שיתוף - לביקורת מעבר לאהבה

[צופה מהצד]

הוא לא טרק את הדלת.
הוא יצא בשקט לעשן למטה. אבל אני לא יכולתי להישאר בבית. הלב שלי דפק כמו אחרי ריצה מהירה ידעתי שאני חייבת. לרדת אליו. ידעתי גם שזה לא יהיה לרוחו של גדליה. ניסיתי. לנקות את האמוציות. ולחשוב נקי. מהראש . מה הדבר הנכון בשביל כולם לרגע הזה.

פתחתי את הדלת. הוא לא היה בתוך הבניין. אבל אחרי חיפוש קל. איתרתי אותו. בחניה. באיזור של פחי הזבל. נעמדתי על ידו בשתיקה והנחתי יד על כתפו הוא הצטמרר אבל הניח לי.
"אל תכעס " התחננתי.
"אני לא כועס אמא. את יודעת שאני לא. אבל גם לי זה קשה. כשכועסים. כשכועסים עלי. וכל הזמן "
רציתי לחבק אותו. כל כך רציתי אבל רק אמרתי. משתדלת ככל האפשר לשמור על כבודו של גדליה ועדיין. חייבת לומר ולהבהיר את מה שחייב להיאמר. "אתה יודע שגם אני מסתייגת. מכל זה. גם אני לא יכולה לסבול. שהילד הטהור שלי. מריח מבושם למרחק של קילומטר. ולמרות זאת. אני מסתייגת מהמילים שנאמרו .. תמיד יש לך מקום בבית. וגם בלב. שלנו. של כולנו. "
"לא של אבא" הוא עונה. מהר מדיי. "אתה טועה" אמרתי .. בעצמי לא בטוחה. אבל חייבת להגן. עליו וגם על גדליה. "אבא אוהב אותך מאד. הכעס הוא בטוי לאהבה לאכפתיות. קשה לו תבין קשה לכולנו "

אני מבין אמא. את לא צריכה להוכיח לי כלום. ברור לי שאתם צודקים אבל ברור לי גם. שאני צודק. אבל בעיקר לא אכפת לי מי צודק. כמה בן אדם יכול לשרוד. כשכל מה שהוא עושה נשפט לחומרא את מבינה. ? אין לי שום מוטיבציה. לבוא לקראתכם. ..... כי מה שאני לא אעשה. תמיד אבל תמיד. לא יהיה מספיק טוב. הוא שונא אותי. אני מציין את זה כעובדה זה לא בשביל לעורר רחמים או להתמסכן....... " הוא שתק. מספר שניות. ...... תודה אמא. את יכולה לעלות. הביתה. אני ארגע עוד כמה דקות הכל בסדר.
"אבל תבין צדיק. מה ציפית שיקרה. כששמת על עצמך את הריח המבחיל הזה. אתה יודע שאנחנו לא יכולים להכיל. דברים כאלה. "
הוא הסתכל עליי. עיניים עייפות. עייפות ומלאות בכאב. "אני לא מצפה מכם לכלום אמא. זה אתם שמצפים ממני. "

 

[צופה מהצד]

תמיד אני כותב שירה ושואל את עצמי אם הייתי מסוגל לכתוב סיפור
אז ...... נסיון ראשון
אשמח לביקורת
והאם כדאי להרחיב לסיפור מרובה פרקים ?

 

[חני טולדו]

איזה יפהההה אהבתייי
ממששש
ואו מושלם

אני מבין אמא. את לא צריכה להוכיח לי כלום. ברור לי שאתם צודקים אבל ברור לי גם. שאני צודק. אבל בעיקר לא אכפת לי מי צודק. כמה בן אדם יכול לשרוד. כשכל מה שהוא עושה נשפט לחומרא את מבינה. ? אין לי שום מוטיבציה. לבוא לקראתכם. ..... כי מה שאני לא אעשה. תמיד אבל תמיד. לא יהיה מספיק טוב. הוא שונא אותי. אני מציין את זה כעובדה זה לא בשביל לעורר רחמים או להתמסכן....... " הוא שתק. מספר שניות. ...... תודה אמא. את יכולה לעלות. הביתה. אני ארגע עוד כמה דקות הכל בסדר.

זה צריך רק קצת פיסוק ואנטרים

 

[נעה613]

מאוד התחברתי לרעיון, והקטע עצמו יפהפה.
רואים שאתה בדרך כלל כותב שירה בגלל ריבוי הנקודות

אני מבין אמא. את לא צריכה להוכיח לי כלום. ברור לי שאתם צודקים אבל ברור לי גם. שאני צודק. אבל בעיקר לא אכפת לי מי צודק.

