דיון עידוד לצאת לאור/ למה לצאת לאור למרות הכל?

  • הוסף לסימניות
  • #1
בימים אלו אני מוציאה לאור ספר נוסף אחרי ההצלחה היחסית של הספר גיבור הסיפור.
לספר יקראו "דמות משנה" ויהיו בו מאמרים עוצמתיים בנושא פיתוח אישיות חזקה והגשמה עצמית.
לא פעם אני מציינת שלספרים שלי אין קהל ואין הפצה ולמרות זאת אני משתדלת להוציא אותם לאור, (לא את כולם, אבל מה שנראה לי).

איך אפשר להפיץ בלי קהל מתעניין?
1.הסכמתי לעצמי להשקיע כסף במיזם הזה.
2. ה' שלח לי כסף, אמנם אין לי בלי חשבון כך שהפקת הספר מתעכבת (כל חודש אני יכולה להשקיע כמה מאות שקלים בהפקת הספר שזה יפה מאוד אבל דורש היערכות).
3. את ספרי הקודמים הדפסתי כמות מסוימת וחילקתי חינם.
4. חלק מכרתי או תרמתי לסיפריות.
אולי לא מספיק, יש מקום לעוד, אבל אני עושה מה שיש ביכולתי, למרות עצלנותי הרבה.
*
מה שעוזר לי להמשיך ולא להתייאש זה:
1. הכרה בערך שיש בדרך ובעשיה, ולא דווקא בתוצאה, שזו הבנה שגם כתובה בספרים עצמם ועוזרת לי להמשיך פה ושם לנסות עוד דרך חדשה, אולי לנסות שוב את הדרך הישנה, אולי הפעם משהו כן יעבוד.
2. הבנה בכוח של כל מילה כתובה, אם יש הרבה חומר לא ראוי מבחינה רוחנית שיוצא לאור, למה שלא להוציא לאור גם חומרים טובים? אויבי היהדות פועלים במרץ, בלי להתעצל או להתנצל, גם לאוהבי היהדות יש מקום!
3. הבנה שזו הדרך להביא את המשיח ואת הגאולה.
פעם, בעבר, ציפיתי במשך שנים לגאולה, כמו רבים, ובצדק.
אבל לאט לאט הבנתי שהגאולה לא באה כי כנראה ה' מחכה לכל אחד מאיתנו שיעשה משהו למען הגאולה.
אפשר להמשיל את זה לשבת:
תארו לכם, שבת מגיעה, כולם הכינו משהו לכבודה ורק שניים לא עשו כלום.
מה הם ירגישו? קצת לא שייכים... אולי זרים, אולי אפילו פספוס וצער שאין משהו שהם תרמו, אפילו רק לטאטא או לשטוף או להכין משהו קטן עם כוונה של לכבוד שבת קודש,
אם הם כן עשו משהו לכבוד שבת או אפילו אם הכינו מאכל אז התחושה הרבה יותר טובה. תחושת שייכות, אושר.

אותו דבר בגאולה, כנראה.
כשהגאולה תבוא כל אחד יבין מה הוא עשה לכבוד עם ישראל: תיקון המידות, עשיה לשם שמים להפיץ את האור והאמונה, מחשבה טובה, ויתור, תהליך, תפילה ותקווה לגאולה, איזה משהו שיגרום לו לחוש שמחה ולחוש חלק מהעם.
אבל אם יש אדם שלא חשב על הגאולה או לא קיווה, או לא פעל במשהו (הגשמה עצמית זה לדעתי חלק חשוב בגאולה פרטית).
אז כשהגאולה תבוא הוא יחוש בחוץ, לא קשור לכל השמחה.
ושמחת הגאולה היא משהו גדול ששווה ליטול חלק, ולהשתדל אפילו אם אף אחד לא מתעניין בהשתדלות הזו.
כי כשאדם משתדל לעשות משהו טוב בעולם רוחני זה לא עבור תוצאה, למרות שתוצאה היא דבר מאוד חשוב, אלא עבור ה', שמספיק לו מאמץ ורצון טוב.

