שיר עיר מקלט

[דיונון]

מִי יוֹבִילֵנִי עִיר מִקְלָט
שֶׁחוֹמוֹת לָהּ בְּצוּרוֹת
אֶתְכָס
אֶתְעַלׇּף
אָבוֹא בָּהּ בַּלָּאט
אִשָׁמְרָה מִגּוֹאֵל הַדָּם

מִי יִתֶּן לִּי אֵבֶר
אָעוּפָה
אֶנְּדוֹדָה
לִנְוֵה מִדְבָּר
אֶפְרֹשׁ כְּנָפֵי לְתֵימָן

כַּדִּי מֵי-חַיִּים אֲמַלֵּא
מֵי-קָרִים
מֵי יַרְדֵּן
לְלֵב נִשְׁבָּר
לְצָרַעַת נַעֲמָן

וְרוּחוֹת הַמֵּתִים מִתְלַוּוֹת אֵלָי
נוֹשְׁבוֹת
נוֹשְׁפוֹת
אֶת אֶפְרָם הַנִּצְבָּר
וְשָׁבוֹת שׁוּב אֶל מְקוֹמָן

מִי יוֹצִיאֵנִי מֵעִיר מִקְלָט
שֶׁדַּלְתוֹתֶיהָ סְגוּרוֹת
אֶתְכָס
אֶתְעַלׇּף
כְּאָסִיר שֶׁנִּמְלַט
אֲכַפְּרָהּ אַשְׁקִיטָהּ הַדָּם

נִטְפֵי תּוּגָתִי וְהִין דִּמְעוֹתַי
לִטְלָלִים
לִרְבִיבִים
גֶּשֶׁם בִּשְׂדוֹת הַבָּר
יְחַיּוּ אֶת שֶׁמֵּת כְּבָר מִזְּמַן

 

[הנף מקלדת]

משובח!!!

עדיין מתקשה לרדת עוד שורשי הכוונה.
האם מדובר על בריחה מחטאי עבר, והכפרה שבהתמודדות עמם?
אם כן, מה תפקידם של המים החיים?

 

[דיונון]

גילוי נאות -
כתבתי את השיר על חוטאי הקורונה שהיו חוליה (ח' שרוקה) בשרשרת הדבקה שגרמה למוות.
ואחרי כל ה'תובנות' וההסברים האדם נעמד מול הראי,
ודמות עולה מהאוב - רוח הנפטר,
והיא מצביעה עליו ולוחשת בקול מצמרר:
רוצח!
בררר...
וגם עיר מקלט לא תעזור לו, כי הרוח המאשימה תמשיך לרדוף אותו גם שם.
ואז הוא פועל לתקן, ו'מתכסה ומתעלף בצעיף',
וכל טיפת זיעה וכל דמעה נצברות בכלי, והוא הטל של תחיית המתים (עפ"י דברי החזו"א הידועים).
למעשה, פרמתי לזה קצת את הקצוות כדי שיקבל משמעות יותר רחבה.

היתה לי השראה מכאן.

 

[דיונון]

שיר זה עוסק בחוטא שהרהורי חרטה לא נותנים לו מנוח.

מִי יוֹבִילֵנִי עִיר מִקְלָט - עפ"י הפס' "מי יובילני עיר מבצר" (תהלים קח יא)
שֶׁחוֹמוֹת לָהּ בְּצוּרוֹת
אֶתְכָס - עפ"י הפס' "ותכס בצעיף ותתעלף" (בראשית לח יד). אתעלף במובן של כיסוי הפנים בבגד.
אֶתְעַלׇּף
אָבוֹא בָּהּ בַּלָּאט אבוא בה בשקט
אִשָׁמְרָה מִגּוֹאֵל הַדָּם - ובה אשמר מפני 'גואל הדם' הדורש חשבון נפש.

בבית זה, אותו מסתתר מבין שעיר המקלט לא מועילה לו, והוא מייחל להגיע למקום שבו יוכל להירפא.
מִי יִתֶּן לִּי אֵבֶר עפ"י הפס' "מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה" (תהלים נה ז)
אָעוּפָה
אֶנְּדוֹדָה
לִנְוֵה מִדְבָּר
אֶפְרֹשׁ כְּנָפֵי לְתֵימָן - עפ"י הפס' "המבינתך יאבר נץ, יפרוש כנפיו לתימן" (איוב לט כו). אין כאן משמעות מיוחדת בתיבת 'תימן', שובץ כאן רק כי אני אוהב את המילים המיוחדות האלו. (בי קשר לשיר, ואולי דווקא עם [עוד לא חשבתי על זה] - יש לציין שבגמרא כתוב שזהו שם של מלאך העוצר בכנפיו את הרוחות הרעות. מקווה שלא טעיתי)

כַּדִּי מֵי-חַיִּים אֲמַלֵּא ובאותו נוה מדבר, אמלא את כדי במים חיים
מֵי-קָרִים "מים קרים על נפש עייפה" (משלי כה כה)
מֵי יַרְדֵּן - בהוראת אלישע הנביא טבל נעמן המצורע במי הירדן ונרפא.
לְלֵב נִשְׁבָּר
לְצָרַעַת נַעֲמָן

כאן חוזר לתאר את שעובר עליו:
וְרוּחוֹת הַמֵּתִים מִתְלַוּוֹת אֵלָי - רוחות המתים כהשאלה מהביטוי הרווח "השלדים שבארון" וכדו', כלומר - חטאי העבר שרובצים על המצפון.
נוֹשְׁבוֹת
נוֹשְׁפוֹת
אֶת אֶפְרָם הַנִּצְבָּר - מדי פעם כשמתרגלים לחיים הזורמים ושוכחים את מה שהיה, מגיעות ה'רוחות' ומעיפות את 'אפר המתים' בחלל החדר שוב, כדי שלא יישכחו הפשעים.
וְשָׁבוֹת שׁוּב אֶל מְקוֹמָן

כאן הפכה המציאות של ה'בריחה לעיר מקלט' לבעיה בפני עצמה, חונקת וכובלת. והאדם מבקש רק לצאת ולהתמודד מול עברו פנים אל פנים אחת ולתמיד, אבל הוא חושש ומתפלל לתמיכה.
מִי יוֹצִיאֵנִי מֵעִיר מִקְלָט
שֶׁדַּלְתוֹתֶיהָ סְגוּרוֹת
אֶתְכָס
אֶתְעַלׇּף
כְּאָסִיר שֶׁנִּמְלַט
אֲכַפְּרָהּ אַשְׁקִיטָהּ הַדָּם - עפ"י המעשה שהיה עם דמו של זכריה שתסס ותסס ולא שקט.

החרטה מעומק הלב, והדמעות עצמן - הן הן התיקון. ובהשאלה - הדמעות תהפוכנה למי גשמים שישקו ויצמיחו את שנבל ומת.
נִטְפֵי תּוּגָתִי וְהִין דִּמְעוֹתַי - הין - מידת לח קדומה.
לִטְלָלִים
לִרְבִיבִים
גֶּשֶׁם בִּשְׂדוֹת הַבָּר - לגשם בשדות החיטה.
יְחַיּוּ אֶת שֶׁמֵּת כְּבָר מִזְּמַן

-------------------------------------
* בתגובה הקודמת גיליתי שהשיר נכתב ספציפית על הגורמים למות מקורונה ברשלנות.
ומשם כמה שורות ממוקדות מאד שאולי בפרשנות הרחבה לא כ"כ מצאו את מקומן. עמכם הסליחה.
עִיר מִקְלָט - כדין רוצח בשגגה.
וְרוּחוֹת הַמֵּתִים מִתְלַוּוֹת אֵלָי.
אֶתְכָס, אֶתְעַלׇּף - במסכה
נִטְפֵי תּוּגָתִי וְהִין דִּמְעוֹתַי - במקור דובר כאן על 'זיעה' שנגרמת מעטיית המסכה.
ובהשאלה מדברי החזו"א שטל תחיית המתים יהיה מזיעת הנשים הצדקניות שהלכו בלבוש צנוע אף כשהיה להן חם.