שיתוף - לביקורת נעל

  • הוסף לסימניות
  • #1
חניתי ברחוב צדדי, והדלקתי את הנורה מעל הראש.
הוצאתי את צרור הניירות מהכיס לשנן שוב את מהלך הסוגיה.
כיביתי את המזגן ופתחתי חלון במקומו.
תמיד לפני שיעור כללי אני טיפה לחוץ. גם אחרי כמה מחזורים עולה בי החשש שאתבלבל בסדר הדברים. נסיון או לא נסיון, אתה פוחד מהתלמידים שלך, ילדים בני תשע עשרה. ככה זה.

לפתע התכופף אל חלוני איש מבוגר מאד ושאל אותי לשמי.
אמרתי לו.
"מיד זיהיתי אותך" חייך, שיניו צחורות וישרות מכדי להיות טבעיות.
בטח רוצה להכניס את הנכד שלו לישיבה, או פרוטקציה אחרת, חשבתי.
"אתה לא זוכר אותי"? שאל.
צמצמתי עיניים וניסיתי להשיל מדמותו את מעמסת השנים.
"הייתי הָרֶבֶּה שלך בכיתה ח".
הרב גלוזקנט - נזכרתי.
נזכרתי כמה שנאתי אותו.

הוא עשה לי את המוות, ולא הפסיק לומר לי שאני בטלן, וחסר כל רצון טוב, ורק סנדלר יצא ממני. אני לא אשכח איך פעם כשפטפטתי תוך כדי שיעור עם הילד שמאחוריי, הוא חלץ את נעלו והניח אותה בשקט על השולחן.
נראה לך שתוכן לתקן את זה? שאל. והכיתה התגלגלה מצחוק.

"אתה גר באיזור"? שאל, נשען בשתי ידיו על חלון הרכב.
"לא בדיוק, אני רק עובר פה".
"ההורים שלך עוד בחיים? אני זוכר את אבא שלך, תלמיד חכם היה".
"היה ועדיין. אמא שלי נפטרה והוא גר אצלי".

הוא עזב את האוטו וידיו עיסו את גבו כשהתיישר.
"היית שובב אתה", אמר וחיוכו חשף שוב את התותבות המושלמות שלו. "כמה שניסיתי לעשות ממך בנאדם, לא... היית קשה, קשה מאד, ולמרות כל המומחיות שלי...לא הצלחתי" הוא צחקק קצת ואחר כך הציץ בפניי החתומות והבעתו התחלפה לנבוכה קצת.
"נו טוב, ככה זה בחיים, לפעמים" אמר ושפשף את ידיו זו בזו.
"אתה עוד עובד בהוראה?" שאלתי.
"מפקח", אמר בגאווה מהולה בעייפות. "ואתה, מה אתה עושה היום?"
"יש לי סנדלריה", אמרתי.
הוא הביט בי, ממשיך לשפשף את ידיו לאיטו.
"די מצליחה, אנשים מרוצים מאד, ברוך השם".
"נו, ברוך השם ברוך השם", מלמל.
הוא החל לפסוע לאחור, "אתה יודע, היה לך פוטנציאל לא רע", אמר פתאום בקול אחר.
עיניו שוטטו לאורך הרכב וחזרו אליי, "בן כמה אתה, ארבעים וחמש? חמישים? יש לך כבר כסף, אתה עדיין יכול ל... אתה יודע רבי עקיבא התחיל בגיל..." הוא השתתק פתאום והניף בידו "אני זקן חסר תקנה, מה אני רוצה ממך" צחק במבוכה "היה נעים לפגוש בך" אמר כשהוא גורר את רגליו על המדרכה ומתרחק, "תמסור דש לאבא".

סגרתי את החלון והדלקתי את המזגן.
כיביתי את האור וישבתי בחושך כמה דקות.
אחר כך הכנסתי את צרור המראה-מקומות לכיס הפנימי של הפראק, התנעתי את הרכב ונסעתי אל הישיבה, למסור את השיעור כללי כמו בכל יום שלישי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
חניתי ברחוב צדדי, והדלקתי את הנורה מעל הראש.
הוצאתי את צרור הניירות מהכיס לשנן שוב את מהלך הסוגיה.
כיביתי את המזגן ופתחתי חלון במקומו.
תמיד לפני שיעור כללי אני טיפה לחוץ. גם אחרי כמה מחזורים עולה בי החשש שאתבלבל בסדר הדברים. נסיון או לא נסיון, אתה פוחד מהתלמידים שלך, ילדים בני תשע עשרה. ככה זה.

