שיתוף - לביקורת סוד הצמצום

[נעה613]

הוא מחשיב את עצמו כמיושב בסך הכול, למרות שיש לו פה ושם יציאות די משוגעות. למשל כשהקליט את עצמו מתראיין לרובוט הAI לו הכתיב טקסט מראש. בדיחה לא רעה זאת הייתה. ייצא את ההקלטה וחברים שלו צחקו עליו שבוע.
נחמד להיות סתום לפעמים, אבל רק לפעמים.
החיים זה עסק רציני אחרי הכול, והוא לא רוצה להיות נתון כל שנות נערותו בסערות באות והולכות. לא יהיו לו עוד הרבה הזדמנויות לבנות אישיות ולפתח עמוד שדרה.
"זימנו את ההורים שלי," פרץ לחדר שחרחר גבוה.
אלי בהה בו, מנסה להתרכז במה שאמר החבר הכי טוב שלו כשנכנס. "אה?" המהם מתחת לשפמו המתפתח. "מה אמרת? לא הקשבתי."
השחרחר היה עסוק בלתלוש את הגרביים שלו. "שזימנו את ההורים שלי," חזר על עצמו בפיזור נפש.
"איך הספקת?" נמרח אלי על המזרון הכחול, מתייאש מלמתוח את הסדין לקצווה הרביעית. די. שתישאר ככה, קצווה פסיכית. "התחלת ישיבה גדולה לפני שבוע."
השחרחר נראה כאילו כדאי להרחיק ממנו חפצים שבירים. "אתה שואל אותי? דעות קדומות של איש אחד מספיקות, חבר."
"מה עשית?"
השחרחר נחר בבוז.
"את מי עצבנת?"
גרב מעלה ניחוחות שוגרה אל האף שלו.
היירוט נכשל, היא נחתה.
"תלך באמת, אם אתה מתנהג ככה," זעם אלי. "למה קראו להורים שלך?"
"אלי, אם אתה היית עושה אותו דבר היו לכול היותר קוראים לך ואומרים לך 'אנחנו סומכים על שיקול דעתך, אם עשית את זה כנראה שהיית חייב ולכן אתה יכול גם להמשיך עם זה.' "
"עם מה אני יכול להמשיך?"
השחרחר, שאול שמו, ליכסן אליו מבט חסר פירוש, והחזיר את עיניו במהירות עמוק אל תוך הארון.
"אני שונא שחושבים שאני תמים," הדהד הקול. "פשוט שונא."
"אף אחד לא חושב דבר כזה," הרגיע אותו אלי, קצה של חיוך באישוניו.
"הרמ"ים כן!" צווח שאול. "כל הצוות כאן כן! הם בטוחים בזה! לכן כל כך מדהים אותם מה אני יודע שלא קשור לארבע אמות של הלכה!"
אלי שתק.
הוא המשיך לשתוק גם כשראה את שאול מחליף לפיג'מת ספיידרמן שאסור שיראו ומתחפר בפוך עד ללחיים.
"הם מצומצמים מאוד, שאול." עלה קולו בהרהור. חברו הציץ אליו מעמדתו המאוזנת, מאזין בדומייה. "אבל זה הסוד שלהם."
מצחו של שאול נעלם תחת שמיכת נוצות אווז.
אלי מצא את עצמו נאנח.
הוא לא רצה לאכזב, הוא אוהב את שאול כמו שאוהבים אח. אבל זה באמת מה שהוא חושב.

 

[עליבאבא]

לא פחות משהכתיבה יפה, גם הכותרת...
אהבתי ממש.

 

[נעה613]

תודה...
יש לי המשך, אני אשמח להעלות אותו אם יעניין מישהו

 

[.חיה פ]

וואוווו
את כותבת פשוט מטורףףף, ונורא מעניין!!!!
זה נדיר.

(רק שהשם אלי בתוספת האווירה המסתורית משהו, גרמו לי לחשוב כמעט עד לסוף הקטע שמדובר באייל ואלי....

 

[נעה613]

תודה!
יש משהו במה שאת אומרת, וחלפה לי מחשבה דומה בראש, אבל אני פחות מתחברת לשמות כמו נתי או מוטי. משהו בהם ילדותי ונדוש קצת. יש מצב שהשם אלי מצייר לי בראש אדם בוגר, חכם ומוכשר, וזה אכן השפיע על הבחירה...

 

[עליבאבא]

תודה...
יש לי המשך, אני אשמח להעלות אותו אם יעניין מישהו

בהחלט...

 

[נעה613]

"יאללה, קום."
"יש מצב שאני מאחר, אבל רק היום-" ניסה שאול לנפנף אותו, כרגיל.
"ואם יהיה אקשן ותפסיד?" איים אלי כיום ביומו.
"אני קם." תכלס, הוא לא.
דניאל ויונתן כבר הלכו. את הבלגן שלהם הם הותירו כפי שהוא, הוא יהיה בעייתו של מי שיקום אחרון.
וזה, איכשהו, תמיד היה אותו אחד.
"שיואו! 'תה לא מאמין מה קורה בחוץ!" הזדעק אלי.
"אני לא קונה את זה," שאול התהפך.
אלי נאנח, שרך נעל שמאל, קטף את תיק התפילין שלו מהמדף ויצא.
"היי!" נבהל שאול. "לאן זה?!"
"לתפילה, אח'שלי. נתראה," הוא טרק את הדלת, עוד שומע משהו כמו 'חכה לי! אני בא!' אם יחכה לו הוא לא יבוא, וזאת אכסיומה שמוכיחה את עצמה שוב ושוב.
על אף ההזהרה של אלי, שום דבר מסעיר מדי לא קרה. היה תיקן בפינת קפה וירד גשם. סבתא של מישהו נפטרה. יום שגרתי עד משעמם.
שאול איחר לחברותא שקבעו.
"סליחה אלי," ייצב את הכיפה שלו על הכרבולת מאימת המשגיח, שבדיוק עבר לשמאלו. "אני יודע שזה התפקיד שלך בדרך כלל, אבל אני מהורהר היום."
"אני סולח, אבל תזוז קצת. אתה סוגר לי על המרחב האישי,"
שאול נע הצידה, מרחף במבטו על חבריו לשיעור.
הוא באמת מוטרד, ציין לעצמו אלי. ידברו על זה אחר כך, אם יהיה זמן. "אז תפתח איפה שעצרנו, אמיגו. 'תה פותח?"
בום.
הרחש העמלני נפסק באחת.
"מה זה הי-" שאל יונתן מאחוריהם, נקטע בבום נוסף, קרוב יותר.
דלתות ההיכל נפרצו.
בנדוד עמד שם. בעיניו מפלי טירוף תאבים לדם. זה לא היה מזיק כל כך, אלמלא אחז בין ידיו קלצ' טעון, רותח. קטלני.
הוא לא התקדם פנימה אפילו בצעד. לא היה צורך.
הוא ריסס כל מה שזז או לא בטווח הראייה שלו, הופך את האולם בשניות לשדה קטל.
אלי שמע את חבריו נחרדים, ראה את הסטנדרים שטסו בניסיון נואש לעכב, אולי למנוע. הוא הריח את פחד המוות, הבחין שהמקום מתרוקן והרגיש שמישהו מושך אותו בכוח מוגזם, מבועת, הרחק מהזירה המטווחת.
הוא עצמו נגע בכול זה מלמעלה. הרבה מעל העשן, הפיח, הריח והמראות. היה ולא היה.
עד כאן, כמאמר הבדיחה, אני זוכר, דוקטור.
***

 

[נעה613]

חשוך ושקט.
אז זהו עולמם של המתים.
הוא מרגיש כל כך רגוע כאן. אין לאן לרוץ, אין בשביל מה. טוב לו פה. הוא רוצה להישאר. אז למה לדקור ככה?!
"הוא מתעורר," אמר מישהו ממרחק של קילומטרים.
"אז תמשיך," ענה לו אחר.
הם המשיכו, כי זה הלך ונעשה כואב יותר ויותר.
בקצה של מנהרת החושך בה היה הוא ראה משהו עמום מהבהב.
"שלום, בחורצ'יק." חייך המישהו.
"אל תיבהל, אנחנו יודעים שאתה לא רואה שום דבר." השני התרחק מעט, מתעסק במשהו עלום. "אולי חוץ מקצת אור."
אלי ניסה את כוחו בלהפיק צליל מהגרון. "היי," היה כל מה שאמר.
"היי גם לך," האח העמיד פני משועשע. מבעד לחזות הזאת התחבא לחץ. נקווה שתשרוד את הלילה.
"מה קרה לי?"
"אתה... נפצעת," הרופא התורן חכך בדעתו מה לומר ומה לא. יש דברים שצריך לעשות בהשגחה, עם עובד סוציאלי וכזה. חבל להסתבך.
"מה הדבר האחרון שאתה זוכר?" מצוין, זה משפט שעובד סוציאלי היה אומר.
"למדנו," שחזר אלי. "ואז מישהו נכנס וירה."
"זהו? עד כאן?"
לא, אבל אין לי כוח לפרט.
"אוקי," הסתפק בכך הרופא. "אני אשלים לך פערים: היה פיגוע אצליכם בישיבה. המחבל הוא ההרוג היחיד," עד כה, התאפק מלומר. "ואתה הפצוע היחיד."
"אה," הפצוע היחיד? זה הגיוני, לא היו שם הרבה באולם, באותו יום. כמה זמן עבר בכלל, אם כבר?
"אתה חטפת קליע מתחת לצלעות, והוצאנו לך רסיסים מהכתף והאוזניים. אל תבדוק את זה, חמוד," תפס את ידו שפתחה בגישושים. "זה יכאב."
הוא נכנע, עוזב את גופו ואת שאלת הכמה-זמן-עבר.
התורן ראה אותו שוקע חזרה בתהומות חוסר ההכרה, ונאנח. את הבשורה העיקרית נספר לך כשתהיה מוכן לזה, ילד. אם יהיה למי.

 

[נעה613]

תגובה, אות חיים\שזה מעניין מישהו, כל דבר אקבל בברכה. אפילו ביקורת!

 

[מגבת]

כתיבה יפהפייה, זורמת.
נראה לי שהעלילה סטתה מהר מדי,
עוד לא הכרתי את אלי מספיק,
חוץ מזה שהוא מאוזן בדעותיו ומסור לחבריו.

 

[מ. ש]

מה זה להשאיר אותי ככה בלילה?
ממש להמשיך!

 

[נעה613]

נראה לי שהעלילה סטתה מהר מדי,
עוד לא הכרתי את אלי מספיק

תודה שהערת על זה. בהחלט נכון, וזה קרה כי הכיוון הוא סיפור קצר ולא עלילה מתמשכת, אז פחות שמתי לב לעניין הזה. תודה!

 

[נעה613]

ממש להמשיך!

תודה! ייקרה, בעזרת השם.

 

[נעה613]

זה לקח זמן. בהתחלה היה ער לכמה דקות בהפסקות של יממה ויותר, עבר דרך ערנות לפרקים עד שבסופו של דבר, מצבו התייצב סופית והוא הועבר למחלקה דחופה פחות. "זמן הפינוק נגמר," הודיע לו אז דוקטור גנס, מסיר את סטטוסקופו.
הביקורים החלו להתנחשל אל החדר, כמו סכר שנפרץ. כל מי שהכיר אותו מכלי שני או שלישי ראה לנכון לנכוח כאן ולהביע איחולי החלמה חמים.
אם להיות כנה- הוא נהנה מזה מאוד. אף פעם לא הייתה לו בעייה עם יתר תשומת לב. אם לפעמים הכביד עליו, למד לנצל את כושר המשחק המעולה שלו והעמיד פני מחוסר הכרה.
מדהים כמה שזה היה קל.
אבל עברו שבועיים של אשפוז, והמצב עבר מלא-לחלוטין-ברור לסטטי. דברים החלו להתבהר ורמזים עפו סביבו על סיכום האירוע מבחינת הטווח הארוך.
ובמילים חגיגיות פחות, מה ישתפר ומה לעולם לא ישוב לקדמותו.
"נתחיל מהקל אל הכבד." פתח מנהל המחלקה. הוא, סגנו, אח רפואי בכוננות, עובדת סוציאלית ואבא ואמא ישבו או עמדו סביב המיטה שלו והאזינו בדריכות. פיל עמד בחדר, לופת בחדק שלו את הצוואר שלו ומשטיח את נשימותיו. "לאוזנים של אלי לא קרה כלום חוץ משריטה מכוערת שעד החתונה תעבור. הוצאנו רסיס מהכתף, עם קצת מזל גם ממנו לא יישאר זכר. לגבי החור בבטן-" מישהו קטע אותו בצקצוק.
"אתה לא אמור לדבר ככה! תשתמש במילה פציעה!"
"אבל זה חור! אתה רוצה שהוא לא יהיה מודע לעצמו?"
אלי התפלא שהוא מסוגל לצחוק על הקליע הזה, שהסב לו את הסבל של חייו. "אני מוכן שזה יהיה חור, אם הוא ייסגר."
"אז זהו," חייך מנהל המחלקה בניצחון. "ייסגר בעזרת השם. אתה תצטרך להשקיע הרבה בפיזיותרפיה כדי לחזור לתפקוד מלא, אבל כאן זה ייגמר. רק דבר אחד אחרון נשאר-"
אלי שמע את כל הנוכחים לוקחים נשימה עמוקה. החדק התהדק על צווארו ומה שנשאר לו מהבטן התהפך בתוכה.
מנהל המחלקה לקח צעד אחורנית, מפנה מקום לעובדת הסוציאלית. היא התקרבה, הציגה את עצמה ועד מהרה הגיעה לעיקר, עוצרת את סבלו של אלי מהספק.
היא בישרה לו, בקול שלא רעד ולא גמגם, שהאפלה שמכסה את עיניו תישאר שם, כפי שהיא, לנצח.

 

[yael305]

לאא
מסכן אליי
ואיזה סיפור יפה!!
נראה לי עוד לא הספקתי להגיב