לפי דעתי, רוב העשייה של רוב האנשים לא באמת זוכה להצלחה משמעותית מאוד אלא חלק קטן.
ומה שחשוב זה להכנס לתודעה של הבנה שצריך להמשיך להשקיע כל הזמן, אולי תימצא דרך טובה יותר.
*
לגבי ההצלחה שלי, קיבלתי אתמול הודעה מהעורכת של אתר קול כבודה (שהסיפור מסדר מלחמה מפורסם שם כרגע בהמשכים) שנתנו לי במה קבועה לעלות מאמר מידי שבוע.
זה הגיע כזה בדרך אגב, למרות שהשתדלתי וחשבתי לראות תוצאה במישורים אחרים, אבל זו תוצאה שהגיעה אחרי שהשתדלתי הרבה, ועברתי מסע שמבין שצריך לעשות כל מה שיכולתי, ולא לצפות יותר מידי, כי התוצאה בידי שמים.
אני יודעת שיש שמקבלים תוצאה מהירה יותר בפחות עבודה ומאמץ, אבל לדעתי כיום, התוצאה לא חשובה כל כך כמו הנכונות של האדם להבין שאסור לו לכלוא את עצמו בגלל מחשבות שהוא לא שווה כלום, אלא יש לו משהו יחודי להעביר הלאה, ואולי מישהו יקרא מתישהו וזה יקדם אותו זה כבר טוב כי כל אחד עולם מלא.
*
אני רואה את החיים שלנו כאן, כמקום של תיקון.
תיקון המידות, המחשבה והאמונה.
שבירת הצמצום ונסיון להגיע לחשיבה שמאמינה בשגשוג לכל העולם, לאו דווקא לי.
ואני? חלק מהעולם.
אני מאמינה שהעולם טוב, ואשמח להגיע למקום טוב של בריאות, גם נפשית, וחיים טובים, אבל ללא ספק זה כבר כאן, הבריאות ןהחיים הטובים, זה לא בעתיד, זה כבר כאן.
צריך רק לפתוח את הלב למושג שנקרא צמיחה, שגשוג, אמונה בטוב.
צריך להתעלות מעל החשיבה הרעה ולהגיע לחשיבה טובה בעזרת ה'.
לא בגלל שאין בעולם קשיים, אלא בגלל האמונה בה' וההבנה שרק הוא נמצא בכל מקום, והוא טוב וחפץ בטוב.
*
העולם מלא באנשים כמוני, אני מקבלת כל הזמן מיילים שנרשמת אליהם, שרוצים לסייע לזולת לפרוץ החוצה, להגשים חלומות, להקים עסק וכדו'.
אף אחד לא צריך אותי או את האמירות הללו, כי הן בכל מקום, מה שצריך זה שעוד ועוד אנשים יכנעו לטוב ולאור שיש בהם.
ויגיעו לתהליך בו הם מבינים שהם כן שווים, למרות העולם ממעיט בערכם או מתעלם מהם, הם מאוד מאוד שווים, לפחות כמו נשיא ארצות הברית, לא רק בגלל שהם יהודים והוא גוי, אלא בגלל שאם יש אדם אחד 'שווה' בעולם, אז כולם כמותו, כי במהות כולנו בעלי ערך זהה.
ואף אחד לא יתן לנו מקום, אם לא נסכים לתת לעצמנו מקום.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
את הניק "להאמין ביכולות שלי"?
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
מילים חשובות מאד
מאמינה גם בנכונות הדרך של המאמץ

יפה מאד
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

ניתן לצפות בשיעור בקישור הבא, וכן במערכת "קול הלשון"
https://youtu.be/_UA9f79nCHY