לפתע התכופף אל חלוני איש מבוגר מאד ושאל אותי לשמי.
אמרתי לו.
"מיד זיהיתי אותך" חייך, שיניו צחורות וישרות מכדי להיות טבעיות.
בטח רוצה להכניס את הנכד שלו לישיבה, או פרוטקציה אחרת, חשבתי.
"אתה לא זוכר אותי"? שאל.
צמצמתי עיניים וניסיתי להשיל מדמותו את מעמסת השנים.
"הייתי הָרֶבֶּה שלך בכיתה ח".
הרב גלוזקנט - נזכרתי.
נזכרתי כמה שנאתי אותו.

הוא עשה לי את המוות, ולא הפסיק לומר לי שאני בטלן, וחסר כל רצון טוב, ורק סנדלר יצא ממני. אני לא אשכח איך פעם כשפטפטתי תוך כדי שיעור עם הילד שמאחוריי, הוא חלץ את נעלו והניח אותה בשקט על השולחן.
נראה לך שתוכן לתקן את זה? שאל. והכיתה התגלגלה מצחוק.

"אתה גר באיזור"? שאל, נשען בשתי ידיו על חלון הרכב.
"לא בדיוק, אני רק עובר פה".
"ההורים שלך עוד בחיים? אני זוכר את אבא שלך, תלמיד חכם היה".
"היה ועדיין. אמא שלי נפטרה והוא גר אצלי".

הוא עזב את האוטו וידיו עיסו את גבו כשהתיישר.
"היית שובב אתה", אמר וחיוכו חשף שוב את התותבות המושלמות שלו. "כמה שניסיתי לעשות ממך בנאדם, לא... היית קשה, קשה מאד, ולמרות כל המומחיות שלי...לא הצלחתי" הוא צחקק קצת ואחר כך הציץ בפניי החתומות והבעתו התחלפה לנבוכה קצת.
"נו טוב, ככה זה בחיים, לפעמים" אמר ושפשף את ידיו זו בזו.
"אתה עוד עובד בהוראה?" שאלתי.
"מפקח", אמר בגאווה מהולה בעייפות. "ואתה, מה אתה עושה היום?"
"יש לי סנדלריה", אמרתי.
הוא הביט בי, ממשיך לשפשף את ידיו לאיטו.
"די מצליחה, אנשים מרוצים מאד, ברוך השם".
"נו, ברוך השם ברוך השם", מלמל.
הוא החל לפסוע לאחור, "אתה יודע, היה לך פוטנציאל לא רע", אמר פתאום בקול אחר.
עיניו שוטטו לאורך הרכב וחזרו אליי, "בן כמה אתה, ארבעים וחמש? חמישים? יש לך כבר כסף, אתה עדיין יכול ל... אתה יודע רבי עקיבא התחיל בגיל..." הוא השתתק פתאום והניף בידו "אני זקן חסר תקנה, מה אני רוצה ממך" צחק במבוכה "היה נעים לפגוש בך" אמר כשהוא גורר את רגליו על המדרכה ומתרחק, "תמסור דש לאבא".

סגרתי את החלון והדלקתי את המזגן.
כיביתי את האור וישבתי בחושך כמה דקות.
אחר כך הכנסתי את צרור המראה-מקומות לכיס הפנימי של הפראק, התנעתי את הרכב ונסעתי אל הישיבה, למסור את השיעור כללי כמו בכל יום שלישי.
פשוט וואו אחד ענק!!!!
רק שאלה, מקובל שראשי ישיבות נוהגים?
לא מתמצאת, אבל אלו שאני מכירה מגיעים עם מוניות/ נהגים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
הכניס לו מט סנדלרים
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
וואו. מסר עוצמתי, וכתיבה לא פחות ממנו.
אהבתי את התיאורים של הפרטים השוליים שמאד מוסיפים (כמו השיניים התותבות, ידיו שעיסו את גבו וכו').

