעה מתוך עומק המערה צחוק פרוע ולחישות משונות. היא הספיקה לגרוף כמה חופנים לכיסה וברחה משם בפחד".

"אולי הגיעה בלי משים לאחת המערות ששימשו את המכשפות בזמן שמעון בן שטח". גילתה יוספה בפחד והצטמררה.

"בדיוק מה שחשבתי בעצמי". פערה מרתה עיניה באימה.

"ואז צעקתי עליה: נערי מייד את כיסייך מכל הכישופים שעלייך. אלו חפצי המכשפות. היא הביטה בעיניים מבודחות וצחקה לי: 'אל תהיי טיפשה כמו כולם. ואם הם מכושפים מה כבר הם יעוללו לך?'

"'לשם מה את צריכה זאת?' צעקתי והבנתי שהיא בכלל לא מבינה מה המכשפות יכולות לעולל".

"אולי היא בעצמה מכשפה?" לחשה לעצמה יוספה.

"בסוף היא בכתה ואמרה שהמטבעות שהורידו אותה אלפיים שנה, יעלו אותה חזרה אלפיים שנה".

"יש לי רעיון. אולי הוא יוביל אותנו להבין מה מסתתר בנפשה". פסקה יוספה.

"מה הרעיון?"

"נלך לפגוש אותה ונאמר לה שאנו מאמינות לה".

"ועוד יותר מזה", התלהבה מרתה. "נגיד לה שאנו מוכנות לעזור לה לחזור לזמן שהיא רוצה".

"היא לא תאמין לנו?"