🔊 הצטרפו כמנוי לקבלת התראה על שיעור חדש 🆕 👍 עשו לייק לשיעור 📖 שתפו חברים בשיעור לזיכוי הרבים 🎥 צפו בשיעורים נוספים של הרב גדליה הופנונג בקישור הבא : 👈 https://www.youtube.com/playlist?list=PLWSYw8GYqUiwLlCls1EcWtZ1DOGzFTLfF


--
0 תגובות
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

אשכולות דומים

כמי שנמצאת בשנים האחרונות ברשתות החברתיות ומשווקת את כתיבתה ודעותיה בלי הפסקה כמעט ובאופן בלתי פרופורציונלי לדעתי, בעוד אין לי קהל ואף אחד לא ממש מתעניין בדעותיי ובכתיבתי (למזלי, האמת), אני מנסה להבין מדוע אני כל כך הרבה זמן ברשתות.
מכיוון שכמה שאני מתחננת בפני עצמי להפסיק לכתוב לציבור, תמיד יש איזה מאורע או חשיבה או דבר מה שגורם לי לחזור לפרסם.

אני חושבת שמעניין אותי מה המניעים שלי, אם אני כותבת בגלל:
1. הרגל
2. התמכרות
3. רצון לשנות את העולם
4. אכפתיות אמיתית
5. משהו חיצוני כופה עלי (רוח כלשהי, במידה ויש כזה דבר)
6. רצון להכרה ותשומת לב
7. רצון להשתלט
8. חשיבה מסוימת
9. רצון שיראו אותי, תחושת בדידות
10. תחושת דחיה (בעיקר מצד ההו"ל) שגורמת לי לרצות להוכיח שאני חלק מהכלל.
11. מחשבה שאני משהו מיוחד
12. חשיבה שיש לי שליחות
13. חשיבה שאם לא אבצע את תפקידי, שליחותי, יכול לקרות חורבן חס וחלילה כי לכל אחד יש תפקיד שאמור לגרום לעולם להגיע להמלכת ה', וה' ימלוך עלינו בכל מקרה בין אם נרצה ובין אם לאו, אז צריך להכנע אליו.
14. רצון להיות מפורסמת או רצון שיחשבו עלי
15. פחדים וחרדות
16. אמונה וידיעה, על סמך דברי נביאים, שהעולם אמור להשתנות ורצון לחוש וליטול חלק בשינוי.
17. רצון להשפיע
18. רצון פשוט להעביר הלאה את האומנות והיצירה שלי
*
למה חשוב לי להבין מה המניע שלי?
כי היציאה לאור שלי, וזה שאני כותבת לציבור ככה בצורה כזו וכל מה שעובר עלי, זה מעט קיצוני, לדעתי, זה מנוגד לערכים שלי, מנוגד לאמונות שלי ולאורח חיי, ומנוגד לאמונה הבסיסית שלי כאדם שרגיל לחיים בשקט, בצללים.