הערה קטנה:
המילה 'אמר' חוזרת על עצמה קצת יותר מידי לאורך הדיאלוג. לדעתי אפשר אולי להמיר אותה בחלק מהפעמים, לדוגמה:
"היית שובב אתה", אמר וחיוכו חשף שוב חיוכו את התותבות המושלמות שלו.
"מפקח", אמר בגאווה מהולה בעייפות היתה בקולו.
"היה נעים לפגוש בך" אמר כשהוא החל גורר את רגליו על המדרכה ומתרחק
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
חניתי ברחוב צדדי, והדלקתי את הנורה מעל הראש.
הוצאתי את צרור הניירות מהכיס לשנן שוב את מהלך הסוגיה.
כיביתי את המזגן ופתחתי חלון במקומו.
תמיד לפני שיעור כללי אני טיפה לחוץ. גם אחרי כמה מחזורים עולה בי החשש שאתבלבל בסדר הדברים. נסיון או לא נסיון, אתה פוחד מהתלמידים שלך, ילדים בני תשע עשרה. ככה זה.

לפתע התכופף אל חלוני איש מבוגר מאד ושאל אותי לשמי.
אמרתי לו.
"מיד זיהיתי אותך" חייך, שיניו צחורות וישרות מכדי להיות טבעיות.
בטח רוצה להכניס את הנכד שלו לישיבה, או פרוטקציה אחרת, חשבתי.
"אתה לא זוכר אותי"? שאל.
צמצמתי עיניים וניסיתי להשיל מדמותו את מעמסת השנים.
"הייתי הָרֶבֶּה שלך בכיתה ח".
הרב גלוזקנט - נזכרתי.
נזכרתי כמה שנאתי אותו.

הוא עשה לי את המוות, ולא הפסיק לומר לי שאני בטלן, וחסר כל רצון טוב, ורק סנדלר יצא ממני. אני לא אשכח איך פעם כשפטפטתי תוך כדי שיעור עם הילד שמאחוריי, הוא חלץ את נעלו והניח אותה בשקט על השולחן.
נראה לך שתוכן לתקן את זה? שאל. והכיתה התגלגלה מצחוק.

"אתה גר באיזור"? שאל, נשען בשתי ידיו על חלון הרכב.
"לא בדיוק, אני רק עובר פה".
"ההורים שלך עוד בחיים? אני זוכר את אבא שלך, תלמיד חכם היה".
"היה ועדיין. אמא שלי נפטרה והוא גר אצלי".

הוא עזב את האוטו וידיו עיסו את גבו כשהתיישר.
"היית שובב אתה", אמר וחיוכו חשף שוב את התותבות המושלמות שלו. "כמה שניסיתי לעשות ממך בנאדם, לא... היית קשה, קשה מאד, ולמרות כל המומחיות שלי...לא הצלחתי" הוא צחקק קצת ואחר כך הציץ בפניי החתומות והבעתו התחלפה לנבוכה קצת.
"נו טוב, ככה זה בחיים, לפעמים" אמר ושפשף את ידיו זו בזו.
"אתה עוד עובד בהוראה?" שאלתי.
"מפקח", אמר בגאווה מהולה בעייפות. "ואתה, מה אתה עושה היום?"
"יש לי סנדלריה", אמרתי.
הוא הביט בי, ממשיך לשפשף את ידיו לאיטו.
"די מצליחה, אנשים מרוצים מאד, ברוך השם".
"נו, ברוך השם ברוך השם", מלמל.
הוא החל לפסוע לאחור, "אתה יודע, היה לך פוטנציאל לא רע", אמר פתאום בקול אחר.
עיניו שוטטו לאורך הרכב וחזרו אליי, "בן כמה אתה, ארבעים וחמש? חמישים? יש לך כבר כסף, אתה עדיין יכול ל... אתה יודע רבי עקיבא התחיל בגיל..." הוא השתתק פתאום והניף בידו "אני זקן חסר תקנה, מה אני רוצה ממך" צחק במבוכה "היה נעים לפגוש בך" אמר כשהוא גורר את רגליו על המדרכה ומתרחק, "תמסור דש לאבא".