"נגרום לה להאמין שאנו איתה ואז אולי גם תתרפא ממחלת הנפש".
שיתוף - לביקורת אחי
"אחי..." בחור בכובע וחליפה שסיכה בצורת דגל צהוב קטן מחוברת אליה, מתקרב אלי בחיוך רחב. בטח תכף הוא ימשיך "...הנחת תפילין היום?"
אני נעמד בתנוחת התקפה, מסדר במוחי את המאמר הקבוע שלי על 'די להדתה!'
"...אז מה עושים עכשיו, יש לך רעיון?"
הופס, התפתחות בלתי צפויה מצד החבדניק. אפילו הוא מבין שאתה תקוע במעלית בשתיים עשרה ורבע בלילה בבניין ישן שאין בו אפילו כפתור אזעקה, יש דברים יותר קירטיים מתפילין.
"גם לך אין קליטה?"
אני שותק. מנענע בראשי לשלילה.
"איי איי איי, הדבר המשוכלל הזה לא עוזר שצריך אותו. אה?" הבחור הופך בידו מלבן פלסטיק קטן, חשבתי שהפלאפונים האלו נכחדו כבר מזמן.
אני חובט במלבן הגדול שלי, עיגול מתגלגל על המסך, אין אינטרנט. מרגיש שאני מתחיל להתחרפן.
"טוב, אחי. שתינו תקועים פה ורוצים לצאת. בוא נשתף פעולה ונחשוב ביחד איזה 'השתדלות' אפשר לעשות".
מה כבר מחכה לי בחוץ? קור, בדידות, מכות, שוטטות ברחובות בחיפוש אחרי חברים או משמעות. כאן לפחות לא קר, למה שאני ירצה לצאת.
החבדניק בוהה בי בתמיהה.
כנראה חשבתי את המשפט האחרון בקול.
"טוב מה אתה בוהה בי ככה?" לא מגיע לו שאני יוציא עליו את העצבים שלי, אני יודע. אבל הוא לא רב היום עם אמא שלו בצרחות אחרי שאבא הרביץ לו ולה. אני כן. העולם הזה כל כך לא הוגן.
אני בועט בדלת. המעלית מתנדנדת קצת ונודמת.
"מה זה הרעש הזה?" לוחשת שכנה בחוץ, הבחור ואני מרימים ראש בבת אחת. יש לנו תקווה.
אנחנו בועטים בדלת בחוזקה. יותר נכון אני משתולל וכמעט שובר את הדלת, הבחור הנמוך שלידי דופק עליה בעדינות.
"זה בטח מלוי, כל היום אני שומעת משם קולות, צעקות, חבטות" מצקצקת השכנה שלידה "אל תתרגשי, זה כל הזמן ככה"
"לא להתרגש? זה נורא ואיום!" השכנה הראשונה כבר לא לוחשת "במיוחד אם את אומרת שזה מלוי... אם הייתי יודעת, הייתי מזמן מזמינה להם רווחה. ראית את מאיר, הבחור שלהם? שומו שמיים!"
"ה' ישמור" מסכימה איתה המצקצקת "ואני שמעתי שהוא מפגין בקלפן".
"הדור של היום" הם נאנחות בצוותא, כאילו תיאמו ביניהן.
ניסיתם פעם לשמוע שמרכלים עליכם בזמן שאתם תקועים במעלית, חסרי יכולת להגן על עצמכם, או לפחות לתת להן מבט שיגרום להן להתחרט על כך שהעזו לדבר רע עליכם או על המשפחה שלכם? כדאי לכם לנסות, זה סיטואציה ממש נחמדה.
אוי, סליחה, מרוב תסכול שכחתי להציג את עצמי, אני מאיר לוי.
החבדניק בוהה בי שוב, ברחמים וקצת במצוקה.
"אתה לא מכאן?"
הוא מאשר.
"אז אתה לא מכיר את מאיר לוי" אני ספק שואל ספק קובע.
"דווקא כן, שמעתי עליו. אתה מכיר אותו? זה יוכל לעזור לי מאד".
"כן, מכיר אותו" אני בולע חיוך "מה אתה צריך ממנו?"
"הר"מ שלי שלח אותי לומר לו משהו"
"תגיד לי, אני אמסור לו"
"לא... זה, הרב אמר לי להגיד את זה רק לו, אישית" הוא מסמיק, נבוך.
"אני מאיר לוי" אני מגחך, מנסה לחפות על השקר הלא יוצלח שלי "מה הוא רוצה ממני?"
הבחור שמולי אדום, מגמגם. משום מה חשבתי שחבדניקים הם חסרי בושה.
"הוא... הוא אמר לי להגיד לו.. לך, שהוא ראה אותך בהפגנה ב... קפלן" הבחור משתנק. רק שלא ייחנק פה, אין לנו פה מים.
"והרב רוצה למסור לך שהוא רואה בך הרבה עזות... עזות דקדושה. הוא אמר לי להגיד לך שהוא מעריך אותך מאד, איך שאתה נלחם על מה שאתה חושב שהוא האמת. והאמת," הוא כבר אדום, מאד. אני חושש שזה מתחיל להיות מסוכן "שגם אני מעריך אותך, שאתה פועל כל כך הרבה בשביל עם ישראל" הוא משתעל.
חוץ מזה שאני נלחם ויש בי עזות, שום דבר ממה שהוא אמר לא נכון. אין בי קדושה, לא אמת וגם לא אכפתיות לעם ישראל. טוב, אולי קצת.
אבל כל כך הרבה זמן לא שמעתי מאף אחד מילה טובה. והבחור הזה מוכן לצאת בלילה, בקור, לספוג בושות, להיתקע במעלית ולהשתעל רק בשבילי. והרב שלו ראה אותי הולך מכות בהפגנה וכנראה שהיה לו כל כך אכפת עד כדי לשלוח אלי בחור אדום ומשתעל שיגיד לי מילים טובות.
הוא לא מפסיק להשתעל וזה מתחיל להפחיד אותי. אני בא להנחית עוד מכה לדלת בדיוק כשהמעלית מחליטה שהיא סיימה את השביתה. מתנדנדת קלות, יורדת ונפתחת. היישר לזרועותיהן של שתי השכנות ה'נחמדות'.
