שיתוף - לביקורת סתם עוד חודש

  • הוסף לסימניות
  • #1
אין לו חשק לעבור דף בלוח השנה.
אין לו חשק לראות את הדף האחרון. להזמין לוח שנה חדש. לבדוק באיזה יום נופל ראש השנה.
הוא רוצה שזה יהיה סתם עוד חודש, כמו שבט. כמו אייר. סתם כזה רצף של ימים שיש בהם שבתות וימי שלישי, שעות יום ושעות לילה ודברים רגילים.
כל בוקר לקום לארוחת בוקר של חביתה ולחם, לא קוגל וקפה ממיחם.
לא לתכנן טיולים של חול המועד, לא להסתובב בשבילים זרים.

רוצה את השקט שלו.
שקט בלי אף "קולולו" מעזרת הנשים. בלי אף הקפה סביב ספר תורה ובלי אף כיבוד במפטיר יונה.
הוא רוצה לשבת על כיסא שמותאם לשרירים החלשים שלו, ולא על כיסאות בית הכנסת המכובדים.
הוא רוצה ללכת לחברים הרגילים שלו, אלו שגרים איתו בדירה.
אלו שמותר לידם לנפנף בידיים כשמתרגשים, ומותר להגיד "יש לי התקף חרדה" כשמישהו מדליק מוסיקה.
רוצה את המקום שבו מותר לו לאהוב רק 7 מאכלים, ומותר להיות אדם ששונא בצל באוכל.
רוצה להמשיך להיות שייך לאותם אנשים שכמוהו, חושבים שמילים הן יקרות מכדי לבזבז אותן על "מה נשמע" ושקרים לבנים.

אבל האנשים שאיתו בדירה, אלו שכמוהו - לא שומרים שבת ולכן הוא לא יכול להיות לידם בראש השנה.
והם אוהבים אותו בדרכם האוטיסטית והפשוטה, אבל לא יכולים להבין למה הוא נלחם ללכת לרקוד בשמחת בית השואבה.
למה ללכת לטייל עם המשפחה המורחבת, למרות שיש לו יותר ממאה אחיינים.
למה הוא מתעקש לבוא גם כששואלים אותו מתי יהיו לו ילדים.
למה להיות במקום שבו אומרים שהוא נראה רגיל כל כך, אז למה הוא לא בא כל שבת.
למה ולמה ולמה.

הם לא שואלים, ברור. שאלות כאלה הן השאלות של הנורמליים. האלה שהם לא "בתפקוד גבוה" אלא פשוט מתפקדים.
אלה שלא גרים עם "אנשים כמותם" אלא עם המשפחה וליד השכנים.

אז הוא נשאר לבד.
בודד בכל העולמות.
ובכל ראש חודש אלול קשה לו להפוך את הדף האחרון בלוח השנה.
וזה, אצלו, הבכי של אלול.

בכל בית כנסת יש לפחות אחד כזה. בתפקוד גבוה, כזה שנראה "קצת מוזר אבל בסדר". לרוב הוא יסתיר את האבחנה, את המרחק מהקהילה.
והלוואי והאחד הזה קורא את הפוסט הזה.
אין לי דבר להציע לו מלבד - שתיקות ומילים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
אבל האנשים שאיתו בדירה, אלו שכמוהו - לא שומרים שבת ולכן הוא לא יכול להיות לידם בראש השנה.
והם אוהבים אותו בדרכם האוטיסטית והפשוטה, אבל לא יכולים להבין למה הוא נלחם ללכת לרקוד בשמחת בית השואבה.
למה ללכת לטייל עם המשפחה המורחבת, למרות שיש לו יותר ממאה אחיינים.
למה הוא מתעקש לבוא גם כששואלים אותו מתי יהיו לו ילדים.
למה להיות במקום שבו אומרים שהוא נראה רגיל כל כך, אז למה הוא לא בא כל שבת.
למה ולמה ולמה.

הם לא שואלים, ברור. שאלות כאלה הן השאלות של הנורמליים. האלה שהם לא "בתפקוד גבוה" אלא פשוט מתפקדים.
אלה שלא גרים עם "אנשים כמותם" אלא עם המשפחה וליד השכנים.