סגרתי את החלון והדלקתי את המזגן.
כיביתי את האור וישבתי בחושך כמה דקות.
אחר כך הכנסתי את צרור המראה-מקומות לכיס הפנימי של הפראק, התנעתי את הרכב ונסעתי אל הישיבה, למסור את השיעור כללי כמו בכל יום שלישי.
מדהים!

שתי הערות
1. כשקראתי את המילים 'לפתע התכופף אל חלוני' חשבתי שכתוב 'חילוני', והמשכתי עד אמצע הסיפור עם הטעות הזאת, שבן שיחו של המספר הוא חילוני. כדאי אולי להחליף את המילה או לתאר את היהודי המבוגר.
2. אולי כדאי לגלות רק בסוף הסיפור את האמת, שהמספר הוא ראש ישיבה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
פשוט וואו אחד ענק!!!!
רק שאלה, מקובל שראשי ישיבות נוהגים?
לא מתמצאת, אבל אלו שאני מכירה מגיעים עם מוניות/ נהגים.
נכון, צודקת. חוץ אולי מישיבת קיבוץ קיקיונית אי שם בגבול לבנון המונה שמונה בחורים ועז, עם ראש ישיבה צעיר ודינאמי שהוא בעצם גם המנהל המזכיר האב-בית והטבח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
מדהים!

שתי הערות
1. כשקראתי את המילים 'לפתע התכופף אל חלוני' חשבתי שכתוב 'חילוני', והמשכתי עד אמצע הסיפור עם הטעות הזאת, שבן שיחו של המספר הוא חילוני. כדאי אולי להחליף את המילה או לתאר את היהודי המבוגר.
לא מאמינה, גם נפלתי בזה.
עד עכשיו הייתי בטוחה שהמורה נהיה חילוני:sne:
עכשיו קראתי שוב כדי להאמין שזו הסיבה היחידה שבגללה לאורך כל הסיפור דמיינתי את המורה שירד מהדרך חילוני מבוגר עם קרחת, שיניים תותבות ולוק של מפקח בית ספר ממלכתי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
וואו. מסר עוצמתי, וכתיבה לא פחות ממנו.
אהבתי את התיאורים של הפרטים השוליים שמאד מוסיפים (כמו השיניים התותבות, ידיו שעיסו את גבו וכו').

הערה קטנה:
המילה 'אמר' חוזרת על עצמה קצת יותר מידי לאורך הדיאלוג. לדעתי אפשר אולי להמיר אותה בחלק מהפעמים, לדוגמה:

זאת מקצוענות אמיתית, תודה רבה.

ואולי בגלל שכתבתי אמר אמר אמר - עשו מזה פרוג מאמר
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
מדהים!

שתי הערות
1. כשקראתי את המילים 'לפתע התכופף אל חלוני' חשבתי שכתוב 'חילוני', והמשכתי עד אמצע הסיפור עם הטעות הזאת, שבן שיחו של המספר הוא חילוני. כדאי אולי להחליף את המילה או לתאר את היהודי המבוגר.
2. אולי כדאי לגלות רק בסוף הסיפור את האמת, שהמספר הוא ראש ישיבה?
בתחילה חשבתי באמת להשאיר את ההפתעה לשורה האחרונה, אבל זה הרגיש לי קצת לא תקין, כי כשהוא אומר "אני סנדלר" ואתה חושב שזה אמיתי, ברגע שאתה מגלה שהוא ראש ישיבה, אתה חושב, רגע מה, הוא גם סנדלר וגם ראש ישיבה? או שהוא שיקר? אבל כשזה ידוע מראש זה זורם יותר כעקיצה ולא כשקר.

ולגוף העניין, כבר העירו לי שלפעמים שאני מגלה את הקלפים מוקדם מדי, והאמת שאני די אוהב לא להשאיר פצצה לשורה האחרונה. כי הפתעה זה נחמד זו הנאה חריפה - בלואו מיינד. אבל זה יותר פובליציסטי ופחות ספרותי. בסיפור אני רוצה כנות, שותפות לאורך כל הדרך בלי מסכות ושקרים. אני אוהב ללכת עם הקורא כתף אל כתף ולא פנים אל פנים.
אני לא רוצה להרגיש כמו איש מכירות שמחזיק יד אחת מאחורי הגב ואומר בקול מתוק "מה נשמע, אתה נראה ממש טוב היום" ועוד ליקוקים כאלה. אני אוהב לדבר כשהמוצר מוחזק לפני בשתי ידיים.

ההנאה מהסיפור פחות חריפה אמנם באופן כזה, היא לא כמו לאכול מגנום, פצצת סוכר גדושת טעמים הנוקבים ויורדים חדרי בטן ומסחררים מח ולב. אלא יותר כמו טיול שליו בטבע, הנאה רגועה ושקטה העוטפת אותך בחמימות פשוטה ותמימה, אמיתית יותר, שלמה יותר.

במבט כללי יותר, זו שאלה רחבה יותר בפילוסופיה של החיים.

עשיר שאוכל כל יום במסעדה לא נהנה כמו קבצן שאוכל במסעדה פעם בשנתיים.

אז מה אתה בוחר? להנות כל יום ברמה נמוכה מאד, אבל בלי סבל כלל. או לסבול שנתיים בשביל לקבל הנאה חדה בעוצמה אדירה – פעם בשנתיים.

חזל אמרו שצדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, כלומר שהם מקבלים שכר (הנאה רוחנית של דבקות בהשם), אבל כדי למקסם את ההנאה, ולא לתת להרגל לשחוק אותה – הדבקות הולכת ומתגברת מיום ליום, כך שהם מקבלים שיא ועוד שיא ללא הפסקה, לנצח (כי השם הוא אינסוף, אז גם הדבקות בן אינסופית).

אבל מנגנון כזה רק אלוקים יכול לבנות. אנחנו מאידך, חייבים להחליט איזה גרף אנחנו מעדיפים, קו ישר ונמוך, או תנודתי עם שיאים ושפלים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
יפייפה כמו תמיד.

נהניתי לדעת את תפקידו של התלמיד מראש,
זה יצר אצלי יותר הזדהות איתו וסלידה מהמורה הזקן.
אם הפאנץ' מונחת בסוף אז מרגישים צופים מהצד בסיטואציה,
אך כשהקורא כבר יודע את המידע בהתחלה, הוא עובר את התהליך יחד עם הדמות- ומהזווית שלה.
אולי זה חלק ממה שגורם לסיפורים שלכם להיות כ"כ אנושיים ונוגעים?
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
לא מאמינה, גם נפלתי בזה.
עד עכשיו הייתי בטוחה שהמורה נהיה חילוני:sne:
עכשיו קראתי שוב כדי להאמין שזו הסיבה היחידה שבגללה לאורך כל הסיפור דמיינתי את המורה שירד מהדרך חילוני מבוגר עם קרחת, שיניים תותבות ולוק של מפקח בית ספר ממלכתי.
האמת שזה יכול להיות רעיון חזק שהרבי המטיף נעשה חילוני והתלמיד הדפוק - ראש ישיבה.
אולי פעם כשארחיב את הסיפור ואשפץ אותו, אשתמש ברעיון הזה.
ברשותך כמובן...
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
שיתוף מיוחד!
הרבה מחשבות...
האמת שזה יכול להיות רעיון חזק שהרבי המטיף נעשה חילוני והתלמיד הדפוק - ראש ישיבה.
אולי פעם כשארחיב את הסיפור ואשפץ אותו, אשתמש ברעיון הזה.
ברשותך כמובן...
כבוד הסופר, התנגדות.
דווקא זה שהמורה נעשה מפקח, העצים את הסיפור מאוד.
להפוך אותו לחילוני, בעיני, יפחית מהמורכבות והיופי שבסיפור.
לשיקול דעתכם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
מדהים ביותר!
1. כשקראתי את המילים 'לפתע התכופף אל חלוני' חשבתי שכתוב 'חילוני', והמשכתי עד אמצע הסיפור עם הטעות הזאת, שבן שיחו של המספר הוא חילוני. כדאי אולי להחליף את המילה או לתאר את היהודי המבוגר.
ג"א מצטרף.
נכון, צודקת. חוץ אולי מישיבת קיבוץ קיקיונית אי שם בגבול לבנון המונה שמונה בחורים ועז, עם ראש ישיבה צעיר ודינאמי שהוא בעצם גם המנהל המזכיר האב-בית והטבח.
ר' ישראל שיף היקר. כאן הרב גלנץ ('הרב', נו נו, התואר הזה פשוט לא מספיק לי..).
הלם וחלחלה מילאוני שעה שקראתי את דבריך אלה.
חשבתי שסיגריה אחת מעבר למכסה (בסתר, בסתר..) תוכל להרגיע אותי, אבל זה פשוט לא מרפה ממני עד שנאלצתי לכתוב מדם לבי ולמחות על העוול שעשית לי במו מקלדתך.
אחרי דבריך אני מוצא עצמי בדילמה לא פשוטה:
האם להאמין ואז אצטרך גם לנהוג בסתר (מלבד לעשן בסתר ולאכול בורקס במאפיה של הבן של ההוא בסתר), או לא להאמין ואז ממילא גם לפקפק בכל הסיפור שכתבת אודותיי (שמי כמוני יודע עד כמה הוא נכון).

לכן אשמח באם תוכל לבאר את מילותיך למען אשב בנחת על כסאי.
רגע, מה זו הפרסומת הזו? 'היחיד שיכול לשנות אותך זה אתה בעצמך', אני צריך שניה לתקן פה משהו, איפה הלורד השחור שלי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
האמת שזה יכול להיות רעיון חזק שהרבי המטיף נעשה חילוני והתלמיד הדפוק - ראש ישיבה.
אולי פעם כשארחיב את הסיפור ואשפץ אותו, אשתמש ברעיון הזה.
ברשותך כמובן...
מבחינתי זה רעיון שלך.
בכל אופן, כך קראתי את הסיפור...

דווקא אהבתי את הרעיון הזה של היפוך התפקידים בין המלמד הכושל לתלמיד המסכן,
בפרט המשפט הזה שלגמרי סגר לי את המעגל:
אתה עדיין יכול ל... אתה יודע רבי עקיבא התחיל בגיל..." הוא השתתק פתאום והניף בידו "אני זקן חסר תקנה, מה אני רוצה ממך"
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
דווקא זה שהמורה נעשה מפקח, העצים את הסיפור מאוד.
להפוך אותו לחילוני, בעיני, יפחית מהמורכבות והיופי שבסיפור.
מסכימה עם זה.
זה יהפוך את הסיפור לקיטשי. מין "הפי אנד" יותר מידי מתבקש.
הייתי ממליצה להשאיר אותו אותנטי כפי שהוא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
שיתוף מיוחד!
הרבה מחשבות...

כבוד הסופר, התנגדות.
דווקא זה שהמורה נעשה מפקח, העצים את הסיפור מאוד.
להפוך אותו לחילוני, בעיני, יפחית מהמורכבות והיופי שבסיפור.
לשיקול דעתכם.
כן, אני נוטה להסכים. זה ייהפך לווארט יותר מאשר סיפורת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
מדהים ביותר!

ג"א מצטרף.

ר' ישראל שיף היקר. כאן הרב גלנץ ('הרב', נו נו, התואר הזה פשוט לא מספיק לי..).
הלם וחלחלה מילאוני שעה שקראתי את דבריך אלה.
חשבתי שסיגריה אחת מעבר למכסה (בסתר, בסתר..) תוכל להרגיע אותי, אבל זה פשוט לא מרפה ממני עד שנאלצתי לכתוב מדם לבי ולמחות על העוול שעשית לי במו מקלדתך.
אחרי דבריך אני מוצא עצמי בדילמה לא פשוטה:
האם להאמין ואז אצטרך גם לנהוג בסתר (מלבד לעשן בסתר ולאכול בורקס במאפיה של הבן של ההוא בסתר), או לא להאמין ואז ממילא גם לפקפק בכל הסיפור שכתבת אודותיי (שמי כמוני יודע עד כמה הוא נכון).