יש לזה סגנון, אבל כשאתה שם נקודה באמצע משפט ללא קשר הרצף נתקע, יענו הרפליקה נקטעת ובמקום להיאמר בנשימה אחת יש לה אסטמה (אבל ברור לי גם. שאני צודק.)
ענין של טעם אישי
אני אשמח לקרוא ממך עוד!

 

[מהללו]

כתיבה יפה.
רק צריך פחות נקודות, יותר פסיקים.
אבל אם אתה בא מעולם השירה- אז הכל מובן.

 

[צביה ר.]

כתיבה יפה, והקטע נוגע מאד.
זה לא בדיוק סיפור כהגדרתו, אין כאן עלילה ממש, יותר סצינה. סצינה טובה, אמיתית ונוגעת.
הסיום חזק מאד - ישר ללב ההורי...

בנוגע לפיסוק - מצטרפת לקודמי: הרבה פחות נקודות...

 

[צופה מהצד]

בס"ד

גדליה אדם מיוחד הוא בעל נהדר מתחשב ועוזר שותף מצוין לחיים.

תמיד הרגשתי שזכיתי נהניתי כל כך מהדעתנות החד משמעית שלו , בשונה ממני הכל ברור לו וחד משמעי הוא תמיד רואה את העולם דרך מה שהוא חושב ומאמין ואין לו מקום למי שחושב אחרת .

אני שונה רואה כל דבר בפרספקטיבה של כמה דעות .

מצליחה לראות כל סיטואציה בעיניים של זה שחושב אחרת ממני , לא מספיק בטוחה בדרך ומתנצלת מדיי .

אני נכנסת לאט הביתה וזורקת שלום לחלל בצורה לא מחייבת .

הוא לא בסלון , גם לא במטבח, רחשים נשמעים מחדר הבנים .

מה הוא עושה שם ? אני נדרכת הלב שלי קופא .

מתקרבת ורואה אותו רוכן על המגירה של אליהו .

מה אתה עושה ? הקול שלי צרוד ומבוהל כשאני מבינה בעצמי את התשובה

הקול של גדליה טעון ומבעבע "אני אורז את החפצים שלו אין לו יותר מקום בבית שלי "

אני שותקת .... אני חייבת לומר משהו זה לא יכול לקרות מרגישה את גלגלי המוח מסתובבים במהירות שיא אסור לי לגרום לגדליה לכעוס יותר זה לא מה שיפתור את הסיטואציה

אבל אין מצב שאנחנו זורקים את אליהו מהבית אני יודעת .... בטוחה שזה לא הדבר הנכון כל הסיפורים שקראתי רצים לי במוח אנחנו נצטער על הרגע הזה גם גדליה ....

מנסה לשוות לקול שלי את הטון הכי אגבי שאני מצליחה ומציינת "זה הבית של שתינו ..... אתה תמיד אומר שאנחנו צריכים לקבל החלטות בשיתוף פעולה "

וזהו אני הולכת משם בורחת למטבח אני לא יכולה לעשות יותר מזה מכבדת את המקום שלו כאבא של המשפחה וכבעל הבית יודעת שמחובתי ללכת אחריו ועדיין מקווה מייחלת שהצלחתי לגרום לו לעצור.

הוא נכנס אחרי למטבח .... מובס.

"את צודקת אבל אני לא יכול לתת לזה להמשיך ככה את חושבת שזה הגיוני שהוא ימשיך להסתובב כאן כאילו יש לו רק זכויות ? אני לא יכול לראות אותו עם הבגדים האלה .. עם המכנסיים הצמודות עם הכיפה הקטנה ועכשיו גם עם הריח הזה ..... לא "

הוא כל כך צודק ואני יודעת אבל החיים הם לא רק ענין של צדק ואני רק אומרת

"לזרוק מהבית אפשר תמיד, בכל מקרה לא נראה לי שהזמן הנכון והחכם לעשות את זה הוא כשאנחנו כל כך נסערים, לפני שקיימנו דיון עמוק ולפני שהתייעצנו ."

לראשונה הערב הזה צל חיוך עובר על פניו

"את צודקת ...... אני אלך לישון עכשיו לא מסוגל להמשיך את הערב הזה איתו בלי לעשות טעויות גורליות "

 

[הילדה "המאומצת"]

אני אישית אהבתי מאד
מסר חשוב!!