אז הוא נשאר לבד.
בודד בכל העולמות.
ובכל ראש חודש אלול קשה לו להפוך את הדף האחרון בלוח השנה.
וזה, אצלו, הבכי של אלול.

בכל בית כנסת יש לפחות אחד כזה. בתפקוד גבוה, כזה שנראה "קצת מוזר אבל בסדר". לרוב הוא יסתיר את האבחנה, את המרחק מהקהילה.
והלוואי והאחד הזה קורא את הפוסט הזה.
אין לי דבר להציע לו מלבד - שתיקות ומילים.
וואו.
זה.. זה קטע מעורר וחשוב כל כך.
הכתיבה שלך מיוחדת, ונוגעת ללב מאוד
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
מדהים.
קטע עמוק ומעורר מחשבה.
נגע בי עמוק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אני התרגשתי כל כך כשקראתי.
זה פשוט כנה, ואמיתי.
ונכון הכי בעולם.
ו -
הזדהיתי. אפילו שאני לא בתפקוד גבוה.
אז תודה.
באמת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
וואו.
זה.. זה קטע מעורר וחשוב כל כך.
הכתיבה שלך מיוחדת, ונוגעת ללב מאוד
מדהים.
קטע עמוק ומעורר מחשבה.
נגע בי עמוק.
תיאור חי ונוגע ללב!
ממש דקות של אבחנה והבחנה בפרטים.
ריגשת!
אני התרגשתי כל כך כשקראתי.
זה פשוט כנה, ואמיתי.
ונכון הכי בעולם.
ו -
הזדהיתי. אפילו שאני לא בתפקוד גבוה.
אז תודה.
באמת.
תודה רבה על התגובות החמות!
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
קטע נוגע מאד!
איזו אומנות מדהימה לבטא כל כך יפה, בכנות ובפשטות, את הרצונות, המחשבות והתחושות של אנשים מיוחדים כל כך.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

ניתן לצפות בשיעור בקישור הבא, וכן במערכת "קול הלשון"
https://youtu.be/_UA9f79nCHY


🔊 הצטרפו כמנוי לקבלת התראה על שיעור חדש 🆕 👍 עשו לייק לשיעור 📖 שתפו חברים בשיעור לזיכוי הרבים 🎥 צפו בשיעורים נוספים של הרב גדליה הופנונג בקישור הבא : 👈 https://www.youtube.com/playlist?list=PLWSYw8GYqUiwLlCls1EcWtZ1DOGzFTLfF


--
0 תגובות
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

אשכולות דומים

מכירים את אלה שתופסים חיזוק באלול?

אז זהו שר' נוחעם הוא ממש לא אחד מהם!

כל החיזוק האלולי נתפס אצל ר' נוחעם כעדות על אותה חולשה כרונית ממנה סובלים ה'מתחזקים' האלוליים למיניהם במשך כל השנה, וזה עוד בלי לדבר על הנפילה הצפויה להם במוצאי יום כיפור ישר אל תוך סיר הלוקשן...

יש אנשים שמבחינתם מעגל השנה הוא דבר שהולך וחולף, יצא אב נכנס אלול יצא אלול נכנס תשרי.

אצל ר' נוחעם, כל השנה זה 'אלול'!

כל השנה זה אלול, בדיוק כמו שכל השנה זה 'פסח' ולכן ר' נוחעם הוא מאלה ששואלים את המוכר במאפייה גם בי"ג כסלו, 'האם זה 'נטחן'...'
כל השנה זה אלול! בדיוק כמו שכל השנה זה 'סוכות', ולכן לא משנה מתי, תוכלו תמיד למצוא בכיס של ר' נוחעם שלל זכוכיות מגדלת עם או בלי לד, וגם כשכל האתרוגים נכמשו והפכו לכמעט בלתי נראים... הוא ממשיך לעשות אימונים על בלעטלאך של תפוחים...

ככה זה אצל ר' נוחעם, כל השנה זה אלול, בדיוק כמו שכל השנה זה 'תשעה באב'...