היציאה לאור גם מנוגדת לאגו שלי שרגיל להיות פסיבי ולא מאמין במאמץ כדי להשיג משהו, אולי מרוב פחד מתחושת כשלון, או מרוב רצון להרגיש שאני מוצלחת בלי מאמץ.
בקיצור, אני מקשיבה לעצמי, עוקבת אחרי עצמי, ואין לי תשובה ברורה לגבי המניע שלי.
אולי זה הכל ביחד.
זה בסדר, אבל זו קצת תחושת השפלה כי אני אוהבת לפעול מתוך תחושת נדיבות ולא תוך תחושת צורך או מתוך מניעים. מה עוד שאין לי קהל ואני מרגישה כמו אורחת לא רצויה, בתור אמנית שצריכה לשווק את עצמה בכח, בלי תוצאות.
וזה מעניין אותי עד כמה אני צריכה לצאת לאור ואם מה שמניע אותי זה צרכים, אם אני באמת יוצרת שינוי, ואם הוא לטובה, או סך הכל מקדמת את עצמי בלבד, ואם כן - אם אני באמת מתקדמת באופן הזה בו אני כותבת לציבור.
ואם יש צורך להלחם בזה או לקבל את זה.
*
אין לי תשובה לתהיות הללו, אבל כן יש לי הבנה שעברתי בחיי כברת דרך, ולא לחינם הגעתי למודעות גבוהה, יחסית למה שהייתי, זה היה בגלל מחשבות-השווא איתן אני מתמודדת שגרמו לי להשקיף על המחשבות שלי ולזהות מניעים שלי וכו'
אני חושבת שזה כיף גדול לכתוב לציבור, מצד שני שוב עולות לי התהיות הנ''ל.
כי אם זה כיף, אולי זו התמכרות.
ואולי זה כן חשוב עבור העולם?
עד כמה?
ומתי אני צריכה לחזור לעצמי ולהפסיק עם הכתיבה לציבור, או להפחית?
האם אני לא משתלטת על המרחב?
*
אני חושבת שלמרות כל התהיות הנ''ל האדם צריך לצאת לאור כי העולם צריך אותו.
כל אדם, ולא משנה עד כמה הוא "לא שווה" צריך להשתדל למצוא את נקודת השליחות שלו בעולם ולפעול עבור עולם מתוקן.
גם אם הוא טועה,זה בסדר. כתוב בתהילים " שגיאות מי יבין".
אבל זה מסע משותף של כולנו,לבנות עולם חדש, כל אחד מול עצמו, מול הציבור ושוב מול עצמו.
מול הציבור זה הכי מאתגר לפעמים.
אבל זה גם שטח שצריך ללמוד אותו כל הזמן, לא להזניח את השטח הזה אבל כן ללמוד את הנושא של "אני מול קהל".
*
כל התהיות הללו קצת משעשעות, לדעתי.
כי אני טיפוס של תהיות, שאלות, בעיות.
ואם אין - אני יוצרת אותם בכח.
כך שיתכן שאני סתם דרמטית, ומדובר במחשבות מיותרות ובחפרנות-יתר כלפי עצמי וכלפי המניעים שלי.
אני סך הכל צריכה לחזור לשאיפה שלי: להגיע לחיים נורמטיביים, ולהבין שיציאה לאור והגשמה עצמית הן חלק מאותם חיים נורמטיביים.

כי לא משנה מה המניעים, העיקר שנרגיש טוב עם עצמנו.
זה הכי חשוב, תמיד.
וצריך למצוא את הדרך לשלב בין ערך לבין צורך.
סבתא שלי עלתה מפרס, איראן, הם עלו מהעיר כשאן, שמרו על המסורת: חגים וכו'.
היא מאוד אהבה תורה, אהבה דתיים, כמה שיותר צדיקים יותר טוב.
הם עלו מסורתיים, עם הזמן למדו והתחזקו בגלל ילדיהם שחזרו בתשובה.
למרות המרחק, נהגה ללכת בימי זקנתה לבית הכנסת עם הליכון, למרות הדרך שהיתה מלאה בחול.
היא ודודה שלי סיפרו לא פעם בעלבון על מקרה שקרה להן: הן עלו על אוטובוס לקברי צדיקים, ואדם אחד קפץ וצעק: "הם לא משלנו".
הן ירדו מההסעה בבושת פנים.
*
העולם בתקופות ההן היה עולם עם פחות מודעות.
היום יש יותר שיח על שיוויון, אהבת אדם וכו'.
בעבר היו אתגרים שונים, ביניהם אפשרות של אנשים לשלול או לדחות אלו את אלו.
אני זוכרת שכששמעתי את הסיפור הזה, הבנתי שלי זה לא היה קורה.
כי באופי שלי - לא הבנתי למה ללכת למקום בו יש אנשים שונים ממך, מצידי היה להשאר בבית ולא ללכת ללימודים, אני ממש מעדיפה את אזור הנוחות שלי ולא מבינה למה צריך להידחף איפה שיש סיכוי קל שידחו אותך, זו אחת הסיבות שהייתי מתרחקת מחברות, שמא ידחו אותי מתישהו, כי שהבנתי שיש סיבות לדחות אותי.
אני ממש לא מעניינת אף אחד, לפי דעתי, הכוונה שאין בי משהו שעלול לגרום לחברות תחושת ערך שהן בקרבתי, וכדי להיות חלק מחברה, צריך שיהיה לך ערך כלשהו. (זה לא רע או טוב, זו תוצאה).
*
בקיצור, רציתי לכתוב על היציאה לאור (או על כל עשיה אחרת, כמו למצוא עבודה, שידוך וכו')
שכן מחייבת את האדם פעמים לא מעטות לעמוד מול דחיה: שוב ושוב ושוב.
מה עוזר לי כיום להשתדל פה ושם, להפיץ את הכתיבה שלי, למרות הרצון לא להידחף למקומות לא-לי ולא לחוות דחיה?
זה בגלל ההבנה שאני לא העניין כאן, אלא דרישת העולם ורצון ה'.