לכן אשמח באם תוכל לבאר את מילותיך למען אשב בנחת על כסאי.
רגע, מה זו הפרסומת הזו? 'היחיד שיכול לשנות אותך זה אתה בעצמך', אני צריך שניה לתקן פה משהו, איפה הלורד השחור שלי?
היי כבוד הרב גלנץ היקר.
תענוג לשמוע ממך, שמח לראות שאתה עדיין שומר על רוחך הצעירה.
תודה על שהזכרת לי את החוויה המרגשת שעברנו יחד, אתה מעלה בי זכרונות מרים-מתוקים שגורמים לי לרצות לבלות עוד קצת זמן איכות עם אישיותך הרבגונית.
מצטער ששכחתי אותך כשדברתי על רבנים ומכוניות, אבל כמו שאני מכיר אותך - אתה תסלח.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #20
שתי הערות
1. כשקראתי את המילים 'לפתע התכופף אל חלוני' חשבתי שכתוב 'חילוני', והמשכתי עד אמצע הסיפור עם הטעות הזאת, שבן שיחו של המספר הוא חילוני. כדאי אולי להחליף את המילה או לתאר את היהודי המבוגר.
2. אולי כדאי לגלות רק בסוף הסיפור את האמת, שהמספר הוא ראש ישיבה?
הסיפור הזה מופיע ב"מאמרים" באופן שהסוד מתגלה רק בסוף, כהצעתך.
גם את החלוני החזרתי שם בתשובה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת מקומט או חלק
קרן שמש חדרה מבעד לחלון, גורמת לר' שלומקה למצמץ, הוא פקח את עיניו ממלמל 'מודה אני' ונוטל את ידיו.

אחר ניגב אותם במגבת שהמתינה לו על השידה לידו, הוא התרומם לכדי ישיבה, נשען לאחור על ראש המיטה, מביט במיטה הריקה שלידו.

אשת נעוריו כבר איננה, הוא הביט בידיו המקומטות כלא מאמין, צובט עצמו לראות שהוא לא חולם, המציאות הכתה בפניו, הזדקנת. כן. אמר לעצמו בעודו צוחק צחוק של זקנים.

מלאך המוות כבר כאן. הוא מרגיש אותו קרוב. היום, מחר, שנה, שנתיים. זה יקרה.

לו רק היה מנצל את זמנו כשידיו עוד היו יפות, הרהר לעצמו.

אל מול עיניו צף כעת סבו ר' תנחום. הוא שלומקה היה בחור צעיר כשהגיע לישון עם סבו בבית, על מנת לעזור לו בפעולות השגרתיות שזקנים מתקשים בהם.

אחח זה היה קשה לראות כך את סבו, תמיד הרי היה כה צעיר ונמרץ. זוכר הוא איך היה נוהג להביט על ידיו הקמוטות של הסבא תנחום, מנסה להפנים שסבא תנחום, הזדקן.

סבא תנחום שפיקח היה, נוהג היה לצבוט לו בלחיו עם ידיו הקמוטות, לוקח את ידו החלקה של שלוימלה הצעיר מניח על ידו שלו ואומר "שלוימלה, גם לי היו פעם כאלו ידים וגם אני הייתי מסתכל כך על ידיו של סבא שלומקה שלי. דע לך" היה מוסיף כשאצבעו מתנופפת מולו באזהרה, "שמהר מאוד גם הידיים שלך יהיו מקומטות ככה".

אחר היה נאנח ושוקע במחשבות, "איי איי איי שלוימלה, אתה עוד צעיר. לו הייתי משכיל לנצל את הזמן כשידי עוד היו יפות כשלך."

נקישה קלה על הדלת החזירה את סבא שלומקה למציאות, נער עדין ושחרחר עמד בפתח פותח את הדלת בהססנות, סבא שלומקה חייך אליו וסימן לו להתקרב.

נכדו היקר והעדין התעניין בשלומו איך הוא מרגיש, סבא שלומקה נפנף בידיו כאומר לא חשוב. הוא שם לב למבטים החפוזים על קמטי ידיו.

"קרב אלי תנחום יקירי, הראה לי את ידיך היפות, הראה לי את הזמן שעוד מחכה לך".

סוף​
"די, זהו, אני גמור!" דוד שייע היה מיואש.

"מה קרה?" חיים משה היה נכון לעזור.

"מה מה קרה? כאילו שאתה לא יודע..." קולו נשבר.

"אה, אופס... הפשיטה על המפעל שלך..." הוא באמת שלא התכוון לפגוע.

"אה, אתה אפילו לא מעודכן. מצאו פערים של כמה מיליונים בדיווחים, שחררו אותי עם מעקב עד המשפט בעוד שבוע. הולכים לגזור עליי איזה שלושים שנה!" אמר דוד שיי'ע באימה.

"אתה לא אמיתיי! מה אתה אומר... רחמונע'ס! אתה צריך ל.... רגע! יש לי רעיון אדיר!" חיים משה קפץ באחת.

"מה רעיון, מה אדיר? אתה לא מבין שאני במצב ש..." הוא לא מיהר להתרגש.

"לא, אתה לא מבין! נכון יש לי את הבית ספר לחינוך מיוחד?"

"כן, אבל למה בדיוק זה קשור לכסף העצום שהרווחתי ועכשיו הלך לקנסות. שלא לדבר על שנות הכלא הנוראי שאני עומד לעבור?"

"תקשיב!!!!!! עוד יומיים יש ביקור של טראמפ אצלנו בבית הספר! משהו שהוא עושה כל שנה לכמה בתי הספר ענקיים לילדים מיוחדים... בקיצור, יש איזה שעה שהוא הולך להסתובב איתי בבית ספר, אתה תבוא איתנו לסיבוב, דבר איתו, ספר לו את המצב שלך, תבכה, תסביר לו שמהיום אתה סרגל במיסים! אני אומר לך זה יעבוד, כך זה עובד איתו, אתה תרוויח את הכסף של הקנס אפילו!"

"וואו, אני לא מאמין, תודה, אין מילים!" דוויד שיי'ע דמע ברגש.

---------------------------------------

לאחר יומיים:

חצי שעה אחרי בואו של הנשיא:

"טוב, דוויד שיי'ע, תקשיב! עכשיו זה הזמן שלך, גש אליו!" לחש חיים משה באוזנו של הנ"ל.

"חח דקה, אתה לא מבין איזה סרטון שלחו לי עכשיו במייל, יואו, זה גדול!" דוויד שייע היה שקוע במסך.

"נו נו" הניד חיים משה את ראשו ברחמים. 'במה הוא מתעסק עכשיו...'

וכעבור עשרים דקות:

"דוויד שיי'ע!! אתה מוכן כבר לגשת אליו?" חיים משה לא ידע את נפשו מלחץ. פחד שמלווי טראמפ יראו את פרצופו האדום ומי יודע מה יחשבו עליו...

"שנייה, אני יושב פה, הולכות לי הרגליים!"

כעבור עוד חמש דקות:

"נווווו?" לחש חיים משה בזעקה אילמת לדוד שיי'ע.

"רגע, אני צמא נורא!" אמר ופרש לכיוון ברזיה קרובה.

חיים משה התנצל בפני פמליית הנשיא במבוכה נוראה, שהוא זקוק לצאת לשנייה.

הוא צעד נמרצות בעקבותיו של דוד שייע', תופס אותו בחוזקה מאחורי עמוד שיסתיר אותו.

"תגיד לי אתה נורמליייייייייי?????? טראמפ כבר בדלת!!!! עוד שנייה הוא יוצא!!!! זו ההזדמנות האחרונה שלך לדבר איתו לפני שהוא הולך!!!! אתה יכול עכשיו בשיחה הזו להרוויח בחזרה את כל המיליונים ולהיפך, אם אתה לא מדבר איתו עכשיו, אתה יכול לאבד את כל העתיד שלך!!!!!!"

-----------------------------------

להבדיל אלף אלפי הבדלות.

עם ישראל!! תאחזו, השם בדלת!!!! עוד שנייה הוא יוצא!!!! עכשיו לפני יום הכיפורים וביום הקדוש זו ההזדמנות האחרונה שלכם לדבר איתו לפני שהוא הולך!!!! אתם יכולים עכשיו בתפילות שלכם, בחזרה בתשובה על העבר, בבכיה על העוונות ובקבלה לעתיד, להרוויח טוב בלי גבול!!!! ולהיפך, אם אתם לא תפעלו עכשיו בעת רצון המופלאה הזו, אתם עלולים חלילה לאבד את כל העתיד שלכם!!!!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  10  פעמים
למעלה