אם תשאלו את ר' נוחעם איך ייתכן שחותם ה'אלול' לא ניכר על פניו, הוא יגיב מן הסתם בתנועת ביטול ויאמר שזו לא הבעיה שלו, הוא כמובן יוסיף וימנה תריסר מגדולי ישראל שכפי הידוע לו מעדות של איש מפי איש - לא ראו עליהם שינוי מיוחד בין אלול לשאר ימות השנה, מה שאומר שזו כנראה 'בעיה' בעיקר של צדיקים.

בטח אתם שואלים את עצמכם, אז למה ר' נוחעם רועד כל כך... למה הוא נתקף ברעד בלתי נשלט שלא עוצר?
מתברר... שר' נוחעם רועד במשך כל השנה, בלי קשר או עם קשר לאלול..
זה שאנשים שמים לב לזה רק באלול ממש עושה לו עוול!

ר' נוחעם תמיד אמר שלפי הבדיקות שערך, גם הדגים שבים רועדים במשך כל ימות השנה ולא רק באלול, ואל תתווכחו עם ר' נוחעם שקיבל היתר מרב לצאת מהארץ למצפה התת ימי באילת כדי לבדוק עם סיסמוגרף ימי את הרעידות של הדגים וזה היה בכלל באמצע החורף.
הוא גם בדק פיזית את הרעידות של הדגים כשהוא הוציא אותם מהמים וצפה בהם איך שהם רועדים ורועדים ורועדים עד למותם הטראגי, 'הם כנראה נחתמו בספרן של רשעים גמורים' הכריע ר' נוחעם ומייד לימד עליהם זכות – לפחות הם זכו לקחת חלק במחקרים של ר' נוחעם...


אז מה הבעיה של ר' נוחעם? אתם בטח שואלים

היה זה רגע של גילוי לב מצידו של ר' נוחעם, כשהוא השיח את כאבו והתוודה בפה מלא, שמכל התפילות הרבות של הימים הנוראים, הוא לא יודע ואין לו שום מושג איך הוא מוציא מהפה את הקטע הזה שנקרא 'וידוי'...

הוא כל פעם נעמד מול הסידור, ופיו נאלם, הוא לא מצליח להוציא הגה מהפה, איך אפשר לשקר במצח נחושה כשעומדים לפני ה'? הוא פשוט לא מסוגל!

כל השנה ר' נוחעם מצליח איך שהוא להתחמק מזה, בכל שני וחמישי שאז התחנון מכיל בתוכו וידוי, ר' נוחעם עם חוש הריח המפותח שלו ל'שמחות' מצליח למצוא מניין עם חתן או אבי הבן או סנדק, גם אם לא הוא פונה לשטיבלאך החסידי, שם לבטח יש יארצייט/הילולא של איזה 'צדיק', אז הוא גם מתפנק על ליקר בננה שהוא כל כך אוהב.
וב'בין המיצרים' שחל בתקופה שנולדים רק בנות ב'מעייני הישועה' וביום ששום צדיק לא נפטר בו, ר' נוחעם נאלץ למצוא סיבה ממש טובה לברוח מהתפילה לפני תחנון, הוא כמובן אומר לעצמו שהוא ישלים אחר כך, אבל הוא תמיד שוכח...

מה שנשאר לר' נוחעם זה רק הווידויים של הימים הנוראים

אם זה היה רק 'יום כיפור', ניחא!
עשרה ווידויים? נו, עוברים את זה... גם ככה הוא סובל מהצום ומהקור של המזגנים, אז הוא יסבול עוד קצת מלומר מילים שהוא לא מבין איך הן קשורות אליו.

אבל מהסליחות של בני אשכנז ר' נוחעם לא יכול להתחמק, ושם הוא הרי צריך להתוודות, אך גם לזה מצא ר' נוחעם פתרון יצירתי במיוחד, ל'סליחות' הוא בוחר ללכת לבית הכנסת הכי צפוף באזור, ולפני הקטע של הווידוי הוא תר בעיניו אחר האדם הכי מפוקפק שבקהל ובאלגנטיות הוא מוצא את דרכו אליו וכך ר' נוחעם נעמד בצמוד אליו ומשתדל במהלך הווידוי לדפוק מחצה עליו ומחצה על אותו מפוקפק לא לפני שהוא העריך בעיניו החודרות עד חדרי בטן ששום מילה מהרשימה הארוכה של הווידוי לא תיאמר לבטלה על אותו אדם.