ביציאה לאור עדיף לנטרל את החשיבה סביב ה'אני', שזו חשיבה שחוששת מדחיה ויכולה להוביל לתחושות לא טובות.
ביציאה לאור האדם מתנתק מעצמו, או אולי מתחבר לעצמו, ופונה לעבר חשיבה אחרת, חשיבה של שליחות.

הערך בחשיבה של שליחות:

האדם היוצא לאור לא חש מחויב, לא חש שהוא צריך משהו, לא רוצה לתת, לא לקחת, לפיכך גם אין פחד מדחיה, כי אם אתה לא מעורב עם ה'אני' שלך
אתה לא חש מעורבות רגשית אלא להיפך, לשיטתך אתה מגשים את שליחותך בעולם.
אתה מתנדב.
ולבוא ליציאה לאור מתוך גישה נדיבה של "אני מתנדב", זה מקסים כי אתה לא חש צורך להתלהב אם אתה מצליח, כי ההצלחה לא שלך, אבל אתה גם מצליח להיות יותר שכלי ופחות אמוציונלי, כי אתה עושה את שליחותך בעולם, ושליחות זו לא צריכה להיות מופלאה ומעוררת השראה, מספיק שתאפשר לעצמך להסכים לעצמך להגשים את עצמך ולהקשיב לרצון הפנימי שסולל את הדרך, תוך הקשבה לתורה.

אז כיום אני לא חוששת מדחיה כי למדתי להביט על זה ממבט שיכלי ולא רגשי: הרגש חושש מדחיה אבל השכל מבין שהכל בסדר, מלכתחילה אף אחד לא אמור לקרוא אותי או לקבל אותי, מספיק שאני מקבלת את עצמי וקוראת את כתיבתי ומאפשרת לעצמי להתבטא פה ושם.

אני לא צריכה שיקבלו אותי או את הרעיונות שלי או את הכתיבה שלי, להיפך, אני צריכה לשמוח ולהודות על מה שכן הצלחתי עד כה, להבין שזה לא מובן מאליו, ולשמוח שיש בעולם אנשים נוספים שמביאים הרבה אמירות עם מסרים טובים.
אנשים לא ממש צריכים אותי כי תוכן כמו שלי יש במקומות רבים (הרב פנגר, שיטת ימימה , פנימיות התורה, ועוד ועוד) ומה שאני כן משתדלת ואשתדל זה בגלל תחושת שליחות שאמורה להיות משותפת, כי כולנו ערבים זה לזה וכל אחד תורם היכן שאפשר: בתפילה למען הכלל, תרומה, חסד, אומנות, כתיבה, הפצה וכו'