"אוי, צילה. תראי איך הוא משתעל, רוצי תביאי לו מים!" פוקדת הגבוהה מביניהן.
הן מבחינות בי באיחור, וכאילו בתיאום פולטות אנחה על ה'דור של היום'.
אני הולך. ההפגנה בקפלן עוד מעט תיגמר וגם ככה נראה לי ששלושתם מעדיפים להסתדר בלעדי.
הבחור המשתעל מנסה לסמן לי משהו, אולי לקרוא לי לחזור. אבל אין מצב שאני חוזר לעמוד ליד השכנות שחושבות שצריך להזמין למשפחה שלי רווחה. אני מגביר את קצב ההליכה, רץ.
***
"כבוד הרב" שניאור משפיל עיניו בבושה "הכל הסתבך. נתקעתי עם מאיר ההוא במעלית וקיבלתי התקף אסתמה רציני"
"אז לא הבאת לו את המעטפה שהכנתי לו?" הר"מ מביט בו בעיניים טובות.
שניאור, מעודד מהמבט האוהב, מעז קצת להרים את עיניו "לא הבאתי לו, רק אמרתי לו מה שאמרת לי לומר לו" הוא לוחש "אני מצטער".
"אין דבר" העיניים הטובות שלוות לחלוטין "העיקר שאמרת ליהודי כמה מילים טובות, נכון נערי?"
"כן" מאשר שניאור. בשביל זה שווה גם לחטוף התקף אסתמה, חושב בליבו.
***
אחח.. השוטר מפיל אותי על הרצפה, מעקם לי את הרגל תוך כדי. חבורת חרדים צועקים "גוואלד!" מהצד ואני לא מפספס את החיוך הקטן שהם מגניבים מתחת לשפם.
"אתה בסדר?" בחור עם כיפה גדולה, פיאות שחורות פרועות וחולצה לבנה מכופתרת, מושיט לי יד.
ברגע הראשון אני נרתע. ברגע השני מבין שאין לי כל כך ברירה, אלא אם אני רוצה להירמס על ידי המון המפגינים הזועם, בהיסוס אני תופס ביד המושטת, וקם.
עכשיו, בשעה שהציפורים מתחילות לצייץ והשמש מחליטה שהגיע הזמן להאיר את ארץ ישראל, אנחנו יושבים אזוקים על ספסל ברזל, אחד ליד השני. בטח עצרו אותי רק כי דיברתי איתו, משטרה ארורה. למה הם לא מבינים שאני לא כמוהו, אני חילוני, שמאלני.
"דוד" הכיפה הגדולה מחייך אלי, הקול שלו עבה וצרוד.
"מאיר" אני מסנן, בחיים לא שנאתי את השם שלי יותר ממפגש עם דוסים, לפעמים זה גורם להם לחשוב שאני אחד משלהם ש'התקלקל'.
"הייתי נותן לך חיבוק אחי, אבל..." הוא משפיל מבט אל האזיקים על היד.
"תגיד, למה באת להפגנה הזאת בכלל?" בגללך עצרו אותי, אני מתאפק לא להוסיף.
"אהמ... בעיקרון רק רציתי לראות את ההפגנה מהצד, לדבר עם האנשים, להתדיין, להכיר".
"אבל היית במרכז ההפגנה. בטוח שלא רצית להפגין נגד ביבי או משהו?"
"יש לי דברים יותר חשובים להפגין עליהם מאשר על יהודי כזה או אחר" הוא מגחך, אבל העיניים שלו, שמסתכלות עלי, מלאות בכאב. "אבל ראיתי איך שהשוטר הזה הפיל אותך"
"כן" אני מסכים.
"הוא יהודי" אז מה? "אבל לא יכולתי לתת לך להישאר שמה על הרצפה" הוא ממשיך, מאד טקטי מצידו.
"אז בגלל שראית אותי נכנסת לתוך ההפגנה ובעצם, בגללי עצרו אותך" האסימון נופל בתוכי באיחור.
"לא בגללך, זה מהשם" הוא מחייך שוב "כל מה שה' עושה, הכל לטובה"
"בטח לטובה" אני חוזר אחריו בציניות "מה יותר לטובה מאשר להיות עם אזיקים כל הלילה?"
"ברור שלטובה, אחרת איך הייתי פוגש צדיק כמוך?"
מה יש לכולם עם תארי הצדיקות והקדושה שמנחיתים עלי לאחרונה.
"אמיתי" הוא קולט את הפרצוף המזלזל שלי "נכון שאני לא מסכים עם הדעות שלך, אבל באמת שאני מעריך את העזות שלך ואיך שאתה מוכן להילחם ולקבל מכות בשביל עם ישראל"
שוב עזות, מה זה אומר בכלל? "ועוד איזה מכות!" ספגתי מכות, אני מסכים איתו, אבל עשיתי את זה בעיקר בשביל האקשן, לא ממש בשביל עם ישראל.
"אחד כמוך אנחנו צריכים בהפגנות אצלנו. אתה, יש לך עזות"
טוב מאיר, אני אומר לעצמי. תתגבר על הפדיחות. את הבחור הזה אתה כנראה לא תפגוש יותר לעולם, אבל אתה בטח תישרט במשך שבועות מה זה ה'עזות' הזו.
"תגיד, דוד, מה זה עז..."
"עמיחי דוד" שוטר במדים מצוחצחים מדי לטעמי קוטע את השיחה בדיוק כשאני מחליט להתגבר על הבושות "כנס, הגיע מישהו לשחרר אותך בערבות"
דוד קם "אתה בא?"
"מה?"
"נו, מאיר, אתה רוצה להישאר פה לנצח?" הוא מושך לי בקצה החולצה, כמה שמאפשרות לו ידיו האזוקות.
"לא לריב פה, ילדים" צועק השוטר, שגדול ממני בשנה או שנתיים "אתם עדיין עצורים, למקרה ששכחתם".

אליהו, הבחור ששחרר אותנו בערבות, עם כיפה ענקית, פיאות חומות מתולתלות שמגיעות עד למותניו וחולצה לבנה מכופתרת. יש להם סטייל מוזר לחרדים, כולם עם אותה חולצת צווארון מכופתרת בצבע לבן. אולי זה תלבושת אחידה של ישיבות, אני לא יודע.
"תגיד, אליהו, למה שחררת אותי?" אני שואל אותו "זה עלה לך כמויות כסף".
"מה פירוש" הוא לא מבין "אתה אח שלי, אתה יהודי. מה רצית, שאני אשחרר רק את דוד?"
"טוב, תודה. באמת, תודה" אני מחליט להרפות מהנושא, רק שלא יתחרט פתאום ויחזיר אותי למעצר. "אם לא אתה, אולי הייתי נשאר שם עוד יומיים".
"נו, באמת. בטוח מישהו היה משחרר אותך" לא בטוח, כמעט בטוח שלא. מי היה משחרר אותי, אבא ואמא שבאמצע לריב, או אולי החברים שאוהבים אותי רק כשיש לי כסף לתת להם? אולי המשתעל המוזר ההוא מאתמול.. "אבל ברוך ה' שהייתה לי את הזכות לשחרר צדיק כמוך". הוא מחייך.
"טוב, אליהו ומאיר, איפה הבית כנסת הקרוב? תכף עובר זמן קריאת שמע" דוד מתפרץ לשיחה.
"יש בית כנסת קטן ברחוב הסמוך, התפללתי שם לפני שבאתי אליכם" אומר אליהו.
"איזה יופי" דוד מאושר "אבל אין לי תפילין, מה נעשה?"
"הו, הבאתי לך את התפילין שלך, דוד וגם התפילין שלי נשארו אצלי, אבל אני כבר התפללתי. רגע, מאיר. אתה רוצה את התפילין שלי?"
תפילין? אני? מה הקשר?
אני בא לנענע בראשי לשלילה, אבל מבשר כבר מגיש לי את תיק התפילין בחיוך רחב ואוהב "תפילין אחי, עוד לא הנחת היום".
ומול חיוך כזה, איך אפשר לסרב?
תעתועי הזמן פרק ט"ז
חג סוכות בירושלים. המונים המונים גדשו את הדרכים המובילות לירושלים. כל עולה רגל הציג לראווה את הצאן והבקר המעוטר בשלל קישוטים. קורבנות אלו התלוו לאדוניהם לכפרת עוונם מתוך שירה אדירה שריגשה את כל הבאים. חיבוקים ונשיקות איחדו משפחות שמקום מפגשם מן הסתם בקריית מלך רב. ככל שהשיירות התקרבו לשער ניקנור גלי ההתרגשות גאו. בכי של מצווה וצחוק של הנאה התחלפו לסירוגין. הכול מצפים לראות את הכוהנים בעבודתם ויותר מכול לחזות בזיו תוארו של הכהן הגדול הלבוש בבגדי כהונתו.