הבעיה הגדולה של ר' נוחעם היא שהוא גילה ממש לאחרונה שיש לו שורשים ספרדיים מלפני גירוש ספרד, [וזה כנראה המקור לאות 'עי"ן' שנוספה לשמו]
מה שאומר שהוא התחיל להגיד סליחות בסתר מראש חודש אלול, ונכון שיש הרבה מוקדי אמירת 'סליחות' עם קהל צפוף של בני עדות המזרח שיכולות להיות לו הפתרון האולטימטיבי, אבל זה אומר שהוא מסתכן בכך שאם מישהו חלילה יראה אותו מסלסל בסילודין את 'קה שמע אביונך, המחלים פניך'... כל המוניטין שהוא בנה כר' נוחעם בסכנה, ולזה הוא לא מוכן!


לאחר שאלת רב, ועוד רב ועוד רב, מצא ר' נוחעם את הרב שהתיר לו באופן פרטי לחבר נוסח ווידוי אישי ל'סליחות' אותם הוא אומר ביחידות וזה נוסח הוידוי של ר' נוחעם:

אנא ה' או"א תבא לפניך וכו' שאין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך צדיקים אנחנו ולא חטאנו אבל, מה לעשות, צדיקים אנחנו ולא חטאנו!
אהבנו, ברכנו, גמלנו חסד, דיברנו טוב, הרהרנו הרהורים טובים, ועדנו עצמנו לדבר מצווה, זכנו, זכינו וזיכנו אחרים, חמלנו, טהרנו, ישרנו, כיבדנו אב ואם, למדנו, מלמלנו דברי תורה ברחוב, ניחמנו, סעדנו, סיימנו מסכתות, עצרנו מכוניות בשבת, פיללנו, צמנו, צילמנו רבנים וגדולי ישראל, קמנו מפני שיבה, קינאנו קנאת סופרים, רשמנו דברי תורה, רתחנו מרתחא דאורייתא, שמענו שיעורי תורה בנסיעות, שמרנו שבתות, תנינו, תמכנו ונתמכנו...

מה נאמר וכו'...

ע"כ נוסח הווידוי של ר' נוחעם 'הספרדי'...


לעוד תכנים של ר' נוחעם כנסו ל -
ר' נוחעם בעל האתרוג 123 ר' נוחעם יודע לתקוע...
אשמח מאוד למשוב מכל הסוגים.

המדף שלי / רות אשוש​



פעם היה לי חבר שרצה לכתוב לי מכתב. אבל לא היה לו עפרונות ועטים, לא היה לו שום בלוק נייר אפילו לא טישו קמוט, אבל הלב שלו היה עמוס וגדוש ומלא ברגשות ובסיפורים והוא כל כך רצה לכתוב לי מכתב. אז הוא הלך לחוף הים לקח ענף עץ וכתב לי על החול את מכתבו, הוא כתב וכתב. כל החוף היה מלא במילים חמות אלי, בסיפורים ובתחושות, אבל אז הגיע גל גדול ושטף הכל.

והחבר שלי נעלם עם הגל.

על המדף ליד מיטתי נשאר לו צדף אחד קטן מלא בגרגירי חול, שהיה היו פעם מילים חמות כתובות.



פעם היה לי חבר שרצה לקנות לי מתנה, מתנה שתביע את שבליבו, מתנה אוהבת, מתנה יקרה, אבל לא היה לו כסף, ואת הפרוטות שהשיג היה צריך בשביל לא לרעוב ללחם, אז הוא לקח את עלי העץ שנשרו וקלע איתם שרשרת יפהפייה. אבל העלים היו שבריריים מידי, והחיבורים חלשים מידי וכשהגיע הרוח היא סחפה אותם איתה.

החבר שלי נעלם עם הרוח.

ועל המדף ליד מיטתי נשאר עלה בודד אחד, חוליה מתוך שרשרת שהיתה פעם רחשי לב ותחושות.



כך אספתי לי חפצים ורגשות. שאיש מלבדי לא יכל להבין. שאיש לא ראה בהם דבר מלבד ערמת גרוטאות.