*

הדרך הכי טובה להביא את עצמך לידי ביטוי היא לחיות את עצמך, להקשיב לרגשות, למצוקה, למחשבות, להבין שמה שאתה עובר זה משהו יחודי, כי אף אחד לא חושב כמוך ולא מרגיש כמוך, זווית הראיה שלך חשובה עבור העולם.
כי העולם במצב רחוק מיעודו האמיתי, כרגע, וכל אדם שיכול לצאת לאור תורם לעולם דבר מה.
התורה נותנת במה אפילו לבלעם הרשע ונותנת את האמירות של לבן הארמי, דבר שלדעתי מוכיח שגם אם אתה לא מושלם אתה יכול לומר את האמירות שלך וה' יכוון את הכל לטוב.
*
ולגבי האמירה "הם לא משלנו"
אני חושבת שמשם קורץ החרם, אותו חרם חברתי שקורה כמעט בכל מקום: החל מהמשפחה הגרעינית בה פעמים רבות יש אפליות או השונים מוצאים את עצמם קצת מחוץ לתמונה, ועד לחברה כולה.
אין לי פתרון לחרם (מלבד הספרון דובי שיר והכתר האמיתי שנותן כלים להתמודדות עם חרם)
אבל אני חושבת שהחשיבה צריכה להשתנות: במקום לעודד גאוות יחידה שגורמת לחברתיות רעילה , לעודד שוויון, עין טובה, הקשבה.
לפעמים יש פחד שאם נעודד שוויון אז חלילה הציבור יאבד מהיחודיות שלו ויטמע בעולם הכללי.
החשש הזה מוצדק, אי אפשר לעודד שיוויון בלי להבין את הערך היחודי והתרומה האדירה שיש במגזריות, כי בכל מגזר יש ערך בפני עצמו, ואין צורך לבטל את עצמך כדי להגיע לשיוויון, שיוויון לא הופך אותך לשווה, אלא מוציא את החשיבה מחשיבת פילוג לחשיבה אחדותית שמכירה בכך שבורא עולם הוא המנהיג של העולם כולו, ויש בכל דבר בעולם אלוקות.
יום אחד היא עמדה שם , השכנה. כועסת, נוזפת.
“הבן שלך.”
שתי מילים. קצרות. חותכות. נכנסו אליי כמו חץ בלב.
בלי לעצור לחשוב הבטתי בו.
מבט כועס. מבט שכבר פסק דין.
הבטחתי לה שהעניין יטופל. ובחומרה.
ואכן טופל.
בחומרה, ובכאב.
לא ביררתי מה באמת קרה.
לא שאלתי אם הילד שלי אשם, מבולבל, פגוע, או פשוט ילד.
פעלתי כי כך לא מתנהגים.
כי מה יגידו.
כי במסגרת חרדית “אסור שידברו”.
זה היה טיפול שהשאיר סימן.
לא רק בהתנהגות , בנשמה.
ורק הרבה אחרי שהשקט חזר לבית,
כשהוא כבר נרדם ואני נשארתי ערה עם עצמי,
הבנתי שלא חינכתי אלא נבהלתי.
לא הגבתי אליו, הגבתי לפחד שלי.
לפחד ממה יגידו, ממה יחשבו,
מהמבט של שכנה אחת שהפך בעיניי למשפט של עולם שלם.
ושם כאב לי באמת.
כי הבנתי שבאותו רגע לא ראיתי ילד, ראיתי בעיה.
לא הקשבתי למה שקורה לו ,
ניסיתי לסגור רעש מבחוץ.
כי ילד כמו ילד, לא נזכר בצעקה כדי להשתפר.
הוא נזכר בה כדי להיזהר.
והזהירות הזו לא בונה אדם.
היא מקטינה אותו.

עבר זמן.
והקב״ה, ברחמיו, שלח שליח.
אדם אחד. רגע אחד.
מילים פשוטות שהאירו מקום כואב שלא רציתי לגעת בו.

הוא אמר ככה:
ברגע שאמא צועקת בבית, או הופכת לתקיפה מול הילדים,
קורה דבר שאינו בשליטה.
הילד מאבד את המקום האחרון שבו הוא אמור להיות בטוח.
המקום של אמא.
המקום העוטף, המוגן, החם והטוב.
אבא יכול להיות תקיף.
זה תפקידו מהשורש.
הוא מביא גבול, חוק, משמעת ואחריות.
ילד יכול לכעוס על אבא,
להתעמת איתו,
אפילו למרוד, ועדיין להישאר מחובר לחיים.
אבל אמא איננה עוד סמכות.
היא לא שוטרת.
לא אצבע מאיימת. אמא היא החיים עצמם.
ובמיוחד בעולם תובעני, עמוס ציפיות, כללים ולחץ מתמיד,
אמא אמורה להיות המקום שבו אפשר לנשום.
המקום שבו גם כשנופלים , לא מאבדים אהבה.
אלא מקבלים חיבוק. הגנה. קרקע יציבה.
וזה חשוב לומר בפשטות:
אהבה אימהית איננה ויתור.
חיבוק איננו הפקרות.
והקשבה איננה היעדר גבול.

אפשר להציב גבול.
אבל גבול לא יכול להגיע בצעקה, באיום, בהשפלה, ואפילו לא בביקורת.

גם “לא” יכול להיאמר בשפה עדינה וברורה.

גם עצירה יכולה להיות מתוך יציבות, לא מתוך כעס.

כי זה לא מה שאמא אומרת , זה איך שהיא אומרת.

כשגבול נאמר בקול שקט,
בעיניים רואות,
בלב שמחזיק, הילד לא מתכווץ, הוא נבנה. הוא לומד שיש חוק, אבל גם שיש אהבה, שיש אחריות ויחד עם זה, גם מקום בטוח לטעויות.
וזה בסדר וזה מותר.
כי כולנו טועים לפעמים.

ברגע שאמא צועקת, מאיימת או מענישה מתוך כעס ,
זה כבר לא חינוך.
זה שבר.
צעקות לא בונות מסגרת.
הן שוברות ביטחון, מבלבלות זהות,
ומלמדות את הילד שהוא רצוי רק כשהוא עומד בדרישות.
וכאן מתחיל תהליך מסוכן:
כיבוי רגשי.
העמדת פנים.
ניתוק.
לפעמים אפילו נדר שקט מהחיים עצמם.
לא בקול.
לא במרד גלוי.
אלא מבפנים.
ילד חרדי שלא מרגיש אהבה אימהית יציבה,
לא רק נושר מהמסגרת.
הוא נושר מהקיום. מעצמו. מההרגשה. מהבחירה החופשית.

ולכן האמת צריכה להיאמר בלי לעטוף:
אמא לא אמורה לצעוק. בכלל. על כלום.
אם הכעס עולה,
אם הלב רותח,
אם השליטה בורחת ,
עדיף לצאת רגע מהבית.
לחדר מדרגות. לחצר. לרחוב.
עדיף שילד יחכה כמה דקות,
מאשר שיישא צעקה של אמא כל החיים.
אבא הוא הגבול.
אמא היא הקשר.
אבא מביא דין.
אמא מביאה חיים.
החלפת תפקידים לא מחזקת מסגרת ,
היא מסכנת נשמות.
ויש כאן גם תקווה גדולה.
אמא שמתקנת , מתקנת עד השורש.
אמא שבוחרת להיות חיבוק ולא מאבק,
שהבית לא שדה קרב אלא מקום של אהבה ולא איום,
מחזירה לילד את החיים.
אמא מחבקת, אמא אוהבת,
מגדלת פרחים שיפארו את רחובות החצר,
את הבתים ואת הקהילות.
ילדים שיגדלו וילכו בעולם עם גב זקוף ולב פתוח,
ובכל מקום שאליו יגיעו ,
יישמע ניגון תורתם למרחקים.
אהבה אימהית לא הולכת לאיבוד.
היא נעשית שורש.
ושורש כזה ,מצמיח חיים.
שנזכה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה