שיר מתי

  • הוסף לסימניות
  • #1
מתי יבוא יום ונאהב אותך, פשוט
לא למרות, לא בגלל ולא בשביל
סתם, ככה פשוט

ומתי נאהב את עצמנו, כפי שאנחנו

מתי יבוא יום ונכיר אותך, כמו שאתה
לא בנס, לא בהסתר ולא בטבע
סתם, ככה כמו שאתה

ומתי נכיר את עצמנו, בלי מסיכות

מתי יבוא יום ונרצה אותך, רגיל
לא במצוקה, לא באורה ולא בשגרה
סתם, ככה רגיל

ומתי נרצה את עצמנו, בלי ביקורות

מתי יבוא יום ונעבוד אותך, טבעי
לא מיראה, לא מאהבה ולא כמלומדה
סתם, ככה טבעי

ומתי נעבוד מעצמנו, ולא ממוסכמות

מתי יבוא יום ונפסיק לשאול, נבין
לא על הרע, לא על הטוב ולא על הכל
סתם, ככה נבין

ומתי נפסיק לשאול על העבר, נתקדם

מתי יבוא יום​
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
שלום וברכה.
שמי הוא שלמה, ואני בחור ישיבה ורב במילוי מקום בין הסדרים,
לפני שאני מגיע לנושא הפולמוס אני רוצה מעט להרחיב עליי כדי שנבין למה פתחתי את הפולמוס ולמה יש לי שאלה בכלל…
לצערי בשנות לימודיי בתלמוד תורה וישיבה קטנה עברתי סבל בל יתואר.
אלימות פיזית ומילולית…
מאז שאני ילד קטן… כיתה ב׳.ג. כבר אני רוצה להיות בתחום ובגיל הגדול יותר החלפתי לשיעורים שלמים רבנים שהחסירו…
ב״ה אני רב מחליף בתלמוד תורה שבו החינוך-מעל הכל, מאוד מרוצה שם.
(סתם לסקרנות, כמה פעמים בערך קוראים בחודש מכיתה א-עד כיתה ד בערך?)

רציתי לברר מספר דברים:
מה דעתכם על הענשה?
אני אישית סבור שלא העונש עוזר אלא ההסבר,
לצערי יצא לי להעניש אבל לאחר מכן לקחתי את הילד למקום שקט וגרמתי לו להבין למה נהגתי כפי שנהגתי… ב״ה ראיתי תוצאות טובות מכך, וכן שמעתי מחבריי לצוות החינוכי…
רציתי לברר-
1.מה דעתכם על כך?
2.בתור רבנים שכבר שנים בתחום האם אני נוהג נכון בכך או לא?
3. האם הדבר הגיוני שכאשר אני מעניש ילד-אני יודע שאני עושה את הדבר הנכון,
אבל אני מרגיש שאני מעניש יותר את עצמי ומרגיש כאב פיזי על הילד?
4. איך מגיעים להקשבה מלאה בכיתה בתור רב מחליף?
5. האם נכון לעיתים בתור רב מחליף לשנות את השיעור למשהו יותר אמיתי ונכון לחיים?
(ביננו, חשבון לא הכי רלוונטי לחיים-יש מחשבון. לעומת זאת (במחילה מכל הרבנים שמלמדים חשבון. וגם לי יצא ללמד…) כבוד רבו וכבוד אביו- במחילה. אבל לעניות דעתי מעט יותר חשוב…)
6. אשמח לקבל טיפים ללימוד יותר טוב ואיך להיות יותר טוב.
7. כמובן המטרה שלי רק לעשות טוב, אשתדל להקשיב לטיפים אך אני לא מתחייב שאקשיב לכולם.
יישר כח גדול!
ש.ס.ל.

אשכולות דומים

חברים רבים היינו, יחד צחקנו ובכינו, שלובי זרוע צהלנו בשבילי החיים.
בוקר אחד, חבר אחד נעלם, חדל להופיע, לא רץ עימנו עוד בשדות, הספדנוהו מרות, ניסנו לחפשו במחילות ומערות, ואיין, לחצנו חרש ידיים, והתעודדנו איש מקיום רעהו.

עבר שבוע, וחלף עוד, וחבר נוסף נעלם, התאדה לאי שם, דממנו לרגע, ייחלנו שישוב, לשווא.

התכווצנו לגוש רחלים מבוהלות, ניסנו לצחוק יחד, לצהול ברמה, ואופס עוד שניים הלכו לאותו חור שחור, האופק בלע את אדרתם... צרחתי את נשמתי, איה השה?

מצאוני השומרים, היכוני, פצעוני, סתם ככה כי הרעשתי להם בלילה. לא ראינו פה איש, ילד, לך לישון!

נותרנו מתי מעט, דלי כמות ואיכות, והבטנו חרש ביציקה שנבנתה מעל לראשינו, תמהים.

עת קדרו שמי החורף, כבר לא צחקנו, עייפים היינו, מפוחדים, תמהים תורו של מי יבוא. ובשעות שחדל המטר, נשמעו קולות מהיציקה שמעלינו, קולות מהדסים חרש, מצחקקים בלי פנים.

יום אחד, כשנותרתי לבדי, שכבתי בלב שדה נבורה, בהיתי מעלי, ומחשבות אובדניות רצו במוחי, שמא לאותה יציקה גסה נעלמו כל ידידי?
ערב פסח. שוב.
והיא יושבת, נזכרת בימים ההם, שגם הם נקראו ערב פסח.
כמה קשה להיזכר.
כמו שיעבוד מצרים – ימי שיעבוד.
תמיד תהתה אם זה באמת נכון שפרעה כבר לא נמצא, כי בתוכה—הוא עדיין שלט.


האמצעית במשפחה. עטופה בהוראות, פקודות, דרישות.
וביקורת.
תמיד ביקורת.


למה את לא קמה?
מאוחר!
תנקי את המקרר. את המדף הזה.
רגע, זה לא נקי.
למה את לא יודעת לנקות?
מתי תלמדי?
בעלך לא יסתדר איתך ככה!
את חייבת לבדוק למה זה קורה לך.
בואי, אני אלמד אותך איך מנקים.
תסתכלי טוב.
יופי.
בפעם הבאה תעשי ככה.


והפעם הבאה תמיד הגיעה.
ועמה הביקורת, לבושה בבגדים חדשים.
הפעם היא כבר שיפוצניקית מוסמכת.
באיזה חומר השתמשת?
זה לא טוב לארון.
קחי את השני ותעברי שוב.
רגע—עוד לכלוך בפינות.
את רואה?


לא, היא לא ראתה.
אבל היא ראתה.


יום רודף יום, שעה רודפת שעה.
וכשהיא סוף סוף נושמת רגע של מנוחה—
עשר עיניים נעוצות בה.


איך את יושבת?!
יש כל כך הרבה עבודה!


איך תוכל להסביר להם שהנשמה שלה עייפה כל כך?
שהיא רוצה רק לישון?
ליפול על המיטה ולהתעטף בשקט?


אבל אין דבר כזה, לישון בערב פסח.
הם רוצים לסיים מוקדם.
יוצאים לקניות.
ומה איתה?
לא, לא מגיע לה.
שתמשיך לנקות.


והילדה הקטנה שהייתה פעם, זו שלא הכירה מנוחה, הלכה והתרחקה.
רחוק מהיום.
מהמציאות.
מעצמה.


כמו בובת חרסינה.
משתדלת לעשות מה שאפשר, ובשאר הזמן?
לישון.
ואם אפשר—להתפלל להיות חולה.
פטור רשמי.
אישור רפואי לכך שהיא לא יכולה יותר.

אבל עכשיו—עוד יומיים והכול נגמר.
והנה, הגאולה.

הרגע שבו השטיפה האחרונה חולפת על הבית.

נפש מותשת, מחפשת רק דבר אחד—
מנוחה.

לא מנוחה רגילה.
לא מנוחה של גוף.
מנוחה לנפש.

מנוחה ממילים קשות.
מנוחה מביקורת, מאשמה, מכעס.
מנוחה מכל מה שסגר עליה בימים האחרונים.
סגר את הלב.
סגר כל פתח לאמון בטוב.


והנה, עכשיו היא אמא.
והיא שואלת—
למה ערב פסח מרגיש ככה?
והאם זה נכון שרק זה מה שהיה?

וזה לא האמת לאמיתה, אבל כנראה שזה האמת האחת. כי גם אם היה כמה רגעים חסד, וכייף. ונחת.

בסוף היום, הילדים שלנו לא יזכרו את הבגדים שלבשו בפסח, לא את המנות שהוגשו על שולחן הסדר, לא את האבק שהסרנו ולא את הפינות שניקינו. הם לא יזכרו את הדאגות שלנו, את המרדף הבלתי פוסק אחרי שלמות. הם לא יזכרו את מה שעשינו, אלא את מה שהם הרגישו שם.
הם יזכרו את תחושת הביטחון שנתנו להם, את הידיעה שהם אהובים, את התחושה שהם המרכז של עולמנו גם בתוך הלחץ של הימים הלחוצים בעולם. הם יזכרו את החום שהרגישו כל פעם שנכנסו לבית, את המקום שבו יכלו להיות עצמם ללא פחד או חשש.
הם יזכרו את האוויר שבין השטיפות, את הרגעים שבהם הבית התמלא בחיוך, את הצחוק המתגלגל שנשמע גם בין קרני השמש המאוחרות של ערב פסח. הם יזכרו את הרגעים שבהם האווירה הייתה מלאה בחום ובשמחה, ולא באימה של "חמץ לא להתקרב!". את הידיים שלנו, שלפני כל ניקיון, אחזו בהם בעדינות ובאהבה. את ההסברים של אמא על למה צריך לנקות.
הם יזכרו את הרגעים שהבית לא היה מושלם, אבל הלב היה פתוח. את הזמן שהקדשנו להם – לא רק בין מטלות הבית, אלא גם ברגעים שבהם הפסקנו את הכל, פשוט כדי להיות איתם. את התחושה שלא היה חשוב כמה חמץ נשאר, כי הבית היה מלא באהבה, בסבלנות ובחום.

בואו נזכור את זה, ונחבק אותם חזק, לא רק כשיבוא החג, אלא ממש עכשיו. נקדיש להם זמן, נקשיב להם, נאהב אותם ללא תנאי. נזכור כי הם לא יזכרו את מה שעשינו, אבל הם יזכרו איך הם הרגישו, וזה – בסופו של דבר – מה שחשוב באמת.
ובסוף,
ה' אוהב גם בית מלא אבק.
ומלא פירורים—שהם לא חמץ.


העיקר, שיהיו בו לבבות שלמים.
שנזכה.
חשבתם פעם מהי המשמעות של החיים?

בשביל מה אנחנו פה?
מה המטרה בכל הסיפור הזה?

לשם מה השם יתברך ברא אותי, אותך, ואת כל העולם כולו?
למה? מה היה לו בזה?

שנקום כל בוקר, נתפלל... נלך לעבודה, נחזור הביתה?
בשביל זה?

בשביל מה הוא השקיע כל כך הרבה,
כדי שנעביר את החיים בעבודה, בעוד קצת כסף, בעוד שיחה, בעוד עוגה טעימה?

עשרים שנה שאני עובדת.
החיים בסדר, העבודה סבירה,
אבל מה איתי?
מה אני עושה שם?

בשביל זה הוא שלח אותי לעולם?
לעבוד במחשבים?
לשבץ טבלאות ומספרים?
להיות פקידת בנק, מורה, או במקרה היותר מוצלח, מנהלת חשבונות מוכשרת?

זה כל מה שהוא רצה מהסיפור שלי?

ואני?
איפה אני בתוך כל זה?

נכון, יש ערך למידות טובות.
לא לבזבז זמן.
לפרנס בית של תורה.
ללמוד יחסי אנוש.
בסדר, גם זה חשוב.
אבל זה הכול?

ובכלל...
אתם מכירים את האנשים ההיסטריים האלה,
שאם יש להם כמה דקות פנויות — הם משתגעים?
חייבים להספיק משהו.
העיקר שהזמן לא יעבור סתם.

יש לי חברה כזאת.
היום הכי טוב שלה ,זה יום שבו היא הספיקה לעשות הכי הרבה:
שלחה פקסים, סגרה חשבון, לקחה הלוואה, עשתה קניות על הדרך,
ענתה לאנשים, פתרה בעיות, תיקתקה הכול —
נגמרה, פשוט נגמרה.

אבל מבחינתה, זה היה יום מוצלח.
כי היא עשתה.
עשתה.
עשתה.

מה היא עשתה בדיוק? לא משנה.
העיקר שעשתה.
וזה נתן לה תחושת ערך.
שהיא לא מבוזבזת. לא בודדה. לא מיותרת.

וזהו? בשביל זה היא באה לעולם?

והשבר האמיתי מגיע בגיל הפנסיה.
כשהכול עוצר.
כבר לא צריך אותך.
לא טלפונים, לא מיילים, לא אנשים שרודפים אחריך.
ופתאום , שקט.
ריק.

הבדידות, שעמדה בצד כל השנים — נכנסת עכשיו פנימה.
ולאט־לאט, מתחילה לחסל.
מבפנים.

והאדם רץ מרופא לרופא
אבל זה לא הגוף שכואב.
זו הנשמה.
הבדידות.

ומה עכשיו?
מה, זה הכול?
איפה הדרמות?
איפה החשיבות, היעדים, הלחץ?
מה, אני כלום עכשיו?
איש פנסיה וזהו?

אז מי באמת אנחנו?
למה באנו לכאן?
מהי המטרה של כל הסיפור הזה?

לא ייתכן שהשם יתברך הביא אותנו לעולם כדי שנהיה עבדים.
לעבודה.
לבית.
למשפחה.
לסביבה.

לא יכול להיות שכל העניין זה רק לחתום כרטיס, לסיים עוד יום, וללכת לישון.

נכון, צריך כסף.
צריך להתפרנס.
זה חלק מהחיים.
אבל זה כל הסיפור?

ובכלל —
כמה פעמים עצרת לשאול את עצמך:
מה עובר עליי עכשיו?

מה טוב לי?
מה אני רוצה באמת?

ואם בכלל מותר לי לשאול את זה — או שזה לא רלוונטי,
כי אני רק כלי.
רק תפקיד.
רק תוצאה.

אז מה באמת חשוב בחיים?

למה הוא ברא אותי?
כדי שאעבוד מולו — או מול הבוס שלי?

אז עבדתי.
הייתי עסוקה.
מצאת החמה עד צאת הנשמה.
מלאת סיפוק.

אבל מה באמת עשיתי?

סגרתי פגישות?
חתמתי טפסים?
עשיתי פרויקט מוצלח?
זה מה שעושה אותי שווה?

ומה עם הלב שלי?
הוא גם חלק בתמונה?

עצרתי לבדוק מה קורה בתוכי?
אם טוב לי?
אם כואב לי?
אם אני עייפה?
אם אני זקוקה למשהו?

מה משמח אותי מבפנים?
מה מכאיב לי?
מה מתסכל?

איך אני מול הילדים שלי?
מול האיש שלי?
איך אני מול עצמי?

ואולי — אולי הגיע הזמן לדאוג גם לעצמי,
ולא רק לעולם כולו?

כמה פעמים ביום את שואלת את עצמך באמת :
"מה אני מרגישה עכשיו"?

ועכשיו, השאלה העמוקה מכולן:
מתי הייתה הפעם האחרונה שהיית רק עם עצמך?

לא עם הטלפון
לא עם הרשימות,
לא עם כל הרעש.

רק את
והלב שלך
והקב"ה.

זה לא חייב להיות במסע להודו.
ולא בצימר בגליל
זה יכול לקרות על ספסל בגינה.
או רגע שקט במרפסת, כשהכול נרדם.

פעם ביום.
אפילו כמה דקות
זו לא שאלה של זמן
זו שאלה של רצון.

רגע שבו את מסכימה להיות , רק את.

בלי תפקיד
בלי תואר
בלי הספקים.

כמה זמן צריך בשביל זה?
כמה זמן לוקח לפגוש אותך באמת?

לפעמים זה רבע שעה הליכה.
לפעמים — לשבת מול חלון.
לפעמים — פשוט לדבר עם הקב"ה.
בלי מילים גבוהות.
בלי ניסוחים.

רק ככה:

"ריבונו של עולם... לא יודעת. עייפה. רוצה להבין מה עובר עליי."

ומשם — מתחיל קשר.
רבי נחמן מברסלב קורא לזה "התבודדות".
אבל זה לא באמת בדידות,
זה הכי ביחד שיש.

וכשנותנים לזה מקום,
משהו מתעורר.
הנשמה שעמדה עד עכשיו בשוליים —
פתאום הופכת להיות המרכז.

את לא רק חיה.
את נוכחת.

לא רק מתפקדת.
אלא מרגישה.

והמרוץ?
הוא כבר לא שולט עלייך.

כי את — זוכרת בשביל מה באת.


ובאמת זה עניין גדול, כמו שכותב רבי נחמן מברסלב, "ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל. לקבוע לו".

שנזכה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  3  פעמים
למעלה