יום אחד פגשתי חבר, חבר חדש. מצוחצח מעונב, זקוף קומה, מעורר יראה. כולם רצו אחריו וצייתו לכל מילה שלו.

אני נבהלתי מהעוצמה ותפסתי מרחק, הייתי היחיד שראה את עיניו הכבויות הכמהות לחבר אחד אמיתי. בתוך הזיוף השקרי הוא נבלע. נבלע וטבע.

כבר לא שם לב לרגש אמיתי, לא האמין לחברות פשוטה.

ואני מרחוק הסתכלתי, והתחלתי להתקרב.

אבל החבר שלי, נו, בחור עסוק. אי אפשר לשפוט אותו, עסוק מידי. הוא היה מחפש אותי רק כשהיה לו איזה רגע פנוי ולא היה כזה כמעט, כדי לתת לי מעט תשומת לב ויחס אישי, לרומם אותי מ"המקום השפל שלי", מ"המעמד הנמוך שלי".

אבל את שמי הוא לא רצה באמת לזכור.



היו אנשים יותר חשובים ויותר מעניינים שיכלו להביא לו עוד מעט מזומנים ועוד קצת מעמד וכבוד, שהיה צריך להתייחס אליהם, והיה חשוב להתייחס וגם כדאי..

ואני, מה אני יכול לתת?

יום אחד הוא שאל אותי מה אני יכול להועיל לו? מה אני יכול לתת לו? למה אני מתאמץ כל כך להיות בסביבה שלו?

אז עניתי לו את האמת שלי, שאין לי שום דבר לתת.

כלום.

מלבד צדף עם חול ועלה אחד בודד.

החבר החדש שלי, עצם את עיניו.

חשבתי שהוא מרחם עלי.

הוא-מלא בכל טוב הארץ, ואני יש לי רק מדף אחד. ליד מיטתי.

חיכיתי.

הזמן הפנוי הנדיר שהיה לחבר שלי נגמר, הוציאו אותי מחדרו.

הוא לא פתח את עיניו ולא הביט לכיווני.

אבל אני את ליבו ראיתי.



לחבר החדש שלי אין זמן. הוא עמוס בכל שניה מעשרים וארבע השעות שמוקצבות לו ביום.

אבל פתאום הוא התחיל לקרוא לי יותר ויותר.

הוא היה יושב מולי, מיוסר. כאילו קרא לי בכח. כאילו כח בלתי מוסבר גורם לו שוב ושוב למצוא זמן בשבילי.

לפעמים היו יורדות לו דמעות ככה סתם ואז הוא היה מסב ממני את מבטו.

ואני ידעתי שזה גרגרי החול שצורבים לו בעיניים.



הזמנים השתנו וגלגלי העולם נעו ואני נהייתי עסוק עד מעל לראשי. אבל בכל יום הייתי מפנה את זמני לחבר החדש שלי. הוא היה מגיע מעונב, מחויט, עם נעליים מקולפות ומצוחצחות. ושפוף.

ואני- הייתי יושב אתו ושוזר שרשראות מעלי מחט דקיקים מהעץ שבחצר.

אמרו לי שיצירה היא דבר מרפא.

הוא היה מביט בי ושותק. אחר כך היה קם. והולך. עדין שותק.

הייתי משאיר את השרשראות ליד העץ, והן היו נעלמות משם תמיד.

ואני ידעתי שגם לחבר שלי יש מדף.



עברו כמה חודשים.

יום אחד הוא דיבר.

הייתה לו משאלה אחת. הוא ביקש לראות את המדף שליד מיטתי.

לקחתי אותו איתי. הוא עמד מול החדר הפשוט, הקטן, ליד המזרון המהוה, ליד ארון נעול של גביעים יקרים, הביט על השידה שהיו עליה קריסטלים מאובקים וטסי כסף שחורים.

וכן, הוא גם הביט אל המדף הקטן. המוחזק בכח. המדף הנקי, הישן האהוב, שיש עליו גרוטאות יקרות.

הוא הביט על הצדף על גרגירי החול ועל העלה. ובכה.

אין על המדף עוד מקום למתנה שלי, הוא אמר, והלך.

והוא לא ראה את המקום הענק, את השטח הרחב שיש לי בליבי.



למחרת חיכיתי לו מתחת לעץ כהרגלי.



הוא הגיע, מהסס. וביקש ממני בקשה נוספת, אחרונה.

ואז אני אלך באמת, הוא אמר, רק לראות את היומן שלך, יומן הפגישות.

נתתי.

הוא הביט, ונבהל.

הייתה צריכה להיות לך פגישה עכשיו. ודחית אותה.

וגם בעוד שעה.

וגם אתמול ולפני שבוע ולפני חודש.

ואתה ישבת פה, איתי על הדשא, מתחת לעץ בזמן הזה?

נכון, עניתי ברוגע.

למה? הוא שאל, למה עשית את זה? אתה יודע שאין לי דבר לתת לך.

אין לי כלום בשבילך.

וגם לך אין כבר מקום על המדף.

הוא כעס.

שתקתי.

כשנרגע קצת, הסברתי: אם אני אחפש רגעים פנויים כדי לפגוש אותך, אני אהיה סתם חבר שלך, אבל חבר אמיתי, מפנה רגעים במיוחד בשבילך.

אני-מפנה רגעים.

אני רוצה לתת לך מזמני.

אני רוצה לתת לך חברות.

אבל אין לי מה לתת לך. הוא חזר ואמר ובכה. אני לא נותן לך כלום. אין לי מה לתת.

קמתי אליו וחיבקתי אותו.

אתה נתת לי. לחשתי. אתה היית הראשון שהעניק לי חברות.

ואז איבדת את עצמך. וכך איבדת גם אותי.

ואני, אני הלכתי ואספתי חלקים ממך, אלי.

מהים.

משדרת העצים.

ומעמקי הלב.

אספתי ושמרתי אותם על המדף.

ותמיד חיפשתי אותך.

מתחת לחליפות מגוהצות ונעליים משופצות וחפתים ותיקים מהודרים.

מתחת לעיניים הקרות והפנים האטומות.

תמיד חיפשתי.

ומצאתי חלקים.

אבל אני לא רוצה חלקים. אני לא רוצה חפצים. אני רוצה אותך. ואת ליבך.

אתה יכול לתת לי.

את אהבתך. ואת מילותיך. אתה יכול לתת לי חברות.



הוא הרים אלי את עיניו.

הן היו עמוקות ומדברות.

הן היו מודות.



ואני ידעתי, יש לי חבר חדש-ישן, שוב.
אתה איש תקשורת. העורך שלח לך הודעה וביקש שתכתוב 200 מילה ותבחר: מי איש השנה שלך?
לפניך קטלוג אנשי התקשורת שבוחרים את איש שנה.

הנדוש: יבחר את אחד מהמנהיגים כבר 10 שנים ברצף. טראמפ או נתניהו. הוא יסביר למה השנה במיוחד מגיע לו להיות איש השנה.
בינינו? סתם התעצלת לחפש אז הלכת על הכי קל..

המרגש: יבחר איזה מישהו עם זקן ארוך שמפעיל בית חב"ד באיזה חור, וגם עשה השנה 700 ימי מילואים, וגם סיים את הש"ס פעמיים, וגם נפצע בעזה וחזר להתנדב

המתחכם: לא יבחר איש מסוים, אלא יבחר דמות כללית ("איש השנה שלי הוא מי שבחר השנה לאהוב ולהתאחד ולא נכנע לפלגנות וההסתה")
בינינו? הטקסט הזה שמור לו עוד משנה שעברה.

הדוס בהגזמה: יבחר את המגיד שיעור דף היומי בבית כנסת שלו, או את החזן של מוסף שיודע לעשות 'ונתנה תוקף' כמו שאף אחד לא יודע.

המקורי: ימצא לך איזה מישהו שאף אחד לא מכיר, שעומד בראש עמותת חסד בתחום זניח שאיש לא שמע עליו (העמותה לשיקום מעמד האתיופים ברעננה)

היחצ"ן: יבחר את אחד מחברי הכנסת מהשורה השלישית ש'קידם השנה חקיקה משמעותית בתחומים רבים, עשה עבודה פרלמנטרית מעולה, שהוכיחה שהוא עוד יגיע רחוק'
בינינו? מה לא עושים בשביל קצת פרנסה בערב החג...

הפרובוקטיבי: יבחר איזה מנהיג ערבי אנטישמי, מתון באופן יחסי למדי, ויכתיר אותו לאיש השנה על כך שהוא לא היה קיצוני וחנק יהודים במו ידיו.

הבינלאומי: יבחר איזה סנאטור רפובליקני אוהב ישראל, או איש פרלמנט ימני במדינה אירופית בינונית לא מעניינת במיוחד.

איש משפחה למופת: יבחר את אשתו שעמדה לימינו השנה ושמרה על הילדים כל האזעקות.
בינינו? חבל על המאמץ. היא לא קוראת את הטורים שלך.

חובב המוזיקה: יבחר איזה זמר ותיק שעשה השנה קמאבק עם סינגל שצבר מיליוני השמעות.

החרדי: יבחר את בחורי הישיבות, או אברכי הכוללים. בגדול אין עוד אופציות שיעברו מסך. אולי מקלב או חנניה צ'ולק.


.
כשירח דקיק נגע בקצה השמיים, יצא אלברט מן העיר.
הוא הלך לאט. ל צעד נשמע כמו פעימת לב, כמו חול שנשפך בשעון הזמן, כמו מכת פטיש של שופט.
הרוח נשאה שאלות ישנות כמו מנגינה עתיקה, ידועה.
והכוכבים נראו כאילו יש להם תשובות אך נגזר עליהם לשתוק.

מתי חל יום הולדתו של אלברט?
אף אחד לא ידע, ההורים שלו מתו מזמן ובגלגוליו מארץ לארץ התאריך אבד.

בלילות שכאלה, הרגיש אלברט שככל שהלב כבד יותר כך הוא סגור יותר,
והתשובות, אם אכן תבואנה, לא יהיה להן לאן להכנס.

חודש אלול עכשיו.
הו האהבה, הסבל, מהות הקיום...
דממת הלילה מחוץ לעיר הייתה עזה, כמעט מוחלטת.

אלברט ישב לארץ
איש פשוט הוא.
ומאיפה, למען השם.
מאיפה?
הוא הרי לא יכול לבד.

ולפתע, לתוך כף ידו, השמוטה, העייפה.
נפל עלה.
העלה היה שחור, או שמא היה זה החושך.
הרוח נשאתו והטילה אותו על היד של אלברט. והוא רטט שם פעם ופעמיים, הסתובב, התייצב על קצהו, ועף הלאה, נבלע בעומק הלילה.
אלברט רצה לכבוש ראשו בין ברכיו, אבל הכוכבים נצצו לו.
הוא הזדקף.
הקשיב.
הביט לצדדים.
משהו קרה?
משהו קרה?

ששששששש
נשמעה לחישתו העדינה של הלילה.
ניחוח אדמה טריה, חרמש הירח, חיוכו השליו של החושך.
אלברט נעטף
נבלע אל תוך משהו עצום
למה לך?
למה לך לדעת?
הרפה.
סמוך.
סלח.

כעת היה אלברט מוטל בפישוט ידיים ורגליים.
קווי האפק הטשטשו. השלווה הרפויה תפסה את מקום השרירים המחפשים, המתכווצים בשאלות. הדורשים.
כמה קל הוא הגוף, שהאגו התנדף ממנו.
יכול הוא לעוף.
הרוח תשאנו למקומות הנכונים.
כמו העלה.

יש לך לב אלברט
לב
המוח רוצה לשלוט לכבוש להשיג
אבל הלב מאמין

אלברט קם
והניף את ידיו המשוחררות
קחני
עשה בי כרצונך
לא נותר בי דבר
אני לדודי
שאני והטילני אל תשפ”ו
שלך אני

אלברט לא ידע איך חזר העירה
ומי הניחו במיטתו
הוא הרשה לעצמו לעצום את עיניו.
הוא הרשה לשקט להטביע את פניו
אמונה איננה תשובה, היא הדרך למצוא שלווה בתוך השאלות.

ואם תשאלו היום את אלברט, מתי נולדת?
הוא יאמר לכם ”נולדתי באלול”
ויפרוש את ידיו כאילו עומד לעוף

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה