בס"ד
חייו של עץ ארוכים ומפותלים הם. מתחילים תמיד בסתר, בלחות, בעומק האדמה. פורחים לנקודה דקה וירוקה המבצבצת לה אי שם. מוצאים את עצמם אחר כך כל אחד במקומו הוא. מי ביער עבות, מי בחורש דליל, ומי עומד בודד בכיכר.
אך כשם שכל הפירות הראשונים הגיעו לבסוף לירושלים, כך כל העצים בעיר זו מסיימים את חייהם במדורות ל'ג בעומר.
ושמעון מתזז בין גינה לאחורי חנות, מוצא שבר רפסודה בודד או שאריות ענף שבור. תמיד הוא מתחיל מאוחר מידי ומחפש לאט מידי, וגם הפעם הוא מתנחם בעובדה שחבריו מוצלחים בחיפוש יותר ממנו, כך שמדורה תיהיה בסוף.
אך טעם מריר עדיין מטייל בפיו כשהוא רואה ילד מוכר למחצה, כנראה אחד מהקטנים של כהן. שמסתובב עם עגלת-קניות מסופר שנסגר מזמן, כמעט קורסת ממשקל העצים הערומים בתוכה.
שמעון אינו בוהה בקנאה בילד-עם-העגלה, כך שלא זו הסיבה שהילד ניגש אליו.
"רוצה קצת?" הוא מצביע "יש לי מספיק".
...ושמעון אינו מספיק לשלול או לאשר כשלפניו מונחים כמה קרשים נאים שהוא עצמו לעולם לא היה מוצא, ורק ברגע האחרון הוא קורא לילד המתרחק "תודה כהן!" ומוסיף: "אחרי שתסיים עם המדורה שלך אתה יכול לבוא אלינו, אם אתה רוצה" ושמעון מחכה עד שהוא רואה הנהון קטן.
...
ברוכי אינו מתזז, הוא רק עומד ושוקל את צעדיו. מולו, בין העצים שמתחת לשביל, אצור אוצר של ענפים יבשים, אך ערימה וקוץ בה. קוצים וסרפדים הכריזו שלטון על האדמה, וברוכי אינו מחובבי השריטות.
ובעוד הוא תוהה אם עליו לחזור הביתה ולנעול נעליים סגורות, עובר לידו ילד כמעט-מוכר, דוחף עגלת קרשים כמעט-מלאה.
"צריך עזרה?" אומר הילד, וכבר מוציא מעגלתו פלטת-עץ שמונחת מיד על הקוצים.
"קח גם כמה קרשים" הוא מנדב, "יש לי מספיק".
...וברוכי מביט בילד המתרחק ובקושי זוכר לצעוק לו "כהן נכון?" ולהמשיך "אם יהיה לך זמן, אתה מוזמן לבקר במדורה שלנו", ולהסתכל בילד עם העגלה שמהנהן ממרחק.
...
נועם כבר אסף הכל, אתמול. לכן הוא רק עומד ומזעיף פרצוף על המקום בו היו אמורים להיות מחצית מקרשיו. "שכונה של גנבים" הוא מסנן לעבר האדמה הריקה. "אולי הם לא קלטו שזה מסומן" מציע איתי, מביט בעצב. "העיקר עצים אין" עונה לו נועם, כשהערב כבר נוטה להבריח את האור.
אך ילד זכיר-בקושי ניגש אליהם, מזיע ועייף, גורר עגלה עם כמה קרשים. "אתם צריכים?" הוא שואל "נשאר לי קצת".
... והוא כבר מספיק לשפוך את הקרשים מהעגלה ולהעלם מעין כשנועם נזכר לרוץ אחריו ולצעוק "ילד, אתה יכול לקפוץ אלינו לפני שתלך למדורה שלך, תודה על הקרשים!" והילד עם העגלה מהנהן, ומתרחק, ונעלם מעיניהם...
...וממשיך ללכת. עד שהוא עוצר את העגלה חסרת הקרשים בחצר חסרת קרשים, מביט בה לרגע, ועולה לביתו...
... ובליל ההילולה, בל"ג בעומר הוא עולה למרפסת לפני שהוא יורד במדרגות, והוא מתעלם ממבט של אחיו הבכור במשפחת כהן, ומשאלה של אחיו השני במשפחת כהן, ורק אומר להם שהוא יבקר אותם במדורות שלהם אם יהיה לו זמן...
...ואחרי שהילד-עם-העגלה מביט באורות הזעירים הנדלקים בכל מקום, הוא יורד במדרגות בריצה.
כי אולי אין לו מדורה אחת שהיא שלו, אך העיר מוארת.
כי הוא הדליק את ירושלים כולה.
לסיפורים הקודמים בסדרה:
סביבון
צלילים של בוקר מעורב ירושלמי
קו של גשם