שיתוף חופשי "נשארתי"

[משה איור]

השם שלי לא חשוב.
שם זה משהו שמקבלים כשיש עתיד. שם זה משהו שקוראים לך בו מישהו שמכיר אותך. שם זה מותרות.


כשהגעתי לשם, כבר לא הייתי אדם. הייתי מספר. קר על היד. חם בבשר.
ביום הראשון עוד ניסיתי לזכור מי הייתי לפני. ביום השני זה כבר כאב מדי.


הריח היה הדבר הראשון ששבר אותי. לא הצעקות. לא המכות. הריח.
ריח שלא ידעתי מאיפה הוא בא, אבל הגוף ידע. הגוף תמיד יודע לפני הראש.


למדתי מהר לא להסתכל בעיניים. עיניים זה מסוכן. עיניים מזכירות לך שמולך עומד מישהו שהיה פעם ילד. או אבא. או מישהו שאהב לשיר.
שם — שירה הייתה פשע.


הזמן לא זז. הוא נמרח.
רעב לא מגיע בגלים — הוא יושב.
קור לא עובר — הוא מתיישב בתוך העצמות.


בלילה הייתי מדבר עם עצמי בלחש. לא תפילות. לא בקשות.
רק משפט אחד שחזר שוב ושוב:
“עוד יום אחד. רק עוד יום”.


ראיתי אנשים חזקים נופלים.
וראיתי אנשים שכבר לא נשאר מהם כלום — ממשיכים ללכת.
לא מתוך אומץ. מתוך הרגל.


יום אחד נפל לידי חתיכת לחם. קטנה. יבשה.
החזקתי אותה הרבה זמן. לא אכלתי.
פחדתי מהרגע שאחרי.


בסוף אכלתי.
ובכיתי.
לא כי היה טעים —
כי נזכרתי איך זה לאכול בלי לפחד.


כשהכול נגמר, אמרו לי שאני חופשי.
לא הבנתי את המילה.
חופש זה כשאתה יודע לאן ללכת.
לי לא היה לאן.


שנים לקח לי להאמין שאני חי.
שנים לקח לי להפסיק לספור אנשים בחדר.
עד היום, כשאני מריח עשן — הגוף שלי חוזר לשם לפני שאני מספיק לחשוב.


אבל נשארתי.


לא כי הייתי חזק.
לא כי הייתי מיוחד.
פשוט כי נשארתי.


ואם יש משהו אחד שאני רוצה שמי שקורא את זה יבין —
זה שאי אפשר להבין.
אפשר רק לזכור.


כי כל עוד מישהו עוד שומע את הקול שלי —
לא הכול נשרף.