הפעם מיהר העם לראשונה זה זמן רב לזכות לחזות בתוארו כמלאך אלוקים וביופיו של אריסטובולוס, כדמות שהזכירה את אבותיו החשמונאים. רחש הבשורה עבר במהירות עצומה, ואז געה העם בבכי של שמחה כלא מאמין. בלב מתרונן בירך את ה' ואת הכהן הגדול.

באלפי החוגגים הסתובבה גם משפחת המלוכה. אלכסנדרה אחזה ביד מרים ולא הפסיקה לבכות ולחבקה. "אני לא מאמינה שזכיתי".

"ראי, אימא, העם מאושר. ראי איך מריעים לאחי".

"הודו לה' כי טוב". פיזזו אלכסנדרה ומרים.

גם המלך מלמל בשפתיים חרבות. סופרו הנאמן ניקולאוס נדבק בשמחת העם היהודי והריע ממושכות, עד שנתקל בעיני הזאב ששלח אליו המלך. חיוכו נמחק מפניו וחיוורון פשט על לחייו.

"אתה יודע ניקולאוס, אני חושב שאערוך לכבוד הכהן האהוב משתה בתום שבעת ימי החג".

ניקולאוס חייך חיוך מאולץ. צבע שפתיו הפך לאפור. מדוע שירצה זאב לעשות משתה לכבשה, אם לא כדי לטורפה?
<<<<<<<
בביתו הרחב של מריוס, מצביא רומאי לשעבר, הסתובבו משרתים רבים. ביתו המפואר על שלוש קומותיו בהר ניתאי נטוע על צלע הר הארבל המתנשא לגובה עצום ומורדותיו מסתיימים בחוף ימה של הכינרת. סביבו נבנו בקפידה אכסדראות ומרפסות שצופות לנחל ארבל. גינות עצי הדר השתרעו מצידה הימני של החצר, ושדות עצי זית שבהם התרוצצו עבדיו ניקדו בירוק את המדרון משמאל לבית.

ליד הגדר שהפרידה בין עצי הפרי לחצר האחורית, רכנה איילת וכיבסה את בגדי משפחת האצולה. דרוסילה, משרתת ותיקה כבת 40, ליוותה אותה בימיה הראשונים והראתה לה כיצד יש לבצע את כיבוס הבגדים בחומר מלבן, שהובא במיוחד מרומא עבור איש האצולה. לאחר מכן יש לשטוף במתקן ייחודי, השואב את המים מהמקוואות ומנקז אותם בצורת קילוח דק מפיית המתקן שלמעלה. מתקן שנבנה באופן מכני משוכלל.

"דרוסילה, האם נפלת היום? יש לך חבורה כחולה בלחי".

"בעלי היכה אותי כי איחרתי אמש. הפעם השאיר את חתימת כעסו על פניי". דרוסילה מיששה את הלחי ונאנחה.

"למה הוא מכה אותך?" הופתעה בפעם המי יודע מההבדל התהומי של חיי היהודים לבין משפחות הנוכרים יושבי הארץ.

דרוסילה הביטה מופתעת לתוך עיניה של איילת והנהנה כלא מבינה.

"איזו משונה את, מעולם לא שמעת שבעל מכה את אשתו? את לא גומרת להפתיע אותי".

"אבל למה הוא צריך להכות אותך?"

"פשוט איחרתי מעט, והוא התקשה להסתדר עם הקטנים".

"אז מה? מה, את שפחה שלו?"

"את שואלת שאלות מוזרות כל כך. נשים מכופפות את גבן לסבול. אלו חיינו. אם הם מתחנפים יותר מדי הם זוכים למבטי הבוז מצד חבריהם וזה לא לכבודם".

"ואי אפשר לשנות זאת? כשהייתי ביריחו לא נתקלתי בכך. למה את נותנת לו להתייחס אלייך כך? תעמידי אותו במקום". בביתה של מרתה נתקלה באלימות כלפי נשים, כשביקרה כשאתוס היה שיכור.

פרץ של צחוק נשמע מסביב. מסתבר שמשרתות נוספות שהו בקרבתן והאזינו באי אמון לשיחה המוזרה.

"כבר אמרתי לך שאת עושה מעצמך צחוק. לפעמים אני לא יודעת אם את עושה זאת בכוונה או בצחוק. ממתי שמענו שלבעל אסור לתת מכות לאשתו?"

איילת חשה זרה ומנוכרת בחברת המשרתות מסביבה. העבודה לא הייתה קלה אבל הסיפוק מהיותה עצמאית רווח לה. בשעות הערב הייתה חופשייה לעצמה. זה היה זמן טוב להביט אל העמק, לנשום עמוק ואפילו לפטפט עם האחרות.

דרוסילה התגלתה כבעלת ידיעות רבות ומקור מהימן של חדשות וסקופים. נוסף לכך היא אהבה מאוד לדבר ונהנתה שיש מישהי שבעיקר מקשיבה. איילת העדיפה לשתוק הרבה. מתוך ניסיונה המר העדיפה לא למהר לקשור קשרים חברתיים במקום הרחוק מעולמה.

אמש הייתה עדה למחזה מזעזע. אחד העבדים נתפס לאחר שנעלם ליומיים. הוא הובא לחצר האחורית והוכה עד לעילפון. מריוס הנכבד היכהו בשוט העשוי מזנב סוס, ולא הרפה עד שצעקותיו של העבד הלכו וגוועו. הזהו הרומאי המכובד והעשיר? נס שאני רק עובדת בשכר ולא שפחה שפלה. הוא לא הסתפק בכך ואנס את שאר העבדים לצפות במחזה למען יראו וייראו. רק לאחר כמה שעות של חוסר הכרה הורשו חבריו לגשת ולטפל בו.

"איילת, ראיתי את הזעזוע על פנייך אתמול. לקחת את זה ללב יותר מהצורך".

"אכזריות מזעזעת, הרי גם כך הם סובלים מאוד".

"את צודקת. אבל נראה שמעולם לא ראית עבדים. גם לאבי היו עבדים. אי אפשר לתת להם חופשיות. הרי קנו אותם בדמים".

"אבל גם הם בני אדם". היא נזכרה בעבד היהודי של שכניה. הוא תמיד היה נראה טוב. ואדונו שהיה מהפרושים נהג איתו כבן בית.

"יש עניים ויש עשירים, יש אדונים ויש עבדים. וכך ברא אלוקים את העולם". דרוסילה לא הבינה מדוע בת זוגתה זקוקה לפירושים כשהמציאות כל כך ברורה גם לילדים קטנים.

"אבל אלוקים לא התכוון שעני יגווע מרעב. הוא ברא את בעלי היכולת שיביטו מסביב על מי שצריך עזרה, כמו שהוא לא ברא את האדונים שיירדו בעבדים שפלים ומוכים, אלא כדי לעזור להם. כל בן אדם הוא חביב שנברא בצלם אלוקים".

"מאיפה לקחת רעיונות כאלה?"

"מהתורה?"

"על איזו תורה את מדברת?"

"תורת ישראל". איילת שרצתה בכל מאודה להסתיר את יהדותה, נכשלה בלשונה.

"את יהודייה?" הניחה דרוסילה מייד את הכביסה הרטובה מידה ותקעה מבט מרוכז בבת שיחתה.

"כן, אני יהודייה".

"את מבני הנביאים הקדושים?" השתוממה כל כך. "אז עכשיו אני קולטת מה היה בך כה מוזר. אלוקים הוריד לכם תורה משמיים. אתם העם שהביא את המוסר לעולם. לכן אין את יכולה להבין שבעל מכה את אשתו ואין לך לב לראות כיצד מכים עבד".

איילת לא ציפתה לתגובה זו. היא נשארה ללא מילים אבל עם עומס מחשבות חדשות.

"את יודעת", המשיכה דרוסילה, "הרבה עבדים שברחו מאדוניהם העריצים ניצלו על ידי יהודים שעזרו להסתיר אותם".

"ויותר מזה, לעבד יהודי אסור לתת עבודות בזויות, וחייב האדון לתת לו קודם לאכול. ואפילו כסתות בוחרים לו מהמשובחות ביותר". זו הייתה הזדמנות לאיילת לחזק אצל דרוסילה את הערצת היהדות.

"אם כך, למה את פה? זה לא מקום בשבילך, איילת".

"חשבתי על כך, אולי אחזור בקרוב ליריחו".

עליה להתרחק במהירות ולנסות לחזור ליעל. קשה לה לסבול את ההבדל התהומי.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  2  פעמים
למעלה